אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מהפכה בבית – ביקורת


התמונה של אביגיל אגלרוב
מהפכה בבית

מהפכה בבית

חדשות טובות עבור אוהדי בילי קריסטל, מריסה טומיי ובט מידלר: הסרט 'מהפכה בבית' (או בשמו המקורי: Parental guidance, אבל למה להתעכב על קטנות), ילמד אותם להסתמך על תחושות בטן מוקדמות ולהחשף לעובדות חיים קשות: לפעמים, שחקנים מבטיחים יכולים לאכזב.

או במילים אחרות, אם נראה לכם שהסרט דבילי, אבל הסתמכתם על השחקנים המובילים אותו שיצילו את המצב, לכו על תחושת הבטן הראשונית שלכם. כי לפחות בסרט הזה, מדובר בתערובת חסרת בושה של סלפסטיק מגונה והומור דבילי.

הפקת הסרט העניקה לבילי קריסטל ולבט מידלר תפקיד של סבא וסבתא, לראשונה בקריירה הקולנועית המפוארת שלהם. קריסטל מגלם את ארטי, קריין ליגת בייסבול בקליפורניה, שפוטר מעבודתו האהובה באופן מפתיע, בגלל שכשהבוס שלו מתחיל לדבר על חייזרים דוגמת הפייסבוק והטוויטר ומשתמש במילים כמו "לתקוע" ו"חשיש", הוא מקבל התקפי עיכול קשים.

על מנת ללקק את פצעיו, הוא נוסע עם אשתו (בט מידלר) לבקר את ביתם (מריסה טומיי) באטלנטה, כדי להמשיך לפנטז על קריירת קריינות עבור קבוצת הג'איינטס בסן פרנסיסקו, ובינתיים להעביר את הזמן במשך שבוע בטיפול בחבורת נכדים מהגיהינום עם שמות של ציורי קיר עתיקים.

המשפחה מתגוררת בבית "חכם" ו"ידידותי" לסביבה. שמדבר במבטא של בריטי שסובל מהפרעת אישיות, המתוכנת לשמור על תושביו נגד פולשים שעלולים להכניס קצת שמחת חיים לתושביו המנומסים והסובלים מרצינות יתר.

כאשר מתברר לסבא ולסבתא כי טכנולוגיה וערכים פוליטיקלי קורקטים החליפו את גישתם הטבעית להורות המאופיינת בכמה מכות בטוסיק כצורת ענישה, וכמה ערבי פיצה כצורת פרס להתנהגות טובה או עצלנות גרידא, הם מבינים שהם בבעיה. תוסיפו לזה את האובססיה של מבוגרים להוכיח שהם מעודכנים ומגניבים, וקיבלתם רשת תרחישים עצובה ומביכה.

הסרט, בבימויו של אנדי פיקמן, שאשם גם בבימוי של 'תכנית המשחק', מנסה, ללא הצלחה, לנקוט בגישה סאטירית להורות מודרנית שצועדת בגאון ובמודע נגד השכל הישר, כאשר בית "חכם" מנהל את סדר החיים והיומיום, מתריע על כל מי שנכנס ויוצא, והאם הוא עשה זאת בליווי מבוגר אחראי או לא, וכאשר ההורים נשבעים לילדיהם שיוגורט זה "ממש כמו גלידה".

שימוש במשפטים שלא אומרים כלום, כגון: "בוא נבדוק אפשרויות אחרות", במקום פשוט "לא!", אמורים לגדל ילדים עתירי כישרונות ובעלי אופי עילאי, שלא ישרת אותם בשום אופן ובשום מצב עם המציאות המצפה להם כשיתבגרו.

סוג של סיפור ידוע מראש. רשת ענפה של תרחישים המאופיינים במתח כביכול המושתת על פער הדורות. אין שום בעיה עם סיפור ידוע מראש. יש בעיה כשהוא לא מפתיע.

כל אחד משלושת הילדים המעצבנים סובל מדילמה הקשורה להפרעת נפש שעולם הרפואה עדיין לא המציא. הילדה הארפר (שומר מדיסון), מאופיינת בשמחת חיים של מרי פופינס אחרי התקף פסיכוזה. היא אובססיבית לגבי שלמות ביצועי הנגינה שלה בכינור, עד כדי כך שאם היא מפספסת תו אחד, הבית "החכם" עומד בסכנת הכחדה בגלל התפרצויות הזעם שלה. עוד לא ראיתי ילדה בת 12 שדלוקה על ילד בבית הספר, ומסרבת להזמנתו לצאת איתה, בגלל שיש לה למחרת אודישן חשוב.

