אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הלאומיות של ז'בוטינסקי: עיונים בכתביו


התמונה של קובי דנה
זאב ז'בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי

לרגל י"ב בטבת, "יום ז'בוטינסקי", מספר עיונים בכתביו בנושא השקפתו הלאומית

י"ב בטבת תשע"ג

מבוא

זאב ז'בוטינסקי ידוע כמייסד זרם פוליטי חדש בציונות ומייסדה של התנועה הרוויזיוניסטית שלימים הייתה לאחת משתי המפלגות הפוליטיות הגדולות בישראל. בכך נחשב ז'בוטינסקי בעיני רבים לאבי הימין הפוליטי הישראלי. בתוך מה שהיה קרוי עוד מראשית התגבשות מחנה הימין הישראלי "המחנה הרוויזיוניסטי", היו שתי מחנות בולטים שנאבקו על צביונה של התנועה. אותו מחנה הקרוי היום בשם "המחנה הלאומי" תמיד נקרע בין שתי גישות לאומיות – בין הגישה האינטגראלית לבין הליברלית. בעוד יש הרואים באבי המחנה הלאומי ז'בוטינסקי כליברל לאומי, היו שראו אותו כאינטגרל לאומי. אם כך, מה היה זאב ז'בוטינסקי? האם היה מייסד של מחנה לאומי ליברלי? או אולי אבי הלאומיות האינטגראליות הישראלית? לשם בחינת הסוגיה הזו כדאי לעיין במספר כתבים מרכזיים אשר מעידים על אופי הציונות הז'בוטינסקאית.

אולם ראשית כל יש להבין את מושגי היסוד. הלאומיות האינטגראלית מציבה עצמה מעל כל הערכים ורואה באחדות הלאומית והציות כערך עליון. על פי השקפת עולם זו, האזרחים חייבים לשרת את האינטרסים של המדינה ומטרותיה ולציית לה. הלאומיות האינטגראלית מציבה את הלאום במרכז. לעומתה, הלאומיות הליברלית היא לאומיות הרואה במדינה ובלאום כאמצעי לשמירה על זכויות הפרט והמדינה היא למעשה התאגדות של פרטים למען עתיד טוב יותר. הפרט הוא הניצב במרכז. הדעות לגבי השקפת עולמו הלאומית ציונית של ז'בוטינסקי הן חלוקות. יש הרואים בהשקפת עולמו הלאומית כנוטה יותר ללאומיות האינטגראלית הרואה באומה כערך עליון , ויש הרואים בה ליברלית הרואה ביחיד כערך עליון. ז'בוטינסקי מעיד בעצמו כי כתב בעד שתי הגישות השונות לכאורה:

"בראשית ברא אלוהים את היחיד; [...] לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך; [...] יצביעו לי על הסתירה שבין ההשקפה הזאת ובין מהותה ותכנה של תעמולתי הלאומית; אחד מידידי, שקרא את כתב ידי זה, כבר הזכירני שגם פזמון אחר שמע מפי: 'בראשית ברא אלקים את האומה'. – אין סתירה. את הפזמון השני לא ניסחתי בניגוד לאלה הטוענים כי 'בראשית' נבראה ה'אנושיות': אני מאמין אמונה שלמה, כי בהתחרות בין שתי אלה, האומה קודמת; וכמו כן קודם היחיד לאומה. וגם כי ישעבד אותו היחיד את כל חייו לשרות האומה – גם זאת איננה סתירה בעיני: כך רצה – רצון ולא חוב."[1]

בדברים אלו ניתן בהחלט לראות גישה ליברלית, שכן האדם חופשי לבחור את דרכו שלו ללא כפייה מבחוץ, עוד נשוב לכך בהמשך המאמר. בתנועת ז'בוטינסקי היו חוגים רחבים ביניהם גם ליברלים שסלדו מהקומוניזם והסוציאליזם, אחד הבולטים היה מאיר גרוסמן אשר התפלג מתנועת ז'בוטינסקי והקים מפלגה עצמאית מתוקף הטענה כי ז'בוטינסקי נקט בשיטה לא ליברלית וטוטליטרית בהחלטתו לפרוש מההסתדרות הציונית.

