אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

וידויים / אוגוסטינוס: היבטים קירקגוריאניים בהגותו האמונית חלק ב


התמונה של יאיר גלזנר
אוגסטינוס הקדוש מאת פיליפ דה שמפיין 1650

אוטסטינוס הקדוש מאת פיליפ דה שמפיין 1650

לחלק הקודם של המאמר

ד. על אנושיות הקושי לעמוד על פרדוקס התלכדות הנצח בזמן באנקרנציה של ישו:

בחלק זה מבקש אוגוסטינוס לעמוד על מופעו החשוב מכל של המתח בין הנצחי לזמני באמונה הנוצרית הלא הוא נס גלגולו של האל בבשר ובהיסטוריה האנושית. האם היה הוא אדם של ממש, או שמא אלוהות עטויה בבשר? מה הייתה תכלית הופעתו; כפרה על החטא למען המין האנושי? או שמא רק לשמש מופת מוסרי-אמוני,(אך יחד עם זאת אנושי) ,המורה לבני האדם כיצד לנהוג זה עם זה עד שובו ביום הדין? להיות מושא אינטנציונלי לישועה בעתיד, או שמא לשמש מתווך עשוי אלוהות ואדם? כמאמרו: "במתווך בין אלוהים לבני האדם צריך שיהיה משהו מן האל ומשהו מבני האדם. אם יהיה דומה רק לבני אדם, יהיה רחוק מן האל; אם ידמה לאל לבדו, יהיה רחוק מבני האדם וכך לא יוכל להיות מתווך" . תהיות אלה ואחרות מלוות את הקטע הבא. יחד עם זאת עלי להעיר, כי מעבר לעובדה שמדובר ביסוד מוסד בנצרות, לא מן הנמנע לפרש את עניינו הרב של אוגוסטינוס בסוגיה זאת גם כביטוי לתקוותו ש"כנבחר", גם הוא- הארצי ובן התמותה- עשוי בעתיד לזכות בחסד נוסף, להתאחד באופן כלשהו עם הנצח ולהפוך לבן אלמוות אלוהי- או למצער לזכות בגאולה כמאמרו:"ואקווה כי תשלים בי את חסדיך עד לשלום המלא, שהפנים והחוץ אשר לי יזכו לו כאשר ייבלע המוות לנצח":

  "זה שהינו החיים עצמם ירד הנה, נשא את מותנו, והרג את המוות באמצעות שפעת החיים שבו...וקרא לנו לשוב אליו...כך שהבשר בן המוות לא יהיה בן מוות לנצח..במילים, במעשים, במותו, בחייו, בירידתו ועלייתו קורא לנו...האם לאחר שהחיים ירדו אליכם לא תאבו לעלות ולחיות?". "חשבתי על אדוני כריסטוס "וביקשתי דרך להשיג כוח כדי שאוכל להתענג עליך(כלומר דגם לאדם שהתמזג עם הנצח, י.ג), ולא עלה בידי עד שאימצתי אל חיקי את המתווך בין אלוהים ובין בני האדם, האדם ישו המשיח, אשר הוא אלוהים על הכל"(...). "אבל אני חשבתי אחרת. חשבתי על אדוני כריסטוס כעל אדם בעל חכמה יוצאת מן הכלל שאיש לא יכול להשתוות לה, במיוחד משום שבלידתו הפלאית לבתולה נראה ראוי לסמכות גדולה- סמכות שבה זיכתה אותו למעננו ההשגחה האלוהית, כדי שישמש דוגמא לבוז שיש לחוש כלפי דברים ארציים על מנת לזכות בחיי נצח. אבל מה הייתה המשמעות הנסתרת של "הדבר שנהיה בשר" לא הצלחתי להעלות בדעתי" ידעתי על פי הדברים שנכתבו עליו שהוא אכל ושתה, ישן, הלך, שמח ונעצב ודיבר. ידעתי שהבשר לא היה יכול להתחבר לדברך ללא נשמה ושכל אנושיים.." כיוון שהכתבים הם אמת, זיהיתי בכריסטוס אדם שלם- לא רק גוף אדם או רוח חיים ללא שכל אנושי, אלא אדם ממש"(...), (אולם גם, י.ג),ישו אשר אותו הולדת שווה לך בנצחיותו"" אליפיוס לעומתי חשב כי הקתולים מאמינים שהוא אלוהים שעטה בשר, כלומר שלא היה בכריסטוס דבר מלבד אלוהות ובשר". (...)"..המתווך הזה בין אלוהים ובין בני האדם הוא בן האדם ישו המשיח. הוא הופיע בין בני התמותה החוטאים לבין בן האלמוות הצדיק; בן תמותה עם בני האדם, צדיק עם אלוהים; וכיוון ששכר הצדקה הוא החיים והשלום, ביטל ישו באמצעות הצדקה המשותפת לו ולאל את מותם של החוטאים שזכו בהצדקה, מוות שהוא רצה לחלוק עמם...כאדם הוא המתווך, כדבר האלוהי אין הוא נמצא בתווך; הוא שווה לאל: "אל אצל אל, ובכל זאת אל אחד"(...)"..לכן מת המשיח למען כולם, למען לא יחיו עוד החיים למען עצמם, אלא למען זה אשר מת למענם(...)"...הושיע אותי על ידי דמו..."       [אוגוסטינוס]

ה. על אנושיות האבל העמוק בגין מות חברו ואימו למרות המבט האמוני מבעד לנצח

היבט נוסף של המתח בין הנצח והאמונה לבין הזמני והארצי מופיע ביחסו אל מות האנשים היקרים לו מכל- ידידו ואימו. עם מותם של השניים, נפשו של אוגוסטינוס נקרעת בין התגובה המתבקשת ממאמין להתייחס למוות כאל סיבה לעלוז למען המת שנגאל מזוהמת העולם הארצי, או למצער להיוותר אדיש- לבין תגובתו האנושית להתמסר לצער ולכאב בגין אבדנם של יקיריו. יתרה מכך, לדידו של אוגוסטינוס הצער והכאב והצורך לבכות על יקיריו מסמן על חולשת אמונתו ובגדר אות לכפירה באל. אלא שהכאב והצער שחש אוגוסטינוס כל כך עמוקים עד כי נדמה שהם משבשים אפילו את עקרונותיו הדתיים. כך יוצא שאוגוסטינוס מגיב על מות קרוביו בהתנהגות סותרת: מחד, כנדרש ממאמין, מאידך, כאדם. להלן תגובתו של אוגוסטינוס על מות אימו כמי שמביט על סופיות החיים מבעד למבט הנצח של האמונה- כלומר באופן כמעט לא אנושי:

  "ביום התשיעי למחלתה...נפטרה...מן הגוף. עצמתי את עיניה ועצב גדול מילא את חדרי ליבי וגאה על עיניי, אבל אלה, מצייתות לצו האלים של רוחי, עצרו מבכי, מייבשות את מקור דמעותיי...חשבנו כי אין זה ראוי לחגוג את ההלוויה הזאת בקינות שטופות דמע ובאנחות. אלה מביעות בדרך כלל צער על אומללות כלשהי של המתים או על חדלונם המוחלט. אבל היא לא מתה מוות אומלל וגם לא מתה לחלוטין. את זאת ידענו בביטחון, כי מידותיה הטובות ואמונתה הלא מעושה העידו על כך.."...והנה, כאשר נשאו את גופתה, הלכנו ושבנו ללא דמעה. לא בכיתי בזמן התפילות אשר שפכנו שם לפניך עת הוצע למענה קרבן ישועתנו(המיסה) ליד הקבר, כאשר הגוויה מונחת לפני הקבורה כנהוג ברומא: לא בכיתי בזמן התפילות האלה"" [אוגוסטינוס]   

תיאור זה של תגובתו הדתית אך הלא אנושית של אוגוסטינוס עומד בניגוד חריף לתגובתו האנושית. ככל האדם, מתואר כיצד צערו האנושי ממלא אט אט את טירתו האמונית, הולך וגואה עד לתקרותיה, ובאין לו מוצא, מתחיל לדלוף החוצה. תחילה, בדמות זרזיף דק, ולאחר מכן אותו קילוח דקיק מתגבר לזרם אדיר שלבסוף פורץ את שערי נפשו המרוסנים ומשחררם בפרץ אדיר. במילים הבאות מתוארת תגובה אנושית משולשת הכוללת גם את הצער והכאב האותנטים, גם תגובה מדהימה בדמות נימת מרי כלפי דרישתה האלימה של האמונה, וגם כעס ותסכול בגין חולשתו האנושית. אכן המילים הבאות מזקקות את משמעו הארצי של הפרדוקס- לחיות את הנצח:

  "...מה הסב לי אפוא כאב פנימי גדול כל כך, מלבד הפצע הטרי שנגרם על ידי ההפסקה הפתאומית בהרגל המתוק והיקר של החיים בצוותא?(...)"..כיוון שאיבדתי את הנחמה הגדולה שהעניקה לי, נפצעה נפשי, וחיי, שהיו עשויים מקשה אחת מחייה שלה ומשלי, כמו נקרעו לגזרים.."(...)"...הם הקשיבו לי ברוב קשב וסברו שאיני חש כל כאב. אבל באוזניך, כשאיש מהם לא יכול לשמוע, האשמתי את עצמי על חולשת רגשותיי ועצרתי בעד גלי הצער. לרגע שכך הכאב, אבל אז חידש את התקפתו...מאוד לא טוב היה בעיניי שלעניינים אנושיים כאלה יש השפעה כה גדולה עליי- גם אם הם חלק הכרחי מדרכו של עולם ומגורלו של אדם- נתקפתי צער נוסף, צער על שאני מצטער, וכך כלתה נפשי בצער כפול..."(...)"..אבל כל אותו יום העיק עליי עצב כבד:בנפש סוערת ביקשתי ממך ככל יכולתי להעלות ארוכה לכאבי, אבל אתה לא עשית זאת.."...אחר כך...קראתי דרור לדמעות שבעדן עצרתי למען תשטופנה ללא הפרעה...ועתה אלי, אני מתוודה בפניך בכתב:יקרא מי שירצה ויפרש את הדברים כרצונו, ואם ימצא חטא בעובדה שביכיתי את אימי...אל ילעג לי..."  ועל מות חברו הוא אומר"איזה כאב החשיך את ליבי. בכל אשר הבטתי- מוות. מולדתי הייתה לי לעינוי, ובית אבי- אומללות גדולה. כל מה שחלקתי איתו(חברו, י.ג),הפך בלעדיו לכאב עמוק(...)"...שאלתי את נפשי מדוע היא עצובה, מדוע היא עוכרת כל כך את מנוחתי, אך נפשי לא ידעה מה להשיב לי. ולו אמרתי לה:"שימי מבטחך באל", בצדק לא הייתה מצייתת לי, כי האיש היקר מאוד שחסר לה היה אמיתי...רק הבכי מתק לי ונעשה לתענוג נשמתי במקום חברי...הו, טירוף שאינו יודע לאהוב אנשים בדרך אנושית! הו, בן אנוש שוטה שאינו מסוגל לשאת בסבלנות את המצב האנושי(...)הפכתי לעצמי למקום של אומללות, שבו לא יכולתי לעזוב. לאן יימלט ליבי מליבי? לאן אימלט מעצמי?..."    [אוגוסטינוס]

ו. על אנושיות הקושי להתגבר על תאוות הבשר האסורות ממבטו של הנצח

"אומר אני לכם: התהלכו בדרך הרוח ולא תמלאו את תאוות הבשר, כי הבשר מתאווה למה שבניגוד לרוח והרוח מתנגדת לבשר. שניהם מתנגדים זה לזה ולכן אינכם יכולים לעשות כרצונכם" [אל הגלטיים 5: 17 )  

שואל קירקגור - קלימאקוס לגבי ההוגה האבסטרקטי:

  "...האם הוא אדם? אדם קיים? האם הוא עצמו מביט מנקודת המבט הנצחית גם כאשר הוא ישן, אוכל, מקנח את אפו או כל מה שעושה בן אדם? האם הוא עצמו "האני הטהור"?.." [קירקגור- קלימאקוס].   

מבחינת אוגוסטינוס, להיות אדם מאמין, משמעו להיות טבוע בחטא הקדמון האופף את יקומו בהשתעבדות לחומר, לתאוות, ולהנאות הגוף.  היות שסקרמנט הוידוי הוא הליך מטהר, הרי שאחת ממטרותיו המרכזיות של "ווידויים" היא לשמש כמעין דיאליזה מוסרית-דתית החותרת להמרת דמו המורעל בתאוות וחטא, בטסיות טוהר וכדוריות דם אמוניות. מכאן, שאין עמוד ב"ווידויים" שאינו טומן בחובו ווידוי כלשהו על חטא שבמעשה, שבמחשבה, שברגש, שביצר, ואין סוף לדוגמאות למאבק הפנימי המתחולל בתוכו- בסופו של דבר, גם אוגוסטינוס אינו "אני טהור" אלא "אדם קיים". לכן, לכל אורך תהליך ההעפלה אל נקודת המבט הנצחית, ואף לאחר שיאה, אוגוסטינוס ממשיך להילחם ביצריו. אלא שבמלחמה זאת על כל טפח שמיטהר, מזדהמים טפחיים, ועל פסגתו של כל הישג חדש מתייצב כרוז המבשר על הנסיגה הבאה, כדבריו של אוגוסטינוס:

 "...וכך היו בי שני רצונות: אחד ישן והאחר חדש, אחד של הבשר והאחר של הרוח. הם נאבקו ביניהם, והמאבק הרס את נשמתי. כך הבנתי מתוך נסיוני שלי את שקראתי:"הבשר מתאווה כנגד הרוח והרוח כנגד הבשר". אני התנסיתי בשתי התחושות".   

אולי כל וידויו של אוגוסטינוס מבקש ללמד את הקורא כי לעולם השינוי לא יהא הרמטי ולעולם יחדרו רוחות מינות גם אל מי שהפך למנזר האנושי מוגף חלונות. אם בכל זאת ישנו תהליך התפתחות,(ויש כזה כדבריו:"..כבר התקדמתי אל מחוז חפצי. כמעט כבר עשיתי את הצעד, אבל לא עשיתיו. ובכל זאת לא הידרדרתי מחדש אל מצבי הקודם, אלא עמדתי מקרוב ושאפתי רוח. שוב ניסיתי והקטנתי את מעט את המרחק, ושוב הקטנתי אותו..."), הרי שהוא בעיקרו התפתחות המודעות לעומק הייאוש מהסיכוי להיוושע, אלא אם כן יתערב בו האל וירעיף מחסדו. צעדתו זו של אוגוסטינוס בה הוא הולך חשוף מול רוחו הסועה של הגשמי, הולך ומועד, פושט ולובש אמונה , צעדת מוות זו בשדרה האיומה שבין החומר לרוח ושבין הנצחי לזמני, סוטה ושב, אובד ומוצא- אודיסיאת בלהות זו בה מהלך אוגוסטינוס בתוך סאון יצריו ושירת הפיתוי של סירנות החטא- היא אולי המניע רב העצמה ביותר להזדהותו של הקורא עמו, שכן, לא באלוה המדבר אל אדם מבעד לכתבי הקודש מדובר, כי אם בשיח מאדם לאדם, כפי שמציגים התיאורים הבאים:

על התאוות בכלל:

 "..אדים עלו מביצת תאוות בשרי ומנעוריי המבעבעים...עד שלא הבחנתי עוד בין בהירות האהבה לאפלת היצר. שניהם בערו בי במעורבב, סוחפים את חולשת עלומי במורד המדרון התלול של התאווה, מטביעים אותי במערבולת התועבות...בעבעתי בתזנוני.."

על חטא האהבה:

 "...באתי לקרתגו....נפשי העלובה, חולה ומכוסת מורסות, יצאה מגדרה מתשוקה לגרד את עצמה באמצעות דברים הנגישים לחושים(...),טימאתי אפוא את מקור המים החיים של הידידות בזוהמת הפריצות והחשכתי את אורה בתופת התאווה...צללתי אל תוך האהבה...נכבלתי בחשאי בכבלי ההנאה. נאסרתי בשמחה באזיקי הסבל, למען אלקה במוטות הברזל המלובן של הקינאה והחשד, של הפחדים והכעסים והמריבות..." 

על חטא תאוות הבצע:

 "...באותן שנים לימדתי את אומנות הרטוריקה. מנוצח על ידי תאוות הבצע מכרתי דברנות מנצחת..." "...נפשי יצאה לכיבודים, לכסף, לנישואין, ואתה לעגת לי" 

על חטא השקר:

 "בנאום התעתדתי לשקר שקרים רבים ולזכות באהדת המאזינים בזכות שקרי".

על חטא תאוות המין:

 "הוא התפלא על שאני, אדם שאותו העריך כל כך, דבק במידה כזאת במלכודת הדביקה של התאווה. אני הכרזתי בכל פעם שהנושא עלה ביננו, כי בשום פנים ואופן לא אוכל לחיות חיים של התנזרות ממין...תענוגות השגרה שלי"(...)בינתיים התרבו חטאי. זאת שאיתה רגיל הייתי לשכב נקרעה מעליי כמכשול לנישואיי...נותר איתי הבן הלא חוקי שנולד לי ממנה...וכיוון שלא הייתי אוהב נישואין אלא עבד לתאווה, השגתי לעצמי אישה אחרת "...עדיין הייתי כבול בחוזקה אל הנקבה...

גם לאחר "הפיכת הלב",(הפרישות- והיותו לנזיר), אוגוסטינוס מוצא כי העינוי הוא אינסופי והניסיון הוא מבחן יום יומי. אמנם, ים היצרים הגועש שכך קמעא, ונחשולי הפיתוי שהתנפצו על צוקי אמונתו אינם מאיימים עוד לשברה, אך עדיין, לא מדובר באדוות תאווה רוגעות המלחכות מעדנות את חופי רוחו. התנזרות משמעה להפוך את חוסר המנוח למגורי קבע. לקרוא תגר על טבע האדם המבעבע לעולם בזרם המעמקים או למצער לדור עלי רפסודה אמונית המטלטלת לנצח בין גלי אוקיינוס התאוות ההפכפך. כדבריו:"האין חיי אנוש עלי ארץ ניסיון בלתי פוסק? (...)ואף על פי כן, מה רבים העניינים הקטנים והבזויים המנסים יום יום את סקרנותנו, וכמה אנחנו מרבים להיכשל בהם(...)"...יום יום אנחנו מתנסים בניסיונות אלה, אדוני, ללא הפוגה...כור המצרף היומי שלנו":

על חטא חלומות הזימה וקרי הלילה:

 "ציווית עלינו להימנע מהמשגל מחוץ לנישואין...אבל בזכרוני...עדיין חיים דימויי הדברים ההם שהרגלי הטביע שם. כאשר אני ער הם תוקפים אותי נטולי כוחות, אבל בחלומות, לא זו בלבד שהם גורמים לי הנאה גופנית, אלא הם מביאים אותי לידי היענות לפיתוי ולמה שדומה ביותר למעשה של ממש...האם איני אני באותו זמן אדוני אלי? היכן היא אז התבונה אשר בעזרתה אני עומד בפני פיתויים כאלה בזמן עירנות...האם נעצמה יחד עם עיניי? ישנה עם חושי הגוף?...האם קצרה ידך, אל כל יכול, לרפא את כל תחלואי נפשי, ובעזרת חסד שופע יותר לכבות גם את דחפי התאווה של שנתי...אותן תועבות מושחתות המביאות באמצעות דימויים חייתיים, עד לידי זרמת הבשר?" 

על חטא תאוות המאכל והמשתה(הגרגרנות):

 "אני נלחם בעזרת צומות, משעבד את גופי שוב ושוב, ויום יום כאבי מובסים על ידי ההנאה. כי רעב וצמא הם מעין כאבים הצורבים והורגים כמו חום הקדחת...הודות למתנותיך...אנו מכנים את אסוננו(התיאבון והצמא)- תענוג. לימדת אותי לעכול את מזוני בדרך שבה אני בולע תרופות. אבל בזמן שאני עובר ממצוקת הרעב לשלוות השובע...אורבת לי מלכודת התאווה..כך שמה שאמרתי שאני רוצה לעשות לשם הבריאות, אני עושה לשם ההנאה...או שרמאות הגרגרנות התאוותנית היא זו התובעת שירות...במסווה של דאגה לבריאות...אני קורא לימינך כי תעזרני...כי עוד לא הגעתי בעניין זה ליישוב הדעת"

על חטא תאוות השלטון והשררה:

 "האמנם ניתן בחיים אלה שלא לרצות להטיל מורא על אנשים ולהיאהב על ידיהם לא לשם מטרה כלשהי, אלא רק לשם העונג המופק מכך, עונג שאינו עונג כלל?...לכן אתה משפיל גאים ונותן חסד לענווים"

על חטא התאווה לשבחים:

 "על מה אתוודה בפניך אדוני באשר למין זה של ניסיון? על מה אם לא על כך שאני אוהב דברי שבח? 

על פיתויי החושים: הריח, השמיעה, הראייה והשכל:

 "פיתויי הריחות אינם מטרידים אותי ביותר. כאשר הם נעדרים איני מחפשם, וכאשר הם נוכחים איני דוחה אותם. אני מוכן תמיד לוותר עליהם- כך לפחות נדמה לי"[...]הנאות האזניים אחזו בי ביתר חוזקה והכריעו אותי...אני מודה שגם עכשיו אני מוצא מידת מה של מרגוע בצלילים שמילותיך מחיות, כאשר הן מושרות בקול נעים ומיטיב זמר(השירה בכנסיה, י.ג)...אבל הנאת הבשר מהצלילים, שיש להישמר ממנה פן תערער את העצבים, מכשילה אותי לא פעם, כאשר אין היא כפופה להנהגת התבונה"  "...העיניים אוהבות שלל צורות יפות וצבעים מבריקים ונעימים, אל יתפסו כל אלה את נפשי" "יש בנשמה תשוקה הפועלת באמצעות החושים הגופניים, למרות שאין בה תענוג גופני. זוהי תשוקת הסקרנות הריקה הנחווית באמצעות הגוף והמוסווית באמצעות השמות ידיעה ומדע(...)הסקרנות נמשכת גם מתוך רצון להתנסות- לא כדי לסבול, אלא מתוך תאווה להתנסות ולידע(...)עבור זה יוצאים בני אדם לחקור את נסתרות הטבע שהבנתן היא מעבר להשגתנו. אין שום תועלת בידיעת דברים אלה, ואין אנשים כאלה מעוניינים אלא בידיעה לשמה...בדומה למאגיה" .

לאחר קריאת כל אלה, ניעורה שוב השאלה האם נזירות זו שכפה על עצמו אוגוסטינוס אינה אלא זביחת כל מה שהופכו לאנושי עבור התמזגות עם האל בעודו בחיים. לכאורה, התשובה על כך חיובית. אין מנוס מהמסקנה, כי מי שמבקש להשיל מעליו את כל אופני הקיום הגשמי למעשה מוותר על מידת האדם שבו. המחיר למי שבאמת ובתמים מבקש להתמזג עם האל ולהכילו בעודו בחייו, משמעו, פיצול עולמו לשני יקומים פרלליים זה לזה וקריעת שסע עמוק בלתי ניתן לגישור בינו לבין העולם, בבחינת גזירה לחיות "חיי גלות עלי אדמות" ,( זאת, גם אם סכיזופרניה זו נקלטת בחושי הזולת כאילו מדובר באדם שגופו ורוחו חד המה– כמעט כאותו ישו). במישור קיומי אחד הוא הופך לרוח רפאים ובמישור קיומי אחר לאלוהות. לכאורה, קירקגור- קלימאקוס היה מכתיר מאמין מסוג זה כ"מאמין אבסטרקטי", שכן אדם הנוטש את קיומו הארצי הופך בדיוק לאותו יצור "פזור דעת" ו"קומי" מעורר רחמים, מכיוון שגם הוא, עדיין אדם קיים. יחד עם זאת, לאחר ביקורנו במעבדה אנושית זו של אוגוסטינוס,(או שמא ב"מרתף העינויים"), וצפייה מוגנת מבעד לזכוכית וידויו בניסיונו להגשים מטרה זו הלכה למעשה, המסקנה המתבקשת היא, כי אוגוסטינוס הנו "מאמין אקטואלי". העמדת חייו ונפשו למשפט פומבי כה אכזרי וחסר רחמים, שיסוף נפשו לפנינו בניתוח איטי ללא הרדמה וביתורה לנגד עינינו איבר אחר איבר, צרחות ייסוריו, ודם מילותיו הניתז על פנינו בעת ריטוש קיומו הנקרע אט אט לגזרים - משכנעים כי קיומו לא ננטש על ידו ולו להרף קל. אפילו אם נאמר כי וידויו סלקטיבי, ומשיחת עורו החשוף במילים מדודות לא נועדה אלא לשמש כחומר מאלחש וכאות לסליחה עצמית, עדיין הרושם הוא שתשוקותיו וייסוריו אותנטיים. בה בעת, המחיר הכבד ניכר באוגוסטינוס; אמנם קיומו הארצי הצטנף עד לכדי כדורית זעירה, אך דומה כי החלל שהתפנה בו, לא באלוהות התמלא, כי אם בעינוי, בתשוקה אינטנציונלית אל ה"מוחלט שמעבר" ובציפייה מייסרת לגאולה.  כדברי קלימאקוס קירקגור: "כאשר אני מצטרף לנצח ולהתקיימות אני לא משיג מנוחה ומרגוע אלא זוכה בעתיד", במילים אחרות: גיהינום אחד מומר בגיהינום אחר.

 ז. על אנושיות הספקנות מבעד למבטו של הנצח

אומר קלימאקוס-קירקגור:

 "..הספקנות המסוכנת ביותר תהיה תמיד זו אשר נראית הכי פחות ככזאת. .ביסוד הרעיון שחשיבה טהורה אמורה להיות האמת החיובית לאדם קיים נמצאת הספקנות, כיוון שהחיוביות הזאת מתעתעת...אם היכולת להבין רק את העבר אמורה להיות הנעלה לאדם החי עדיין- אז החיוביות היא ספקנות.."  [קירקגור- קלימאקוס]. 

האמת של הנצרות היא אמת חיובית. היא אינה רק שלילה והבהרת העבר, אלא נרטיב המסתת עבור תודעת המאמין גם את ההווה והעתיד. הצהרתו של אוגוסטינוס בפתח וידויו:"ואקראך בהאמיני בך" מלמדת כי ספקותיו אינם חלים על עצם האמונה באל, אלא בתוך המסגרת האמונית.("מאין לך כי ספרים אלה ניתנו למין האנושי על ידי רוח אלוהים האחת, האמיתית ודוברת האמת? והלא בזה בדיוק עלינו להאמין יותר מכל...לעיתים הייתה אמונתי בדברים אלה חזקה יותר ולעיתים פחות, אבל תמיד האמנתי כי אתה קיים וכי אתה משגיח עלינו..."). רובם ככולם של ספקותיו מבטאים את תשוקתו האנושית להימנע מטעות,("כך היה מצבה של נפשי. היא לא יכלה להירפא מבלי להאמין, אבל מחשש פן תאמין בכזבים, סירבה להירפא"), ולעשות את הדבר הנכון. האנושי כל כך בפקפוק האוגוסטיני אינו מתבטא בשאלות הפרשניות בהן הוא מתחבט במקומות בהם לשון הכתוב אפוף חידה,(למשל בדיוניו הארוכים אודות הבריאה, היחס שבין הנצח לזמן, היחס בין הטוב לרע, מהותו של ישו, וכיו"ב), או במקומות בהם ניראה כי הספק אינו אמיתי אלא רטורי בלבד. הספק הממשי יותר מתבטא במקומות בהם דבר האמונה ברור וחד משמעי יחסית, אך קשה לזיהוי מוחשי בקיום האישי,("היה לי קל יותר להטיל ספק בחיי מאשר באמת הנודעת באמצעות מעשי האל"): 

הספק באשר לשאלה האם לדעת את האל הוא תנאי מקדים לאמונה:

 "למדני, אדוני, לדעת ולהבין מה קדם למה, הקריאה אליך או ההלל? ידיעתך והבנתך או הקריאה אליך? כי מי יקרא לך מבלי לדעתך? באין ידיעה עלול הקורא לטעות ולקרוא לאחר. ואולי קוראים לך כדי לדעתך?..." במילים אלו מבטא אוגוסטינוס חשש מפני טעות בזיהוי האל שאליו יש לקרוא, שהרי היה מניכיאי בתחילה. אולם שורה לאחר מכן הוא אומר כאמור "ואקראך בהאמיני בך...אמונתי קוראת לך, אדוני, האמונה אשר נתת בליבי...". בכך, במחי שורה אחת, הוא חולף על פני שאלת השאלות והיא השאלה האם האמונה היא דבר מולד או נרכש. 

הספק בדבר נצחיות הנפש וקיום עולם הבא:

 "...באיזה מצב נלך מכאן?...ומה אם המוות מנתק ומסיים כל דאגה ותחושה? הגם זאת יש לברר? חלילה...לעולם לא היו דברים גדולים ורבים כל כך נעשים למעננו על ידי אלוהים, אילו כילה מות הגוף גם את חיי הנשמה..."...האמנתי כי חיי הנשמה נמשכים לאחר המוות וכי היא גוררת איתה את תוצאות מעשיה..".  

ספק עקיף בדבר תוקפה של תורת הגמול:

 "...בעבעתי בתזנוני ואתה שתקת...אתה שתקת באותה עת ואני התרחקתי ממך יותר ויותר"  .תוהה אוגוסטינוס מדוע האל לא העניש אותו מייד על חטאיו והעמידו על מקומו? שהרי אומר הוא:"אנא יברח אם לא ממך השלו, אליך הזועם? איפה לא יגלה את חוקך בענשו?" ולגבי אימו הוא שואל:"איני יודע כיצד הייתה מתאוששת אילו פילח מוות כזה שלי את מעי אהבתה...האומנם תבזה, אלוהי הרחמים, את ליבה הנשבר והנדכה של אלמנה טהורה והגונה המרבה בצדקה?"

הספק בדבר השאלה, האם מקור הקושי להתנזר הוא בחטא הקדמון:

 "...מאין צמח המצב המפלצתי הזה ולשם מה?...הייתכן כי התשובה נעוצה במחבואי עונשיהם של יצורי אנוש או בייסוריהם האפלים ביותר של בני האדם הראשון?"

הספק האיום מכל למאמין, האם הוא ממלא כראוי אחר צו האל:

 ".. ופחדתי פחד עצום מן המוות. [...]"...פחד זה מעולם לא עזב את ליבי בכל התמורות אשר עברתי..." פחד מוות זה של אוגוסטינוס הוא אבן בוחן מוחשית מאין כמוה לבחינת התנהגותו אל מול רצונו של האל. הוא מעיד, כי אוגוסטינוס, שרטורית כבר תאב להיפרד מהעולם, עדיין חש שמכלול פעולותיו בעולם הזה, לרבות הווידוי, אינן בהכרח מה שדורש ממנו האל, ולכן ספק הוא, אם יזכה למנוחת עולמים וגאולה בחיי עולם הבא.

הספק בדבר נכונות האמונה הקתולית:

 "... שוב לא נראה לי שערורייתי להחזיק באמונה הקתולית...היא כבר לא נראתה לי מנוצחת, אבל עדיין לא נראתה לי מנצחת"[...]"...ככל שהשאלה במה אני יכול להאמין בביטחון, העמיקה לכרסם בי, כן גברה בי הבושה על שרומיתי והולכתי שולל כל כך הרבה זמן...בטיעוני עיוורון האשמתי את אמונתך הקתולית. גם אם לא התברר לי עדיין כי היא מלמדת את האמת..."

ח. על אנושיות הקושי להתנזר סופית

מקורו של רעיון ההתנזרות בכתבי הקודש מבואר על פי אוגוסטינוס ב"איגרת הראשונה אל הקורינתיים" וב"מתי", שם נאמר:"הנה טוב לאדם שלא ייגע באשה". ועוד: "מי שאין לו אישה טרוד באשר לאדון, איך ייטב בעיני האדון. ובעל האשה טרוד בחפצי העולם, איך ייטב בעיני האשה". בשלב שבו אוגוסטינוס מתוודה על נעוריו רוויי היצר הוא אומר: "לו הקשבתי לקולות האלה בתשומת לב רבה יותר ונעשיתי סריס למען מלכות שמיים, הייתי מצפה מאושר יותר לחיבוקיך". אולם ככל שהוא מתקרב לאל, כך ההחלטה הופכת להיות לו יותר ויותר קשה:

 "דחיתי מיום ליום את ההחלטה לחיות בך ולא איחרתי למות יום יום בעצמי...חשבתי שאהיה אומלל ביותר אם ישללו ממני חיבוקי נשים...האמנתי שאדם מגיע להתנזרות ממין בכוחותיו הוא-כוחות שלא חשבתי כי יש בי. בטיפשותי לא ידעתי שאין איש יכול להתנזר, אם לא קיבל את היכולת ממך...כבול למחלת הבשר באמצעות מתיקות המוות, נשאתי את שלשלתי, חושש פן תותר...(בעוד שידידי ביקש להתנסות בה, י.ג), כי רוחו ביקשה לכרות ברית עם המוות"[...]"...אני נאנקתי ברוחי, זועם זעם גדול על שלא עשיתי את רצונך ולא כרתתי איתך, אלי, ברית אשר כל עצמותי קראו לי לכרות"...מאין המצב המפלצתי הזה ולשם מה? הרוח מצווה על עצמה והיא נתקלת בהתנגדות"

י. על החוויה הקונקרטית של ההתלכדות עם הנצח(רגע "הפיכת הלב" או "הקפיצה לאמונה")

חווית ההתמזגות של חברו עם האל:

 "ואולם אם ארצה להיות ידידו של האל, אוכל לעשות זאת מייד. הוא אמר דברים אלה נסער מחבלי לידתם של חיים חדשים, וחזר להביט בדפים. הוא קרא והשתנה מבפנים במקום שרק אתה יכולת לראותו, ורוחו עזבה את העולם, כפי שהתברר לאלתר...הוא כבר היה שלך כאשר אמר לחברו..החלטתי לשרת את אלוהים ולהתחיל כאן ועכשיו...ידידו ענה כי בדעתו לדבוק בו בשירות האל...עתה שניהם היו שלך. הם בנו מגדל במחיר היאה של עזיבת כל מה ששייך להם והליכה בעקבותיך

אוגוסטינוס חווה בעצמו את רגע התלכדותו עם הנצח המסומל בהתנזרות:

 " ...ההתנזרות חייכה אלי בלעג מעודד כאילו אמרה:...השלך את עצמך עליו! אל תירא! הוא לא ייסוג ויניח לך לפול, השלך את עצמך לבטח! הוא יתפוס אותך וירפא אותך,(מעין קריאה לקפוץ אל האמונה. י.ג),...אטום את אזניך כנגד איבריך הטמאים עלי אדמות למען ימותו..."... הוויכוח הזה שהתחולל בליבי היה ביני לבין עצמי. אליפיוס המתין בשתיקה, צמוד אלי, לתוצאת המהומה הפנימית בה הייתי שרוי[...]"אמרתי דברים אלה ומיררתי בבכי, בשברון לב. והנה שמעתי בוקע מבית סמוך קול מתנגן של ילד...אומר וחוזר ואומר:"טול וקרא"...עצרתי בעד דמעותי, מפרש את הדברים כצו אלוהי לפתוח את הספר...קראתי בדומיה את הפסוק הראשון שעליו נחו עיניי...לא רציתי לקרוא עוד וגם לא הייתי זקוק לכך. בבת אחת, עם המילים האחרונות במשפט, כמו הציף אור הביטחון את ליבי. כל צללי הספק נעלמו.."[...]"...השבת אותי אליך כך שלא בקשתי לי עוד לא אישה ולא שום תקווה בעולם הזה. ניצבתי על אותה אמת מידה של האמונה שאותה גילית לאימי בחיזיון לפני שנים רבות כל כך"[...]"...כמה נעים נעשה לי פתאום להיות ללא מנעמי ההבלים. שמחתי לשלח מעל פני את הדברים אשר חששתי בעבר לאבד...השלכת אותם מעלי ונכנסת במקומם, מתוק מכל תענוג, אך לא לבשר ודם...עתה הייתה רוחי חופשיה מן השאיפות המכרסמות להשיג רכוש, להתגולל בפריצות ולהתגרות בגירוייה..."

דומה כי תיאור חוויה זו מהווה את אחד מרגעי השיא בוידוי של אוגוסטינוס, שכן מדובר על לא פחות מהרגע בו הוא מתרוקן סופית מהוויית הבשר והופך לרוח- לאלוהי- מעין שחזור אופני וקונקרטי של גלגול האל בבשרו של ישו – שלב דיאלקטי שאותו מכנה אוגוסטינוס; "המרה ותחיה". עם זאת, יודגש, כי לא מדובר ברגע של התגלות אלוהית, אלא ברגע אנושי העומד בתום הליך אנושי: הדרגתי, איטי, מכאיב ומייסר,( "...בכל כוחי בדממה, זעקו נפתולי רוחי בקול גדול...אתה ידעת מה אני סובל; אף אדם לא ידע...כל שאון נשמתי, שלא הזמן ולא פי הספיקו כדי לבטאו...כל אשר שאגתי מנהמת ליבי.."),שמקורו בהגות, בכתובים, בהתבוננות פנימית, בקולות(קולו של הילד), בשיחות רעים ונדודים שכליים ורגשיים לאין ספור. אכן, רגע הצרנה זה במבט קריגוריאני הוא שיאה של הגות אבסטרקטית, שכן בל נשכח, אוגוסטינוס נותר בקיום כאדם, וגם לאחר רגע זה אין לנפשו מרגוע.

יא. על אנושיות המתח שבין הדתי לאתי או בין הצדק האלוהי לצדק האנושי:

בדיון האוגוסטיני אודות היחס בין הצדק הנצחי לבין הצדק האנושי אין חידוש של ממש: כמו כל מאמין הוא סובר שהאתיקה האנושית אמורה להתאים לאתיקה הדתית, ואם נקרית סתירה ביניהם, על המוסר האנושי להיסוג מפני הצו האלוהי:

 "האם יש זמן או מקום אשר בהם אין זה צודק לאהוב את אלוהים "בכל לבבך ובכל נפשך ו"לאהוב לרעך כמוך"? יש לסלוד מן המעשים המגונים המנוגדים לטבע, ולהעניש את עושיהם תמיד ובכל מקום: כאילו היו מעשיהם של אנשי סדום...אבל מן המעשים הזוכים לגינוי משום שהם מנוגדים למנהגי בני האדם יש להימנע על פי הרווח בכל מקום ומקום, כך שההסכם אשר אליו מגיעים תושבי הממלכה או בני האומה, ואשר מאושר בנוהג או בחוק המקומיים, לא יופר על ידי תאוותו של איש- יהיה זה אזרח או זר.  אבל כאשר אלוהים מצווה דבר מה בניגוד למנהג או  להסכם כלשהו, יש לעשותו גם אם לא נעשה כך באותו מקום מעולם... שהרי ישנה הסכמה כללית בחברה האנושית לציית למלכים- קל וחומר שיש לציית ללא היסוס לאשר מצווה האל...כשם...שהכוח הגדול קודם לקטן, כך האל קודם לכל[...]"...חברה צודקת היא חברה העושה את רצונך".

בממלכת המוסר האוגוסטינית המופע הנפוץ ביותר של הקונפליקט בין דת למוסר מתבטא בחטאי התאווה שאותם הוא מונה במפורט. אך חטאי תאווה אלה הם לא רק חלק מאתיקה דתית אלא גם חלק מהמוסר המקובל ואין חוסר התאמה של ממש ביניהם. מופעו הרווח פחות של הקונפליקט הוא כאשר צו האל עומד בניגוד גמור למוסר המקובל והוא קשור בעיקר בשני נושאים:

(1). התנכרותו לאביו "על פי הבשר"(הביולוגי)

המדובר על התנכרותו לאביו זה ואימוץ אמברוזיוס כאב "על פי הרוח"(אב רוחני), בסתירה למוסר המקובל של "כבד את אביך ואת אימך": אביו, פטריקיוס, לא היה עובד אלילים, אך גם נוצרי לא היה. אמנם הוא היה בעל אלים כלפי אשתו אך גם טוב לב כלפי בנו שממנו זכה לבוז וכפיות טובה בשל "חילוניותו":"מי לא שיבח אז את האיש הזה, אבי, על שהקצה לבנו משאבים מעבר ליכולתו...אך לאב הזה לא היה אכפת...אם אהיה טהור או פרוש ובלבד שאהיה מחונך, ובעצם בור...".  לעומתו, במילנו פגש אוגוסטינוס את הבישוף אמברוזיוס שעליו אמר: "קיבל אותי כאב ושמח על בואי כבישוף, והתחלתי לאהוב אותו...וזה לימד אותי את התורה המבריאה ביותר של הישועה"  לעומת אהבת אימו הנוצרייה האדוקה, אביו מאוזכר בכמה משפטים לקוניים כאשר מותו מתואר באדישות המנוגדת באופן קיצוני לכל תיאור אחר בספרו:"..עתה, משהגעתי לשנתי השמונה עשרה ואבי היה מת מזה שנתיים..."[...] "לבסוף, כאשר הגיע בעלה(אביו, י.ג), לשעת חייו האחרונה בעולם זה, זיכתה אותו למענך".

(2). פרישתו מעבודה ומקהל בני האדם:

 "...הגיע היום שבו שוחררתי למעשה ממקצוע הרטוריקה...ופרשתי לאחוזה עם כל ידידי" . את העיסוק ברטוריקה ראה כתאוות בצע וכבוד, ולכן, למרות הקושי העצום, בסוף הליך התנזרותו פרש ממשרת ההוראה בפרט ומעבודה בכלל. ההתבודדות עם חבריו נבעה ממה שמכנה קלימאקוס- קירקגור "תקשורת קיומית" כלומר שניתן להתחבר רק עם מי שעבר את המסע בעצמו:" לאחר שנושעתי על ידיך, החלטתי הייתה גלויה לפניך, אבל לא לבני אדם, מלבד לבני חבורתנו". באותם זמנים, פרישה מעבודה והתבודדות הייתה כנגד המוסר המקובל באשר באותו זמן הנזירים עדיין נחשבו לנוודים מקבצי נדבות ותימהונים.

המשך בחלק הבא:

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יאיר גלזנר