הילד טרנר (ג'ושוע ראש), צריך גם להתגבר על בעיות הגמגום שלו וגם להתמודד עם מה שכל חנון דורש סטירה בגילו מתמודד: אימת הבריון של בית הספר, כשהכלים היחידים הנחלצים לעזרתו הם קנגורו דמיוני ונוירוטי לא פחות.

ואפשר היה לסבול קצת את הילדים המעצבנים האלה, אם הם היו שותים ואוכלים דברים אחרים חוץ מחלב סויה ומוצרים אורגניים בלבד, או מתנהגים קצת כמו ילדים ולא כמו רובוטים משובטים של הורים עם אובססיית שליטה, אבל התסריט מאופיין בחסרון גדול: הוא איבד לחלוטין את אמון הצופה עוד בשלוש השורות הראשונות. אני יודעת את זה, כי כשאני מתעסקת עם המיילים בנייד שלי במקום בצפייה בסרט, אני לוקחת את זה בתור סימן שמדובר בתסריט לא משהו, בלשון המעטה.

קריסטל, מידלר וטומיי הם קומיקאים מוכשרים שפשוט מתבזים בתפקידים אותם קיבלו לסרט הזה, אבל לרעתם יש לציין ששחקן טוב ומקצועי, יודע לקחת את התסריט הכי נחות ולהפוך אותו ליצירת מופת מדוברת.

כשהסתכלתי על המשחק של בט מידלר, הייתי מוכנה לעבור שוב את צריכת הטישו המוגזמת הכרוכה בצפייה ב'חופים', וכשהסתכלתי על המשחק של מריסה טומיי, התגעגעתי לבת הזוג הפריחה של 'בן דודי ויני'. כשהסתכלתי על המשחק של בילי קריסטל, הגעתי בעצמי להארה בשקל: ליצן עצוב יכול לחבוש משקפי שמש, אבל זה לא מה שיעשה אותו מגניב וצעיר.

סרט מעצבן שגורם לך להתעצבן עוד יותר, כי במהלך כל הסרט אתה עדיין מקווה ששלושת השחקנים האלה הולכים לעשות כל רגע משהו ממש טוב. אבל לא. הם לא מצחיקים, לא מבטיחים ובטח שלא מקיימים.

במשך זמן קצר במהלך הסרט חשבתי שאולי, רק אולי, אני פשוט לא מבינה בקומדיה משפחתית. אבל למרבה הצער, כל מה שהסרט הזה לימד אותי הוא להסתמך על האינסטינקטים הראשוניים שלי כדי לא למצוא את עצמי מודאגת מחישוב עלות הכרטיס והפופקורן. ואני עוד לא צריכה לא בייביסיטר ולא חניה. אז תעשו אתם את החשבון.

מה שהופך את כל חוויית הצפייה בסרט למעיקה ביותר, היא התקווה. בהתחלה מצאתי את עצמי עוד מקווה שהסרט הולך להתפתח לכיוונים שלא השכלתי לחשוב עליהם, אבל לצערי, הוא רק התדרדר ככל שהתמשך והזכיר לי יותר את 'מסע בין כוכבים' במקום הקומדיה הפשוטה והקלילה שחיפשתי. החלק הטוב ביותר של הסרט היה ללא ספק כותרות הסיום. בחיים שלי לא יצאתי כל כך מהר מאולם קולנוע.

ברמת התיאוריה בלבד, יכול להיות שהבת אליס ובעלה (טום אברט סקוט), היו יכולים לקבל פרס על פריצת הדרך החדשה שלהם בהנהגת משפחה המתפקדת ומנוהלת באמצעות טכנולוגיה משוכללת שלמעשה לא עושה יותר מלהלשין זה על זה באמצעות הקרנת סיטואציות אינטימיות, הכרזות עם אור ראשון על כך שהיום שבת ולא צריך לקום, ומזיגת הקפה לאנשים שסובלים מעצבנות יתר גם בלעדיו.

הסרט גרם לי לחשוב על ההורים האלה שדוגלים בשיטת החינוך הביתי עבור ילדיהם ומגדלים דורות שלמים שלא יודעים מי זה 'שרק', מחברים סימפוניות בגיל שמונה, נחשבים לאלופי שח מט עולמיים בגיל עשר, ובאופן כללי מעליבים אינטליגנציה ממוצעת של כל מבוגר, רק בשביל להגיע לגיל הצבא ולחטוף סוף סוף את המכות המגיעות להם בצדק.

מהפיכה בבית - טריילר הסרט

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אביגיל אגלרוב