ז'בוטינסקי העיד על עצמו כי היה בעל השקפת עולם ליברלית דמוקרטית וספג את השפעות הליברליזם המערב אירופאי של המאה ה19 ותמך בשיטה הפרלמנטארית הבריטית. הוא סלד מחיבור תנועתו לגישות פשיסטיות דיקטטוריות וגינה את "פולחן המנהיג" לא אחת באומרו:

"'השיטה' המדינית שהייתה לנו עד עתה, חיפוש ה'אישיות' – היא קודם כל שיטה בלתי מוסרית, כי היא עלולה תמיד להביא לידי מזמורי תשבחות מופרזים מצד אחד, ולידי ביקורת הדומה לגידוף מאידך גיסא".[2] [...] "אני מתעב ובז לכל תופעה, המזכירה את פולחן האישיות ולו ממרחקים."[3]

ביישוב ומחוצה לו היו ניסיונות להדביק למפלגתו של ז'בוטינסקי (הצה"ר) תדמית פשיסטית באמצעות מוטיבים כמו "חד-נס" ו"החולצות החומות של בית"ר", ולאור הסלידה של התנועה מהסוציאליזם והקומוניזם (סלידה אשר הייתה משותפת לתנועות הפשיסטיות באירופה באותה תקופה). יחסו של ז'בוטינסקי ותנועתו לגרמניה הנאצית התבטאה בחרם שיזמו על גרמניה ובפעולה של 'ברית הבריונים' של אחימאיר שהורידו את הדגל הנאצי מעל שגרירות גרמניה ביפו ובירושלים. לרוב הניסיון לזהות את הציונות הרוויזיוניסטית עם התנועות הפשיסטיות האירופיות היה ניסיון תעמולתי במסגרת ההגמוניה על השלטון ביישוב הציוני בארץ ישראל ובהסתדרות הציונית, ז'בוטינסקי היה ער לכך וכתב:

"אני מבין שכמה מן היהודים המתנגדים לסוג הציונות שלי, טוענים כי הם חושדים בי שאני פרו פאשיסט. אני בדיוק ההפך מזה: אני שונא אינסטינקטיביות את ה'פוליציישטאאט' מכל סוג שהוא, אני ספקני לחלוטין לגבי ערכם של המשמעת, הכוח, ההענשה וכו'."[4]

 

"בראשית ברא אלוהים את האומה..."

ז'בוטינסקי, אשר נולד בשלהי המאה ה19 באודסה שברוסיה, העיד כי אווירתה הקוסמופוליטית של אודסה השפיעה עליו בצעירותו, אולם עיצוב השקפתו הלאומית ציונית הושפעה יותר מכל מהלאומיות האיטלקית כאשר שהה באיטליה שלוש שנים בזמן לימודיו. הלאומיות האיטלקית על הפאתוס והרטוריקה והדמויות ההרואיות שלה כמו גריבאלדי, עיצבו את השקפתו הלאומית של ז'בוטינסקי בצעירותו. ז'בוטינסקי אומנם העיד על עצמו כי בצעירותו נטה לסוציאליזם אולם לאחר הניסיון האלים הבולשביקי של מהפכת 1917, סלד ממנה.

יש הטוענים כי אחת העדויות ללאומיות האינטגראלית בהשקפת עולמו של ז'בוטינסקי באה לידי ביטוי במאמר שכתב בשנת 1910 "אדם לאדם זאב" - Homo Homini Lupus. במאמר זה העביר ז'בוטינסקי ביקורת חריפה על הדמוקרטיה הליברלית אשר להשקפתו כשלה בהתמודדותה עם שלוש בעיות מרכזיות בעיניו: בעיית המיעוטים, בעיית הדעות הקדומות שגוברות על התבונה ובעיות חברתיות כלכליות. במאמר מובאת הדוגמא למצבם של השחורים בארצות הברית:

"הרפובליקה החופשית ביותר בעולם, ארץ שקיומה הפוליטי הוא פרי התקוממות, שרויים בה עשרת מיליונים אזרחים בחוסר זכויות מזעזע, רק על שום שצבע אחר לעורם.."[5]

ז'בוטינסקי מוסיף במאמר דוגמאות למצבם העגום של היהודים ומיעוטים אחרים גם בארצות הנחשבות דמוקרטיות ובעלות חוקה המעניקה זכויות למיעוטים בשטחה:

"מרחוק נראית הארץ הייעודה יפה יותר משהיא באמת. אנו, אשר לא רק אין לנו חוקה דמוקרטית, אלא בכלל אין לנו שום חוקה, - בדרך הטבע נוטים אנו להאמין שהדמוקרטיזציה של משטר המדינה הריהי סם מרפא לרעות חברתיות רבות. לפנים היו בני אדם טפשים עוד יותר, וסברו שהחופש מרפא – אפילו את העוני [...] רצוני לומר: האמונה, שהמשפטים הקדומים הגזעיים, הלאומיים או הדתיים, נתמכים אך ורק על ידי האבסולוטיזם, ואילו הדמוקרטיה אינה יודעת אותם ובוחלת בהם [...] כי אכן כזב הוא, שחצני ומשווע. הדמוקרטיה כשלעצמה – דבר מצוין, כולנו רוצים בה ושואפים אליה; אולם אסור לנהוג בצביעות ולהבטיח מה שלא יבוא. המשפטים הקדומים הגזעיים מושרשים בעיקרם בהמוני העם דווקא. מתן האפשרות להמונים אלו לנטול חלק בשלטון רחוק הוא מלשפר בכל עת את מצבם של העמים המדוכאים.[6]

מסקנתו של ז'בוטינסקי עגומה ביותר במאמר זה:

"השאלה הכושית בצפון אמריקה מדגמת את התמונה העגומה הדגמה בולטת. כאן, על פני הרקע של דמוקרטיות כמעט אידיאלית, של חופש מלא, של ממשל עצמי נרחב, - פועלת השנאה הגזעית בצורות מתועבות ביותר, מן הסוג הבלתי מהול והצרוף ביותר. [...] כאן לפנינו אנטיפאתיה של גזע כלפי גזע, אנטיפאתיה פשוטה, מוצגת במערומיה, ללא חיפוי כל שהוא, ללא שום עילה או אמתלה, סתם ככה. [...] ודבר זה מקומו בחפשית שבארצות, שכמעט כל תושביה יודעים קרוא וכתוב [...] ארץ ששם לא המשטרה ולא בתי המשפט אינם חוששים לשום לחץ מלמעלה. בארץ כזו ובסביבה כזו, לא פעם ולא פעמיים, אלא מדי שנה בשנה, לובשת השנאה הגזעית צורות המתחרות לא רק בשחיטה בקישינוב, או בבאקו, אלא אף במעללי הקורדים במחוזות הארמנים בתורכיה. כנראה, לא ההצבעה הכללית ולא חובת הלימוד הכללית אין בהן כדי לרפא מחלה זו."[7]

בסופו של דבר, טוען ז'בוטינסקי, לא חוקים ולא תקנות ואפילו לא חינוך יכולים לשנות מצב זה אלא מאבק מתמיד על הזכויות, כיוון שהצדק הוא מנת חלקו של זה הנלחם עליו, כלשונו, בעולם בו "אדם לאדם הוא זאב":

"חכם היה הפילוסוף שאמר: homo homini lupus רע מן הזאב אנוש לאנוש, ועוד ימים רבים לא נוכל לתקן זאת, לא על ידי ריפורמה בסדרי המדינה, ולא בעזרת התרבות, ואף לקח החיים המר לא יועיל. אויל האיש המאמין לשכנו, ויהא השכן טוב לב וחביב ביותר. אויל האיש הסומך על הצדק: אין הצדק קיים אלא בשביל מי שעומדים לו אגרופו ועקשנותו להפכו למנת חלקו. כאשר מוכיחים אותי על שאני מטיף להתבדלות, לאי אמון ולשאר דברים שהם קשים לאניני הדעת, יש ואחפוץ להשיב: אני מודה באשמתי. אני מטיף לכל אלה ואוסיף להטיף; כי ההתבדלות, אי האמון, עמידת 'שמור' בכל עת, מקל חובלים ביד בכל עת, - הנה האמצעי היחידי להחזיק מעמד כלשהו בהתנצות-זאבים זו."[8]

יש הטוענים כי בביקורתו במאמר זה על הדמוקרטיה הליברלית וחוסר יכולה להתמודד עם הדעות הקדומות ובעיות המיעוטים, מוכיח ז'בוטינסקי את נטייתו לשיטה האינטגראלית והעדפתה על הליברלית. אולם יש אחרים הטוענים כי למרות ביקורת זו אין הוא מערער את ראייתו בדמוקרטיה הליברלית כמשטר הטוב ביותר האפשרי. בין היתר, ניתן לראות במאמר כי הוא אינו מאמין שההשכלה בלבד תוכל למגר את הדעות הקדומות ולהביא לסובלנות בענייני הגזע והלאום.

פן נוסף בעיני חלק מהחוקרים המצביע על הלאומיות האינטגראלית של ז'בוטינסקי הוא רעיון החד-נס (המוניזם), רעיון המדגיש את אחדותה הפנימית של האומה וההגמוניות שלה על פני גורמים אינדיבידואלים ומעמדיים. העיקרון הבסיסי העומד בייסוד רעיון המוניזם הוא ההתנגדות לכל רעיון או אידיאה הסותרת את האידיאל הציוני וזאת מתוך חשיבה שיש להתרכז רק ברעיון אחד, הרעיון הציוני, כדי להשיג את המטרה שהיא מדינה יהודית בארץ ישראל:

"בו ברגע שאחד הרעיונות מתחיל להיות אבן נגף (ואפילו באופן בלתי ישיר!) על דרך הקמתה של מדינת היהודים, עלינו להקריבו בלי רחמים לטובת האידיאל היחידי, כי אידיאות אפשר שתהיינה לנו הרבה, וכולן יכולים אנו להתייחס בהוקרה הגדולה ביותר; מה שאין כן האידיאל, הוא יכול להיות רק אחד, ועל כל אידיאה אחרת לכוף את ראשה לפניו, ואסור ולא ייתכן, כי יהיה לנו 'אידיאל' שני על פניו. 'שני אידיאלים' הרי זה אבסורד ממש כ'שני אלוהים'. לעבוד אפשר רק לאל אחד ולאידיאל אחד; וכל השאר, עד כמה שלא ישא חן בעינינו, הנהו ותמיד יהיה דבר צדדי ועלינו להקריבו ללא היסוס, אם נשקפת ממנו  סכנה לענייננו. .... פירושה דור אשר הקדיש את חייו רק לאידיאל האחד הזה של יצירת מדינת היהודים ואין הוא יודע אידיאלים אחרים על פניו."[9]

המשמעות של חד-נס הוא דגל אחד, דגל כחול לבן שהוא הדגל הציוני. בניגוד לתנועת הפועלים הציונית שהחזיקה בנוסף גם את הדגל האדום הסוציאליסטי. ז'בוטינסקי סלד משילוב זה וקרא לו שעטנז אידיאולוגי שמעכב את המטרה הציונית. לטענתו יש לרכז את כל כוחות האומה ברעיון הציוני ורק לאחר שתושג המדינה היהודית היא תהיה פתוחה לרעיונות ואידיאלים חברתיים שונים:

"זהו העקרון היסודי המבדיל בין בית"ר ובין יתר תנועות הנוער הציוניות. לגבי דידן אופייני הוא דווקא האיחוד בנשמתן של 'שני אידיאלים' גם יחד – גם ציונות וגם, למשל, סוציאליזם – ועבודה לשניהם כאחת. [...] 'שני אידיאלים' אי אפשר להם להתקיים בצוותא חדא, וסופו של האחד או השני לוותר ולהעלם. הנה לתערובת של אידיאלים שונים [...] אנו קוראים במבטא התנ"כי 'שעטנז'. [...] לפני הכל צריך העם היהודי להקים את מדינתו."[10]

היבט נוסף ברעיון המוניזם הוא יכולתה של האומה, שהיא אוסף של יחידים, לפעול יחד כגוש מלוכד במשמעת ובציות. ז'בוטינסקי התכוון למשמעת וציות מרצון ולא מכפייה, כלומר שכל יחיד בוחר להיות חלק מהאומה ולפעול יחד בציות למען מטרותיה. באלמנט הבחירה יש אשר רואים דווקא את הפן הליברלי אולם יש אשר מסיקים כי עצם הצבת מטרות האומה במרכז היא ביטוי לאינטגראליות ולא ליברליות.

היבט אחר בהשקפה הלאומית של ז'בוטינסקי הייתה דעתו לגבי המונח "גזע". ז'בוטינסקי טען כי יש הבדלים בין גזעים והגזע הוא המרכיב המהותי של הלאום מעבר לקריטריונים האחרים כמו שטח, שפה, היסטוריה ותרבות משותפת. עליונותו של גזע מתבטאת ביכולתו לשמור על יחודו ותרבותו מפני השפעות זרות. אולם הוא הדגיש כי ביסודו של דבר כל העמים שווים בערכם, ופסל על הסף את התיאוריה של גזעים טהורים או גזעים הנעלים על אחרים:

"כמעט כל לאום יש לו 'מתכון גזעי' מיוחד, המשותף לכל יחיד ויחיד שבתוכו; מבחינה זו [...] הלאום והגזע כמעט חופפים זה על זה."[11]

"אין בכלל גזעים עילאים ונחותים. לכל גזע תכונות משלו, פרצוף משלו, צירוף כשרונות משלו; אולם מבוטחני, כי אילו אפשר היה למצוא קנה מידה מוחלט להעריך בדייקנות את הסגולות המיוחדות הטבועות בכל גזע, כי אז היה מתברר בדרך כלל, שהגזעים כולם שווים בערכם בקירוב."[12]

"בראשית ברא אלוהים את היחיד..."

יש הרואים בהשקפת עולמו הלאומית של ז'בוטינסקי כלאומיות ליברלית דווקא, כיוון שהוא עצמו ביטא את סלידתו מטוטאליטריות ואת תמיכתו בדמוקרטיה והליברליזם:

"גם לי שנאה עיוורת לרעיון, האומר ש'המדינה היא הכל'. [...] הנני מאמין רק בפרלמנטריזם 'מן האפנה הישנה', כל כמה שייראה לפעמים בלתי נוח או מחוסר אונים. הנני מאמין בחופש הדיבור והארגון, וכמעט בכל התנגשות בין ההכרה האינדיבידואלית למשמעת הכפויה, הנני עומד לצידו של היחיד."[13] [...] "הדרך היחידה ליצירת הנהגה, היא המצווה הנאה והישנה של זכות בחירה כללית וישירה."[14]

 בחלק מכתביו נראה בהחלט כי ז'בוטינסקי העמיד את הפרט במרכז ותפס את הלאום כמכשיר הכרחי באמצעותו יכול הפרט ליצור ולבטא את עצמו, שהרי כתב:

"לו ברכני יוצרי בחכמה ודעת מספקות לניסוח שיטה פילוסופית, הייתי מייסד ובונה את כל שיטתי: 'בראשית ברא אלוהים את היחיד; כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו – והרע 'מלך' גם הוא; טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד; לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך; והקץ שבעתיד, חזון ימות המשיח – הוא גן עדן של היחיד, ממלכת אנארכיה מזהירה, משחק הנפתולים בין כוחות אישיים ללא חוק ולאין גבול – וה'חברה' אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו ולתת לו את האפשרות כי שוב ישוב לאותו משחק הנפתולים. [...] עלי להודות כי זוהי אמונתי גם עד עתה."[15]

פן נוסף המצביע על הלאומיות הליברלית של ז'בוטינסקי ניתן למצוא בהשקפתו החברתית, אשר לאור האירועים הציבוריים בישראל בשנתיים האחרונות, רואים אותה מצוטטת לא מעט על ידי גורמים שונים. אני מתכוון כמובן לחמשת המ"מים:

