אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בדואים – עבר, הווה ועתיד חלק ב


התמונה של אופיר יעקבסון
אישה בדואית

חלק א של המאמר: הבדווים – עבר, הווה ועתיד חלק א

ההתיישבות הספונטנית ו'הכפרים הבלתי מוכרים' - 'מקבצי התיישבות' - הפזורה

עם ריכוז האוכלוסיה הבדווית בשטח הסייג המשיך התהליך ההדרגתי של מעבר מנוודות לנוודות למחצה במקביל לצמצום שטח רעיית הצאן על חשבון שטחי מרעה. אחת הסיבות היא היתרון היחסי של מעבדי קרקע על פני נוודים.[1] למרות זאת, לא כל שטחי המרעה מתאימים לחקלאות ולכן הצפי הוא שבצל המעבר למגורי קבע, לפחות בשלב הראשוני, יהיו מעטים שימשיכו לעסוק ברעית צאן בכדי לנצל את הקרקע שלא ניתנת לניצול אחר. עד שנת 2000 הצטמצם אחוז העוסקים בגידול צאן ל- 10%.[2] סיבה נוספת להשתמרות ענף הצאן היא נוסטלגיה ותחושת הרועים שהם האחרונים שמשמרים את המסורת - ומספקים בע"ח - שהינם חיוניים לייצור אביזרים וכלים מסורתיים וממלאים תפקיד מפתח בטקסים חברתיים;[3] צורך זה בשימור העבר הופך חשוב ומוחשי יותר נוכח המעבר לישובי קבע ואובדן המורשת העתיקה.

במקביל למעבר לעבודה חקלאית ולעבודות שונות בשוק החופשי החלו הבדווים לנטוש את האוהל המסורתי ולעבור ליישובי קבע 'ספונטניים'.[4] בשל המחלוקת על הקרקע מרבית הבנייה לא היתה בנייה 'קשה' אלא 'קלה', כדוגמת צריפים ופחונים. המעבר המהיר מאורח חיים מסורתי למודרני בא לידי ביטוי בכפרים הספונטניים:

1. אין שרותי תשתית ומבני ציבור, שכן כל זה לא קיים בתרבות הנוודית המסורתית.

2. שמירה על הומוגניות חברתית (בני מוצא משותף) וקיבוץ המבנים לפי קרבה משפחתית.

הבנייה הבדווית הספונטנית נועדה לתת מענה לצורכי המחייה של האוכלוסיה המתרבה. עם זאת אין לפסול את האפשרות שזהו ניסיון בדווי לקבוע עובדות בשטח, ולחזק עמדות לקראת משא ומתן עתידי על  סוגיית הקרקעות.

כאמור, כבר בשנות החמישים החלו להיווצר ריכוזים ספונטנים של ישובי בדווים 'מעורבים'[5] (כלומר שילוב של מבני קבע, פחונים ואוהלים) שזכו לכינוי ה'פזורה'. כיום מדובר ב 46 כפרים[6]  ללא אישור וללא תכנון; נכון לשנת 2009 הם  מונים 45,600 אלף נפש (23.7% מהבדווים בנגב).[7] אין להם תקציבים או שלטון מוניציפאלי; אין בהם גביית מסים וארנונה, כל הבנייה הינה בלתי חוקית וחסרת תשתיות.[8]

עשרות בג"צים הוגשו כדי לחייב את המדינה לטפל במצב הזה.[9] הבדווים מצדם טוענים, שעברו על החוק משום שיש לקהילה הגדלה שלהם צרכים שלא זוכים למענה מצד המדינה, ואילו המדינה טוענת, שמענה יכול להינתן רק במסגרת מספר ישובים מוסדרים. בשנת 1997 הוקמה המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים שמהווה את הארגון המוביל בהגנה על זכויות הבדווים בכפרים אלה.[10]

בעוד שבשנת 1945 היו 290 מבנים בלתי חוקים בלבד (מתוכם 236 אוהלים), הרי שכיום יש בנגב מעל 60,000 מבנים בלתי חוקיים, וכל שנה מתוספים כ- 4000 מבנים נוספים. נתון זה מעיד כמאה עדים על כך שהאכיפה בדרום נכשלה לחלוטין. בהקשר זה ניתן להבין את אימרתו של אליהו נאווי, ראש עירית באר שבע לשעבר. הוא תאר את מצב אכיפת החוק בנגב בשנות החמישים: "עד לגדרה יש אלוהים ויש שלטון, מגדרה עד לבאר שבע יש אלוהים ואין שלטון, ואילו מדרום לבאר שבע אין אלוהים ואין שלטון". גם יסכה ליבוביץ מפרקליטת מחוז דרום אמרה: "קשה לקבל רעיון שיש פלג אוכלוסיה שכפוף לשיטת משפט אחרת ולכללים אחרים".[11]

סוגיית הכפרים הבלתי מוכרים יוצרת שתי בעיות עיקריות:

1. הישוב הספונטני יוצר דגם מפוזר של ישובים בדווים כפריים. תפרוסת הישובים יוצרת רצף ישובי משמעותי (מאבו דיס לתקוע, ולאורך צירים ראשיים בין דימונה לערד, לדוגמא), וזה כמובן מהווה איום אסטרטגי על מדינת ישראל. כיום מדובר על התפשטות גיאוגרפית בלתי נשלטת של הבדווים בנגב באזור נרחב, הכולל את בקעת באר שבע ובקעת ערד ולאורך עורקי התנועה הראשיים לדימונה ולערד.[12]

2. הדגם המפוזר והספונטני מקשה על המדינה לספק שירותים לאוכלוסיה הההולכת וגדלה בקצב אסטרונומי, וכך מגביר את העוני והדלות שבישובי הבדווים.

 

ניסיון ממשלתי ליישב את הבדווים

התרבות הבדווים מכאן והופעת עוד ועוד מבנים בלתי חוקיים בצורת 'כפרים בלתי מוכרים' מכאן דחפו את הממשלה לנסות ו'לחדש' את שליטתה בשטח. הוחלט ליישב את הבדווים בישובים מתוכננים בכדי לעצור את ההתיישבות הספונטנית.

שבעה ישובים ראשונים תוכנו והוקמו בין השנים 96-69: תל שבע, רהט, ערוער בנגב, כסייפה, שגב שלום, לקיה וחורה.[13]

תל שבע היה הישוב הראשון,[14] ולמרות מאמץ 'להתאים' את הישוב לצרכי הבדווים, המאמץ והתכנון הממשלתי נכשלו. הישוב נועד לשרת אוכלוסיה שיושבת באזור משנת 1950 לערך. הבתים תוכננו כך שחדר האורחים מופרד מחדר השינה באמצעות חצר פתוחה. לבתים נבנו שתי כניסות, אחת לרחוב והשניה לגן, שהוא חצר המטבח. כל זאת נועד לענות על הצורך בהפרדה בין הגזרה ה'גברית' לזו ה'נשית', בהתאמה לאוהל הבדווי המסורתי. למרות האמור לעיל, שמונה שנים לאחר הקמת הכפר רק 27 מתוך 45 מבנים אוישו על ידי בדווים. חיבור לרשת החשמל והמים, כביש ותחבורה ציבורית לא שכנעו את ה'קונים' הפוטאנציאליים. מדוע ?

המעבר מחיי נדודים (או נדודים למחצה) לחיי קבע הינו קשה מאוד. המכשלות העיקריות הן:

1. חוסר רצון לגור עם בני שבט אחר או בני מוצא אחר (פלאחים עם בדווים, לדוגמא).

2. תביעות הקרקע. הבדווים קושרים בין המעבר לישובי הקבע לבין פתרון סוגיית הבעלות על הקרקע, או מתן פיצויים הולמים. יתרה מכך, אף בדווי לא רוצה לרכוש קרקע על אדמה הנתבעת על ידי בדווי אחר.

3. סיבה כלכלית. מגורי קבע, בשונה מהחיים באוהל, דורשים התחייבות כספית והכנסה קבועה, כלומר, עבודה קבועה ולא מסורתית. במציאות הקיימת, של משק מעורב (רעית צאן, חקלאות ועבודה שכירה), לא לכל משפחה יש את היכולת או הרצון לעמוד בהתחייבות כלכלית שכזו.

4. מסורת. מדובר במעשה הכרוך במתח של התרחקות מהמסורת, וישנם גורמים, ברובם זקני העדה - שמתנגדים לשינוי מסוג זה.

5. חוסר רצון לעבור ל'ערים'. בדווים רבים מעוניינים בהתיישבות במתכונת מושבים\כפרים ולאו דווקא במתכונת עירונית. הם מציגים את 'חוות הבודדים'[15] ושואלים מדוע להם יש את הזכות ואת האישור להתיישב באופן ספורדי, בעוד שתוכנית יישוב הבדווים היא עירונית בעיקרה.[16]

למרות הקושי בישוב המבנים עצמם, הישוב תל שבע משרת את תושבי הכפר ואתרי אוהלים 'פריפריאלים' שדייריהם מסרבים לעבור לבית קבע, אך משתמשים בשירותים המוצעים, וכך מתקרבים גם הם לשלב ההתנחלות. בניסיון ללמוד מהטעויות שנעשו ב'תל שבע' הוחלט לאפשר לבדווים להיות מעורבים בתהליך התכנון והבניה. הובן שאין די בתכנון בית 'בדווי', אלא שיש לשים דגש על ההיבט החברתי בבנייה. שיש לבנות שכונות נפרדות לשבטים וחמולות שונים. ביניהן יש ליצור חציצה בדמות כבישים ראשיים או גאיות. מעבר לכך הוחלט שיאפשרו לכל משפחה לתכנן ולבנות את ביתה שלה בשטח הנתון.

למרות הקשיים, נראה שהתהליך הינו בלתי הפיך, הן כחלק מתהלך עולמי, והן בזכות התערבות ממשלתית החל מימי הטורקים, דרך הבריטים ועד מדינת ישראל. גם התרבות ההתיישבות היהודית בנגב תורמת לתהליך ההתנחלות הבדווי, הן בהקשר של יצירת משרות (שמעודדות ומאפשרות מעבר לישוב קבע), והן בזכות פיתוח תשתיות ורשתות מים, חשמל ודרכים.

במאי 1986 הוחלט על הקמת ישובים נוספים כחלק ממועצת אבו בסמה: מכחול, ביר הדאג', קצר א-סר, קרינאת, אום בטין, אל סייד, תראבין א-סאנע, דריג'את ומולדה. סה"כ הוקמו 13 ישובים נוספים בנוסף לשבעת הראשונים; ובשנת 2003 הוקצו לכך 9.8 מיליארד ש"ח.[17] ההחלטה על הקמת יישובי  אבו בסמה נועדה להניע תהליך ולא להוות פתרון כולל; התחילו במקום שבו  היתה בשלות תכנונית כדי לראות איך הדברים מתפתחים. למעשה, הביקורת על התכנית הזו הובילה בהמשך לדו"ח גולדברג ולכל התהליך שבא בעקבותיו.

לסיכום, תהליך העיור הגורף עליו הוחלט בלי לשתף את הבדווים (ובלי מעורבותם) נכשל בשל מספר סיבות: בגין נושא הקרקעות שלא הוסדר, חוסר חלוקה לחמולות ולשבטים, חוסר בשטח מסביב לבית, תנאי מחיה ירודים וחוסר במקורות תעסוקה. במצב זה ברור שהבדווי מעדיף להשאר במגוריו הארעיים, שבהם הוא משוחרר ממסים וארנונה, ויש אפילו הגירה שלילית מה'עיר' אל האוהל. "כשלא משלבים תעסוקה וחינוך כל העסק מדשדש במקום וקורס".

שינוי בחברה הבדווית

כפי שכתבתי בראשית דברי, הבדווי ותרבותו משקפים התאמה לתנאים הקיצוניים של המדבר ועל כן אין זה מפתיע ש'עקירת המדבר' תגרור שינוי מהיר ודרמטי באופיו של הבדווי. השינויים קשורים זה בזה כשהאחד עשוי לגרום לשינויים נוספים. קשה להצביע על רצף אחיד בהתפתחות השינויים, אך אנסה למנות כמה מהם:

1. שינוי סביבת המגורים. מנוודות לנוודות למחצה ובהמשך לישוב קבע, אם באוהל ואם במבנה קבע (צריף, פחון, ובית של ממש). סופו של התהליך הוא בישובים מתוכננים הכוללים תשתיות.

2. שינוי תעסוקתי. ממרעה צאן בלבד לשילוב עם חקלאות, ובהמשך גם עבודות שכירות – פועלים ואנשי מקצוע.

3. גידול אדיר באוכלוסיה. בעוד שבשנת 1951 חיו בנגב  רק כ- 12,000 בדווים, בשנת 1983 הם מנו 39,641, ובשנת 2007 מספרם הגיע כבר ל 172,169, עם שיעור ילודה של 5.5% בשנה;[18] מספרים אלו מצביעים על הכפלת האוכלוסיה כל שלוש עשרה שנים! הצפי לשנת 2020 הוא 360,000! בנוסף לכך, פירמידת הגילים הינה 'מעוותת', שכן כ- 60% הינם ילדים ונוער. הסיבה לכך היא תופעת הפוליגמיה שזכתה להתעלמות מצד השלטונות,[19] למרות שהינה בלתי חוקית.[20] גבר אחד מתחתן עם נשים רבות[21] (אותן הוא 'מייבא' מחוץ לתחומי הנגב, בין היתר מהשטחים ובכך הוא מחזק את תהליך הפלשתניזציה[22]), ויכול להיות אב לעשרות רבות של ילדים; ריבוי נשים הפך לסמל סטטוס.[23]    הגידול באוכלוסיה מתאפשר גם הודות לשירותי רפואה ותברואה משופרים.[24] צמיחת האוכלוסיה במקביל לצמצום שטח מחיה ותעסוקה זמינה יוצרים תלות במקורות פרנסה חיצוניים, גורם המעודד בתורו מעבר לישובי קבע. 

קיימת הסכמה בין לאומית שהדרך היעילה ביותר לצמצם ילודה היא להגביר את המודעות דווקא בקרב הנשים ולספק להן אפשרויות תעסוקה מחוץ לבית, בכדי שיחזקו את מעמדן החברתי. בהקשר זה אני רוצה להזכיר את אחת היוזמות החשובות בתחום זה – 'רקמת המדבר' – קולקטיב של נשים היוצרות בעבודת יד רקמות מסורתיות שהופכות למוצרים יפהפיים. המטרה, מסבירות היוזמות, היא להעצים את הנשים.[25]

4. שינוי כלכלי. מובן ששינוי מקום המגורים ורמת ההכנסה גורר שינוי כלכלי המוביל גם לשינוי התנהגותי. בעוד שהנוודות היתה כרוכה בתנועה מרובה והנוודים נזקקו רק לחפצים החיוניים ביותר, הרי שעם המעבר לישוב קבע נוצרה יכולת לצבור רכוש, הן מבחינת היכולת הכלכלית והן בשל השחרור מהצורך בניודו התמידי. על כך אמר מרשל סהלינס[26]: "כי אל השפע מוליכות שתי דרכים. אפשר 'לספק על נקלה' את הצרכים הן על ידי הגברת התפוקה והן על ידי הסתפקות במועט. והרי התנאי הראשון והמוחלט של הצייד והליקוט הוא התנועה. יש הכרח בתנועה על מנת שהתפוקה תשאר ברמה גבוהה... מכאן נובעים מושגיו הצנועים עד מאוד של הצייד במה שנוגע לרווחה חומרית. יש לו עניין רק במינימום של ציוד, אם בכלל. הוא ייתן מישנה ערך לדברים הקטנים על פני הגדולים, אין לו עניין ברכישת יותר מפריט אחד ממרבית החפצים".

5. תחבורה. נטישת הגמל לטובת רכב מוטורי.

6.שינוי באורחות חייו של הבדווי. מקובל לומר שבעבר השייח' היה כל יכול, ושבמציאות העכשווית השייח', כסמל של המסורת, הולך ומאבד מכוחו. בדווים רבים אוהבים לאמר שכיום השייח' "כבר לא שייח' אפילו אל אשתו". אין ספק, שהמנהיגות המסורתית הולכת ונחלשת, אך לסיפור בדבר כוחו האדיר של השייח' ב'עבר', אין אחיזה במציאות. נראה שדווקא עם התערבות השלטונות הזרים (הטורקים והבריטים) בנעשה במרחבי הנגב, עלה כוחם של השייח'ים כמתווכים בין השלטון המרוחק לבדווים הנוודים. אישים כמו לורנס איש ערב, שהעריצו את 'הפרא האצילי' ואת 'אורח חייו הרומנטי', האדירו גם את כוחו של השייח', אך מבט עומק יחשוף שהיתה זאת דווקא המודרניזציה שהעצימה את כוחו לפני שגזלה אותו ממנו.

7.מסורת מול קידמה. כיום, קשה לדבר על שבטים בדווים בנגב. המטות העיקריים שחילקו ביניהם את השליטה במרחבי הנגב נעלמו ונותרו נחלת העבר. עם העלמותם ראה כל שבט את עצמו כישות נבדלת. עם התגברות תהליך ההתנחלות, סיום הנוודות והמעבר ליישובי קבע, גם הזהות השבטית, כיחידה כלכלית -חברתית מגדירה, החלה להעלם. כיום, כל משק בית הוא נפרד, ואין מנהיגות-על המקובלת על כולם. על כן, ההחלטות בנוגע לאדמות (לדוגמא) נעשות באופן פרטי ופרטני, ואין משא ומתן עם הקולקטיב – עם השבט. אין בדברי בכדי לרמוז שכוחה של המסורת תש, איך אין ספק שהיא הולכת ונחלשת, ושהמסגרת הצוברת כוח על חשבון המסגרות השבטיות, היא המסגרת המשפחתית. אם בשלב הנוודות הנדידה היתה של מאהלים[27] שלמים, הרי שכבר בשלב הנוודות למחצה החלו משפחות גרעיניות לנדוד באופן עצמאי. בית שיר המבטא באופן ציורי את השינוי באורחות חייו של הבדווי:

היכן קומקומי הקפה? איה מקום השלכת מִשקעיו,

והיכן האוהלים שנשענו על שבע שורות עמודים?

פסו בני החיל, אנשי המעשים הטובים,

ואת אוהלי האירוח שלהם כבר החליפו בצריפים.[28]

8. חינוך. היציאה לעבודות מודרניות דורשת ידע נרחב יותר במגוון תחומים אותם הבדווים לא הכירו ובשל כך החינוך הפך לנפוץ ורצוי. סמינר למורים בדווים נפתח זה מכבר בבאר שבע. ברור שמדובר במעגל קסמים, שכן ככל שיגדל מספר רוכשי החינוך וככל שתעלה רמת השכלתם, יפתחו בפני הבדווים משרות רבות ואיכותיות יותר, וחוזר חלילה. כמובן, שלימוד מתקדם, בעיר, מגביר גם את המתח בין מסורת לקידמה.

 

פיתרון

נוכח מורכבות העימות רבים אומרים שהזמן הולך ואוזל. למי הוא אוזל ?

מצדה של מדינת ישראל, שהימשכות המצב עלול לגרום לאיום אסטרטגי ממדרגה ראשונה וזאת בנוסף לאסון הומניטרי שאיתו היא תאלץ להתמודד ? מצד הבדווים, שנוכח קצב הריבוי הטבעי האדיר שלהם, אי הסדרה של אורחות חייהם עלולה להביא עליהם אסון הומניטרי ?   נראה, שלשני הצדדים יש הרבה מה להפסיד כאן. אך מדיניות של טמינת הראש בחול, התעלמות מהבעיה וניסיון להפיק את המירב במשא ומתן על חשבון הצד שמנגד, מנעו הגעה לעמק השווה ומציאת פיתרון במשך שנים ארוכות, רבות מדי. קושי נוסף בוטא יפה בדו"ח של המכון הישראלי למחקר כלכלי וחברתי: "הבעייתיות נובעת מההתנגשות הפנימית בין שתי מערכות משפט, בין המשפט הישראלי לבין דיני הקניין הפנימיים של הבדווים, כפי שהם כיבדו במשך דורות ולפיהם הם חיים עד היום הזה".[29] כעת ברור, שדחית המענה תחריף את קשיי המציאות עד כדי יצירת מבוי סתום ללא פיתרון. בהקשר זה אפשר להבין את מילותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס האזכרה לדוד בן גוריון שהתקיים בשדה בוקר בתאריך 4.12.11: "בשנה ה-63 של המדינה קיבלנו סוף-סוף החלטה להסדיר את סוגיית ההתיישבות של האזרחים הבדווים בנגב, ולהשקיע בפרוייקטים לטיפוח השכלתם, רווחתם ותעסוקתם. אני רוצה שהבדווים יהיו חלק אינטגרלי מהתנופה של הנגב קדימה שצפויה בשנים הקרובות". בשנים האחרונות פעלה ועדת גולדברג (2008) בנושא, במטרה להביא להסדרתו.[30] בעקבות הוועדה פעל צוות ליישום ההחלטה (מתווה פראוור - 2011);[31]  ולאחר מכן הוחלט להביא לממשלה הצעת חוק שתגובש לאחר הליך של 'הקשבה לציבור', והשר בני בגין מונה ל'שר ההקשבה'. הליך ההקשבה הסתיים לפני מספר חודשים והצעת החוק אמורה להיות מוגשת בקרוב. לכל היוזמות והועדות הללו תכלית אחת - להביא את משבר הבדווים בנגב לסופו.

לאחרונה העלו הבדווים טענה נוספת – טענת עם 'ילידי'. ישנם מספר קריטריונים סביב קביעת 'ילידותו' של עם. דוגמא קלאסית היא האבורג'ינים באוסטרליה. מדובר בתושביה המקוריים של אוסטרליה. משך הזמן שהם יושבים על הקרקע הינו ארוך מאוד, הם קדמו למתיישבים החדשים שהיגרו אליה, וסבלו תחת הכיבוש הקולונאלי המדכא. לעתים בוחנים גם קשר רוחני עמוק לחבל הארץ המדובר. התביעה של הבדווים ל"ילידות", היא חדשה. שבטים בדווים ברחבי המזה"ת מעולם לא תבעו זכויות 'ילידים', ולתביעה זו אין שמץ של בסיס הסטורי בהקשר של הנגב, כפי שהראיתי בראשית דברי.[32] נראה שהבדווים זכאים לתבוע 'ילידות' אך ורק בתחום חצי האי הערבי. עם זאת, צריך להבדיל בין זכויות של עם 'ילידי', לבין זכויות של מיעוט.[33]

ברור שבמסגרת הסכסוך בין הבדווים והמדינה, נושא ההתיישבות הוא לב העניין וכל יתר הסוגיות נגזרות ממנו. לדוגמא, מצד המדינה, הסדרת תביעות הבעלות נועדה לאפשר מתן פתרונות התיישבותיים. העדר ההשקעה בפיתוח ובתשתיות נובע גם הוא מהעדר הסדרה תכנונית, וטענות הבדווים נגד הריסת בתים היו מתייתרות אם ההתיישבות היתה מוסדרת כדין.

אחת הסוגיות הראשיות שמתעוררות הינה סוגיית ה'כפרים הבלתי מוכרים'. נראה שישנם כוחות המכוונים לכך שבהסכמים העתידיים שיחתמו, יהפכו חלק מהכפרים הלא-מוכרים - על בנייתם הלא-חוקית - לישובים מוכרים ומאושרים; שינוי זה כרוך בבעיה מורכבת. ראשית, הפריסה הכמעט כאוטית של הכפרים תקשה ותייקר את מתן השירותים והתשתיות הנחוצות.[34]  שנית, לאחר שנים של יישום מדיניות אי אכיפה, חוסר השליטה המשילות הפך לנורמה ונוצרה ציפייה שגם בעתיד תמשיך הרשות לנהוג בצורה זו. אם עתה, המדינה תרחיק לכת ו'תכשיר את השרץ' – רטרואקטיבית - יש לחשוש מהמסר שיעבור כאן לציבור הבדווי ולקבוצות נוספות בתחומי ישראל (המתנחלים וערביי הגליל, לדוגמא). בהקשר זה אביא את דבריו של איתי בר מפרקליטות מחוז דרום ש"המגזר הבדווי לא יוכל לכבד את מדינת ישראל אלא אם כן מדינת ישראל תכבד את עצמה ואת חוקיה ותתחיל לבצע אכיפה".   שלישית, מיקומם של חלק מהכפרים נוגד תוכניות פיתוח אזוריות ומאפשר יצירת 'רצף בדווי' שהינו לא רצוי ואף מהווה סכנה חמורה למדינת ישראל.[35]  טרם התקבלה החלטה סופית כיצד לטפל בבעיית הכפרים הבלתי מוכרים, אך נראה, שבכל הסכם בר קיימא תכיר המדינה לפחות בחלק מהכפרים הנ"ל, והבדווים מצדם, יצטרכו  גם הם לגלות 'גמישות ופתיחות'[36] בכדי לאפשר את מימושו של הפיתרון העתידי.

למרות האמור לעיל, שלילת 'ילידותם' והבעייתיות הכרוכה בכפרים הלא-  מוכרים, הבדווים הינם אזרחי המדינה. הם אינם 'שקופים' וחסרי מעמד. יש להאזין לטענותיהם ולהתחשב בצרכיהם. דרוש תכנון מדיניות הוגנת ובת ביצוע, שתכלול את נושא הקרקע - "מתוך התחשבות בזיקה הסטורית ולא מתוך זכות שבדין" –ואת נושא ההתיישבות (תעסוקה, חינוך, רווחה ורפואה). בהיבט התעסוקתי לא יכול להיות פיתרון כפוי, שמתבסס על רמת חיים נמוכה. מרעה צאן או חקלאות אינם יכולים להוות בסיס איתן אלא לשמש כמשק עזר בלבד; יש צורך בעבודה שכירה, במלאכה ובתעשיה.[37]                                                       

ברור שפיתרון הסוגיה הבדווית חייב להתייחס למבנה השבטי, לפיזור הגיאוגרפי ולאורחות חייהם. הפיתרון – גם אם יוכתב מלמעלה- חייב להיות תוצר של התייעצות עם בני השבטים ומנהיגיהם, בכדי שיזכה, ולו למידה מינימלית, של הסכמה מצדם. בלי הסכמה כזו יהיה קשה, עד בלתי אפשרי, להביא לישומו בשטח. נושא ה'כפרים הבלתי חוקיים' הוא נושא רגיש המשווע לפיתרון. יהיה צורך להיעזר בקריטריונים (שנקבעו ע"י פראוור) בכדי להחליט איזה כפרים יועתקו לישובי קבע חלופיים ואילו יזכו להיתר להישאר באתרם ויהנו מפיתוח ומתשתיות. יש לבחור בין קבלת הישובים והפיכתם לבעלי מעמד מוניציפאלי רשמי לבין בניית ישובי קבע חלופיים, אך אי אפשר להתיר את המשך קיומם של מבנים-ישובים בלתי חוקיים.[38] בכדי לעודד את שיתוף הפעולה מצד הבדווים, יש לפעול להחזרת אמונם של הבדווים במדינה.[39] צעדים כמו הקמת מועצת אבו בסמה,[40] הקצאת משאבים לפיתוח כלכלי - עוד קודם להסדרת נושא הקרקע וההתיישבות - הם צעדים בכיוון הנכון.

ברור שבכדי להגיע לפיתרון יציב יש לתת מענה לשלוש הסוגיות המרכזיות: קרקעות, התיישבות, כלכלה ותנאי מחייה. "הממשלה וגם הבדווים כורכים את המעבר ליישובי קבע בהסדרי קרקע..."[41]  "לא ינתן שום פיצוי אלא למי שמפנה את השטח או פינה אותו בעבר, ואינו מתגורר ואיננו מחזיק עוד בשום מקום באזור הסייג פרט לאדמות שהוקצו לו בעיירות המיועדות לבדווים או באיתורים שייעדו לעיבוד חקלאי לבדווים".[42] התמורה תינתן רק לאחר פינוי הקרקע; האופציה לחתימת התוכנית (וקבלת הפיצוי המוצע) תוגבל בזמן בכדי שהתהליך לא 'ימשך' לנצח.

כאמור, הסוגייה מכילה סכנות קיומיות קשות, הן לציבור הבדווי והן למדינת ישראל. יש לקוות שפעילות 'ההקשבה' של בני בגין, המתבססת על אנשי מקצוע טובים ורבים שעסקו במלאכה זה שנים ארוכות, תהווה שלב סופי בסאגה זו ותוביל לפיתרון ראוי לקשיים שהוזנחו משך זמן רב מדי.

1. להסדיר את נושא קרקעות הנגב באופן מוחלט וסופי.[43]

2.לקדם פיתרון סביר שיסייע (תוך שנים אחדות) לממש את זכותם הטבעית ל'בקשת אושר', חתירה לשוויוניות ולרמת חיים סבירה. את כל זאת יש להשיג תוך פריסת רשת ישובי קבע לציבור הבדווי, בהתאם לתוכניות הפיתוח הקיימות של הנגב ולצרכים הקיומיים והאסטרטגיים של מדינת ישראל. במערך הישובים הללו יש לדאוג לפיתוח כלכלי וחברתי (חינוך, רווחה וכו'). אי אפשר להמשיך ולהתעלם מהעובדה שזו הקבוצה בעלת הסטטוס הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר ובעלת רמת השירותים הירודה ביותר בארץ בכלל ובנגב בפרט.[44] הצדק (צדק חלוקתי וצדק חברתי) מחייב שאיכות החיים  של מיעוט זה תשופר בהקדם![45]

3. החזרת המשילות הישראלית והפעלת אכיפה (בהתאם להסכם העתידי) מעתה ואילך.

4. להקדים תרופה למכה ולהביא לפיתרון ה'עימות הבדווי' באזורים שבהם היא טרם הרימה את ראשה, כדוגמת הר הנגב המרכזי. ברמת עבדת, לדוגמא, יש סדרה של מאהלים ההולכים וגדלים. מן הראוי לפתור את הבעיה בעודה קטנה ב'עלות' זניחה, ולא לתת לה לגדול ולהמתין עד 'הרגע האחרון'.[46]

למרות חיוניות המהלך - במערכת הדמוקרטית התלויה כל כולה בהסכמים קואליציונים ולהטוטים פוליטיים - קשה לחזות את סיכויי התממשותו. לא נותר אלא להתפלל שמנהיגנו וממשלתנו ישכילו להוביל את המהלך, לטובת כולנו ולטובת עתיד ילדינו, רגע לפני שזה יהיה מאוחר מדי...

אופיר יעקבסון .מורה דרך בארץ ובמגוון יעדים ברחבי העולם, מרצה במסגרות שונות ofirjac@gmail.com ofirjacobson.com/



--------------------------------------------------------------------------------

[1] כדי להעמיק בנושא זה ראו:
ofirjacobson.com/15121493148914971501-1495149714971491151114971501-14931508150014911492-guns-germs--steel.html.
[2] למרות צמצום המרעה, חל תהליך של גדילת העדרים, מחד גיסא וצמצום שטחי המרעה, מאידך גיסא (בשל שטחים חקלאים, בסיסי צבא, ישובי קבע וכו'). במצב זה לא נותרה ברירה ובקיץ (במיוחד בשנות בצורת) מובלים העדרים צפונה (במשאיות) בכדי למצוא כרי מרעה רעננים. על הקשר שבין צמצום רעית הצאן לצמצום וביטול הנדידה ראו הבדווים בצפון הארץ בראי התמורות, יוסקה בן דוד ואמנון ברקאי, עמ' 15.
[3] הבדווים בצפון הארץ בראי התמורות, יוסקה בן דוד ואמנון ברקאי, עמ' 29.
[4] בונה, דן, ממד הזמן בתהליכי מעבר ליישוב קבע. בעצם המעבר לישוב קבע ולנטישת האוהל ואורח החים המסורתי יש בכדי להעלים את המסורת והתרבות הבדווית העתיקה, ראו הבדווים בצפון הארץ בראי התמורות, יוסקה בן דוד ואמנון ברקאי, עמ' 25-20.
[5] במאמר מוסגר אציין שתהליך ההתיישבות הספונטנית החל בצפון הארץ מוקדם יותר, עוד בתקופה העותמאנית. ראו הבדווים בצפון הארץ בראי התמורות, יוסקה בן דוד ואמנון ברקאי, עמ' 35.
[6] ישנו ויכוח לגבי ההגדרה עצמה. אנו יודעים שמילים לא רק מתארות מציאות אלא גם מגדירות ומעצבות אותה. משרד המשפטים טוען שבהגדרה "כפרים" יש משום נקיטת עמדה,  ולכן מעדיפים את הביטוי "מקבצי התיישבות". אחרים מעדיפים את המונח 'פזורה'.
[7] 8.3% נוספים מתגוררים ביישובי מועצת 'אבו בסמה' שבעבר נכללו ב'פזורה', אך זכו להכרת המדינה ולמעמד מוניציפאלי רשמי.
[8] "האוכלוסייה בכפרים הבלתי מוכרים מתגוררת במבנים טרומיים, צריפים ו\או  אוהלים, ללא אספקה סדירה של מים או של חשמל. מקור מי השתייה בכפרים הבלתי מוכרים הוא מנקודות האספקה של חברת מקורות. אספקת מי השתייה עד הבית מתבצעת באמצעות צינור פלסטיק המחובר לקו מי שתייה של חברת מקורות ו\או על ידי הובלה במיכלים .חלק ממשקי הבית אינם מחוברים כלל לחשמל וחלקם האחר משתמש בגנרטורים שלעתים מופעלים רק מספר שעות ביממה. חימום הבית בחורף מתבצע בעיקר באמצעות שימוש במדורות פתוחות, הבישול נעשה תוך שימוש בתנורים  של גז ו\או מדורות פתוחות. התברואה הסביבתית  ירודה ללא סילוק שפכים מרכזי, ללא בורות ספיגה וללא פינוי אשפה סדיר. אין דרכים סלולות ואין חיבורים לרשת טלפונים קוויים". מתוך דו"ח לשכת הבריאות מחוז הדרום והמרכז הלאומי לבקרת מחלות, דצמבר 2008.
[9] לדוגמא, לדאוג לאספקת חשמל לבית שבו חולה זקוק לקירור בכדי להחזיק תרופה כזו או אחרת, או לפחות ל'מרפאת' הכפר. ראו גםynet.co.il/articles/1,7340,L-3300847,00.html.
[10] עמ' 97. תוכנית אב של 'המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב'geog.bgu.ac.il/members/yiftachel/reports/mekutzeret.pdf -.
[11] nrg.co.il/online/54/ART2/135/511.html.
[12] עוד על ההתיישבות בבקעת באר שבע ראו: עמירן, ד', שנער, א' ובן דוד, י', "יישובי הבדווים בבקעת באר-שבע", בתוך אבשלום שמואלי ויהודה גרדוס (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1979.
[13] למרות הקשיים שיפורטו להלן, בסוף שנת 2009 מנתה האוכלוסיה בשבעת הישובים הללו 129,000 נפש (67% מהאוכלוסיה הבדווית בנגב). כש 40% מהם מתגוררים ברהט, העיר השניה בגודלה בנגב, אחרי באר שבע, וכן העיר המוסלמית הגדולה בישראל.
[14] עוד על תל שבע ראו: לבנדו-הונדט, ג'יליאן, "תל-שבע - כפר בדוי מתוכנן", בתוך אבשלום שמואלי ויהודה גרדוס (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1979. ועל ההתיישבות בנגב: שמואלי, אבשלום, "ההתנחלות הבדווים של הנגב כחלק מתהליך ההתנחלות של הבדווים בארץ ישראל", בתוך אבשלום שמואלי ויהודה גרדוס (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1979.
[15] news.walla.co.il/?w=/1/902857,teva.org.il/?CategoryID=1043&ArticleID=6066 ו ynet.co.il/articles/1,7340,L-3273462,00.html.
[16] כדוגמא אציג את דבריו של משה דיין משנת 63 בעת כהונתו כשר החקלאות: "אנחנו צריכים להפוך את מעמד הבדווים למעמד פועלים עירוני – העובד בתעשייה, בשירותים, בבנייה, בחקלאות. 88 אחוז מתושבי ישראל אינם חקלאים, בוא ניתן לבדווים להיות כמוהם. זה כמובן יהיה צעד רדיקלי, שיגרום לבדווי לא לחיות על אדמתו עם העדר שלו, אלא הבדווי יהפוך לאדם אורבני, שמגיע אל ביתו אחרי הצהריים ולובש את נעלי הבית שלו. ילדיו יתרגלו לאבא שלובש מכנסיים, ולא מחזיק את השברייה. ילדיו ילכו לבית ספר עם שיער מסורק. זאת תהיה מהפכה, אבל זאת תהיה מהפכה שתסתדר אחרי שני דורות. בלי אחידות אבל עם כיוון ממשלתי. התופעה הזאת של הבדווים תיעלם".
[17] נייר עמדה מטעם מנהל מקרקעי ישראל בדבר התיישבות בדווית בנגב: mmi.gov.il/static/HanhalaPirsumim/Beduin_information%20hebrew.pdf.
[18] קצב גידול שהינו מהגבוהים בעולם. למען ההמחשה, על פי נתוני השנתון הסטטיסטי לנגב גדלה האוכלוסייה היהודית בנגב בשנים 2006-1999 ב 6% בלבד (מ 420,000 נפש בסוף שנת 1999 ל 449,500 נפש בסוף שנת 2006), בעוד שהאוכלוסייה הבדווית גדלה בשיעור גבוה פי 6.5% ב) 45.2% מ107,700  נפש בסוף שנת 1999 ל156,400 נפש בסוף שנת 2006). במאמר מוסגר יש להדגיש שהגירה שלילית מעיירות הפיתוח מקצינה את יחס הריבוי של הבדווים ביחס ליהודים בנגב.
[19] שיעור הפוליגמיה באוכלוסייה הבדווית בנגב עמד בשנת 2002 על 30%.
[20] פוליגמיה אסורה על פי חוק העונשין בישראל: "נשוי הנושא אשה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם – מאסר חמש שנים". חוק העונשין, סימן ח': ריבוי נישואין, סעיפים 176-183.
[21] בעבר, כאשר השבט התנהל כאוטונומיה פוליטית, הן במישור הפנימי (מול שבטים ומטות אחרים) והן במישור החיצוני (מול המדינה שבה חיו הבדווים), הייתה חשיבות רבה לגודל המסגרות החברתיות-פוליטיות. במלים אחרות, הריבוי הטבעי וההולדה שיחקו תפקיד חשוב ביותר בתנאי מדבר. בכדי לא "לבזבז" ולפזר נשים מחוץ למשפחה ולשבט, רוכזו הנישואין פנימה. הפניית המאמצים לנישואין פנימיים מכונה אנדוגמיה וכל מטרתו הייתה (ועדיין קיימת אצל חמולות רבות) להתחתן בתוך המשפחה המורחבת, כדי שהילדים שייוולדו יהיו שלה ושל הח’מסה. אם התיזמון איננו מאפשר נישואין פנימיים, משתדכים עם משפחות מחוץ לח’מסה. אולם כדי לא "לאבד" את הילדים, נישאים על-פי דפוס ה"בדל" (חילופי כלות), שפירושו שנותנים אישה ומקבלים אישה. זהו מעין קיזוז שנועד למצות את פוטנציאל ההולדה של הנשים ולהשאיר את הילדים בתוך המשפחה המורחבת ולספק כמה שיותר לוחמים. ככל שהאשה הבדווית יולדת יותר בנים זכרים, כך עולה ערכה. ניתן היה לצפות שבמקביל למגמות מודרניות הילודה תצטמצם, אך מכיוון שהשליטה ברשויות המקומיות תלויה במספר הבוחרים ומכיוון שכל חמולה או שבט מעוניינים להיבחר למועצה או להעביר נבחר משלהם לראשות המועצה, "טבעי" שיתקיים מירוץ-ילודה... בעוד שבעבר אמנם התקיים 'מירוץ ילודה', אך תנאי המחיה הקשים הגבילו ממילא את הפריון והריבוי, הרי ששיפור תנאי החיים בעקבות שינוי אורחות החיים, אפשר לפתע 'למצות' את 'מירוץ הילודה' ותרם גם הוא לקצב הילודה הכה גבוה. http://www.edu-negev.gov.il/beduin/9.htm. מובן ששיעור הנישואין הגבוה בין קרובי משפחה בחברה הערבית גורם לכך שסיבת המוות השכיחה ביותר בקרב יילודים ותינוקות (עד גיל שנה) ערביים נגרמת ממחלות תורשתיות וממומים מולדים. כמו כן, שכיחותן של מחלות תורשתיות או גנטיות באוכלוסייה הערבית גבוהה בהרבה מן השכיחות הממוצעת של מחלות אלו בקרב כלל תושבי ישראל. עמ' 53. כדוגמא קיצונית של תופעה זו אציג את שבט-סייד. שם, עמ' 55-54 וכןhaaretz.co.il/misc/1.1504124.
[22] גם תלמידים בדווים, שלמדו בצפון הארץ והתוודעו לפעילות הפוליטית של אזרחים ערביים בגליל ובאזור המשולש, שחזרו לנגב עם רעיונות פוליטיים לאומיים, ונוכחותם של מורים ערבים בבבתי הספר הבדוויים תרמו לחיזוק המגמה.
[23] על הפוליגמיה והשלכותיה ראו: ynet.co.il/articles/0,7340,L-3613348,00..knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m01600.pdf ו google.co.il/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=5&cad=rja&ved=0CEsQFjAE&url=http%3A%2F%2Fwww.adalah.org%2Fnewsletter%2Fheb%2Fdec08%2Frawya%2520heb.doc&ei=c7U7UKS....
[24] בעבר הרפואה היתה רפואה מסורתית שהתבססה על אמונה בגורל ועל פסוק אחד מהחדית’ האומר  ש"כל מחלה שברא אלוהים, ברא לה תרופה". קיום ושמירה על כללי ההיגיינה, מילוי אחר מצוות הדת והתנהגות מוסרית הם מיסודות שמירת הבריאות אצל הבדווים. ניתן לחלק את הרפואה המסורתית לרפואה מונעת ולרפואה קרטיבית. ראו http://www.edu-negev.gov.il/beduin/15.htm.
[25] ראו tevahadvarim.co.il/teva/mag-160/article-203 ו ynet.co.il/articles/0,7340,L-3363291,00.html ו desertembroidery.beer-sheva.gonegev.co.il/ וכן את הספר 'מודרות ואהובות: סיפוריהן של נשים בדוויות משכילות' מאת סראב אבורביעה-קווידר: .haaretz.co.il/literature/prose/1.1740588. למרות מגמות אלו קיימת עדיין התנגדות רבה ליציאת הנשים 'מהספירה הנשית' ולשילובם בשוק העבודה. מעבר למסורת והעדר חינוך וידע מקצועי, חסרון מעונות יום עבור הפעוטות וקשיי תחבורה מקשים עוד יותר: עמ' 85-84. חשוב לציין שהתכנית הממשלתית לפיתוח כלכלי כוללת פרויקטים של הקמת מרכזי תעסוקה, בין היתר כאלה המכוונים לנשים (חלקם כבר יצאו לפועל - בשגב שלום למשל).
[26] אנתרופולוג יהודי אמריקאי שפעל באמצע המאה ה-20.
[27] מקבץ של מספר אוהלים ומשפחות גרעיניות.
[28] edu-negev.gov.il/beduin/14.htm.
[29]macro.org.il/lib/2179925.pdf.
[30] ראו את דו"ח גולדברג:moch.gov.il/SiteCollectionDocuments/odot/doch_goldberg/Doch_Vaada_Shofet_Goldberg.pdf  או את תמצית הדו"ח: moch.gov.il/SiteCollectionDocuments/odot/doch_goldberg/Tamtsit_Doch_Shofet_Goldberg.pdf.
[31] דו"ח פראוור הוא למעשה תכנית מפורטת ליישום המלצות וועדת גולדברג (נקבע בו "המחיר", מבחינת קרקע וכסף, שעל המדינה לשלם כדי להוציא לפועל את ההמלצות), בשינויים שעליהם הוסכם בצוות היישום (בועדת גולדברג היו חילוקי דעות לא מעטים שועדת פראוור נדרשה להכריע בהם). דו"ח פראוור אושר בהחלטת ממשלה, שהדגישה את הצורך בפתרון של ההיבט הקנייני (סוגיית הבעלות על הקרקעות), לצורך מתן פתרון לנושא ההתיישבותי, זאת בשילוב אכיפה נמרצת ותוך השקעה משמעותית בפיתוח תעסוקה-חינוך-בריאות וכו' (לשם כך התקבלה באותו מועד גם ההחלטה על הפיתוח הכלכלי - מס' 3708). pmo.gov.il/policyplanning/mimshal/Documents/goldberg.pdf ותגובות למתווה:haaretz.co.il/news/education/1.1671864 וacri.org.il/he/wp-content/uploads/2011/06/organizations-comments-to-Pravers-outline.pdf.
[32] נראה שהשבטים בצפון הארץ הגיעו מעט קודם לכן, במאה ה-16. מובן שגם מועד הגעה זה אינו מזכה אותם בהגדרת 'עם ילידי'. ראו הבדווים בצפון הארץ בראי התמורות, יוסקה בן דוד ואמנון ברקאי, עמ' 35.
[33] ראו Are the Negev Bedouin an Indigenous People? by Havatzelet Yahel, Ruth Kark, and Seth J. Frantzman http://www.meforum.org/3254/negev-bedouin-indigenous.
[34] דו"ח פראוור קבע קריטריונים של צפיפות מינימאלית וכושר נשיאה בכדי לקבוע איזה מהכפרים יזכו להשאר באתרם ואילו יועתקו לישוב קבע אחר.
[35]web.hevra.haifa.ac.il/~ch-strategy/images/publications/goldberg_commission.pdf
[36] אחת התובנות של העוסקים במלאכה היא שהפיתרון חייב להיות מונחה מ'למעלה' – החלטת ממשלה וחקיקה - הגם ששיתוף האוכלוסיה בדרך להשגתו (ברמה כזאת או אחרת) חיוני להצלחתו.
[37] נכון לשנת 2008 חלקם של הבדווים המועסקים בתעשייה בנגב נמוך משמעותית ממשקלם באוכלוסיית האזור. למרות שהם מהווים 25% מכלל אוכלוסיית הנגב, הגיע חלקם של הבדווים בכלל המועסקים בתעשייה רק ל 3.7%. יתרה מכך, הם תופסים את המשרות הנחותות ביותר במפעלים, בעיקר בתחומי השירותים. בהקשר זה יש לציין, שביולי 2009 נחתם הסכם בין משרד התמ"ת לבין ג'וינט ישראל להקמת שמונה מרכזי תעסוקה לבדווים בנגב בהשקעה של חמישה מיליון וחצי ש"ח∫ מרכז תעסוקה בכל אחד משבעת יישובי הקבע ומרכז נוסף בתחום המועצה האזורית אבו בסמה. מטרתם של המרכזים היא להעניק ייעוץ והכוונה למועסקים בדווים ולסייע להם להתמודד עם חסמים המונעים את שילובם בשוק העבודה. הודעה לתקשורת של משרד התמ"ת יולי 2009: tamas.gov.il/NR/exeres/FE4E51D7-88B1-4DEB-B7A1-C0E89B06067D.htm.
[38] עוד על חיי הבדווים בנגב בהשוואה לאוכלוסיה היהודית והערבית ראו 'החברה הבדווית בנגב: מאפיינים חברתיים, דמוגרפיים וכלכלים'. גרסה דיגיטלית:a.
[39] מומלץ לשלב תמריצים למשרתים בצה"ל בכדי להדגיש את הגורל המשותף, כדוגמא אפשר להציג את הגששים, יחידת הסיור המדברית או גדוד הסיור הבדווי - הגדס"ר.
[40]  צעד זה ספציפית לא השיג את מטרותיו ובדיעבד נחשב בעיני רבים לטעות. כוונץתי כאן היא לכוונה ולמגמה.
[41] כאמור, גם הבדווים, למרות הפיתוי שבשרותי קרקע נוחים מסרבים לעבור ליישובי הקבע עד לפיתרון סוגיית הקרקעות. גולדברג עמ' 19.
[42] גולדברג עמ' 23.
[43] בהתאמה לתוכניות פיתוח אזוריות כגון תוכנית עיר הבה"דים ותוכנית המתאר למטרופולין באר שבע.
[44] שיעור האבטלה ביישובי הקבע הבדווים הוא הגבוה ביותר במדינה, ומגיע ל-20%. רק ל-30% מכוח העבודה יש הכנסה קבועה, בעוד ש-45% מן התושבים עובדים בעבודות מזדמנות. כ-80% מהמועסקים שוהים עד חמישה ימים מחוץ לביתם במקומות עבודה במרכז הארץ. שיעור הצלחה בבחינות הבגרות מהנמוכים במדינה (6%), בשיעור הנשירה הגבוה מבתי-הספר (70%), ומגיע לשיאו ברמת האוניברסיטה: בקרב הבדווים תושבי הנגב, שיעור בוגרי האוניברסיטה הוא 2 ל-1000 תושבים (הממוצע הארצי - 80 ל-1000 תושבים). באופן לא מפתיע גם שיעורי הפשיעה והשימוש בסמים עולים בהתמדה: lib.cet.ac.il/pages/printitem.asp?item=2284. על כך יש להוסיף שהסגר על רצועת עזה וגדר ההפרדה סביב איו"ש שיצרה נתק בין כלכלי בין האוכלוסיה הבדווית לבין הפלשתינאים פגעה כלכלית בציבור הבדווי העני ממילא: עמ' 69. עוד על הבדווים בשוק העבודה הישראלי ראו: http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m01917.pdf.
[45] הניסיון קובע שמעבר לשאלה המוסרית, יש למדינת ישראל אינטרס מובהק לשפר את תנאי חייהם, שכן הבדלים קיצוניים ברמת מחייה גורמים לאי יציבות שעלולה להתבטא בעלויות כלכליות, חברתיות ופוליטיות גבוהות.
[46] בעניין התעסקות המדינה והממשלה במציאת פיתרון לסוגייה הבדווית ראו: idi.org.il/events1/RoundTableDiscussion/Pages/117.aspx, 'הסדרת התיישבות הבדווים בנגב- דעות בנושא': youtube.com/watch?v=mVCxjP6m-aI וכן דיון בנושא במסגרת פורום השולחן העגול  בתאריך 29.4.2012: youtube.com/watch?v=cXypbfm2BVE.

 

הסדרת התיישבות הבדווים בנגב - דעות בנושא - הערה מספר 46

תגובות

מאמר חבל הזמן

מה קרה לאי מאגו??? מפציצים איכות. חזרו לתקופה של פעם לפני כל ביקורות הספרות המשעממות שאף אחד לא קורא

המאמר הכי

מאמר זה הוא המאמר הכי מעמיק שקראתי אי פעם במגאזין זה. אופיר מטיח בפרצופנו תמונת מציאות קשה ועושה זאת בכשרון כה רב בניתוח חד שאוזק את תשומת לבנו שלא תוכל להימלט מהתייחסות רצינית לנושא זה. הלוואי ואופיר ימצא דרך להביא את מאמרו לגורמים המתאימים במדינה. פעם חשבתי שבעיית הבדווים יחסית שולית ביחס לבעיות אחרות. לאחר קריאת המאמר שינתי דעתי.

חומר נפץ חברתי

בקיצור, מדובר פה על חומר נפץ חברתי. עם כאלו אחוזי ריבוי טבעי וכמות של אוכלוסיה צעירה ומובטלת - ישראל נמצאת בבעיה חמורה. מדובר על פשע שילך ויגדל, ומדובר על חבירה לגורמים של איסאלם קיצוני. מישהו צריך להתעורר ולבצע שם בתוך החברה הבדווית רפורמות מהפכניות כי אם לא, מהר מאד הנגב יהפוך ל-FATA בפקיסטן

היום הנושא עולה בישיבת הממשלה. יהיה מעניין...

...

מובן שלוביסטים קיצוניים ינסו לטרפד זאת..

לדוגמא :

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/432/039.html

לא יאומן. הממשלה אימצה את המתווה של בגין..

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1915565

קלמן ליבסקינד מתייחס לנושא

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/436/326.html?hp=1&cat=404&loc=12

המאמר שאתה מפנה אליו הינו נורא ומבזה את הכותב - קלמן ליבסקינד

אנא, קרא שוב את הכתבה ותבין עד כמה הנודא חשוב ודחוף למדינת ישראל.
מחזקת את ידיו של בני בגין ושל אופיר - כותב המאמר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אופיר יעקבסון