אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

וידויים / אוגוסטינוס: היבטים קירקגוריאניים בהגותו האמונית חלק א


התמונה של יאיר גלזנר
וידויים / אוגוסטינוס: היבטים קירקגוריאניים בהגותו האמונית

וידויים / אוגוסטינוס - כתב יד מהמאה השלוש עשרה

פתח דבר

בפתח הפרק השלישי בספרו; ""Concluding Unscientific Postscript to Philosophical Fragments,(להלן CUP),  מנסח קירקגור את הפער בין המחשבה האבסטרקטית(מופשטת, תיאורטית) למחשבה האקטואלית(סובייקטיבית, ממשית, קונקרטית, קיומית), במילים הבאות:

  "בשפת האבסטרקט... הקושי שבקיום ובקיומו של האדם אף פעם אינו מופיע באמת, מכיוון שחשיבה אבסטרקטית כנקודת מבטו של הנצח, אינה מחשיבה את הקונקרטי, את הזמני, את היעשות הקיום ואת המצב הבעייתי של האדם הקיים הנובע מהיותו מורכב מהנצחי והזמני הקבועים בקיומו...".  [קירקגור- קלימאקוס:].    

 

מטרות המאמר   

 (1). להמחיש כיצד "וידויים"של אוגוסטינוס, (בדומה ל- ""CUP של קלימאקוס, גיבורו הבדוי של קירקגור), כל כולו אינו אלא מחשבה אקטואלית המתועדת על ידי אינדיבידואל מאמין, המבקש להחיל את אמיתות הנצרות האבסטרקטיות(כפי שהן מופיעות בכתבי הקודש- הברית החדשה וספרי הבשורה), אל תוך קיומו האקטואלי, הפרטי, הממשי. בדוגמאות נבחרות אראה כיצד אוגוסטינוס, כדמות היסטורית הנטועה עמוק ביסודות הנצרות, ממחיש בעוצמה רטורית שאין למעלה ממנה את התשוקה והייסורים,("האהבה והאימה" "כבוד, יראה, גיל, להט חיל ורעדה"), הכרוכים בניסיון לשלב בין השכלתנות ומבט מתוך הנצח לבין הקיום הפרטי, הארעי והייחודי של ההוגה בהם. חיבור זה מציע להתבונן ביסוד האנושי של מי ש"הפך לאלוהי", ולהראות כי גם לאחר האוטו-טראנספורמאציה, השינוי לעולם אינו סטטי ומושלם. וידוייו של אוגוסטינוס מלמדים על רופפות הרוח האנושית כאשר היא מחליטה החלטות השייכות לתחום הנצח, על הכורח להשלים עם דליפתו המתמדת של הטבע האנושי מבעד לחרכיו הדקים של המאמין, ועל יחסי הפרימה-תפירה בהחלטה לטול חלק ביש המושלם.  בקיצור, שמדובר במהפכה מתמדת ולא ברגע אחד של הארה, זמן ומקום. כדבריו של קלימאקוס- קירקגור:

"...זהו שינוי לא מושלם בו האדם בכל פעם שוכח קצת להתקיים כדי לחשוב מנקודת המבט של הנצח..."

(2). כמו כן ברקע תידון הטענה המשתמעת ממילותיו של קירקגור לפיה כל עוד מחשבה אבסטרקטית קשורה לקיומו של האדם ההוגה בה- עדיין ניתן לראותה כחלק אינטגרלי הבא בגדריה של מחשבה האקטואלית:

   "... כאשר בוחנים הוגה דעות אבסטרקטי שאינו מוכן להבהיר לעצמו ולהודות בקשר שישנו בין חשיבתו האבסטרקטית לבין היותו אדם קיים".

בהקשר זה, ניתן לשאול מה היה קירקגור טוען אודות העובדה שב"וידויים" ניתן למצוא באוגוסטינוס שתי דמויות שונות- "אוגוסטינוס האבסטקרטי" ו"אוגוסטינוס הקונקרטי"? האם היה מסמן את חלקיה האבסטרקטיים של ההגות האוגוסטינית כחריגות בלתי לגיטימיות אל מחוץ להגות הקונקרטית, או שמא היה גורס כי מדובר בתופעה שהיא חלק אורגני ממהותה?

 חשיבותה של שאלת החיבור

בחיי היום יום, חשיבה אבסטרקטית "תוקפת" מעת לעת את כולנו, ואם נאמר כי היא חלק אימננטי מספירת ההגות הקיומית- בין אם על ידי דיאלקטיקה בולעת כל, ובין אם בשל היותה תופעת לוואי סטיכית הנעוצה כחלק בלתי רצוני ונפרד בתודעת האדם,(מעין "רעש לבן")- הרי שהאבחנה הקירקגוריאנית בין השתיים מתרוקנת למעשה מתוכנה, שכן אז, הכל אבסטרקטי,(בדיוק מה שהגל עשה), או הכל ממשי,(מה שקירקגור לא התכוון לו). שאלה זו מעצבת את מבנה העבודה ועומדת כל העת ברקע.

מה לקירקגור- קלימאקוס ולאוגוסטינוס

למרות ההבדלים העמוקים בין אוגוסטינוס ו"קלימאקוס",(דמות הנושא הבדויה  ב-CUP של קירקגור), המבנים בהם פועלים וחושבים השניים דומים: שניהם הוגים בקיום, ולא רק בקיום אלא בקיום האמוני. שניהם כבר שרויים בשלב האמוני- נוצרי  ואצל שניהם, הטיפוס במעלה הר האמונה אל האל ואמיתות הנצרות מתואר עלי ספר באופן מילולי. בשני החיבורים ה"גיבור" עובר הליך התפתחות וטרנספורמאציה על כל הלבטים, הייסורים, הפאתוס והלהב הכרוכים במחשבה אקטואלית תוך הבלטה ומבלי להתעלם מהקושי,כלשונו של קירקגור, ש"...בצירוף של הדבר המוגדר הזה,(במקרה זה אינדיבידואל מאמין קיים), עם האידיאליות של החשיבה..."(קרי, עם אמיתות הנצרות הנצחיות), או בין עולם של מעלה עם עולם של מטה.  

נקודת המוצא: ההבחנה בין חשיבה "אבסטרקטית" לחשיבה "קונקרטית"

ההבחנה בין מחשבה אבסטרקטית למחשבה אקטואלית בניסוחו של קלימאקוס-קירקגור:

 "בשפת האבסטרקט... הקושי שבקיום ובקיומו של האדם אף פעם אינו מופיע באמת, מכיוון שחשיבה אבסטרקטית כנקודת מבטו של הנצח, אינה מחשיבה את הקונקרטי, את הזמני, את היעשות הקיום ואת המצב הבעייתי של האדם הקיים הנובע מהיותו מורכב מהנצחי והזמני הקבועים בקיומו..."(...)"...לשאול באופן אבסטרקטי על הממשות(אקטואליות)...ולענות עליה באופן אבסטרקטי אינו מהווה בעיה(שכן) הקושי הוא בצירוף של הדבר המוגדר הזה(הקונקרטי) עם האידיאליות של החשיבה...". "...האבסטרקט(כשהוא מכפיף עצמו לחוק הסתירה, י.ג) אינו יכול להתייחס לעצמו בניגודיות כזו,(וכשהוא מבטל את חוק הסתירה כהגל, י.ג), הוא מונע זאת במפורש..."....חשיבה אבסטרקטית מסייעת לי עם האלמותיות שלי בכך שהיא הורגת אותי כאינדיבידואל קיים וייחודי ואז הופכת אותי לאלמותי..." (...)"...אם כך, כאשר בוחנים הוגה דעות אבסטרקטי שאינו מוכן להבהיר לעצמו ולהודות בקשר שישנו בין חשיבתו האבסטרקטית לבין היותו אדם קיים, הוא מותיר רושם קומי אפילו אין מכובד ממנו, מכיוון שהוא עומד לחדול מלהיות בן אדם בעצמו. בעוד שאדם הוא ממשי, מורכב מהסופי והאינסופי ולעולם יהיה מעוניין בקיומו העצמי, וממשותו היא בחזקת כל זה יחד, הוגה דעות אבסטרקטי .. מעורר חלחלה מעצם המחשבה על מה זה אומר להיות בן אדם...שחייו האישיים סתמיים חסרי פאתוס והתלהבות כמו החשיבה שלו...(...)"מאחר וכל החשיבה היא מרכזית, הקושי הוא לאדם הקיים...שכן הקושי שהקיום מציב בפנינו הוא זה : זה שחושב הוא זה שקיים"    [קירקגור- קלימאקוס]  

מדברים אלה, דומה כי ההבדל בין שני מישורי המחשבה נעוץ בפער בין רובד מחשבה, המדגיש רק מימד אחד מתוך שני ממדי קיומו הניגודיים של האדם- קרי, הנצחי והאוניברסלי והזמני והאישי- לבין רובד המדגיש את שניהם. מדבריו אלה עולה, כי ההבדל בין השתיים אינו נעוץ בהתעלמות כל אחת מהן ממימד כזה או אחר של הקיום, אלא בדגש. בעוד שמחשבה אקטואלית מעניקה את הקדימות וההגמוניה לקיום הממשי, האינדיבידואלי,על פני המהות,(ומבחינה זו "שייכת לקיום" בדומה ל"דיאלקטיקה האיכותית"), המחשבה האבסטרקטית מתרכזת רק במימד אחד של האדם בלבד ומעניקה את הבכורה למהות המופשטת על פני זו של הקיום,( ומבחינה זו "מנותקת מהקיום"). לפיו, שימת דגש רק על המימד השכלני והבלתי האישי מעלימה את הקושי הטמון שבהיות אדם קיים המאחד בתוכו שני עולמות סותרים, ומתעלמת מכבשן הפאתוס, התשוקה והייסורים בהם הוא נצרף כישות דיאלקטית כפולת פנים המתרוצצת ללא מנוח בין קטביה בשאיפה פרדוקסלית לאחדם. הביטוי הקיצוני ביותר למחשבה אבסטרקטית מעין זו היא הפילוסופיה ההגליאנית שבבטלה את עקרון הסתירה מנעה כל אפשרות לחוות את הפרדוקס סובייקט- אובייקט שהוא ממהותו של היות אדם קיים ועל ידי כך באופן אירוני הפכה את הקושי לפתרון- את הצימאון למשקה. 

חלק א': אוגוסטינוס הקונקרטי

 "..לאדם הקיים, חשיבה טהורה היא תעתוע שכן האמת(של החשיבה, י.ג), אמורה להיות האמת בה צריך להתקיים...להיות אינסופי ובאותה עת גם להיות בהתקיימות-זה באמת קשה..." .[קירקגור- קלימאקוס:].

"האמת שבה צריך להתקיים" על פי קלימאקוס ואוגוסטינוס אינה אלא האמת הנוצרית היונקת מהאינסוף ומהווה את דברו של הנצח כפי שהוא מופיע בכתבי הקודש.("כי דברך בן אלמוות ונצחי באמת" ו"הכתבים הם אמת"). מבחינת האדם הממשי- זה שהנצחי והזמני בו שזורים זה בזה כצמותיה של חלה- אין משמעה של אמת זו אלא אחד; להקריב הכל כדי לזכות בהכל, או במילים אחרות להמית את הקיום האנושי כדי לזכות באלוהי,  כדברי אוגוסטינוס:

"לגרום לנשמה לשמוח באשר היא אוהבת כאשר אבד ונמצא או הושב אליה, יותר מהדברים שהיו ברשותה תמיד"

על הרגעים בהם חש אוגוסטינוס שהצליח להתאחד עם הנצחי- רגעי השיא של הליך הטרנספורמציה:

"הו, אילו ראו את הנצחי הפנימי, זה אשר בטעמי אותו התאבלתי על שלא יכולתי להראותו להם...כל עוד היו עיניהם מופנות החוצה ממך.."(...)"...בחדר הפנימי שבו ייסר אותי מצפוני, שם הקרבתי לך, זובח את אישיותי הישנה, תולה בך את תקוותי במחשבות הראשוניות על התחדשות..."(...)"...לא רציתי להרבות את נכסיי הארציים, טורף את הזמני ונטרף על ידי הזמן, כי בפשטות הנצחית שלך היו לי דגן ותירוש ושמן אחרים..."(...)"...כי מי יוכל לנו כאשר יתגשם דברך האומר:"נבלע המוות בניצחון..."  [...]"...אין הם הורגים כקרבן למענך את מה שעשו מעצמם...כדי שאתה, אלוהים, אש אוכלת, תשרוף את דאגותיהם המתות ותברא אותם מחדש בני אלמוות"  [אוגוסטינוס]   על פי דברי ישו עצמו"...מי שרוצה לבוא אחריי שיתכחש לעצמו וייקח את צלבו וילך אחרי. כי החפץ להציל את נפשו יאבד אותה, אבל המאבד את נפשו למעני ימצאנה. מה תועלת תצמח לאדם אם ירוויח את כל העולם ויפסיד את נפשו, או מה ייתן אדם כתמורה בעד נפשו?..."  [מתי, טז:24 ) "...שהיה מת ויחי, ואובד ויימצא..."  [לוקס, 15 :24]. 

אכן, במלכודת הקונקרטי הניגוד בין האמונה לקיום, בין האבסטרקטי לממשי הוא סימטרי: תחת כל נשימה אמונית וטוהר, נדרשת נשיפה קיומית וחטא, תחת כל יניקה מהאלוהי והנצחי נתבעת פליטה מהאנושי והיחסי.  בעוד שהתבונה מרחפת בקו אווירי עדי יעדיה האמוניים על כנפי ההפשטה ממעל לתהומות הממשי ומעקשיו- הקיום אנוס לפלס דרכו אליה רגלי דרך תוואי הקרקע של הגשמי, בינות לנקיקי חוקי הזמן והמרחב, תוך גריסת עקוב חולשות האנוש למישור. כמאמרו של קלימאקוס-קירקגור:

  "להתקיים בעזרת ההדרכה של החשיבה הטהורה, הוא כמו לטייל בדנמרק עם מפה קטנה של אירופה בה דנמרק היא לא יותר מאשר נקודה זעירה....(זהו)בדיוק מה שמאפיין את הסאטירה על הגל...."[קירקגור- קלימאקוס:]

מה שאולי במחשבה קל כ"הליכה על מים", לאוגוסטינוס האנושי, אולי האנושי מדי, הוא כהליכה על גחלים. פרק זה מבקש להתחקות אחר דרך ייסורים ארצית זו שבה מהלכת נפשו השסועה של אוגוסטינוס. לתת בימה לזעקותיו הנשמעות במהלך ריקון עולמו הקיומי מהרגליו הישנים בתחומי החשיבה, ההתנהגות והרגש,(אותה "התכחשות לעצמי"), על מנת להפוך עצמו להיכל האלוהים. הדוגמאות שיוצגו בפרק זה אינן אלא לקט ממוין מרסיסי המילים שנפלטו מהפיצוץ רב העצמה בנפשו של אוגוסטינוס עת ביקש הוא לאחד בתוכו בין הזמני לנצחי. בכך מבקש פרק זה לבטא את הניגוד החריף שבין הגות קיומית של ממש להגות אבסטרקטית, בין אמונה מדממת לבין תיאולוגיה שכלתנית נוטפת ניתוחים אינטלקטואלים קרים ופלפולים ריקים בריחוק רגשי. בהשוואה להתקיימות ממשית באמונה, דת אבסטרקטית שכזו אינה אלא סט בנאלי של פרוצידורות ריקות מתוכן,("ללא דמעות"), נפש ספונה בארמון של שיש טקסטואלי קר- דחליל של אמונה ופוחלץ של רגש, המוסתר באמצעות חומות בצורות של פסוקים המדוקלמים בשפה תשושה שהסתיידו עורקיה, שנעוריה מתו זה מכבר.  כדבריו של אוגוסטינוס בשלב התוודעותו לכתבי האפלטוניסטים:

 "...פטפטתי למכביר כמשכיל...התחלתי לרצות להיראות חכם. נשאתי בעונשי, עונש הקיום במצב החטא, ולא הזלתי דמעות; אדרבא, ליבי גבה בידע.(כנאמר על פי הראשונה אל הקורינתיים: הדעת תגביה לב והאהבה בונה").... לקחתי אפוא לידי בלהט את הכתבים המהוללים של רוחך...והדברים הטהורים הופיעו לעיני בפרצוף אחד, כלומר ללא סתירות, ולמדתי לגיל ורעדה.."   [אוגוסטינוס]

העיקרון החולש: המתח בין חיים מנקודת המבט של הנצח לבין החיים כאדם קיים

כשקירקגור-קלימאקוס מתריס; "להיות אינסופי ובאותה עת גם להיות בהתקיימות-זה באמת קשה..-הוא לא רק מבקש לבטא ביקורת כנגד הערצת התבונה הטהורה בכלל, או כנגד אותה התעלמות הגליאנית,(כמודל של חשיבה אבסטרקטית), מהיסוד הקיומי והאישי שבדיאלקט הפרדוקסלי המכונה אדם, אלא הוא בעיקר מבקש לבטא את הקשיים הנערמים על המאמין המביט על קיומו הזמני האישי מבעד לנצח או כמי שמבקש להתאחד עם הנצח כדברי אוגוסטינוס:

" אדוני, האומנם משום שלך הנצח אינך יודע את מה שאני אומר לך? האומנם אתה רואה בזמן את הדברים המתחוללים בזמן?"

מתח זה שבין נקודת המבט מהנצח לבין הקיום ייבחן בעבודה זו מבעד לשני מישורי הפשטה: (1). המישור הכללי. ככזה הוא מהווה נקודת המוצא הכללית ממנה נגזרות כל הדוגמאות שיובאו להלן, שכן רוב ביטויי הקושי האנושיים של אוגוסטינוס נעוצים באימוץ נקודת מבט זאת, (כלומר באימוץ האמונה וכתבי הקודש הנוצריים). (2). המישור הספציפי: במישור זה מתואר מתח זה כמקרה פרטי נוסף מני רבים הנגזר ממישור המתח המוכלל- מישור בו המאמין מבקש למות ממש על מנת להיפטר ממדמנת החיים והחטא ולזכות באלמותיות וגאולה, וכביטוי לכך שבסופו של תהליך עקירת כל מה שאנושי נותר אך כפסע בין ההתאבדות המנטאלית להתאבדות של ממש.   אם כן, המתח המוכלל חולש על כל הדוגמאות הבאות ביריעת הדיון אודות אוגוסטינוס הקונקרטי, שכן מילוי תביעותיה של האמונה שולט על כל חייו ומעצב באופן מכריע את מהלכם: הערגה להתנזר מהנאות הגוף, לשלול את העולם ואת החברה, לבאר רעיונות כגון; מהות האל, האנקרנציה, השילוש, הבריאה- כל אלה אינם אלא ביטויים בחשיבה, בדפוסי ההתנהגות, ברגש של אוגוסטינוס- מקרים פרטיים הנגזרים מאותו קושי שבמופעו המוחלט נובע מאותה החלטה של הזמני להתמסר לתשוקה להתאחד עם האל,(הארוס הנוצרי- הסינתזה הדיאלקטית שבין ה"עצמי האינדיבידואלי" ל"אחר המוחלט", או בניסוח אחר "להיות ביחס מוחלט אל המוחלט").

א. על אנושיות המתח בין הנצחי לארצי כמתח בין משאלת המוות לבין הכורח להישאר בחיים

להמית את הקיום, בתוך הקיום, למען הקיום. כך הייתי מנסח את הפרדוקס הלופת את המאמין בכלל ואת אוגוסטינוס בפרט. אמנם דבריו הבאים של קלימאקוס- קירקגור על המתח בין הנצחי לזמני מתייחסים לכאורה רק למתח בין חשיבה הטהורה לקיום , אך ניתן לתרגמם גם למתח שבין החשיבה הנוצרית לבין הקיום כנוצרי כמאמרו:"הייתי והנני סופר דתי. מכלול יצירתי כמחבר עוסק בנצרות, בבעיה של היעשות לנוצרי".

  "...האבסטרקט... מסביר אלמותיות באופן כללי וזה הולך לו יופי לאור העובדה שאלמותיות הופכת לזהה לנצחיות, כאשר נצחיות היא ביסודה אמצעי ביטוי של החשיבה.(...)"...לכן חשיבה אבסטרקטית עוזרת לי עם האלמותיות שלי בכך שהיא הורגת אותי כאינדיבידואל קיים וייחודי, ואז הופכת אותי לאלמותי..." (...)."... מצד שני...בלתי אפשרי לעשות את זה עם הקיום כיוון שאז מבוטל גם הקיום עצמו.."(...)"...האם לאדם הקיים הנצחיות אינה אלא נצחיותו של העתיד בעוד שהנצחיות היא נצחית רק בשביל האינסופי אשר אינו נוכח בקיום.."...האם הוויתור על הקיום למען נקודת המבט של הנצח, במידה וזה אפשרי, זה משהו שקורה לו?...האם זה משהו שמישהו צריך לעשות?...". "...במילים אחרות, כאשר אני מצטרף לנצח ולהתקיימות אני לא משיג מנוחה ומרגוע אלא זוכה בעתיד. זו בוודאי הסיבה מדוע הנצרות הכריזה על הנצח כעתיד- בשל העובדה שהיא הכריזה על כך בפני אנשים קיימים"(...)...חשיבה טהורה הייתה עשויה להוביל להתאבדות אחת אחר השנייה, כיוון שהתאבדות היא התוצאה הקיומית היחידה של חשיבה טהורה.(...) "...הפילוסוף היווני היה אדם קיים והוא לא שכח זאת. לכן הוא החליט לנקוט בהתאבדות או למות במובן הפיתגורי או הסוקרטי כדי לאפשר לעצמו לחשוב...בסופו של דבר, כדי להיות מסוגל באמת לחשוב, הוא היה צריך להרוג את עצמו..""[...] בלתי אפשרי לעשות את זה עם הקיום כיוון שאז הוא מבטל גם את הקיום עצמו, ולכן יש להסיר את הקיום בתוך הקיום...". [קירקגור- קלימאקוס:] 

אכן, הרעיון היווני לפיו יש להתאבד על מנת לחשוב אינו חדש. השאיפה הפילוסופית אל המוות אינה אלא שאיפה אל האלמוות שמשמעה השאיפה אל החיים האמיתיים. גילויה של האמת הכללית במחשבה תובע את מותו של האדם כפרט. הפילוסופיה המסורתית, החל בסוקראטס וכלה בהגל, לא חדלה להטיף למוות, אם כי לא למוות כפשוטו אלא להוויה שמחוץ לזמן ולפרטיות, לחיים על פי ערכים קבועים שאמיתותם הנצחית ברת הוכחה.  כך למשל, "פיידון" כולו למעשה הוא שיר הלל למוות, וישנם הטוענים שה"אפולוגיה" אינה אלא תיאור כיצד סוקראטס תמרן את שופטיו כדי לתת בימה לרעיונותיו ולשים קץ לחייו. אולם יש להדגיש כי במקרה שלנו; לא מדובר במוות למען מימוש חיי עיון גרידא(אבסטרקט), אלא במוות כדי לחיות את המחשבה האמונית. במקרה של סוקראטס מדובר על נשמה מעונה הכלואה בבשר המבקשת לזכות באושר נצחי כגמול על התנהלותה בחיי העולם הזה לפי משטר הסגולה הטובה. במקרה של קירקגור- קלימאקוס ואוגוסטינוס, הגמול הוא על חיים בעולם הזה על פי דרישותיה של הדת הנוצרית. עם כל השוני בין המאמין לפילוסוף-לשניהם מכנה משותף: היכולת להפוך מאדם ארצי שטוף תאוות לאדם הבז לעולם והבליו ומקדיש את מעייניו לרוח, ולא לחומר. אפילו אוגוסטינוס ואימו מבינים כי כדי לגעת באל ממש נדרש להפשיל את כל שכבות הקיום,וכי להישאר עמו כרוך במוות:

  "...אמרנו אפוא זה לזה: אם יידום לאדם רעש הבשר, אם יידומו אשליות הארץ והמים והאוויר, אם יידומו גם השמיים, והנשמה עצמה תידום לעצמה ותתעלה מעל לעצמה בחודלה לחשוב את עצמה: אם יידומו חלומות ומראות חזיון, כל לשון וכל סימן, ואם יידום לאדם לחלוטין כל מה שקיים רק בחולפו- כי אז, אילו היה ניתן לשומעם, היו כל אלה אומרים: אנחנו לא עשינו את עצמנו- זה המתקיים לנצח עשה אותנו. אילו השתתקו...ורק הוא לבדו דיבר...למען נשמע את דברו לא באמצעות לשון הבשר ולא באמצעות קול המלאכים, ולא באמצעות קול הרעם ולא בחידות ודימויים...אילו שמענו אותו בלעדיהם, כפי שעתה הושטנו אימי ואני את ידינו ובהבזק של מחשבה נגענו בחכמה הנצחית השורה מעל הכל, אילו...רק חזיון לבדו היה כובש ובולע ומציף בשמחה פנימית את החוזה, כך שהחיים היו לנצח כמו אותו רגע של הבנה אשר אליו יצאה נפשנו- האם לא הייתה זו משמעות המילים..."כולנו נקום לתחייה, אך לא כולנו נתחלף?..."[אוגוסטינוס]

הפסקאות הבאות ממחישות את ייסוריו של אוגוסטינוס כמי שמביט על חיי העולם הזה כמוות, ומבקש להביא על עצמו את קיצו כגוף כדי לזכות בחיי האמת.  ככזה, העולם הופך למעין "לימבו" בו נשמתו של אוגוסטינוס מבקשת להיפרד מהבשר, מחד, אך עדיין אזוקה למדמנת החיים ולעולם, מאידך, כמשפט החותם את הפסקאות הבאות: "כאן אני יכול להיות ואיני רוצה; שם אני רוצה ואיני יכול; אני אומלל מזה ומזה":

   "צלצול שלשלאות תמותתי, עונשה של גאוות נפשי, החריש את אוזניי... "...כי אתה מכוון אפילו את ההולדה שאנו מולידים אל המוות שבחיים אלה..."[...]"...מאסתי בחיים ופחדתי פחד עצום מן המוות..."(...) "אינני יודע מאין באתי הנה, לחיים בני תמותה אלה- או שמא אומר למוות בחיים זה.... "טיהור נדחה, (הטבילה, י.ג), שכן אם אוסיף לחיות-חשבו אנשים- אוסיף להזדהם, וחמור ומסוכן יותר לשאת באשמה על זוהמת החטאים אחרי הטבילה "." נאלצתי להזיל דמעות על דידו של אניאס, שהמיתה עצמה מאהבה, שעה שאת מותי שלי בין הבלים אלה...קיבלתי בעיניים יבשות... מה עלוב מיצור מעורר רחמים המבכה את מותה...ואינו מבכה את מותו שלו. "הו, ריקבון!, הו, חיים מפלצתיים ומצולות מוות!"."והרי הנותן חיים לגוף עדיף ודאי על הגוף- אתה חיי הנשמה, חיי החיים...חיי נשמתי ."כל המתכלה בך ישוב ויקבל צורה, יתחדש ויאחז בך בעוז...מדוע את(נפשי, י.ג), משתרכת, מושחתת, בעקבות בשרך? שובי אל האל, והבשר ילך בעקבותייך"...הטוב שאתם אוהבים...חפשו באשר תחפשו, לא שם תמצאו את מבוקשכם. את החיים המאושרים אתם מבקשים בממלכת המוות? איך תמצאו חיים מאושרים באשר אין חיים בנמצא?" ."מה יעשה האדם האומלל? מי יצילנו מידי גוף המוות הזה?"". [...]"... עתה תדבק נא בך נשמתי אשר חילצת מן המלכודת הדביקה,העיקשת, של המוות " "...דחיתי מיום ליום את ההחלטה לחיות בך ולא איחרתי למות יום יום בעצמי...""...כבול למחלת הבשר באמצעות מתיקות המוות, נשאתי את שלשלתי, חושש פן תותר"."[...]"..נותרה רק חרדה אילמת, פחד מוות להיחלץ מזרם ההרגל אשר בו כלתה נשמתי למות" "...ראה איך אנחנו מתגוללים בבשר ודם(...) נעשיתי חולה נפש למען בריאותי ומתי למען אחיה"  "...בכל אשר אעבור...לא אמצא מקום בטוח לנפשי מלבד בך- שם מתחברים רסיסי מחדש...ולפעמים אתה גורם לי לבוא אל תוך תחושה פנימית חריגה ביותר, אל מתיקות שאיני יודע מה טיבה. אילו באה התחושה הזאת לידי השלמה בתוכי, איני יודע מה היה בה שאינו חיי העולם הבא. אבל משקל העודף האומלל שלי גורר אותי מטה ואני נבלע מחדש על ידי השגור. אני אחוז בו: בוכה מרה, אבל אוחז היטב. זה כוחו של משא ההרגל! כאן אני יכול להיות ואיני רוצה. שם אני רוצה ואיני יכול. אני אומלל מזה ומזה" [אוגוסטינוס] 

למקרא דברים אלה נשאלת השאלה, מדוע למעשה אוגוסטינוס אינו עושה את המתבקש ומתאבד? או בפאראפרזה למילותיו של קירקגור: אמנם אוגוסטינוס איננו אדון לחייו אלא חוט אחד שזור בתוך מארג החיים(הנתון בידי האל), אך על אף שאינו יודע לארוג, מדוע אינו יכול הוא לפחות "לנתק את החוט"? התשובה לכך כנראה נעוצה בדבריו של ישו אשר מהם משתמע איסור על ההתאבדות באשר הגוף שייך לאלוהי, ושניתן לראות בה מעין גרסא של "ונשמרתם לנפשותיכם", ככתוב:

  "היכל אלוהים אתם... רוח אלוהים שוכנת בקרבכם. אם ישחית איש את היכל אלוהים, אלוהים ישחית אותו". [מדברי ישו על פי "הראשונה אל הקורינתים"]

ב. על אנושיות הקושי לשאת באחריות בגין החטא הקדמון

"כולנו מתים באדם הראשון"(על פי הראשונה אל הקורינתים").  ממושכלות הנצרות הוא שכל המין האנושי נושא באחריות לחטא הקדמון- חטא הגאווה- באשר כל בני האדם טמונים בזרעו של האדם הראשון. מקורו של החטא הוא באדם ולא באל. יוצא שכל אדם ולו הטהור ביותר חי בחטא כפול: הוא גם שותף לחטא הקדמון, ואפילו אם נכיר בפרשנות כי ישו או הטבילה לאחריו מכפרים עליו, הרי שהוא נולד עם אהבת רוע ונטייה לחטוא חטאים חדשים. אשר על כן דינו של האדם הוא לרשת גיהינום. האפשרות להיגאל, ניתנת למתי מעט שנבחרו מראש על ידי האל, אך לא באמצעות מעשיהם, כי אם באמצעות חסד אלוהי.    תפיסה פסימיסטית ודטרמיניסטית זו של חטא וחסד, המנוסחת באופן אבסטרקטי כאילו אינה נוגעת לאדם קיים, מתבטאת במלוא אכזריותה בבחינתו השיפוטית הרטרוספקטיבית של אוגוסטינוס את שנות ילדותו.  החלק המובא להלן מביע כי בעולמו אין חפים מפשע, אפילו לא תינוקות בני יומם. עוללים עושים את הרע,(רודנות, קנאה, נקמנות ותאוות שלטון), ובזדון באופן שאינו שונה מהותית מזדונו של אדם בוגר.  באכזריות עצמית מדהימה אומר אוגוסטינוס:

  "הייתי ראוי לעונש-ילד קטן כל כך, חוטא גדול כל כך"...הזאת היא תמימות גיל הילדות? לא ולא, אדוני, לא ולא". "לחסדך אני מודה גם על המעשים הרעים שלא עשיתי" (...) "...באותם ימים ידעתי רק לינוק ולהרגיע את תשוקותיי, ולבכות כאשר חשתי במצוקות הבשר"..."וכאשר לא עשו את רצוני...נתקפתי כעס...והתנקמתי.."מי יזכיר לי את חטאי ילדותי, כי אין נקי מחטא לפניך גם לא תינוק בן יומו.. .מה, אם כן, היה אז חטאי? האם העובדה שפערתי את פי לרווחה בגרגרנות לינוק שדיים בבכי?...כתינוק עשיתי מעשים ראויים לגנאי....לבקש בבכי את מה שעלול להזיק לו, לרגוז רוגז גדול כאשר אנשים אינם משועבדים לו....הנה כי כן, חולשת איברי התינוקות היא החפה מפשע, לא נפשם. במו עיני ראיתי תינוק קנאי...מביט חיוור ומלא מרירות בתינוק שינק איתו....הלזאת ייקרא תמימות- לא לשאת את קיומו של שותף נזקק ביותר, גם אם מקור החלב איתן ושופע, וגם אם ללא מזון זה אין לאחר חיים?" [אוגוסטינוס]   

תיאור הגניבה מעץ האגסים נוגע כבר לתקופת נעוריו, וחושף את אהבת הרע לשמו הטבועה בכל אדם. בכך מבקש אוגוסטינוס לבטא כי למעשה כולנו מעין חיצים הנורים לעולם היישר מאשפתו של החטא הקדמון. בהקשר זה יותר ממפתה לראות בסיפור זה מעין אלגוריה לאכילה מעץ הדעת:

  "...גם אני רציתי לגנוב, וגנבתי בלי שמחסור יכפה זאת עליי...גנבתי משפע הרשעה...לא בקשתי ליהנות ממה שגנבתי, אלא ממעשה הגניבה והחטא....מטרתנו הייתה לעשות את מה שקסם לנו בהיותו אסור....במטרה להפוך לרע ללא תכלית. לא הייתה סיבה לרשעתי מלבד הרשעה עצמה...ואני אהבתי את זה. אהבתי את חורבני..."  [אוגוסטינוס]

-מצד שני, מופיע אוגוסטינוס האנושי ושואל-מתחנן וזועק, האמנם לא היה רגע אחד, הרף קל, בו הייתי אני, עבדך, חף מעוון?    "..מתחנן אני לפניך אלי כי תאמר לי היכן ומתי אדוני, היה עבדך חף מעוון?

- יתרה מכך, למרות ההחמרה העצמית האכזרית ,אוגוסטינוס האקטואלי, ככל יצור אנוש, מבקש לנקות עצמו מחטא באמצעות "נסיבות מקלות" ומונה טיעונים שונים להפחתת אחריותו, כגון: אתה יצרת אותנו כך", הראיות לכך שאמנם כך נהגתי כתינוק הן נסיבתיות שהרי על מעשיי כתינוק למדתי רק באמצעים עקיפים כגון התבוננות בתינוקות אחרים ומעדויות של אחרים,("נשים קטנות"). כמו כן, גם אם מדובר במעשים אסורים, הם בסופו של דבר קלי ערך. מעבר לכך כתינוק הייתי חסר מודעות וממילא אין להענישני על דברים שאיני זוכר. אפילו יש כאן רמז לספק בדבר אחריותו בהיותו עובר –תקופה בה אם חטא, היה זה בשל חטאי אמו:

  "..מה אם כן היה אז חטאי?..."""..אדוני ואלי, אתה הוא שנתת גוף וחיים לתינוק...ונתת בו למען שלמותו ובריאותו את כל דחפי החיים"...אינני רוצה לכלול בתיאור חיי בעולם הזה את התקופה, שאותה אינני זוכר, אשר אני מאמין לדברי אחרים על אודותיה ואשר אני מקיש על מעשיי בה ממעשי תינוקות אחרים...היא לוטה במחשכי שיכחתי כתקופה שחייתי ברחם אימי. ואולם אם אכן "בעוון חוללתי" ובחטאים הזינתני אמי ברחם..."(...)"אני מתעלם אפוא מאותו זמן. מה לי ולמה שלא הותיר כל עקבות בזכרוני?"(...)"..הייפלא אפוא, אלי, כי נסחפתי כך על ידי הבלים והתרחקתי ממך, כאשר כדגם לחיקוי הציבו לי אנשים אשר בתארם מעשה ממעשיהם...התגאו בעצמם?" (...)"... גם לחיים שאנו חיים קסם משלהם, בזכות איזה חן שיש בהם, ובזכות התאמתם לכל הדברים היפים הנחותים עלי אדמות....גם הידידות מתוקה בזכות החיבור שהיא מחברת בין נשמות רבות. בגלל כל אלה וכיוצא באלה נמשכים בני אדם לחטא...""...מה עלוב שכמוני, אהבתי בך, גניבתי, הפשע הלילי שפשעתי בשנתי השש עשרה..."  [אוגוסטינוס]

ג. על אנושיות הקושי לתפוס את מהותו האינסופית של האל ומסוגלות האינדיבידואל להכילו:

בחלק זה מבקש אוגוסטינוס לעמוד על מהותו הכולית של האל במרחב על פי הכתוב:  "...האלוהי מקרוב אני נאום ה'  ולא אלוהי מרחוק....הלא את השמים והארץ אני מלא נאום ה'" [ירמיהו כ"ג:24 ].  המתח בין הנצח לבין הזמני מופיע כאן בתהייתו של אוגוסטינוס על מופעו החללי בהקשר קריאתו לאל וכדי לחיות בתוכו ולא רק לחשוב אותו. שהרי, אם האל הוא הכל, הוא עצמו בתוכו ואין הבדל או מרחק בינו לבין "אחר מוחלט" טרנסצנדנטי כלשהו, לא במחשבה ולא בממשות. זוהי סתירה שבאופן אנושי שכלו מבקש להבין. באנושיותו החותרת לאיחוד של ממש בינו לבין האל, תוהה הוא כיצד ניתן להכיל את האלוהי, שהוא אינסופי ונצחי, בתוכו, האנושי, שהוא סופי וארעי, כדבריו: "...היש בי, אדוני ואלי, מקום שיוכל להכיל אותך?...מדוע אני מבקש כי תבוא אלי, והלא ...לולא היית בי לא הייתי קיים...או.. לא הייתי לולא הייתי בך...עדיין איני בשאול, אבל גם שם הנך...מדוע אני קורא לך ואני נמצא בך? ומאין תבוא אליי?  [אוגוסטינוס]

המשך בחלק הבא

פרופ' פרידמן על וידויים של אוגוסטינוס

תגובות

יישוב הסתירה אינו אפשרי

האם הקונקרטי מול האבסטרקטי יכול להיות גם השנינות של גוף נפש? שנינות בלתי פתירה בפילוסופיה. האם הקונקרטי יכול להיות העולם החומרי המתפשט? והאבסטרקטי התואר של המחשבה? ואם כן הסינתזה בניהם יכולה להיות רק באמצעות האמונה - האל שממנו נובעים כל התארים.
התמונה של יאיר גלזנר

תודה על תגובתך. קירקגור היה עונה לך כך: שאלתך היא שאלה של המחשבה

סתירות, דואליזם, פרלליזם בין גוף נפש בוקעים מתוך המחשבה, בעיה פילוסופית של השכל. אך בקיום אתה לא חושב אותם אלא חי אותם וזה באמת קשה. גיבורו של קירקגור ואוגוסטינוס חווים את התשוקה לסינתזה עם האל כקושי קיומי של ממש,ולא כבעיה אינטלקטואלית. לכן גם הפיתרון השפינוציסטי שעליו רמזת בדבריך(מתוך אינסוף תוארי האל, רק שניים מהם נתפסים בשכל האנושי; החומרי והנפשי, והם נפגשים באל) הוא פיתרון אבסטרקטי ולא אקטואלי שכן בפועל אתה חי אותם במשולב, והקושי הוא לא ליישב את הסתירה בשכל, אלא לחיות את הסתירה בקיום, וזה ממש קשה.

אז בעצם?

הפתרון הוא חוויה דתית? חוויה רוחנית שלא ניתנת להגדרה בשכל? טראנס?
התמונה של יאיר גלזנר

הבעיה היא סתירה בלתי ניתנת ליישוב בשכל, ולפיכך בלתי פתירה.

להיות מודע לפרדוקס ולחיות אותו, לחתור אל האל, להשיגו, למרות ו/או בגלל היותו היותו בלתי מושג. אולי לכתוב את 'וידויים'?

הפרדוקס הוא חלק מהעבר

הסתירה קיימת רק בהקשר התקופה בה חי קירקגור.אפשר להניח שלו חי ופעל היום הגותו הייתה שונה הגות שלא מתעלמת ממהותו הביולוגית של האדם הגות המשלימה עם האין משמעות חיצונית לחיי האדם הגות שלא מתכווננת לאמונה דתית ןלדבקות בנצרות הגות שאינה בורחת למחוזות דימיוניים אלא הגות המדברת אל מצבו הקיומי האמיתי- ביולוגי של האדם הגות המבינה שהפרדוקס המדובר הוא חלק מהעבר ולא רלוונטי ליידע האנושי המתעדכן ללא הרף

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יאיר גלזנר