"אני מצייר לעצמי, שהדבר, שאנו מכנים אותו בשם 'הצרכים האלמנטאריים' של אדם רגיל – אותו הדבר, שהיום הוא צריך להילחם עליו ולבקש פרנסה ולהרעיש עולמות, כשאינו מוצא פרנסה זו, - כולל חמש דברים: אוכל, דירה, בגדים, האפשרות לחנך את הילדים והאפשרות להתרפא במקרה של מחלה. בעברית אפשר לסמן דבר זה בקיצור: מזון – מעון – מלבוש – מורה – מרפא: 'חמש פעמים מ'. ביחס לכל אחד מן הצרכים הללו קיים בכל מדינה ובכל תקופה מושג ידוע על מינימום מספיק. וחובתה של המדינה, על פי 'תרופתי', צרכיה להיות: כל אדם, שמודיע, שהוא דורש את 'חמש המימין', צריך לקבל אותן. זהו הראשון משני החוקים 'שלי'. מכאן יש להסיק, שבידי המדינה צריכה להיות תמיד האפשרות לספק את 'חמש המימין' לכל אותם האזרחים, שידרשו אותן."[16]

בדברים אלו רואים בהחלט את השקפת העולם כי המדינה היא המכשיר "לשמירה על זכויות הפרט והמדינה היא למעשה התאגדות של פרטים למען עתיד טוב יותר".

ז'בוטינסקי מבטא בחלק ממאמריו את הדפוס המוכר של המאה ה19 שהאמין כי ברגע שישוחרר האדם מכבלי השלטון העריץ והעוני, תובנתו תבנה עולם חדש. הוא האמין ברעיון כי יש לשחרר את בני האדם ולאפשר להם לממש את הפוטנציאל התבוני שלהם כל אחד בדרכו וכך תהא החברה לפלורליסטית יותר:

"אני חש כי זמנו [של הליברליזם] הולך ובא: אני סבור, כי בעוד חמש שנים בערך יתמכו בו המוני נוער נלהב, ועל סיסמותיו יחזרו בכל רחבי תבל באותה היסטריה, שעשו כן לגבי הקומוניזם לפני חמש שנים, ולגבי הפשיזם היום; אלא שההשפעה תהיה עמוקה יותר, מכיוון שהליבראליזם מושרש בטבע האדם, שלא כאותן דתות הקסרקטין."[17]

אין ספק שז'בוטינסקי תמך בהנחה הלאומית הבסיסית שהאומה היא המבנה הרצוי לאדם לשם הגשמתו העצמית.הוא ראה באומה כגוף טבעי אליו משתייך האדם, כמו שכל אדם נולד לאם ואב כך הוא נולד לעמו, ורק במסגרתו, רק בהקשר הרחב והלאומי והזיקה של האדם לתרבותו הייחודית, יכולה להיווצר המסגרת ההגשמתית האישית בתוך זו הקולקטיבית מבלי שהאחת תגרע מהאחרת או תכפה האחת על השנייה.


--------------------------------------------------------------------------------


[1] "סיפור ימי", אוטוביוגרפיה, עמ' 38.
[2] "עולמו של ז'בוטינסקי" (עורך:משה בלע), עמ' 310.
[3] שם, עמ' 313.
[4] שם, עמ' 275.
[5] "Homo Homini Lupus", כרך "אומה וחברה", עמ' 256.
[6] שם, עמ' 259.
[7] שם, עמ' 260.
[8] שם, עמ' 265.
[9] "רעיון בית"ר", כרך "בדרך למדינה", ע"ע 312 – 313.
[10] שם, ע"ע 312 – 314.
[11] "גזע", כרך "אומה וחברה", עמ' 126.
[12] "חילופי מחמאות", כרך "אומה וחברה", עמ' 147.
[13] "עגלת ה'כלי הזמר'", כרך "בדרך למדינה", עמ' 271.
[14] עולמו של ז'בוטינסקי, עמ' 161.
[15] "סיפור ימי", "אוטוביוגרפיה", עמ' 38.
[16] "הגאולה הסוציאלית", כרך "רשימות", ע"ע 297 – 298.
[17] "עולמו של ז'בוטינסקי", עמ' 275.

 

ז'בוטינסקי בהרצאה על ארץ ישראל, 1934

תגובות

זבוטינסקי

זאב זבוטינסקי היה כל כך מיוחד כל כך מורכב אינטלקטואל מדהים עד כי כמעט בלתי אפשרי להקיף את כל הגותו וכתביו. אני חושב שבמבט כולל אין ספק בעובדת היותו ליברל קנאי לזכויות פרט ודמורקרט אמיתי . בעיני המחנה המתנגד לו-הנהגת היישוב-העריכה טוב ממנו את המציאות כאן אך אין להטיל ספק במחוייבות המוחלטת שלו לערכי המערב הליברליים. כדאי להזכיר שזבוטינסקי חתום על מושג שלמרבה הצער הולך ואוזל: הדר. הדר זבוטינסקאי הוא מושג של תרבות כוללת המורכבת :השכלה יושרה אצילות הימנעות מניקור עיניים אסרטיביות משולבת בדרך-ארץ. מן הראוי שחלק מאלה הרואים עצמם ממשיכיו ילמדו עליו ואולי משהו מארומת התרבותיות שלו תדבק בם. ,

איש המידה

מאמר מסקרן ומאתגר .לו יכולתי להוסיף את התרשמותי מכתביו הייתי אומר כי
ז'בוטינסקי לא רק שהיה ער לעובדה שהוא מצדד בכמה גישות בו זמנית אלא לעיתים אף הדגיש זאת בעצמו.
הסיבה לרב גווניות שלו הייתה האמונה כי לכל אידיאל זמן ,מקום, ומידה משלו ,הוא לא האמין שהחיים מורכבים מנוסחה חברתית אחת אלא שהחברה היא דינאמית היא דורשת בכל פעם "קוקטייל" אחר של גישות .
בסיס אחד היה לכל תפישותיו -החופש הוא הערך העליון והציונות מהותה להפוך את עם ישראל לחופשי ואדון לגורלו .

ז'בוטינסקי

אינספק שהאינטואיציה הראשונית (וגם הסופית) שלו היתה בראשית היה האדם. שהרי איש חכם וישר היה ז'. אבל (או מוטב בכל זאת) בא לידי נהיה אחרי הפשיזם האיטלקי (שהיה אחד מהוריו של הפשיזם ההיטלראי) לאמור: בראשית היה האומה. את הסתירה לא לי לפתור אלא לז' ולחסידיו. אבל מצבנו היום - כיבוש קלגסי של האומה השכנה הנמשך זה יובל שנים וקיצו לא נראה באופק והוא מוביל למדינה דו לאומית משמע להתאבדות ואובדן כל הישגי הציונות בת 150 שנה - מוכיח שז' לא פתר את הסתירה וגם לא איילת שקד. יש רק פתרון אחד והוא אדם לאדם אדם. בכל מחיר. הלאה :בראשית היה האומה"! ז' היה אדם גדול ועמוק ושוחר טוב וכגדולתו כן טעותו.

ז'בוטינסקי

אינספק שהאינטואיציה הראשונית (וגם הסופית) שלו היתה בראשית היה האדם. שהרי איש חכם וישר היה ז'. אבל (או מוטב בכל זאת) בא לידי נהיה אחרי הפשיזם האיטלקי (שהיה אחד מהוריו של הפשיזם ההיטלראי) לאמור: בראשית היה האומה. את הסתירה לא לי לפתור אלא לז' ולחסידיו. אבל מצבנו היום - כיבוש קלגסי של האומה השכנה הנמשך זה יובל שנים וקיצו לא נראה באופק והוא מוביל למדינה דו לאומית משמע להתאבדות ואובדן כל הישגי הציונות בת 150 שנה - מוכיח שז' לא פתר את הסתירה וגם לא איילת שקד. יש רק פתרון אחד והוא אדם לאדם אדם. בכל מחיר. הלאה :בראשית היה האומה"! ז' היה אדם גדול ועמוק ושוחר טוב וכגדולתו כן טעותו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה