אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שפת התנך כבבואת סיפור הבריאה


שפת התנך כבבואת סיפור הבריאה

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון  Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.

כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.

ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב  לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י,  היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.

 ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה  ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.

מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב,  בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.

מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון   Tsayon (צייה) לציון  Tsiyon ,  עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).

עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד: 

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)

תגובות

מים כמקור החיים

בהרבה מיתוסים על בריאת העולם המים הם מקור החים. גם חלק מהפילוסופים הפרה-סוקרטים ראו במים כמקור החים. גם המדע מתייחס למים כמקור החים. החים יצאו מהמים.

שימור משמעות המילים בשפה הערבית

למשל המילה סוכנת במובן מחממת הקשר עם מעין הסחנה סחן בערבית חם המילה נעתם ככתוב "בעברת ה' נעתם ארץ" מהוא נעתם בערבית עתמה היא חושך! תהום נשיה, בערבית. ניסי, שיכחה. מספר איוב " בונה כעש ביתו" למה הכוונה? מי הנלעג מהוא עש הפרפר?? בערבית עש הוא קן הציפור הנאלצת לנטוש קינה מדי עונה המילה לחומם כגללים מפיל לחומם לחם בערבית בשר ויתמודד מעל הנער שלוש פעמים מד בערבית פשט דהינו השתטח בגופו

תשובה למוטי דיסקין - פירושים באמצעות השפה הערבית

מצטערת על האיחור בתשובה. אתה מעלה נקודות מעניינות ומרתקות. למדתי עוד כמה דברים הודות להערות שלך למרות שאינני יודעת לצערי ערבית. ישעיהו ט:יח: נעתם ארץ. אפשר לפרש הארץ חשכה, לפי משמעות המילה בערבית. הארץ קדרה וחשכה מהאש ומהעשן. אם נחליף את העין באלף, נקבל אטם. הארץ נאטמה. נסגרו כל פתחי החיים. עתם, אטם, שורשים קרובים ל-תמם, חתם. בא סוף על הארץ, הגיע קיצה, נידונה לחורבן ושממה. תמם, חתם קרובים ל-חמם, כך שעניין החימום שאתה מעלה רלוונטי כאן. הארץ התחממה ונשרפה ונאטמה. עתם-עשן. איוב כז:יח: בנה כעש ביתו. בספר איוב מופיעה המילה כעס מספר פעמים גם בכתיב כעש: ה:ב, ו:ב, י:יז, יז:ז. כך שגם כאן ניתן לחשוב על עונש שנובע מרתחה, התחממות וכעס, עברה, אש וקנאה. צפניה א:יז: ולחומם כגללים. אשליך את בשרם כמו היה גללים. לחם משמעותו אכן גם בשר. גם כאן מדובר בעברה, חמה, חושך ואפלה. ואפשר כמובן לחשוב על מלחמה. לחם במשמעות בשר ולחם במשמעות חימום, חמה, אש. בספר במדבר כח:ב מוזכרת המילה לחם בהקשר אש.

המילה לחם במובן בשר

נאמר על פוטיפר שמנע מאישתו לחם ולכן ניטפלה ליוסף יש טענה שמנע לחם הינה לשון נקיה שמנע ממנה סקס ולכן ניפלה ליוסף

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

ספרי יצא לאור החודש בהוצאת סלע ספרים

הרחבות גם בבלוג

לבלוג אני מעלה רשומות קצרות ופשוטות אשר מבהירות נקודה אחת או שתיים:
לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה

ביקורת של קובי סגל על הספר

הינה הביקורת של קובי סגל מאתר נוריתה
http://nuritha.co.il/
על ספרי "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה"
שיצא לאור בהוצאת סלע ספרים וזמין גם בגרסה דיגיטלית, בהוצאת "מנדלי" ובהוצאת "עברית".

על קבלה, בלשנות ומעשה המרכבה, ביקורת של קובי סגל על הספר "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה" מאת אורנה ליברמן

בקיץ האחרון ראיתי לראשונה בחיי כיצד נראה סידור ממנו מתפללים מקובלים. בניגוד לסידור התקני המשמש יהודי מאמין בתפילתו מול אלוהיו, הסידור הקבלי רחב ומפורט הרבה יותר. הוא מפרק את התפילה לגורמיה, למשפטים, למילים בודדות,להברות ולאותיות בודדות, במגוון נקודות וצורות ביטוי. תפיסת העולם הקבלית של סתרי הבריאה ותורת הח"ן מאמינה בכוחם היוצר וההורס של מילות השפה העברית.

ד"ר אורנה ליברמן אינה מומחית לקבלה או לסתרי תורה. היא מומחית לספרות צרפתית ועוסקת בתרגום בין השפות עברית וצרפתית ובהוראת עברית לדוברי צרפתית. יחד עם זאת, היא חולקת השקפת עולם דומה מאד לזו של המקובלים בנושא עוצמתן של המילים ויכולתן לבנות ולהרוס, ליצור ולהשמיד. ליברמן מתארת את מעשה בראשית או מעשה המרכבה כפי שמכונה הוא בפי חכמי ישראל הקדמונים כמעשה יצירה שמקורו באות הכתובה והמבוטאת. ההפרדה שבין המים שמתחת השמים והמים שמעל השמים היא זו היוצרת את הים. כמו בספרי המקובלים, מנסה המחברת לעמוד על סוד עוצמתן של המילים היוצרות מציאות: המים היוצרים את נוזל הטהרה והחיים מה-ים, מתחלקים בין המים שעל פני היבשה ובין המים שמעליה, המקום ששם-מים שכונה בידי יוצר כל – שמים.

המחברת עומדת על תופעה מוכרת בה יכולה אותה מילה עצמה לשאת בחובה משמעויות סותרות לחלוטין. היא מצטטת בלשן גרמני שכוח בשם אבל שעמד בתחילת המאה על תופעה זו בלשון המצרית העתיקה. ועוד מלומדים מצביעים על תופעה זו. כך, למשל, המילה קדושה נתפסת ככוח יוצר ומחבק, חיובי בעיקרו, אך גם כוח מסוכן העלול להביא מיתה חטופה ובלתי מוסברת.

בספר עשרות רבות של דוגמאות של שורשים דומים בשפה העברית המכילים דבר והיפוכו: ה"שוד" האלים והכוחני לעומת ה"שד" הנשי, האימהי, הרך, המזין את התינוק, בין ה"חמה" המסמלת זעם חסר גבולות ובין "חמת" המים האוצרת בקרבה את החיים לעובר המדבריות או ה"חמאה" המפנקת - מעדן החלב של העולם הקדום.

ליברמן מחלקת את ספרה לשבעה שערים, אחד כנגד כל אחד מימי הבריאה ,דרך המעגל הנצחי של גן העדן, החטא הקדמון, העונש האלוהי, התיקון וגן העדן העתידי המסומל בספר בצורת ניתוחו של סיפור האהבה בין הדוד והרעיה משיר השירים. בכל אחד מהשערים מוליכה היא את הקורא בסבך המילים והמשמעויות: החטא - דוגמת פריצת המסגרת של מילים כדוגמת "סר" או "סורר" לעומת תיקונו של השבר בעזרת אותם שורשים בדיוק: "יסר" "נוסר" או "אסר", שהם כולם אמצעי ענישה וחינוך בחדש בעולם התנ"ך.

הרעיון של משמעויות קרובות או מנוגדות של מילים אינו חדש. הוא מופיע כבר בספרות הקבלית של תקופת הרנסאנס ומשמש במוטיב פרשני מרכזי בהגותם של פרשנים מודרניים דוגמת הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל, רבה של היהדות האורתודוקסית בגרמניה של המחצית השניה של המאה התשע עשרה. אלא שבניגוד להירש, הרואה במילים רק כלי עזר פרשני המסוגל להצביע על הוראתה המדוייקת של מילה קשה להבנה, עושה ליברמן שני צעדים הלאה. הראשון הוא הצבעה על כפל משמעויות סותר באותן מילים עצמן, והשני הוא ההתייחסות אל המילים כבעלות אנרגיה קוסמית המסוגלת להרוס ולהשמיד מחד או לברוא ולכונן מאידך. המילים אצלה הפכו מצלילים חסרי משמעות לחומר הגלם הקוסמי ולמעין ד.נ.א רוחני אשר ממולקולות היסוד שלו ברא האל את העולם. הספר, קשה להבנה ללא תשתית קבלית ולו בסיסית של הקורא, אינו ספר אמוני מובהק או ספר בלשני ובוודאי שלא ספר ברוח העידן החדש והעיסוק בטרנסצנדטלי. הספר הוא תמהיל מעניין בין כל הרכיבים האלו גם יחד אך ללא יומרות לשכנע את הקורא או להחזירו בתשובה. דווקא מסיבות אלו הוא יכול לשמש חומר למחשבה לקורא ללא החשש הלא מודע לחשיפה מניפולטיבית להטפה דתית במסווה של פסאודו-פילוסופיה.

ועוד ביקורת, של חגי הופר, על הספר

חיבור בין סיפור בראשית האלטרנטיבי וסגולות השפה העברית

על "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה" מאת אורנה ליברמן/ חגי הופר

[הספר זמין בגרסה דיגיטלית ב"מנדלי ספרים אלקטרוניים" וב"עברית", שנת הוצאה: 2012.]

המילה פלג באה במשמעות של פלג-מים, נחל קטן. ואולם משמעות שנייה שלה היא מלשון התפלגות והתפצלות. האם יש קשר בין שתי המשמעויות? ואם כן מהו? לפי היהדות האורתודוכסית והרובד הנגלה שבתורה ניתן לפרש: הרי בראשית הבריאה אלוהים חילק בין המים התחתונים למים העליונים ומכאן הקישור בין מים והתפלגות. ואולם אורנה ליברמן בספרה מוסיפה נדבך נוסף: שהרי בתורה, כידוע, ישנו רובד נסתר בו נרמזת מלחמה קדומה בין ה' לאל הים (למשל: ישעיהו נא, ט: "עורי עורי לבשי עז זרוע ה' עורי כימי קדם דרות עולמים הלוא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין"), רעיון שנשאב מהתרבות הכנענית של האזור. ולפי זה, ה' ביתר את אל הים ומכאן המשמעות הכפולה של המילה פלג.

ובלשון הספר בפתיחת פרק 1:

"נחש הבריח מגלם את הים הקדמוני המורד ששוסף, רוצץ והובס. שמות רבים אחרים ניתנים למפלצת השחצנית והסרבנית וביניהם: רַהַב (איוב ט:יג, כו:יב; ישעיהו נא:ט; תהילים פט:י), תַּנִּין (איוב ז:יב; ישעיהו נא:ט), לִוְיָתָן (ישעיהו כז:א; תהילים סד:יד), תְּהוֹם (ישעיהו נא:י; איוב לח:טז), יָם (איוב ז:יב). בקטעים אלה ניכרת השפעת מיתוס היריבות בין אל סערה לאל ים, מיתוס המשותף לעמים רבים ובהם השומרים, הבבלים, המצרים, הכנענים, החיתים, החורים, האמורים, הפרסים, ההודים והיוונים".

לכל אורך ספרה ליברמן ממשיכה להתייחס לשני הנושאים הגדולים האלה: הספר משלב תיאור מיתי של בריאת העולם, לפי רסיסים מיתיים קדומים שנותרו בתנ"ך, ביחד עם עיסוק מורחב בלשון העברית, במיוחד בדמיון בין פעלים שונים, בעלי מכנה משותף אחד, לעיתים תוך שיכול אותיות. בשני התחומים האלה המחברת מוכיחה ידענות גדולה בצד כוח יצירתי גדול, בהם היא מעשירה את הקורא.

ובאמת, אני חושב, יש קשר מהותי בין שני התחומים האלה, סיפור הבריאה והלשון העברית, שהרי העולם נברא במאמר, גם על-פי היהדות (ויאמר אלוהים יהי אור...) וגם על פי הנצרות (בשורת יוחנן פותחת ב: בראשית היה הדבר...). ויש קשר בין הלשון העברית ובין הבריאה גם בהמשך הדרך, שהרי לפי הקבלה היהודית אחת מתכונות היצירה היא שימוש מושכל בשפה. כך מסופר כידוע על המהר"ל מפראג שיצר גולם חי על-ידי שימוש באותיות השפה העברית – וזהו רק קצה הקרחון (התמחה בכך המקובל העתיק אברהם אבולעפיה).

כלומר, גם העיסוק במכמני השפה העברית לא חדש ויש לו מסורת, הנמשכת עד היום. ואולם הייחוד בספרה של ליברמן, מלבד הדוגמאות המקוריות עצמן שהיא מביאה, הוא בקישור לסיפור האלטרנטיבי דווקא של הבריאה, סיפור אלילי במהותו. מעצם היות סיפור זה נסתר נראה שהוא מתקשר טוב יותר לתורת הנסתר הלשונית.

מבחינת הסגנון, הספר כתוב בשפה עשירה וספרותית ואף פיוטית לפרקים והוא מבצע ג'אגלינג מפעים של פסוקים ומילים.

דוגמא לפיוטיות נמצא למשל בסוף הפרק השישי, לאחר משחק מילים בין שבי הגלות היבשה לבין השיבה ארצה והישיבה בה (לנו מוכר יותר המעבר מגולה לגאולה, שגם מוזכר בספר):

"המילים שנהגו, מתרוננות, בבירור ובבטחה בפיו של הבורא השתיקו את זעקותיו האימתניות של התוהו, את המולת משברי גליו העזה. אך משהו משאון התופת הקמאי נשמר בכל זאת בצלילי המילים שהתנגנו בגיל. הד מוחלש זה התגבר באופן ניכר לאחר אכילת הפרי האסור. אדם וחוה שחררו בנגיסתם את כוחות הרע שנכלאו בלב המילים וההגאים בזמן הבריאה. החל מרגע זה ואילך, כל מאמרי האל מאוימים בכוונה זדונית שמטרתה להפוך אותם על פיהם ולהחרישם בצווחות פרא. כשם שצורר הצוררים שבה את אדם וחוה, כבלם וגרם לגירושם מגן העדן, כך גם הבבלים, שכמוהם כשדים, אסרו בשלשלאות את בני ישראל, גזלו מהם את חירותם ורכושם והגלום מארצם. שיבת הגאולים מגלמת בריאה שנייה. ביטויים מעודדים, מַעלי מזור ורפואה, מרחיקים במהלכה שוב ואף באופן מוחלט יותר את נהמות התוהו ויללותיו, שואה ושוועה, מי חושך ואפילה, שבהן נמוגה תבל".

יש משהו ממכר וסוחף באופן בו הוא כתוב ואני קראתיו לכן ברצף אחד. על כן אני ממליץ עליו לכל מי שנושא זה קרוב ללבו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן