אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עמוס עוז: הביוגרפיה השירית


התמונה של יוסף אורן
אותו הים /  עמוס עוז - עמוס עוז: הביוגרפיה השירית

אותו הים / עמוס עוז. הוצאת כתר

מאמר זה הינו פרק ממחקר על תחום שעדיין לא נחקר ביצירתו של עמוס עוז: זיקתו המיוחדת לסוגה השירית בספרות

   אהבה לשירה היא אהבה הנרכשת עם השנים. ועמוס עוז עצמו חושף עובדה זו בשלושת כרכי החטיבה האוטוביוגרפית, שהשלים במהלך המעבר מהמאה ה-20 למאה ה-21, והם: "אותו הים" (1999), "סיפור על אהבה וחושך" (2002) ו"חרוזי החיים והמוות" (2007)*. כדי שהעדות על צמיחתה של אהבתו לשירה תהיה רצופה, יוצגו פרטיה לא על-פי מועדי הופעת ספריו אלה של עמוס עוז, אלא בהקבלה לביוגרפיה שלו.

   ברומאן האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" כלל עוז את העדות, כי מורתו זלדה, אשר לימים נודעה כמשוררת מחוננת, היא שהולידה בו לראשונה את האהבה לשירה. זלדה מישקובסקי (אז עדיין שניאורסון) היתה המחנכת של עמוס בהגיעו לכיתה ב' בבית הספר "מולדת הילד" בירושלים. כבר אז, מודה עוז, "הייתי ילד-מילים", אך מילוליות מפרנסת אצל ילדים דברנות משוחררת מעכבות, ולאו-דווקא חיבה מיוחדת לשירה. זלדה כיוונה את המילוליות שלו לאפיק הנכון בדיבורה הלוחש ובעושר השפה שבפיה. ובשתי סגולות טבעיות אלה הרעידה בו "מטרונום פנימי שעד אז לא זע ומאז עד עכשיו לא חדל" (329). עמוס בן ה-8 המשיך לבקר את זלדה גם אחרי שהועבר, בסיום אותה שנה, ללמוד בכיתה ג' בבי"ס "תחכמוני".

   ממש אז, בחופשת הקיץ בין כיתה ב' לכיתה ג', החל בעצמו לכתוב שירים "על גדודים עבריים, על מלחמות המחתרת, על יהושע בן-נון, וגם על חיפושית שנרמסה ועל צער הסתיו" (336) ובבקרים של אותה חופשת קיץ נהג להביא את שיריו אל זלדה. היא לא רק אירחה אותו ברצון בדירתה, אלא גם קראה באוזניו שירים, ואפילו משיריהם של משוררים אשר לא נועדו לגילו אז. ותוך כדי כך הפגישה אותו עם הסודות של השפה, ובעיקר גילתה לו את רזי ייחודן הווקאלי של המילים: "מילים שונות עושות קולות שונים: אוושה, למשל, היא מילה לוחשת, צרימה היא מילה חורקת, למילה נהמה יש קול עבה ונמוך ולמילה צליל – קול עדין, והמילה המיה הומייה - - - ממנה למדתי גם שיש לפעמים מילה שזקוקה לכך שסביב-סביב לה ישרור שקט גמור: שיהיה לה די מרחב. כמו תמונות שתולים על הקיר, ויש ביניהן תמונות שלא סובלות שום שכנים" (337-336).

   העדות הבאה על הקשר הנפשי העמוק של עוז לשירה כלולה באחת מהיחידות הבלתי-מחורזות בספרו "אותו הים". תחת הכותרת "ומה מסתתר מאחורי הסיפור?" חשף עוז, את הזיכרון הבא משנות נעוריו בקיבוץ חולדה:

"המספר הבדוי סוגר את עטו ומרחיק את הבלוק. הוא עייף. והגב. שואל את עצמו, מה פתאום יצא לו סיפור כזה, בולגרי, בבת-ים, כתוב בשורות קצובות ואף, פה ושם, בחרוז. עכשיו שילדיו כבר גדלו ובאה לו שמחת נכדים ועשה כבר ספרים ונסע ודיבר וצולם, עכשיו פתאום יחזור לשורר? כמו בימי נעוריו הרעים כשהיה בורח להתבודד לילות בקצה הקיבוץ בחדר הקריאה ושם היה ממלא דפים-דפים ביבבת תן? נער פצעונים צהוב מושחז, נעלב מבליג נעלב מבליג, מדבר לפעמים גבוהה, מעורר קצת גיחוך וקצת חמלה, מחזר על פתחי מגורי הבנות, אולי יש לגילה או צילה חשק שיקרא להן שיר שכתב עכשיו? חושב לתומו שאישה נקנית בדרשה או בשיר. ואמנם לפעמים עלה בידו לעורר בבנות איזו ריגשה שאחר-כך, בלילה, ליוותה אותן כשירדו לקבל ולתת אהבה בחורשה, אבל לא אתו, עם עובדי מספוא עבי זרועות שהיו קוצרים ברינה את מה שהוא במיליו זרע בכמעט דמעה" (עמ' 45).

משוררים בנערותם

   כשלושים שנה לפני העדות האירונית הזו על עצמו ב"אותו הים" כנער מתבגר – "נער פצעונים צהוב ומושחז", לא הכי מקובל בחברת בני גילו, אך כבר וֶרְבָּלִי ומוכשר – גילף ברומאן "מקום אחר" (1966) דמות של נער בצלמו, הפורק את מכאובי נפשו בכתיבת שירים בלילות במועדון התרבות הריק של הקיבוץ.

   אף שעלילת הרומאן "מקום אחר" מתרכזת בשתי משפחות בקיבוץ מצודת-רם – משפחות ברגר וחריש – אין "המספרת" הנשית, שבחר עוז לעלילת הרומאן הזה, פוסחת על דמויות נוספות מהקיבוץ. בולט מביניהן נער חריג בחברת הנוער של הקיבוץ – עידו זוהר. עידו בן הארבע-עשרה מתואר כילד רזה "שהוא ילד פתוח אל הצער" (343), אשר בני גילו מתעללים בו לפעמים (359). ולכן נוהג זוהר להתבודד מהם ביום על מגדל המים (375), או בלילה במועדון התרבות הריק כדי לכתוב שירים (394) – "שירי אהבה משונים" שאותם הוא מפרסם בעלון של חברת הנוער (360).

   דומה לעידו, אך הפעם לא כנער חריג כזה בתוך קיבוץ, אלא בתל-אביב, וגם לא כה צעיר כעידו, אלא כנער מתבגר יותר, הוא הנער המופיע בנובלה "חרוזי החיים והמוות" (2007). גם הנער הזה מזכיר ביותר את עמוס כפי שהיה בגיל הזה בקיבוץ חולדה, וכפי שתיאר את עצמו ב"אותו הים".

   בקהל המבוגר שהגיע לערב הספרותי שהוקדש ליצירתו, מבחין הסופר במשתתף חריג: "נער כבן שש-עשרה, לא מאושר, אולי משורר מתחיל, עור פניו מקולקל בפצעונים" (20). בו-במקום הוא מחליט להצמיד לנער את השם "יובל דהאן" וגם לרקום לו יחסים עם מרים נהוראית, שכנתו המבוגרת "בבניין ישן, קלוף טיח, ברחוב ריינס בתל-אביב" (21). ומאחר שהיא מעודדת את הנער לחזור ולבקר אצלה, הוא בוטח בה מספיק ומוסר לה לקריאה את שיריו.

   יובל הגיע לערב הספרותי בתקווה לפגוש שם את הסופר ביחידות כדי לשוחח איתו "על החיים והמוות ועל עוד דברים פנימיים - - - וגם על הייסורים בכלל" (94). ועוד בכוונתו לשאול את הסופר, שבוודאי התנסה גם הוא בנעוריו בייסוריה של הכתיבה, אם זכה מאוחר יותר לפיצוי על הסבל שסבל אז, כי לפעמים הוא, יובל, מקווה שבזכות שיריו יזכה לגמול שהוא נכסף אליו: "המון תשואות והערצתן של נערות מעולפות-רוך ואהבתן של נשים בשלות" (22). בכך מזכיר יובל (החותם על שיריו בפסידונים "יובל דותן") את התקווה שתלה בשיריו גם עוז בגיל הזה – על-פי קטע הזיכרון ב"אותו הים" – כי השירים יזכו אותו באהבתן של הנערות בקיבוץ.

משוררים בבגרותם

   בנוסף לפרחי משוררים אלה, אשר את דמותם עיצב עמוס עוז על-פי דמות עצמו כנער כותב בקיבוץ חולדה, גילף ברומאנים שלו גם דמויות של משוררים ותיקים ומנוסים. על-ידי כך זימן עוז לעצמו הזדמנות לבדות שורות שיר שלהם, בהתאמה לגילם ולפואטיקה של זמנם, ולהדגים באופן זה את שליטתו באמנות החריזה.

   בתיאורו של אחד מהם פתח עמוס עוז את הנובלה "אדון לוי" בקובץ "הר העצה הרעה" (1976). המשורר הירושלמי הזקן והחֵרש במקצת נחמקין "בא מוילנה והתיישב בבית-אבן נמוך עם גג-רעפים בסימטה ליד רחוב צפניה. שם כתב את שיריו ושם נח מדי קיץ בכסא-מרגוע בחצר וספר את השעות ואת הימים". המראה החיצוני של נחמקין לא הסגיר את המחשבות הנועזות-משיחיות המתרוצצות במוחו, כי "היה איש עגלגל, דהה, רך-למראה כמו דובון של צמר" וגם "מתהלך היה בגרירת-רגלים" (59). יתר על כן: "המשורר נחמקין כבר היה חרש במקצת, אבל את אִוְשת הצמרות השתדל לקלוט ולמסור בשיריו והיה מפרש אותה על-פי דרכו: רחש העלוָה ברוח, ריחות הפריחה, ריח הקוצים היבשים בשלהי הקיץ, כולם נראו לו כרמזים למאורע חשוב הממשמש לבוא. שיריו היו מלאים ניחושים שונים" (55). 

   עדות מפורטת יותר על המורכבות של המשורר כאדם מסר עוז בתיאורו של המשורר ראובן חריש, מהבולטים בקבוצה הגרמנית של מייסדי הקיבוץ, ברומאן "מקום אחר". הפרטים הפיזיים של חריש ("גבה קומה ורזה כנער"), אשר מבדילים אותו מעזרא ברגר (הנהג בעל המראה המוצק והגשמי), מסגירים אולי את עיסוקו בשירה, אך לא את המתחולל בנפשו. אחרי שאווה אשתו נפרדה מראובן חריש ונישאה לדודנה, תייר מגרמניה שהתארח בקיבוץ, גידל ראובן בעצמו את ילדיו, נוגה וגיא. אך רוחו נשארה איתנה והוא המשיך לכהן כמחנך במוסד החינוכי של הקיבוץ, לכתוב שירים ולהפתעת כולם גם העמיס על עצמו את משימת ההדרכה של התיירים המגיעים לבקר בקיבוץ. ובלילות שבהן שהה עזרא, הנהג של הקיבוץ, מחוץ לביתו, התארח חריש אצל אהובתו ברונקה, אשתו של עזרא ברגר.

   פרסומו של חריש כמשורר חרג מתחומי הקיבוץ, אחרי שהוצאת הספרים התנועתית הדפיסה קובץ מהודר משיריו לילדים יחד עם רישומים של אווה, שאז עדיין היתה זוגתו לחיים. בעקבות הפרידה מאווה, מיעט חריש לכתוב שירה המיועדת לילדים, אלא הועיד את שיריו למבוגרים. בשיריו הבליט את "הניגוד שבין ההרים לבין הארץ הנושבת" וביטא "אמונה בכוחו של האדם לשלוט בגורלו", אף כי בתערובת של "עצבות ותקווה ואהבת-האדם" (19).

   יוכיח זאת הבית מהשיר המפורסם ביותר של חריש (הפותח את הפרק בעמ' 39 של הרומאן), שהפך לשיר מושר ומקור לסיסמאות בוועידות של התנועה ולכתובות-אש בעצרות של הנוער החלוצי :

הָעֵמֶק הַזֶה, הַיַּרְדֵּן בּוֹ יָרוֹן,

סָאוֹן שֶׁל עָמָל בּוֹ יִשְׁצוֹף וְיִנְהַר,

הוּא שַׁלְהֶבֶת-תְּנוּפָה שֶׁל יִפְעָה וְחָזוֹן,

הוּא אֵשׁ יְרֻקָּה לוֹחֲכָה טַרְשֵׁי-הָר.

   עוז לא רק בדה את ראובן חריש כמשורר, אלא גם בדה לגיבור זה חמישה קטעי שירה ושילב אותם בפרקי הרומאן, תוך הקפדה שבתוכנם ובדרכי ההבעה שלהם יהיו ברוח השירה של משוררי תקופת העליות. אך רק ארבעה משירים אלה (אלה המשולבים ברומאן בעמודים 11, 19, 39 ו-161) עונים בתוכנם ובפואטיקה שלהם לקביעה, שהוא ביטא בהם את "מסירותו הרעיונית" לחיי השיתוף בקיבוץ הפרוש לרגלי ההרים בבקעת כינרות. השיר החמישי (המופיע כפרק נפרד ברומאן בעמ' 373) הינו שונה בתכלית.

   באחת השבתות ציטט חריש לנוגה מהזיכרון את השורות הבאות מהשיר "קץ האב" מתוך "שמחת עניים" של נתן אלתרמן:

עוֹד עָלַיִךְ כָּעָב יֵרֵד זֵכֶר הָאָב,

לְהַזְכִּיר בְּיוֹם דִּין וּפְּקֻדָּה,

כִּי לִבּוֹ שֶׁאָהַב וּבְשָׂרוֹ שֶׁכָּאַב

אַחְרוֹנִים בָּעוֹלָם לִבְגִידָה.

  ואחר-כך הוסיף ואמר לנוגה: "יש לי שורות כאלה. שלי. לעולם לא אכתוב אותן" (223). אך לפני מותו כתב שיר אחרון ובו השורות האלתרמניות הבאות, המדברות על אלימות, תבוסה ויאוש:

עֵת הַשֶׁמֶשׁ נִשְׂרֶפֶת חַיִּים בקַצְוֵי מַעֲרָב,

עֵת הַלַּיְלָה נוֹפֵל מִן הָהָר, נֶחֱרָץ כִּתְבוּסָה,

עֵת הַלֵּב כְבָר עָיֵף מִלְבַקֵּשׁ: לֹא עַכְשָׁו, לֹא עַכְשָׁו,

– אָז תָּגִיחַ צִנָּה כְּחַלְחַלָּה כְּלוֹחֶשֶׁת: הִכּוֹן וְנִסַּע.

משורר בשתי מסכות

  אחרי שנים, שילב עוז משורר ותיק נוסף באחת מיצירותיו – והפעם בנובלה "חרוזי החיים והמוות". צפניה בית-הלחמי פירסם טור מחורז בשם זה ב"דבר השבוע" במשך שנים. הטור שלו הודפס בשבועון של העיתון במסגרת מסולסלת שהיתה מעוטרת במסכות צוחקות ובוכות. ואכן, כפי שראובן חריש הפתיע והותיר אחריו שורות אלתרמניות פסימיות, אחרי שנים שבהן כתב שירים אופטימיים בלבד, כך שלטה דואליות כזו גם בחרוזיו של צפניה בית-הלחמי וגם טוריו נחלקו בין שתי המסכות המנוגדות שעיטרו את משבצת מדורו בשבועון.

   נאמן למסכות הצוחקות הגיב צפניה במרבית הטורים על נושאים אקטואליים מחיי המדינה ברוח אופטימיות ומתוך הכרה לאומית ומעמדית. אך מדי פעם פרע את חובו גם למסכות הבוכות, וכתב טורים אישיים שבהם ביטא תחושות בדידות וצער "על טבעם של הדברים להתרפט ולדהות אט-אט, חפצים ואהבות, מלבושים ואידיאלים, בתים ורגשות, הכל הולך ומתמרטט, הכל הופך להיות בלויי סחבות והכל יתפרד לאבק" (48). בהווה מתגורר צפניה בן ה-90 בבית-אבות והינו כמעט אלמוני, ולכן התרחק מאוד מחרוזי המסכה הצוחקת אשר חרז לפני שנים, והוא כעת קרוב מאי-פעם בעבר אל ההתפוררות לאבק, שניבא בטורים אשר כתב בחסות המסכה הבוכה**.

   גם עמוס עוז, מסתתר לחילופין ביצירתו, שבעיקרה היא, כידוע, סיפורת שאין שירית ממנה בדור הסופרים הנוכחי, מאחורי שתי מסכות. מאחורי זו "הצוחקת" באירוניה ובסאטירה, התייצב בששת הרומאנים האקטואליים-פוליטיים, שבהם הגיב על "המצב הישראלי" בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת. ומאחורי זו "הבוכה", התבצר ברוב יצירותיו האחרות, בפורקן לירי ובפיוס עיוני כדי לבטא הן את מכאובו האישי, והתמידי מאז איבד את אימו בהיותו נער, והן את אימת אי-הוודאות הקיומית המעיקה עליו כיום, בבגרותו.

- - - - - -

* ראה ההסבר על מקומם של כרכי החטיבה האוטוביוגרפית ביצירתו של עמוס עוז בטבלה המופיעה בעמ' 72 בכרך "משמרות בסיפורת הישראלית" (2008), שהוא הכרך השמונה-עשר בסידרה המחקרית-ביקורתית של המחבר – "תולדות הסיפורת הישראלית".

** הפירושים לרומאנים של עמוס עוז אשר הוזכרו במאמר זה זו נכללו בכרכים הבאים של אותה סדרה: הפירוש לרומאן "אותו הים" נכלל בכרך "הקול הגברי בסיפורת הישראלית" (2002). הפירוש לרומאן "סיפור על אהבה וחושך" נכלל בכרך "סוגות בסיפורת הישראלית" (2004). הפירוש לרומאן "חרוזי החיים והמוות" נכלל בכרך "משמרות בסיפורת הישראלית" (2008).

 

עמוס עוז על אותו הים

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן