אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

החברה האמריקנית בשלהי המאה השמונה – עשרה


התמונה של רבקה שפק ליסק
Boston Manufacturing Company, 1813-1816, Waltham, MA.

Boston Manufacturing Company, 1813-1816, Waltham, MA.

מאמר שלישי בסדרה:"אמריקה ארץ האפשרויות הבלתי- מוגבלות"- מיתוס או מציאות

שתי אסכולות התגבשו, כאמור, באשר לטיבה של החברה האמריקנית. אבל בעוד שהייתה הסכמה ביניהן לגבי אופייה של החברה האמריקנית במשך מרבית המאה השבע-עשרה, שתי האסכולות חלוקות בדעתן באשר למגמות ההתפתחות של החברה האמריקנית החל משלהי המאה השבע-עשרה.

האסכולה האידיאליסטית או אסכולת הקונצנזוס, מחזיקה בדעה שהחברה האמריקנית בשלהי המאה השמונה-עשרה הייתה, עדיין, החברה המתקדמת ביותר העולם. זאת הייתה חברה של מעמד בינוני, כלומר חברה שרוב חבריה השתייכו למעמד הבינוני. כול הגברים הלבנים נהנו משוויון ההזדמנות הכלכלית ומזכויות אזרחיות ופוליטיות שוות. החברה האמריקנית הייתה חברה פתוחה, ללא תארי אצולה ופריבילגיות למעמד העליון וללא פערים חברתיים גדולים בין המעמדות. היא הצטיינה בשיעורים גבוהים של ניידות חברתית ובחלוקה רחבה של העושר. החלוקה של העושר הייתה כה רחבה שלרוב הגברים הלבנים היה הרכוש בגובה הנדרש לקבלת זכות בחירה, ולנציגי המעמד הבינוני היה רוב באסיפה, ורוב הפקידות נבחרה משורותיהם.

האסכולה ההתנהגותית או אסכולת הקונפליקט, דחתה את התיאור הזה של החברה האמריקנית. ההיסטוריונים של אסכולה זו הם בדעה שהחל משלהי המאה השבע-עשרה החל להסתמן שינוי במגמת ההתפתחות של החברה האמריקנית. אומנם היא הייתה, עדיין, החברה המתקדמת ביותר בעולם, יחסית לאירופה, גם לאורך המאה השמונה-עשרה, אבל המגמות שנתגלו לאורך המאה הצביעו על תהליך הפיכתה של החברה האמריקנית מחברה פתוחה של מעמד בינוני לחברה בעלת פערים מעמדיים גדלים והולכים, חלוקה פחות שווה של העושר, ירידה בקצב הניידות החברתית וצמיחת עילית מרקנטילית, המורכבת מאנשי עסקים בצפון ובמרכז, ועילית מטענית, המורכבת מבעלי האחוזות הגדולות, בדרום. עילית זו השתלטה, בהדרגה, על מקורות הכוח הכלכלי והפוליטי וכתוצאה מכך הייתה ירידה בשוויון ההזדמנות ופחתו הסיכויים לניידות חברתית. כול אחת מהעיליתות בצפון ובדרום הייתה קשורה, בינה לבין עצמה בקשרי דם, כך שקבוצה מצומצמת של משפחות העבירה את השלטון בתוכה מדור לדור.

שתי האסכולות פירסמו מחקרים כדי להוכיח את התזה שלהן.

תמונת החברה עפ"י האסכולה ההתנהגותית

ג'יימס א.הנרטה (James A.Henretta) בחן במאמר שפירסם ב- 1965 בשם " התפתחות כלכלית ומבנה חברתי בבוסטון הקולוניאלית"( Economic Development and Social Structure in Colonial Boston) את טיבה של החברה בבוסטון ע"י השוואה ביו שתי תקופות בחיי העיר, האחת בשלהי המאה השבע-עשרה ,והשנייה באמצע המאה השמונה-עשרה. בתקופה הראשונה הייתה בוסטון ,עדיין, חברה חקלאית ביסודה, אם כי כבר הייתה בה פעילות כלכלית של סוחרי יבוא-יצוא, נמל מפותח ופעילות יצרנית. בתקופה השנייה הייתה בוסטון כבר עיר בעלת מסחר מפותח, כלומר, העיר עברה מהשלב של חברה חקלאית לחברה מרקנטילית. הנרטה הגיע למסקנה זו ע"י עיון במסמכים ארכיוניים.

הנרטה בדק גם את רשימות תשלום המיסים, בשתי התקופות. עפ"י רשימות אלה שיחזר הנרטה את המבנה המעמדי של בוסטון ואת חלוקת העושר בשתי התקופות:

עפ"י נתונים אלה הנרטה הגיע למסקנה שבשלהי המאה השבע-עשרה הייתה החברה בבוסטון חברה של מעמד בינוני מאחר ש- 50% מהגברים הלבנים הבוגרים בה השתייכו, עפ"י גובה המיסים ששילמו, למעמד הבינוני, וחלקם ברכוש הגיע ל- 34%. אבל כבר אז ניתן היה להבחין בכך ש- 66% מהרכוש הכולל היה בידי העילית שמנתה רק 20%. הנרטה ראה בזה ראשיתו של תהליך של ריכוז העושר בידי העילית. המעמד הנמוך היה חסר רכוש, אבל 16% מתוך 30% היו "משרתים עפ"י חוזה, או בני משפחה שעבדו בחווה או בעסק המשפחתי והסטאטוס הנמוך שלהם היה, על כן, זמני.

הנרטה מצא שבאמצע המאה השמונה-עשרה התמונה החברתית של בוסטון השתנתה. המעמד הבינוני הצטמק ל- 36% וחלקו ברכוש הכולל ירד ל-22%, ואילו המעמד הנמוך גדל ב – 9% ל- 39%, אבל הרכבו החברתי השתנה. התופעה של "משרתים עפ"י חוזה" נעלמה וחלקם של הפועלים עלה מ – 14% ל- 29%. ומעל לכול, העילית שגדלה אך במעט ל- 25% ריכזה בידיה 78% מהעושר הכולל. מהנתונים נוצר הרושם שחלק קטן מהמעמד הבינוני עלה למעלה, אבל חלק גדול יותר עשה ניידות כלפי מטה והביא לצמצום גודלו וכוחו של המעמד הבינוני ולהשתלטות העילית על הכלכלה והפוליטיקה. על רקע שינויים אלה הפערים בחלוקת העושר גדלו, הניידות האנכית כלפי מעלה הצטמצמה, והחברה הפכה לחברה קוטבית שבה עילית קטנה ועשירה, בעלת כוח כלכלי ופוליטי עמדה בראש הסולם הסוציו-כלכלי ובתחתיתו היה מעמד נמוך גדול וחסר כול, והמעמד הבינוני איבד את כוחו הכלכלי והפוליטי.

ג'יימס ט.למוןׁוגארי ב.נאשׁ(James T.Lemon and Gary B.Nash ) פירסמו ב1968- מחקר בשם "חלוקת העושר באמריקה במאה השמונה-עשרה: מאה שנות שינוי במחוז צ'סטר בפנסילבניה"(Distribution of Wealth in 18th Century America: A Century of Change in Chester County, Pennsylvania). הם בדקו את חלוקת העושר במחוז צ'סטר בפנסילבניה, עפ"י אותה שיטת מחקר כמותי שנקט בה הנרטה, אבל הם הרחיבו את מרווחי השנים כדי לראות ביתר בהירות את הכיוון או מגמת ההתפתחות של החברה האמריקנית. הם בחרו לבדוק את חלוקת העושר ב 1693, 1760, ו- 1782.

הבדיקות בארכיונים הראו שמחוז צ'סטר שמיקומו היה דרומית-מזרחית לפילדלפיה, היה המרכז הכלכלי של המושבה ואח"כ המדינה פנסילבניה, התחלק לשנים מבחינת המבנה הכלכלי. החלק המזרחי של המחוז, זה הקרוב יותר לפילדלפיה, הצטיין באדמות פוריות ושפע של מים והתפתח, בהדרגה, מחקלאות לסיפוק צרכים עצמי לחקלאות מסחרית. מזרח צ'סטר גידל עודפים של תוצרת חקלאית שהועברו לפילדלפיה וגם לייצוא. המוצרים העיקריים היו תבואה, בעלי חיים, גבינה, חמאה וקמח. מערב צ'סטר, לעומת זאת, היה אזור "ספר", כלומר הוא שכן על גבול אזור ההתיישבות. היישובים ב"ספר" היו חדשים, יחסית, והיו עדיין בשלב הקמה, והתמודדות עם האינדיאנים ועם תנאי הטבע. כמו כן הם היו יותר רחוקים מפילדלפיה והדרך הייתה ארוכה ומסוכנת.

למון ונאש בדקו רשימות תשלומי מיסים על קרקעות ורכוש והרכיבו על פיהם את הנתונים לחלוקת העושר במחוז צ'סטר:

1693 1760 1782

המעמד % הרכוש % הרכוש % הרכוש

עילית 23.8 29.9 33.6

בינוני עליון 37.7 43.3 44.5

בינוני תחתון 21.1 20.5 17.3

נמוך 17.4 6.3 4.7

לימון/נאש לא מצאו הבדלים באחוז של כול מעמד באוכלוסיית צ'סטר לאורך השנים הללו. החלוקה הייתה יציבה: העילית 10%, ,הבינוני עליון 30%, הבינוני תחתון והנמוך גם כן 30%. אבל החוקרים גילו שככול שהאזור נעשה ממוסחר יותר לאורך השנים התרחש תהליך ברור של ריכוז עושר למעלה וצמצום חלקם של המעמדות הנמוכים בעושר הכולל, למרות העלייה הכללית ברמת החיים של כול המעמדות. החוקרים קבעו שהחברה במחוז צ'סטר הפכה, בהדרגה, מחברה שבה רוב העושר היה בידי המעמד הבינוני לחברה בעלת פערים חברתיים והבדלים משמעותיים בחלוקת העושר. העניים נעשו עניים יותר והעשירים נעשו עשירים יותר. החוקרים בדקו ומצאו גם הבדלים בחלוקת העושר בין החלק המזרחי הוותיק יותר והחלק המערבי ב"ספר". במערב, שבו החקלאות הייתה בשלב של סיפוק צרכים, ללא יצירת עודפים למכירה בשווקים, הייתה החברה יותר שוויונית והפערים בחלוקת העושר היו יותר מצומצמים.

המסקנות של החוקרים היו שהעושר מתרכז בחלק העליון של הפירמידה החברתית באזורים בעלי גישה נוחה מבחינת תחבורה ומרחק למרכזים מסחריים, בייחוד באזורים בעלי אדמה טובה ואוכלוסייה וותיקה. לעומת זאת, באזורים החדשים האדמה הפחות טובה והמרחק למרכזים המסחריים יצרו חברה יותר שוויונית. כמו כן מצאו החוקרים שקיים תהליך של דיפרנציאציה בחלוקת העושר, והחברה צועדת מיותר שוויון לפחות שוויון בחלוקת העושר. המעמד העליון התעשר, המעמד הנמוך התרושש וחלקו של המעמד הבינוני בעושר ירד.

א.ס.לנד ( A.C.Landׂ) חקר את "הבסיס הכלכלי והמבנה החברתי של צפון הצ'ספיק במאה השמונה-עשרה" ( Economuc Base and Social Structure:The Northern Chesapeake in the Eighteenth Century ) במאמר מ- 1965. כמו החוקרים האחרים בחר לנד בשתי תקופות בהבדל של כחמישים שנה על מנת לבדוק את השינויים במבנה החברתי ובחלוקת העושר באזור מפרץ הצ'ספיק, אזור ההתיישבות הוותיק במושבה ווירג'יניה, שבדרום. לנד קבע את החלוקה המעמדית, כלומר את האחוז של כול מעמד בחברה עפ"י ערכן של האחוזות:

1690 1740

המעמד ערך האחוזה ה-% באוכלוסיה ה-% באוכלוסיה

עילית 1000לי'ש + 1.6 3.6

בינוני עליון 1000-500 2.2 6.0

בינוני אמצעי 500-100 21.7 35.7

בינוני תחתון עד 100 74.6 54.7

המעמד הנמוך של העבדים לא נכלל, כמובן, במחקר.

לנד התייחס, תחילה, לטיבה של העילית המטענית הדרומית. במאה התשע עשרה חשבו ההיסטוריונים שהעילית הגיעה מאנגליה והייתה מורכבת מבני אצולה שהיגרו לאמריקה. בעקבות מחקרים שנעשו באמצע המאה העשרים הגיעו ההיסטוריונים למסקנה שרוב המטענים צמחו מלמטה. הם היו בנים של סוחרים ופקידים וחוואים, כלומר השתייכו למעמד הבינוני באנגליה והיגרו לאמריקה כדי להתקדם מבחינה כלכלית וחברתית. לאחר שהם ביססו את מעמדם הכלכלי הם אימצו לעצמם את אורח החיים והמנהגים של האריסטוקרטיה האנגלית וכדי להוכיח שהם אריסטוקרטים אמיתיים הם "המציאו" לעצמם שושלות יוחסין והקימו "תעשייה" שלמה של שלטי אצולה. אבל למרות המוצא הלא- אריסטוקרטי של עילית המטענים, הקבוצה הזאת, שמנתה בערך 100משפחות החזיקה בידיה את הכוח הכלכלי והפוליטי של המושבה. המשפחות הללו השתלטו על המערכת הפוליטית והכלכלית בעזרת קשרי נישואין ואינטרסים כלכליים משותפים.

לכאורה, היו הנציגים לאסיפת המושבה והפקידים נבחרים, אבל הבנים של אותן 100 משפחות חזרו ונבחרו לאורך הדורות. לתופעה זו היו, לדעת לנד, מספר סיבות: ראשית, התלות הכלכלית של המטענים הבינוניים והקטנים בגדולים. המטעים הגדולים השתרעו לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי ולאורך הנהרות הגדולים. האוניות הטרנס-אטלנטיות של אנשי העסקים האנגלים היו מסוגלות להגיע, כאמור, עד לאחוזות עצמן. בפנים הארץ, לעומת זאת, הלכו הנהרות ונעשו צרים יותר ויותר והאניות לא היו מסוגלות להתקדם לפנים הארץ. על כן, הפכו המטענים הגדולים למטענים- סוחרים, כלומר, הם הפכו למתווכים בין הסוחרים האנגלים והמטענים והחוואים של פנים הארץ. הסוחרים האנגלים פרקו את הסחורות המיועדות לפנים הארץ אצל המטען- הסוחר והוא העבירו לפנים הארץ. המטענים הקטנים והחוואים של פנים הארץ היו שקועים בחובות למטענים- הסוחרים מכיוון שקנו את הסחורות שהגיעו מאנגליה בהקפה, על חשבון היבולים לעתיד. מאחר שרבים מהם התרכזו בגידול טבק, הם היו נתונים לחסדי מזג האוויר ולחסדי התנודות במחירי הטבק בשוק העולמי. שנית, טיפוח חברה שעקרונותיה היררכיה, סמכות ומשמעת. העילית המטענית טיפחה את האידיאל של הג'נטלמן הכפרי העומד בראש הפירמידה החברתית, ועודדה נורמות התנהגות ועולם ערכים לפיו המעמדות האחרים חייבים ביראת כבוד, צייתנות ומשמעת כלפי המעמד העליון, תוך הכרה בעליונות החברתית- מעמדית של אלה הנמצאים בראש הסולם הסוציו- כלכלי. יתר על כן, על מנת להבטיח את הסולידריות של הלבנים ולהגן על משטר העבדות שקדה העילית על פיתוח תודעה גזענית. כך, שמצד אחד "יידעו הלבנים העניים את מקומם", ומצד שני, העבדים יישארו משועבדים ולא יתמרדו. תחושת העליונות הגזעית שהוקנתה ללבנים מכול המעמדות נועדה לשמש דבק חברתי לחברה הלבנה כולה על מנת לשמר את העבדות שהוצגה כ"מקור העושר" של המושבה. שלישית, העדר אוכלוסייה עירונית גדולה ובתוכה מעמד בינוני גדול השאירו את המטענים הגדולים ללא מתחרים רציניים על מקורות הכוח הכלכלי והפוליטי והקלה על השתלטותם.

אומנם ניתן היה להסיק מהשינויים באחוז של כול קבוצה מעמדית בין שני התאריכים 1690 ו- 1740 שהייתה ניידות חברתית, אבל, לדעת לנד, היה מצבם הכלכלי של המטענים הקטנים (המעמד הבינוני הנמוך) וחלק מהמטענים הבינוניים (המעמד בינוני האמצעי) בכי רע. הם היו שקועים בחובות גדולים ורכושם היה בעצם משועבד. ההכנסה השנתית של הקבוצה בתחתית הסולם הסוציו- כלכלי נעה בין 6 לי"ש ל – 15 לי"ש , בעוד שההוצאה המינימלית הדרושה לקיומה של משפחה ממוצעת הגיעה ל50- לי"ש לשנה. אומנם אנשים העוסקים בחקלאות נזקקו בוודאי לפחות משום שיכלו לגדל את מזונם בעצמם, אך אין מנוס מהמסקנה שרמת חייהם הייתה נמוכה. יתר על כן, ל – 90% מהמטענים היו לא יותר מאשר 5-1 עבדים, ויבולי הטבק הספיקו בקושי לכיסוי החובות. הפערים ברמת ההכנסה וברמת החיים בין העילית והמעמד הבינוני היו משמעותיים, וכן היו פערים בתוך המעמד הבינוני. עושרה של העילית לא נבע מגידול הטבק אלא מעסקי התיווך ומיזמות עסקית. חלק מהמטענים הגדולים הקימו טחנות קמח או פנו לענפי יזמות אחרים, כגון מכרות נחושת, בנין אוניות.

מהנתונים של לנד מתברר שהחברה בדרום הייתה בעלת פערים עצומים בכמות הרכוש, במספר העבדים וברמת החיים. בין העילית שמנתה 1.6% ב – 1690 ועלתה ל – 3.6% ב – 1740 שאליה ניתן לצרף את המעמד הבינוני העליון, שמנה 2.2% ב – 1690 ו- 6.0% ב – 1740 , ובין שאר חלקי המעמד הבינוני הלבן. המציאות של אחוז גבוה של עבדים העמיקה עוד יותר את הפערים בחברה הדרומית.

תמונת החברה של האסכולה האידיאליסטית

ראסל.ר.מנארד (Russel R.Menard) פירסם ב- מאמר בשם "הניידות החברתית של משרתים עפ"י חוזה" ( The Social Mobility of Indentured Servants) בו בדק את שיעורי הניידות של "משרתים עפ"י חוזה" במרילנד במאה השבע-עשרה. הוא נבר בארכיונים של מרילנד ומצא ש- 341 "משרתים עפ"י חוזה" הגיעו למושבה במאה השבע-עשרה, אבל הוא הצליח לגלות מידע מספיק רק על 158 מתוכם. לגבי 66 לא נמצא כול מידע, ואילו שאר ה- 117 כנראה מתו, ברחו מהבעלים או נמכרו למושבה אחרת בזמן שירותם. בדיקת הביוגרפיה האישית של 158, שלגביהם היה לו מידע הביאה אותו לסיכום הבא:

81 שהם כ50%- מתוך הקבוצה סיימו את שירותם וקיבלו אדמות במרילנד.

25 - מתו תוך כדי שירות

25 – עזבו את מרילנד לאחר סיום שירותם, ו- 11 מתוכם קיבלו אדמה בווירג'יניה. על השאר אין מידע.

27 – עדין לא הגיעו לאדמה משלהם עשר שנים לאחר סיום שירותם. 14 מתוכם מתו לאחר עשר שנים אלה.

במילים אחרות, 81+11=92 היו לחוואים. מנארד מצא שהמשרתים לשעבר נזקקו ל- 2 עד 12 שנים כדי להגיע לחווה משלהם. הזמן הממוצע להגיע לחווה היה שבע וחצי שנים. מתוך 81 המשרתים לשעבר, 36 נשארו חוואים , 31 הפכו למטענים קטנים ו- 14 הגיעו לעילית והיו למטענים גדולים.

מסקנתו של מנארד הייתה ששיעורי הניידות האנכית מהמעמד הנמוך כלפי מעלה היו גבוהים. עפ"י הממצאים ממרילנד הגיעה הניידות ל 57%.

רוברט בראון (Robert E. Brown) פירסם ב- 1964 מחקר על החברה בווירג'יניה במאה השמונה-עשרה ( Virginia, 1705-1786: Democracy or Aristocracy? ) וב – 1955 הוא פירסם מחקר על החברה במסצוסטס (Middle-Class Democracy and the Revolution in Massachusetts,1691-1780 ). התזה של בראון לגבי החברה בצפון ובדרום הייתה ששתי החברות היו חברות של מעמד בינוני. מעמד הפועלים היה מעמד זמני משום שכול אחד היה מסוגל להגיע לבעלות על חווה או להיות לבעל מלאכה, תוך מספר לא רב של שנים.

מילטון קליין (Milton Klein) פירסם ב – 1959 מאמר בשם "דמוקרטיה ופוליטיקה בניו -יורק" ((Democracy and Politics in New York בו בדק את המצב במושבה ניו-יורק. שני ההיסטוריונים נעזרו, להוכחת התזה שלהם, בנתונים על דמי אריסות, גובה השכר של פועלים, מחירי האדמות וההוצאות הכרוכות בהקמת חווה. עפ"י הממצאים שלהם היו שיעורי הניידות גבוהים.

שיטת האריסות הייתה קיימת בניו-יורק בלבד (שריד מתקופת של השלטון ההולנדי). קליין הוכיח שדמי האריסות היו נמוכים, 4-2 לי"ש לשנה, ובעלי האחוזות הציעו הטבות נוספות כדי למשוך אריסים, כמו שחרור מדמי אריסות משנה עד שלוש שנים ופיצוי עבור שיפורים. התנאים הנוחים נבעו מהקושי למצוא אריסים מאחר ששכר העבודה הגבוה וחלוקת אדמות בחינם או המחירים הנמוכים של האדמות, איפשרו לכול מהגר חדש או פועל להגיע לחווה משלו תוך זמן קצר, יחסית.

שכר העבודה של פועל מקצועי בניו- יורק, למשל, בונה אוניות, היה 8-6 לי"ש לחודש, ושכרו של פועל בלתי מקצועי היה 3-2 לי"ש לחודש. עפ"י נתונים אלה מסוגל היה פועל מקצועי להשתכר בתשעה חודשי עבודה (הנחת היסוד היא שבחורף לא הייתה תעסוקה) 72-54 לי"ש לשנה. עפ"י מחקר אחר נקבע שההוצאה השנתית המינימלית של משפחה בת חמש נפשות במעמד הנמוך הגיעה ל – 50 לי"ש לשנה. עפ"י נתונים אלה מסוגל היה פועל מקצועי לחסוך 4 עד 22 לי"ש לשנה. פועל בלתי מקצועי השתכר רק 27-18 לי"ש לשנה, אבל פועלים אלה עבדו בד"כ בחקלאות וקיבלו מזון ודיור חינם מהמעביד, כך שיכלו לחסוך סכומים ניכרים.

חלקות אדמה בנות 50 אקר ניתן היה לקבל בחינם במערב, אבל אלה לא היו מן המשובחות ביותר . הממשל מכר חלקות אדמה בנות 100 אקר בחצי לי"ש, וסוחרי הקרקעות מכרו חלקות אדמה בנות 100 אקר ב – 3 לי"ש. בראון חישב ומצא שההוצאות להקמת חווה (כלי עבודה, זרעים ובעלי חיים) לא עלו על 10 לי"ש. הקמת בית המגורים ומבני המשק לא הייתה יקרה מכיוון שהעצים נכרתו ביערות בחינם. כמו כן, החוואי יכול היה למצוא מזון ועורות ללבוש ביער, עד שחוותו תניב יבולים. לאור הנתונים הללו ברור שפועל מסוגל היה להגיע לחווה ולעצמאות כלכלית תוך 5 עד 10 שנים בממוצע. נתונים אלה מאשרים את התמונה שצייר דה קרבקר של חברה של מעמד בינוני המורכבת מחוואים קטנים ובינוניים החיים ברמת חיים של נינוחות.

ג'קסון טרנר מיין( Jackson Turner Main ) פרסם ב1965- מחקר מקיף תחת הכותרת "המבנה החברתי של אמריקה המהפכנית"( The Social Structure of Revolutionary America), בו קיבץ נתונים מחקריים שנעשו ע"י היסטוריונים משתי האסכולות ושלו עצמו לגבי ערים, אזורים חקלאיים ומושבות . מיין עיבד את הנתונים למחקר מקיף על המבנה החברתי של החברה האמריקנית כולה ערב הכרזת העצמאות. מיין הציג את התמונה הבאה של החברה האמריקנית בשלהי המאה השמונה-עשרה:

צפון דרום

המעמד ה-% באוכלוסיה כמות הרכוש כנ"ל

העילית 10% 40-50% 10% 50-60%

המעמד הבינוני 60% 50-60% 50% 40-50%

המעמד הנמוך 30% — 40% —

מיין קבע שלמרות ההבדלים במבנה הכלכלי בין הצפון המרקנטילי והדרום המטעני, ההבדלים במבנה החברתי בשלהי המאה השמונה-עשרה, עדיין, לא היו משמעותיים, אם כי ההרכב של המעמד הנמוך בדרום כלל אחוז גבוה של עבדים. אומנם היו הבדלים בכמות העושר וברמת וסגנון החיים בחברה האמריקנית במאה השמונה-עשרה, אבל בהשוואה לאירופה החברה האמריקנית הייתה חופשית מעוני, הניידות החברתית בה הייתה גבוהה, האפשרויות הכלכליות היו טובות ומבנה החברה היה גמיש. מיין מצא הבדלים בכמות העושר בין האזורים הוותיקים במזרח והאזורים החדשים במערב, והגיע למסקנה שבמערב הייתה יותר ניידות חברתית מאשר בערים במזרח, אבל, אי השוויון בחלוקת העושר בין המעמדות במערב ובאזורים החקלאיים במזרח לא היה גדול. ההשתייכות למעמד הנמוך הייתה בדרך כלל זמנית והמעמד הנמוך אכל לשובע ונהנה מקורת גג בטוחה. מיין בדק את ההוצאות למחייה של המעמדות השונים ומצא שהעילית הוציאה בממוצע 400 – 500 לי"ש לשנה, הוצאות המעמד הבינוני הגיעו בממוצע ל- 100 – 200 לי"ש לשנה והמעמד הנמוך הוציא בממוצע 50 לי"ש לשנה.

אבל בעוד שמיין קיבל את הטיעונים של האסכולה האידיאליסטית באשר למצבה של החברה בשלהי המאה השמונה-עשרה, הוא הסכים עם האסכולה ההתנהגותית באשר למגמות ולכיוון ההתפתחות של החברה האמריקנית, לעתיד. הוא קבע שהפערים החברתיים נמצאים במגמת עלייה ואי השוויון בחלוקת העושר גדל ככול שהחברה נעשית ממוסחרת יותר. אומנם החברה במזרח התפתחה עפ"י התזה ההתנהגותית, אבל המערב היה "שסתום הביטחון" של החברה האמריקנית. במילים אחרות, במערב שררו, עדיין, תנאים טובים לניידות חברתית והחברה הייתה יותר שוויונית. כול עוד יהיה המערב פתוח בפני המעמד הנמוך ניתן היה להגשים באמריקה את ה"חלום האמריקני".

העילית

מיין בדק את ההרכב הסוציו-כלכלי של עילית העסקים בניו יורק, בוסטון ופילדלפיה ואת שיעורי הניידות האנכית אל העילית, וקבע שהניידות האנכית הייתה גבוהה: אומנם 40% – 50% מהעילית מוצאה היה מהעילית, אבל 10% – 30% מהעילית עלו מהמעמד הבינוני העליון ובין 30% עד 40% עלו מהמעמד הבינוני הנמוך ומהמעמד הנמוך. בדרום שיעורי הניידות היו נמוכים בהשוואה לצפון. 80% מהעילית מוצאה היה מהעילית, 10% עלו לעילית מהמעמד הבינוני העליון ו- 10% נוספים עלו לעילית מהמעד הבינוני הנמוך ומהמעמד הנמוך.

ס.ר.מילס ( C.W.Mills) בדק במחקר שפרסם ב- 1945 בשם "עילית העסקים האמריקנית:תמונה קבוצתית"( The American Business Elite:A Collective Portrait), את ההרכב הסוציו-כלכלי והאתני-דתי של העילית האמריקנית מהמאה השבע-עשרה עד המאה העשרים. המקור למידע על העילית היה ה- Didionary of American Biography ,

שכלל, בין השאר, ביוגרפיות של אנשי עסקים אמריקנים בכול הדורות. מילס יצר מדגם שכלל 1,464 אנשי עסקים, וחילק אותם לדורות, אבל המדגם לגבי כול דור היה נמוך בהרבה.

מילס חלק על ממצאיו של מיין לגבי שיעורי הניידות לעילית במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה:

המעמד 1570-1699 1700/29 1730/59 1760/89

עילית 38.9% 69.0% 42.9% 23.6%

80.6% 85.7% 77.9% 60.2%

בינוני עליון 41.7% 16.7% 35.0% 36.6%

בינוני תחתון 16.7 % 9.5% 14.3% 28.4%

19.4% 14.3% 22.1% 39.8%

נמוך 2.7% 4.8% 7.8% 11.4%

מדגם 51 46 124 157

מילס הגיע למסקנה שרוב העילית מוצאה היה מהעילית ואומנם הייתה עלייה בשיעורי הניידות של המעמדות הנמוכים במאה השמונה-עשרה, אבל אחוז אלה שבאו מתוך המעמד הנמוך היה שולי לחלוטין.

המעמד הבינוני

מייין בדק גם את שיעורי הניידות למעמד הבינוני באמצע המאה השמונה-עשרה והגיע למסקנה ששיעורי הניידות היו גבוהים: באזור הצפוני- מזרחי הגיעו שיעורי הניידות ל- 40% , בצפון- מערב עלה שיעור הניידות ל- 74% , בדרום- מזרח הייתה הניידות נמוכה יותר, רק 33% , אבל בדרום- מערב היא הגיעה ל- 74% .

המעמד הנמוך

מילס בדק את שיעורי הניידות במעמד הנמוך והגיע למסקנה שרק אחד מכול 20-15 פועלים נשארו במעמד הנמוך, אך טווחי הניידות היו קצרים, כלומר בעיקר למעמד הבינוני הנמוך.

תגובות

החברה האמריקאית בשלהי מאה 18

מעניין ומשכיל.אני מחכה להמשך הסדרה אותה אני קורא בשקיקה. הניתוח הסוציו-אקנומי מרתק. כיון שהמאמר עוסק בהתפתחות החברה האמריקאית אני מקוה שרבקה תרחיב בהמשך על הזיקה שבין המארקנטליזם להתפתחות הזרם הפדראליסטי שלימים נציגו המובהק יהייה וואשינגטון כאשר במקביל כנגזר מההתפתחויות החברתיות כלכליות יופיע הזרם האחר שחלק מהחוקרים קוראים לו הקונדפרטיבי שנציגו המובהק יהייה לימים תומס גפרסון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק