אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הבדווים – עבר, הווה ועתיד חלק א


התמונה של אופיר יעקבסון
אמהות בדואיות עם ילדיהן על הכתפיים. תמונת צבע מסוף המאה ה-19 של הצלם הצרפתי, בונפי

אמהות בדואיות עם ילדיהן על הכתפיים. תמונת צבע מסוף המאה ה-19 של הצלם הצרפתי, בונפי.

"עם שחר עלינו ורכבנו, ואז יצאה דמות מוזרה ועברה לפני השירה – חשבתיו לשודד-ים, עד כמה ששודדי ים מצויים היו אי פעם ביבשה. היה זה ערבי גבוה, כהה עור כאינדיאני וצעיר כבן שלושים. ראשו היה צנוף מטפחת מרהיבה, מפוספסת בצהוב-אדום, ששוליה המשופעים בגדילים, נידלדלו בין כתפיו והתנופפו ברוח. מצווארו ועד ברכיו ירדה גלימה רחבת-קפלים, מתנוססת כדגל בפסים לבנים ושחורים עקלתוניים. מאחורי גבו נזדקף מאי-שם קנה ארוך של מקטרת תורכית עד למעלה מכתפו הימנית. על גבו הזדקר במלוכסן לגובה רב מעל שכמו השמאלית, רובה ערבי מימי סלאח-א-דין, מצופה ציפוי-כסף מפואר מן הקת ועד קצה הקנה הארוך לאין שיעור. על מתניו היו כרוכים יארדים רבים של בד פרסי נהדר עתיר-ציורים, אך מזוהם, ובין הקפלים העבים, לפנים, ניצנצו קרני השמש על פני מערכת נוראה של אקדחי-פרשים מצופי פליז וניצבים מוזהבים של פגיונות צמאי-דם. נרתיקים נוספים לאקדחים נספחו אל הערימה הנפלאה של פרוות עיזים ארוכות שיער ומרבדים פרסיים, שהאיש חשבם לאוכף. בקרב שורת הגדילים העבים שהידלדלו מן האוכף היתה חרב גדולה ואיומה שאיש לא יכול להביט בה בלי לפחוד; עקומת להב ומצופה כסף, משתקשקת נגד הברזל שהגביהה את ברכיו של הלוחם כלפי סנטרו. הנסיך העדוי והמקושט הזכאי לרכב על הפוני ולהוביל את הפיל אל הכפר, כעני וכערום הוא לעומת עוטה-גודש-העדיים הזה, וגאוותו המאושרת, כמה דלה-הנאה היא לעומת השלווה המלכותית והרוגע המהמם של זה".  מרק טוויין – מסע תענוגות לארץ הקודש, עמ' 89-88.

נושא הבדווים הינו נושא רחב המכיל סוגיות רחבות ומורכבות. במסגרת המאמר ניסיתי להרחיב את היריעה כמידת האפשר במקביל לשמירה על טקסט קריא ונהיר. לצורך זה בחרתי לציין רבות מההבהרות והתוספות במסגרת הערות השוליים. כך יכול הקורא לבחור אם הוא מעוניין להיכנס בעובי הקורה, או לא..

נושא הבדווים עולה ויורד מכותרות העיתונים בשנים האחרונות בהקשר ל'כפרים הבלתי מוכרים' ולניסיון הממשלתי להגיע להסדר בנוגע לתביעת הבעלות על הקרקעות בצפון הנגב ולמעבר לישובי קבע.

לעניות דעתי מדובר בבעיה בקנה מידה לאומי, שגורמת סבל רב לציבור הבדווי, ובמקביל מהווה סיכון ממשי על המשך קיומה של מדינת ישראל.

לפי הצפי, תוך פרק זמן של כ-15 שנים המדינה תאבד את יכולתה לאכוף את חוקיה (סמל לריבונותה) בקרב הבדווים. חדירות לבסיסי צבא יתגברו,[1] וחמור מכך, היכולת הבסיסית של ניוד כוחות צבאיים בצורה תקנית תהיה תלויה בשיתוף פעולה ואולי אף בקבלת היתר מצד הבדווים. בנוסף לכך קיים חשש של חבירה עם האוכלוסיה הבדווית בסיני וכן חדירה של חוליות 'אלקאיידה'; כמו כן יש חשש מהתפתחות קירבה וחיבור - בין היתר הודות לקשרי נישואין - עם החברה הפלשתינית (בעזה ובדרום הר חברון). כל אלו יגבירו את תהליכי האיסלאמיזציה והפלשתינזציה[2] ועלולים לגרום ליצירת רצף טריטוריאלי מוסלמי שיחתוך ויקטע את שטחה של מדינת ישראל.[3] במקביל, ללא נקיטת צעדים משמעותיים, מצבה הסוציו-אקונימי של החברה הבדווית, שכבר כיום נמצאת בתחתית הסולם, ילך ויחמיר. מעבר להשלכות המוסריות של התדרדרות מעין זאת, הדבר יגרור פגיעה חמורה ביציבות האזורית והלאומית. אם כן, ברור שמדובר בבעיה חמורה שיש להתייחס אליה ולמצוא לה פתרון בהקדם האפשרי. כבר דוד בן גוריון אמר ש"הנגב הוא אזור התורפה של המדינה ותוחלתה הגדולה".

מי הוא הבדווי ?

הגמל מכונה 'ספינת המדבר', שכן אבולוציה ארוכה הביאה להתאמתו (של אבותיו הפראיים) לתנאים המדבריים הקיצוניים. באותה מידה גם הבדווי עבר התאמה למדבר, אם לא בגופו, אז לפחות בתרבותו שעברה 'אבולוציה' מהירה, תוך יצירת 'התאמות תרבותיות' שיאפשרו את שרידתו במדבר. על כן אין זה מפתיע שהשם 'בדווי' נגזר מהמלה 'באדיה' שפירושה מדבר. 

הבדווי עצמו אינו משתמש בכינוי זה ומכנה את עצמו 'ערבי', שכן, לתפיסתו, אורח חייו הוא אורח חייו של הערבי האמיתי - הטהור. הוא רואה בחצי האי ערב את מולדתו ואת ערש תרבותו, ואת המורשת הבדווית כיסוד התרבות הערבית.[4] הוא טוען, שהגירות הבדווים אל מחוץ למולדתם ומגעיהם עם תרבויות אחרות, במרוצת שלושת אלפי שנות היסטוריה, לא שינו דבר ממורשתם, ושהשינויים הפוקדים אותם החל משלהי התקופה העותמאנית, לא הצליחו לטשטש את זהותם. שימורה של התרבות הבדווית עד ימינו התאפשר הודות לנקיטת התבדלות מתרבויות-המשנה הערביות האחרות, ובכלל זה: התרבות הכפרית-חקלאית ("אל-פלאחין") והתרבות העירונית ("אל-מדאנייה").[5]

השבטים הבדוויים המופלאים נעים ונדים במדבר מזה אלפי שנים – 'נוודי-מרעה מדבריים'.[6] רבים מסתכלים על אורח חיים זה כאורח חיים בראשיתי שהתקיים מאז קדמת דנא, למרות שהמחקר הראה שהמדבר היה מחוץ לתחום הפעילות האנושית במשך רוב תקופת קיומו של האדם. רק 'שיפורים טכנולוגיים' כגון ביות הגמל והמצאת האוהל[7] אפשרו לאדם לחצות ולשרוד את מרחבי המדבר הצחיחים.[8]

אורחות חייו של הבדווי הם בעלי עניין מיוחד עבור היהודים, שכן בני ישראל בעברם שבו וחצו את המדבר, החל ביציאת מצרים ומעמד הר סיני, וכלה בספורי חייהם של נביאים כאלו ואחרים. הביטוי המקראי הנודע: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב', ב') מציג בצורה ציורית את הקשר המכונן בין עם ישראל ובין המדבר. יש להניח שניתן למצוא קווי דמיון מסוימים בין אורח חייו המסורתי של הבדווי ובין אורחות חייהם של אבות אבותינו[9] שמשתקפים דרך ראי הדורות. מכאן גם ה"כימיה" שהתפתחה בין העולים היהודים, מאז חידוש היישוב היהודי, לבין הבדווים, אשר הובילה לקשרים המיוחדים שהתפתחו ביניהם בימי ראשית הישוב העברי המתחדש.[10]

מן הבחינה הדתית הבדווים הם מוסלמים, ואילו מבחינה תרבותית-לאומית הם ערבים. הבדווים קיבלו על עצמם את האסלאם, אולם מבחינה דתית אורח-חייהם אינו עולה בקנה אחד עם צמיחת האסלאם כדת מבוססת ואידיאלית. נהפוך הוא — אורח חייהם של הבדווים נחשב מנוגד - למה שהטיף האסלאם. על אי-התאמה זו אנו למדים היטב מה"חדית’" (תורה שבעל-פה) של הנביא מוחמד, באומרו: "מי שחי במדבר כבר התרחק". מבחינות מסוימות התרבות הבדווית משקפת את התרבות מתקופת ה'בערות' (אלג’האלייה) לא פחות משהיא משקפת את התרבות המוסלמית. גם אם רצו הבדווים, במדבר קשה היה להקים מוסדות דתיים, כתוצאה מחיי הנוודות. האסלאם הוא דת של פולחן אינטנסיבי המחייב חמש תפילות ביום שעדיף לקיימן במסגרת ה"ג’מאעה" (קבוצה),[11] דבר המתאפשר רק במסגדים, ומסגד הנו, כמובן, סממן של תרבות יושבי-הקבע.[12] ברור איפוא שחיי נוודות לא עלו בקנה אחד עם דריות אלו.

אורחות חייו

במאמר זה אין בכוונתי לפרט את מאפייני חייו ואורחותיו של הבדווי[13] ואסתפק בתיאור כמה מאפייני יסוד בסיסיים הקשורים גם ליכולת שרידותו במדבר.[14] בשל דלות מקורות הקיום נאלץ הבדווי לנדוד בכדי לתור אחר מקורות מים וכרי מרעה; הקרקע אינה מספקת די בכדי לאפשר ישיבת קבע במקום אחד.[15] שניים ממאפייני היסוד של הבדווים הם הגמל והאוהל, ושניהם נועדו לאפשר את הנדודים, ובעקיפין את החיים במדבר.[16]

הבדווים, כפרט, כשבט וכמטה[17] רואים את עצמם כבני חורין שאין לשלוט בהם, ומאז ומתמיד נלחמו בכל צורה של שלטון כדי לשמור על האוטונומיה שלהם. הכבוד והחופש הם ערכים ראשונים במעלה בחייו של הבדווי. כדי לזכות בהם במדבר רחב הידיים וויתר הבדווי על מנעמי החיים במושבות הקבע. כדברי בתי השיר שאמרה אשתו הבדווית של הח’ליף הראשון לבית אומיה: "אוהל שתשרוק בו הרוח אהוב עלי מארמון הבנוי לתלפיות"; "אכילת פת של לחם מדורה אהובה עלי מאכילת הפיתה (הנהוגה בכפר ובעיר)".

בהתחשב ברכיבים הארעיים שבחיי הבדווי (מיקום גיאוגרפי משתנה, חוסר שלטון מרכזי, אינטראקציה עם גורמים משתנים...) מתעורר צורך חיוני ביצירת סדר פנימי. הסדר הזה נאכף בזכות המסורות המשפחתיות והשבטיות העתיקות והחזקות. השבט הבדווי שחי בעבר בניתוק יחסי מהמדינה הריכוזית, התנהל כמיני-מדינה לכל דבר בקיום מבנה ארגוני וחברתי-שבטי, וקביעת כללי התנהגות ומערכת משפט שאיפשרו את החיים במדבר.[18]

בהקשר זה יש להדגיש את כוחם של אבות המשפחה וראשי השבטים – השייח'ים - אוכפי הסדר במערכת. הפרט הינו בלתי ניתן להפרדה ממשפחתו ושבטו, איתם הוא מזוהה (בהעדר כתובת קבועה), ובמקרה של נידוי,[19] סיכוייו לשרוד הינם אפסיים. גורם נוסף שמחזק את כוחם של השייח'ים הוא העובדה שהמסורת הועברה בע"פ מדור לדור על ידי זקני השבטים.[20] ה'אבות' היו נושאי המסורת ומעביריה מדור לדור, דבר שכאמור, תרם לחיזוק מעמדם.    מסורת השיפוט הבדווי הינה עתיקה מאוד ומהווה את אחד מעמודי התווך של החברה. החוקים מתייחסים לכל פן בחיי הבדווי: לפגיעה בכבוד,[21] ליחס אל האשה ומעמדה,[22] הכנסת אורחים,[23] נקמת דם,[24] הכל במסגרת אחריות הדדית - שבטית וכו'.[25] מרקס עמנואל, הנחשב לחוקר החברה הבדווית ובר-סמכא בקנה מידה עולמי, מגדיר את ה'ח’מסה' - הערבות ההדדית - כמסגרת החברתית החשובה ביותר בחברה הבדווית.[26]   המשפט והחוק התפתחו בחברה של שבטים נודדים, שהתארגנו כחברת לוחמים עקב המלחמות התכופות שאירעו בין השבטים. זהו חוק נוקשה שאינו יודע פשרות, עליו נאמר 'צדק שאינו מלווה בכוח החרב, אינו צדק', וכן 'צדק לא יושג אלא בעזרת הפחד'. במשפט זה יש רק שני צדדים — תובע ונתבע - ושלא כבמערכת השיפוט המקובלת, אין קנסות, אלא תשלום פיצויים והחזר הוצאות והפסדים.[27]

 

רוחות של שינוי

המדבר נתפס כחבל ארץ קשה ביותר, הכרוך בנדודים מחזוריים ארוכים ומאבק יום-יומי לקיום כנגד איתני הטבע וכנגד שודדים. נוכח תנאים אלו שאיפתו של הבדווי היא למצוא מרעה ומים, ביטחון ושלווה, כפי שניתן ללמוד מתהלים כ"ג: "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב".  מכיוון שאורחות חייו של הבדווי נועדו לאפשר את עצם קיומו במדבר, מובן שכל שינוי במדבר יגרור גם שינוי באורחות חייו של הבדווי. ניתן לציין כמה שינויים, המאפיינים את המדבר העכשווי לעומת המדבר המסורתי: אספקת מים, אפשרויות תעסוקה, הופעת גבולות מדיניים שניתקו את מרחבי הנגב מסיני ועבר הירדן,[28] שינוי צורת המגורים, החלפת הגמל ברכב מוטורי.   כאמור, מכיוון שהתרבות נוצרה וחושלה בכדי לאפשר את הישרדותו של הבדווי ו'להתאימו' לתנאים המדבריים, ברור שכל שינוי במדבר יגרור שינוי בתרבות הבדווית. בדיוק כפי ששינוי 'טכנולוגי' עתיק יומין (ביות הגמל ופיתוח האוהל) אפשר את הקיום במדבר ויצר את אורח החיים הבדווי, כך חדירת הטכנולוגיה המודרנית לעומק הישימון עוקרת ממנו את ה'מדבר' ומביאה (בתהליך ארוך והדרגתי) לשינוי נוסף ודרמטי באורחות חייו של הבדווי. ג'ארוויס, מושל סיני אחרי מלחמת העולם הראשונה, צפה שתוך כמה עשורים ייעלמו הבדווים ועמם תרבותם.[29] כיום ברור שתחזיתו לא התממשה, אך אין ספק שזהו הכיוון ומגמת פני הדברים.

קצת היסטוריה

עד סוף התקופה העותמאנית השבטים הבדווים במזרח התיכון, כולל הבדווים של הנגב, היו שבטים נוודים, שחיו על גידול צאן[30] ונדדו באופן מתמיד בחיפוש אחר מרעה לעדריהם ומים זמינים. הקשר של הבדווים לא היה לטריטוריה מסויימת אלא לשבט.

מרבית הבדווים החיים כיום בנגב רואים את עצמם כיוצאי חצי האי ערב, למרות שרבים הגיעו לנגב במהלך המאה ה-18 וה-19 ממדבריות ערב, מעבר הירדן, מסיני וממצרים.[31] מחקרים היסטוריים הראו בבירור שעל פי רשימות המס העותמאניות, השבטים שחיו בנגב ב - 1596/97 אינם אותם השבטים החיים בו כיום. ככלל ניתן לדבר על גלים של נוודים מדבריים הפולשים אל תוככי הארץ הנושבת, פושטים, שודדים ולבסוף מתיישבים - נטמעים והופכים ליושבי קבע – 'מלחמת המזרע והישימון'.[32] הגבול בין המזרע לישימון נע ונד במחזורים היסטוריים בהתאם לעוצמתו של השלטון המרכזי.[33] כשהוא נחלש מנצלים זאת הנוודים ופולשים אל עומק הארץ החקלאית; וכשהשלטון מתחזק הוא מתרחב על חשבון המדבר שנסוג לאחור.  גורם נוסף המשפיע על תנועת גלי הנוודים שהזכרנו, הוא המתרחש בעומק המדבר.[34] לדוגמא, יש המייחסים את היציאה של המוסלמים הראשונים מחצי האי ערב ואת כיבושיהם האדירים לבצורת קשה שפגעה בהם והכריחה אותם לחפש מקורות מזון חדשים.[35]

אחת הדוגמאות הקלאסיות לכך קשורה לעם המדברי המופלא – הנבטים – שהגיחו מערבות ערב, ואט אט הפכו לכוח אדיר, שבאחרית ימיו הפך ליושב קבע – לעם של חקלאים שהפריח את המדבר. כמובן, שבהתאם למחזוריות ההיסטורית, ובמקביל להתמוטטות האמפריה הביזנטית,[36] הגיע גל חדש של פולשים ממדבריות ערב - ממשיכי דרכו של מוחמד - שכבשו בסערה את כל המזרח התיכון וצפון אפריקה עד שלבסוף נבלמו על גבול צרפת, ברכס הפירינאים.  בתקופה הממלוכית, לדוגמא, הארץ נזנחה לחלוטין ונחשפה למתקפת עומק בדווית. שליטתם בארץ היתה כה חזקה וכללה גם את "דרב אל-חאג’" (דרך הצליינים למֶכּה). היו אף שנים שבהן נמנעה התנועה בדרך למכה, ורק כשהשלטון החל לשלם לראשי השבטים את ה"צוררא" (צרור הזהב) כדמי חסות עבור הצליינים, חודשה התנועה בציר החאג’.[37] הפלישה האחרונה של הבדווים התרחשה על רקע החולשה הכללית של האמפריה העותמאנית (שהסוטלן זלה זכה לכינוי האיש החולה על הבוספרוס), ועל רקע ההתפוררות המוגברת וחוסר השליטה שהורגשה באותה עת במרחבי ארץ ישראל.[38] חדירת הבדווים היתה כרוכה באפקט הרסני. הם השתלטו על חלקים נכבדים מהארץ ובזזו דרך קבע בסמיכות לערים הגדולות כגון בית לחם וירושלים. פחד התושבים המשתקף מאפיזודת היציאה מהחומות ו'משכנות שאננים' באמצע המאה התשע עשרה, קשור אף הוא לנוכחותם של שבטים בדווים פורעי חוק.[39] לעתים אף קמו מנהיגים בדווים שהוכרו על ידי השלטון העותמאני כדוגמאת 'דאהר אל-עומר'.[40]

בתקופה העותמאנית נהנו הבדווים בנגב מחופש כמעט מוחלט. העותמאנים לא התעניינו בנעשה בדרום הארץ (ספק בשל חוסר עניין, ספק בשל חוסר רצון). השינוי התרחש בשנת 1896 (אולי בעקבות כריית תעלת סואץ בשנת 1869),[41] כשהעותמאנים מנצלים מלחמה בין שבטית ומשבר פנים-בדווי, נכנסים לשטח, וקובעים גבולות בין שבטיים, שמבחינות רבות תקפים עד ימינו אנו. למרות שאין מדובר במתן בעלות על הקרקע, יש כאן הכרה של השלטון בתחומי המחיה של כל שבט וזהו הבסיס לתביעה הבדווית להעלות על הקרקע ומכאן לפיצויים.[42] הרפורמה העותמאנית מגבילה את החופש הבדווי המוחלט (באמצעות קביעת גבולות, נוכחות משטרתית ומערכת משפט) ומובילה לתחילת הטרנספורמציה מנוודות לנוודות למחצה.[43] העיר באר שבע שהוקמה בשנת 1900 היותה נקודת מפנה נוספת, שכן מרגע הקמתה "נחרץ גורל הנוודות, ומאז ואילך מתחיל תהליך ההתנחלות וההתיישבות של בדווי הנגב".[44] בשנת 1905 אף נשלמת בניית מבנה ה'סראיה' – המנהלה האזורית - בעיר החדשה באר שבע.

את השינוי הזה יש לראות בקונטקסט של תהליך עולמי של התנחלות נוודים. התהליך בולט במיוחד במזה"ת, בצפון אפריקה ובאסיה הסובייטית. במסגרת שינוי זה, המודרניזציה על יסודותיה העיקריים — הטכנולוגיה והעיור – מוצאים אחיזה בתרבות הבדווית. על אף קווי הדמיון, ישנו גם שוני בין מקום למקום, ובסקירה זו אגביל את עצמי לתחומי ארץ ישראל והנגב.

אחד מהגורמים הראשוניים לשינוי הוא מעבר ממרעה לפלחה. מעבר זה מפתיע, משום שהבדווי, איש המדבר, הצהיר קבל עם ועדה על הבוז שהוא חש כלפי עבודת אדמה והחקלאי עצמו.[45] אם כן אין זה פלא, שבמקרים רבים הקרקע הוחכרה לפלאחים, שהתיישבו בקרב הבדווים,[46] אימצו את מנהגיהם והפכו לחלק מהם, במקביל לשמירה על זהותם הייחודית. לימים, הבדווים הראשונים שעברו לישוב קבע, קמו מקרב הבדווים הפלאחים.[47]

בתקופה המנדט תהליך ההתנחלות התגבר.[48] שבטים שישבו בקרבת מרכזים עירונים, כדוגמת עמק בית שאן, השרון, יפו וירושלים עברו בהדרגה לישובי קבע והבריטים עשו מאמץ לשפר את תנאי המחיה גם בשטחים המדבריים (כריית בארות, התקנת שקתות ובניית בתי ספר) בכדי לעודד התיישבות ולאפשר גביית מסים. ואכן, החל בשנת 1934 החלו הבריטים לגבות מסי קרקע (מסים על העדרים ניגבו עוד קודם לכן).[49]

עם קום המדינה

תהליך זה הגיע לשיאו בימי מדינת ישראל, שהמשיכה בתהליך עד ל'עקירת המדבר', על ידי סלילת כבישים, התקנת מסילות ברזל, קווי חשמל ומים. ישובי הקבע (היהודים) הרבים שהוקמו במרחבי הנגב תרמו אף הם. על פי אומדנים שונים מספר הבדווים בנגב טרם קום המדינה היה בין 55 ל 80 אלף. באוקטובר 1948 נכבש הנגב מידי המצרים ע"י צה"ל. מרבית האוכלוסיה הבדווית עזבה (ואולי גורשה) לסיני, דרום ירדן ודרום הר חברון. בשנת 1951, עם שוך הקרבות ואי הסדר שבא בעקבותיהם, חיו בנגב כ- 12,000 בדווים. בישראל היחס אל הבדווים היה דיכוטומי:

מצד אחד, כאוכלוסיה שהפגינה הזדהות ונאמנות (שירות בצבא), היא נמצאה ראויה לתגמול ולהשקעה בה.[50]

מצד שני, כחברה נוודית שמאימת על הטריטוריאליות של המדינה החדשה, התפתחה הגישה שיש לפקח עליה ולהגבילה.

הבדווים קובצו באזור ה'סייג',[51] שהיה תחת משטר צבאי עד שנת 1966 (בשנת 1954 זכו הבדווים לתעודות זהות), ללא תיחום בין השבטים השונים. נוצרו שני מעמדות: בעלי הקרקע ומחוסרי הקרקע, כשהכוונה היא לשבטים שקרקעותיהם היו באזור הסייג קודם לכן ולאלו שהועברו לשם בכפיה. בשנים הראשונות, נוכח שכר העבודה הנמוך וחשש מתחרות הוטלו הגבלות קשות על יציאת הבדווים מאזור הסייג ושילובם בכלכלה הישראלית (פחות מ 5% עבדו כשכירים).[52] החל בשנת 1959 החל שינוי הדרגתי, וכמות המועסקים במשק הישראלי גדל בהדרגה אך בהתמדה.[53] עד מלחמת ששת הימים היו ההברחות גורם משמעותי, אם דרך מצרים ואם דרך ירדן;[54] ההברחות נפסקו או לפחות צומצמו משמעותית לאחר שנת 1967.[55] באופן כללי ניתן לומר שהחיים במדינת ישראל, כמיעוט דתי (מוסלמים מול יהודים) ותרבותי (נוודים מול יושבי- קבע), הצמיחו מאבקים בין הבדווים לבין הממסד - לעתים סמויים ולעתים גלויים.

תביעת הקרקעות

אחד ממוקדי המאבק בין הבדווים למדינת ישראל חג סביב נושא הקרקעות. לבדווים דרישה לבעלות על הקרקע (בין אם כזאת המוחזקת על ידם – אלו היושבים באזור הסייג לפני קום המדינה - או כזאת שאינה בשליטתם – של אלו שפונו אל אזור הסייג).

אציג שתי עמדות קיצוניות בנושא הקרקעות:

בשנת 2000 אריאל שרון כתב מאמר בכתב העת 'קרקע': "בנגב אנו ניצבים בפני בעיה קשה מאוד: כ-900,000 דונם של קרקעות מדינה לא מצויים בידינו, אלא בידי האוכלוסייה הבדווית. אני, כתושב הנגב, רואה את הבעיה הזו יום-יום. זו בעצם תופעה דמוגרפית... מסיבות של חולשה, אולי גם חוסר ערנות מספקת לנושא, אנו, כמדינה, לא עושים דבר כנגד התופעה הזו... הבדווים תופסים שטחים חדשים, מכרסמים ברזרבה הקרקעית של המדינה, ואיש אינו עושה דבר משמעותי בעניין זה."

כשלוש שנים מאוחר יותר פרסם הפרופ' איסמעיל אבו סעד, בדווי תושב הנגב, מאמר באותו ביטאון, תחת הכותרת "קובלנת הבדווים: איך אפשר להגדיר אותנו כפולשים אם במשך אלפי שנים אנחנו ואבותינו חיים בנגב?": "רשויות המדינה טוענות כי אין לבדווים בעלות על הקרקע. אבל מה לעשות ומנקודת ראות של נהגים היסטוריים, הבדווים מעולם לא רשמו את הקרקעות או את האדמות שלהם בטאבו. האם עובדה זו יכולה למנוע מהם את הבעלות?  בכל הקשור לשאלת הבעלות על הקרקע קיים בעיני הבדווים פרדוקס מסוים. "איך ייתכן",  שואלים הבדווים, "שבשנות העשרים והשלושים רכשו קק"ל והסוכנות היהודית אדמות בנגב מידי בעליהן הבדווים, והיום פתאום הם לא בעלים? מה השתנה?... מרחבי הנגב מספיקים לכל הצרכים של האוכלוסייה הישראלית – בהווה ובעתיד. אבל יש בהם גם די מקום למצוא תשובה לצרכים של האוכלוסייה הבדווית. יש למצוא פתרון מוסכם על הבדווים ולא כפייה, שבמסגרתה יחויבו כל הבדווים להתרכז ביישובים עירוניים ולקיים אורח חיים שאינו הולם את מסורתם, את תרבותם ואת תפיסת עולמם".[56]

המדינה מסרבת להכיר בדרישה הבדווית מכמה סיבות:    

1. ראשית, אין הוכחות משפטיות מספקות ( הבדווים בתורם יטענו שהסיבות הן היסטוריות ותרבותיות, כגון רצון להתחמק מגיוס לצבא הטורקי, נגישות נמוכה למנגנון הרישום, רמת השכלה נמוכה, אי ידיעת החוק וכו').

2. מדובר בקרקעות שעל פי סוגן לא ניתן לרכוש עליהן בעלות (קרקע מואת=מוות)[57] ובנוסף לכך הבדווים היו נוודים ולא יושבי קבע, מה שמשמיט את עצם הטיעון בדבר בעלות על הקרקע.[58]

לדוגמא, המלומד פלמר כותב על מצב הנגב בעקבות מסע  לאזור שערך בשנת 1870: "... שממה, חורבות עתיקות ובדווים נוודים, אשר לא עיבדו את האדמה, לא חרשו אותה ובכלל לא עסקו בחקלאות. גם כשירדו גשמים והייתה צמחייה טבעית, השתמשו במים להשקאת העדרים, אך לא לצורך עיבוד חקלאי".

בהקשר המשפטי אציג את תקדים 'הואשלה' משנת 2005:  בשורה אחרונה ובטרם דחה את הערעור, התייחס בית המשפט לטענת המערערים, כי יש לזכותם ביחס מיוחד בשל אופין המיוחד של קרקעות הנגב, ואמר: "אם לא מצא המחוקק העותמאני לנכון (ובאותו דרך פעלו שלטונות המנדט כאשר חקקו את הפקודה מ – 1921) לייחד במסגרת החוק דין מיוחד לקרקעות הנגב, אשר כדוגמתן היו שטחים רבים ונרחבים במדינה העותמאנית, אין זה מתפקידו של בית המשפט להעניק הקלות.. שאינן עומדות בפני הוראותיו המפורשות של המחוקק".[59]

העימות החזיתי התחיל בשנת 1971 כחלק מהליך הסדר הקרקעות בנגב הצפוני. עד לשנת 1979 הוגשו 3220 תביעות הנוגעות ל 776,856 דונם. עד עתה הוסדרו תביעות המתייחסות ל 18% מהשטח אל מול 12% מהתביעות. כיום מאחורי כל תביעה עומדים צאצאים רבים, דבר שהופך כל אפשרות להגעה להסכם למורכבת עוד יותר.

בסוגיה עסקו ועדות וממשלות שונות. דו"ח ועדת גולדברג (2008) קבע, כי כל הקרקעות באזור הסייג הן מסוג מואת, וכי "אין הבדווים יכולים לרכוש שום זכויות, אפילו מכוח החזקה ועיבוד ממושכים, ולפיכך כל האדמות הנן אדמות מדינה". אכזבת הבדווים מדרך הטיפול בהם מחריפה תחושה של ניכור ומביאה לתהליכי פלשתיניזציה ואסלאמיזציה. בנוסף לכך תביעות בעלות לא מוסדרות משתקות פיתוח מרחבי, ישראלי ובדווי כאחד.

למרות כל האמור לעיל, הוחלט שיש להגיע להסדר הכולל פיצוי 'לפנים משורת הדין', תוך התניית הפיצוי בפינוי הקרקע ומעבר לישוב קבע, כשהצלע השלישית והבלתי נפרדת בנוסחת הפיתרון היא פיתוח כלכלי.[60] עוד בנושא זה בתת הפרק 'פיתרון' בסוף המאמר.

המשך בחלק הבא....


[1]youtube.com/watch?v=iP5W7CQx9G8&feature=related.

[2] כדוגמא לכך אציג את העובדה שבעקבות אירועי אוקטובר 2000 המשך האינתיפאדה והמשך הלחימה בעזה מספר הצעירים הבדווים שהתגייסו לצה"ל ירד באורח דרסטי. בעוד שגיוס לצה"ל נחשב כזרז לקידום ולפתיחת שערי החברה הישראלית ולקדם אינטגרציה הרי שצמצום מחזורי הגיוס מוביל לבידוד והעמקת הפערים. ראו abrahamfund.org/img/upload/0/0_3770.pdf עמ' 82.

[3] בהקשר זה אציג את מאמריו של הדמוגרף ארנון סופר:hevra.haifa.ac.il/~ch-strategy/images/publications/goldberg_commission.pdf ו hevra.haifa.ac.il/~ch-strategy/images/publications/tel-aviv_country.pdf.

[4] נטייה בדווית היא למצוא קשר אל שבטו של הנביא מוחמד (כורייש) או לשבטים שמוצאם הערבי אינו מוטל בספק, במטרה להוכיח את מוצאם הערבי (הטהור), שהשלכותיו רבות וחשובות. מי שאינם יכולים לעשות כן, די שישייכו עצמם לשבטים חשובים בהיסטוריה, שהם ממילא מצאצאי שבטו של הנביא, ונמצאו נמנים גם הם עליו. רוב הקבוצות שנחשבו פעם לא-בדוויות עושות כיום מאמצים להיחשב ולהירשם כבדווים אמיתיים. עד כדי שכתוב הסטורי של ממש. אני רוצה להזכיר את אחד היסודות הערכיים החשובים ביותר לבדווים שהינו פועל יוצא שת תפיסה זו. מדובר בעיקרון "אל-אצל ואל-פצל" (הייחוס והמוצא),  שלדעתם שומר על התבדלותם, ייחודם ו'טוהרם הערבי'. בהקשר זה יש להבין את מנהגם לא לתת לכפריים-הפלאחים מבנותיהם, אף כי הבדווים עצמם כן נושאים את בנות הפלאחים.

[5] edu-negev.gov.il/beduin/2.htm. "החיבור בין הבדווים לבין שליטי האסלאם (שלפחות בתחילת הדרך היו ערבים) לא היה חלק, כפי שניתן להתרשם, משום שהכיבושים הביאו בעקבות הלוחמים את השבט, והשבט, שהיה זקוק לשטחי-מחייה והמשיך להתבסס על גידול מקנה, כילה כל חלקה טובה ופגע גם בחקלאות המקומית. גם עובדה זו זכתה לתיעודו של אבן-ח’לדון. אולם, השלטון שהיה מודע להשפעתם ההרסנית של הבדווים, יצא לא אחת להגנת הייצור החקלאי המקומי והחקלאים, במטרה לאפשר המשך הפעילות החקלאית, גם לטובתו הוא. ידוע, למשל, שבשנת 750 היו אלה השליטים מבית אומיה, שממש נלחמו בבדווים לשם מניעת החורבן שגרמו; ואגב, גם מגמתם של העות’מאנים, ביישוב הבדווים באימפריה שלהם, נבע לא רק מן הרצון לאסוף מסים אלא גם מתוך מגמה לשקם את החקלאות" http://www.edu-negev.gov.il/beduin/2.htm.

[6] רועים עדרי גמלים, עיזים וכבשים.

[7] שהפך לסמל של יציבות ועצמאות: "אוי לי על-שברי נחלה מכתי ואני אמרתי אך זה חלי ואשאנו.  אהלי שדד וכל-מיתרי נתקו בני יצאני ואינם אין-נטה עוד אהלי ומקים יריעותי" (ירמיהו י', 20-19).

[8] Steven A. Rosen, Benjamin A. Saidel,  The Camel and the Tent: An Exploration of Technological Change among Early Pastoralists,  University of Chicago, 2010.

[9] כדוגמא, אזכיר את אברהם ולוט ומלחמות הרועים של אברהם ואבימלך.

[10] ראוי להזכיר עובדה זו, במיוחד לאור הניסיון האחֵר והשלילי שחוו עמים אחרים במפגש ביניהם. בייחוד ידוע המפגש בין בני עמי אירופה לבין האינדיאנים בשתי האמריקות; מפגש שהיה עוין, ולדידם של האינדיאנים היה אפילו פטאלי, כיוון שהאירופים ניהלו נגדם מסע הכחדה חסר-פשרות. למרות הקשיים שיתוארו בהמשך בהרחבה ראוי לזכור גם את העובדה הזו. אל נושא הבדווים כ'עם ילידי' אתייחס בתת הפרק 'פיתרון' בסוף דברי.

[11] יש לסייג אמרה זו שכן פרט לתפילת הצוהוריים ביום שישי  התפילות יכולות להיעשות ביחידות ואפילו ללא מבנה, שטיח תפילה ומים לטהרה.

[12] יחס הקוראן אל הבדווים - 'אַעְרַאבּ', הנו שלילי בעיקרו, אך הוא מכוון לאורח חיים ואינו מכוון לבדווים כיחידה אתנית, לאומית או דתית. ראו www.edu-negev.gov.il/beduin/4.htm.

[13] .edu-negev.gov.il/beduin/.

[14] עוד על נושא זה ב'המורשת התרבותית של הבדווים בנגב, י' בן דוד ומ' שוחט.ד.

[15] לעתים הנדודים לא הספיקו ונוודי המדבר פלשו אל עבר הארץ הנושבת: "וְהָיָה, אִם-זָרַע יִשְׂרָאֵל--וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי-קֶדֶם, וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת-יְבוּל הָאָרֶץ,עַד-בּוֹאֲךָ, עַזָּה; וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם, יבאו (וּבָאוּ) כְדֵי-אַרְבֶּה לָרֹב, וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם, אֵין מִסְפָּר; וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ, לְשַׁחֲתָהּ.  וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד, מִפְּנֵי מִדְיָן" (שופטים, ו', ג'-ו');   במיוחד בזמן שלטון מרכזי חלש נדד הגבול בין הישימון לבין הארץ הנושבת צפונה ואפשר את השתלטות המדבר ודריו על שטחים שנוצלו לחקלאות קודם לכן. כמובן שיש גם התקפות בתחומי המדבר עצמו של שבט אחד על חברו. התקפות פתע של שבט על שבט כונו 'ראזו'. החשש מהן היה כה גדול שכל אימת שהבחינו באיש זר קראו לעברו 'סלאם עליכום' ועל הזר היה להחליט במהירות אם להשיב 'עליכום אסלאם' או לצאת למתקפה.

[16] קישור למצגות תמונות של הבדווים, מצגת א': groups.google.com/forum/#!msg/geo_groups/5qeVgIcAlFU/CAF4exnbvwcJ ומצגת ב': groups.google.com/forum/#!topic/geo_groups/8VJbFLkvuco.

[17] קבוצת שבטים.

[18] .edu-negev.gov.il/beduin/2.htm.

[19] תשמיס שפירושו 'יבוש בשמש'.

[20] אחד הכלים להעברת המסורת הינה השירה הבדווית הרב-גונית. חיוניותה של השירה תלויה בערכה השימושי ובהעברתה מפה-לפה, מאוהל לאוהל ומדור לדור. המושג "צנזורה", כפי שהוא מוכר לנו, אינו קיים באוהלים; שיר טוב היה עובר-סובב באוהלים ונעשה שגור בפי כול; שיר לא מוצלח היה נשכח סמוך להיוולדו. השירה הבדווית השלימה את דרכי העברת המסורת, ממש כמו הסיפור, האגדה, הפתגם ומסורת השיפוט. לכל אלה יש מכנה משותף, המאפיין את כולם: אין כאן גיבוב מילים. בשירה יש חשיבות למשקל, לחרוז ולהבעה בדרך של לשון-נופל-על-לשון. הסיבה לכך היא שכשהן נאמרות בדרך זו, נקלטות המילים היטב, וקל יותר לשמרן בזיכרון. המשורר-חרזן הבדווי לא ידע קרוא וכתוב, וכן גם הרוב המכריע של קהל שומעיו. אבל הוא שלט ושולט בשפה באופן מושלם, יודע את מכמני הלשון והוא גם אמן הסיפור, ובעיקר יודע מהו העיתוי ההולם לדקלם את השיר המסוים. ראוי לציון החרזן הנודד, שפרנסתו על לשונו. הכול כיבדוהו מפני שחששו מביקורתו ומלשונו החדה. חרזן כזה מילא תפקיד של עיתונאי, מבקר, מטיף ומוכיח בשער. הוא הכיר היטב את המסורת וידע את נפש קהל מאזיניו. edu-negev.gov.il/beduin/14.htm.

[21] בתור שבטים עצמאיים, הנעים ונדים ללא קבלת מרות חיצונית ברור שהכבוד נהנה מערך גבוה ביותר.

[22] מצד אחד מעמד האשה נחות, אין היא מחליטה על גורלה, מחתנים אותה, היא סגורה באוהלה ומובדלת מהחברה החיצונית ומהעולם. במקביל יש להגן על האישה בכל מחיר, כשפגיעה באשה נחשבת לחמורה מפגיעה בגבר. עיקרון זה נובע מהצורך בריבוי צאצאים ומהעובדה שהאשה עשויה להיוותר לבד באוהלה כששאר בני המשפחה נמצאים רחוק מהאוהל. במצב זה האשה 'חשופה' להתקפות גברים זרים ורק קודים תרבותיים חזקים יכולים להגן עליה.

[23] מנהג הכנסת האורחים הוא שם דבר בקרב הבדווים. הוא נקשר לאברהם אבינו – מכניס האורחים הראשון בהיסטוריה ודמות שנתפסת ע"י הבדווים כאביהם המיתולוגי (נווד החי במדבר ומגדל מקנה). גם אם הכנסת האורחים נראית ספונטנית למעשה מדובר במערבת ברורה ומוגדרת של כללים. המנהג נובע מדלות המדבר ומהעובדה שעובר האורח עלול להקלע למצב בו הוא זקוק לעזרה במהלך נדודיו. המנהג נועד להבטיח את קבלת העזרה, כשמגישה יודע שבעתיד הוא עשוי להמצא בצד המקבל; מעין תחליף למלונות שאינם קיימים. "היום אתה מארח ומחר אתה עשוי להיות האורח ולהזדקק למחוות הכנסת האורחים". האימרה "האורח הוא שליח אלוהים וגם השפע בא מאלוהים" מראה שהבדווים העלו את הכנסת האורחים לרמה של קדושה, בכדי להבטיח את קיומה.

[24] בתנאי המדבר הקשים מספר הילדים במשפחה היה קטן, לא ייפלא שערך חייו של אדם היה גבוה מאוד. להתייחסות לאדם ולחייו היו ביטויים רבים, כשהמוכר שבהם "נפש תחת נפש" במקרה של רצח, התבטא בנקמת דם. אף-כי ידוע שהייתה קיימת האופציה של כופר-נפש במקום נקמה. בעיניים מודרניות מנהג זה נראה אכזרי מאין כמותו, אך בריאליה המדברית כל קבוצה צריכה לשמור על כוחה, ע"י שמירה על מאזן הכוחות: "אין אנו מוכרים ואין אנו שוכחים את דמנו שנשפך, אנו נוקמים אותו".  מובן שבתנאים אידיאליים המנהג אמור להוות אלמנט מרסן (מאזן אימה) שמפחית את כמות הדם שנשפך, ולא ההפך.

[25] עוד על אורחות חיוו של הבדווי ראו את ששון, בר צבי, "מאפיינים של חיי הבדווים בנגב טרם התנחלות, בתוך אבשלום שמואלי ויהודה גרדוס (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1979.

[26] התנאי החשוב ביותר להימנות על הח’מסה הוא קירבת הדם הראשונית בין כל הפרטים, ומכאן שמי שאינו שאר-בשר לא יכול להצטרף למסגרת הח’מסה.

[27] המשפטים בחברה הבדווית מלווים בגינונים ובהתבטאויות עשירות דימויים, הכרוכים בעושר לשוני וחווייתי שאין להם אח ורע בתרבויות אחרות. ראו http://www.edu-negev.gov.il/beduin/13.htm.

[28] מעבר להופעת גבולות מדיניים מובן שגם ליצירתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית היתה השפעה על המשך ההגירה הבדווית במרחב.

[29] הבדווים בצפון הארץ בראי התמורות, יוסקה בן דוד ואמנון ברקאי, עמ' 20.

[30] מעבר להיבט הכלכלי לגידול הצאן יש גם היבטים תרבותיים מובהקים. הבדווים בצפון הארץ בראי התמורות, יוסקה בן דוד ואמנון ברקאי, עמ' 14.

[31] יש לזכור שארץ ישראל מוקפת במדבריות משלושת עבריה (המדבר הסורי במזרח, המדבר הערבי בעבר הירדן ומדבר ערב המתחבר דרך הנגב וסיני למדבר סהרה), ושמדבר זה היווה מעין מעתודה אנושית להגירה לארץ ישראל לאורך דורות ארוכים.

[32] הבדווים נודעו כשונאיו ומתנגדיו של כל שלטון חזק, אשר מעצם טבעו ומהותו שם מחסום לחירותם ולעצמאותם, ואיים על אחד ממקורות המחייה היותר חשובים שלהם - השוד והפשיטה על אזור הנושב. אבן-ח’לדון, היסטוריון ערבי חשוב שחי במאה ה-14, כותב ש"כאשר השושלת השלטת (בדווית) עולה לשלטון היא תעדיף לחלק הטבות, רווחים ותנאים טובים לכולם, ואנשי השבט יעדיפו לשמר את שלטון השושלת ולא לאבד את מנעמיהם. במצב כזה, השבט נחלש ומאבד את 'פראות המדבר' וכך נבצר ממנו להשיג בעתיד את המלוכה, משום שתודעתו הקיבוצית נחלשת. דינו של שבט שכזה הוא להיבלע ע"י שבטים אחרים.

[33] ניתן להצביע על ההשתלטות העכשווית של בדווים על מרחבי חצי האי סיני כתוצאה של החלשות השלטון המרכזי בעקבות נפילת מוברק.                                                                                                                                           

[34] בצורת, מלחמות שבטיות ועוד... בהקשר של שינויי אקלים ובצורות ראו3.openu.ac.il/ouweb/owal/new_books1.book_desc?in_mis_cat=115322.

[35] יש הקושרים גם בין מסע הכיבושים האדיר של המונגולים בהנהגת צ'ינגיס חאן לבין בצורת שפקדה את ערבות אסיה.

[36] כיום יש עדויות שההתמוטטות הישובית התרחשה מעט מאוחר יותר, בסוף התקופה האומיית. ראו גם http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/61067.html.

[37] .edu-negev.gov.il/beduin/2.htm.

[38] ראו גם הבדווים בצפון הארץ בראי התמורות, יוסקה בן דוד ואמנון ברקאי, עמ' 30.

[39] יש מי שטוען שכיום אנו נמצאים בסופו של תהליך מחזורי זה, שכן עתודות כל האדם הנוודי הולך ומתדלדל. אני אינני מקבל את הטיעון הזה, ולדעתי 'נוודי מדבר' עשויים להיות מוחלפים במהלך המאה ה-21 ב'פליטי אקלים'. שוב, כבעבר, יכולת החדירה שלהם  אל ה'ארץ הנושבת' תהיה תלויה בחוסנו של השלטון המרכזי. ראו גם: .haifa.ac.il/PDF/aklim.pdf.

[40] גם בתקופה העותמאנית וגם בתקופת המנדט היה מינוי של ראש עיר בדווי לעיר באר שבע: abrahamfund.org/img/upload/0/0_3770.pdf עמ' 70.

[41] מעבר לתמריץ הכלכלי,     העותמאנים עקבו בדאגה אחר חדירת המעצמות האירופאיות לאזור ונפנו להפגין את נוכחותם במדבר. על רקע זה יש להבין את קביעת הגבול בין ישראל (עותמאנים) למצרים (בריטים) שנקבע בשנת 1906.

[42] הבריטים אימצו את חוקי הקרקעות העותמאנים.

[43] עוד על הסיבות לטרנספורמציה זו ראו: הבדווים בצפון הארץ בראי התמורות, יוסקה בן דוד ואמנון ברקאי, עמ' 11, 35-34.

[44] http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13005. עיתון עברי מסכם את המטרות התורכיות במלים: "על פי עצת נציב ירושלים תאופיק פחה, שמה ממשלת הסולטאן אל לבה להפוך את ארץ הנגב ביהודה השוממה לארץ נושבת... עתה יושיב הסולטאן נציב מיוחד בבאר שבע לכל ארץ הנגב...הממשלה תשתלד על ידי הנציב בבאר-שבע כי ישלחו שבטי הרועים, הנצים זה את זה בכל עת, לעבודת האדמה ידיהם...רק בעמל רב גבתה הממשלה באיזה מקומות מס מצער לאות שלטונה על הגלילות האלה, ועתה תחלק הממשלה את האדמה לשבטים השונים לעבדה ולשמרה ותקווה להכניס משם לאוצרה כחמישים אלף לירות תורכיות שנה-שנה. בזאת תספח הממשלה את ארץ הנגב ואת המדבר למדינת פלשתינה גם במובן המדיני, שעד כה עמלה בזאת לריק כמה שנים".

[45] מעניין ששבטים מדבריים שונים יוצאים כנגד התיישבות קבע וסממניה. הם מרגישים שאימוץ סממנים אלו נוגד את רוחם החופשית – המדברית. דוגמא ציורית במיוחד לקוחה מהעולם הנבטי. דיודורוס כותב ש"מנהג בידם שלא לזרוע זרע, לא לשתול עצי פרי, אין בהם שותי יין ואף לא יבנו בית. ואם יימצא אחד מהם העושה כדברים האלה- דתו למות. הם שומרים מנהגים אלה בקנאות כי הם סבורים שבני האדם העושים כדברים האלה וכדי לשמור על הרכוש בידם, עשויים להיכנע בקלות למצוות בני האדם החזקים מהם". הקבלה מעניינת מופיעה בירמיהו, לה', ה'-י': "וָאֶתֵּן לִפְנֵי בְּנֵי בֵית-הָרֵכָבִים, גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן--וְכֹסוֹת; וָאֹמַר אֲלֵיהֶם, שְׁתוּ-יָיִן.  וַיֹּאמְרוּ, לֹא נִשְׁתֶּה-יָּיִן:  כִּי יוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב אָבִינוּ, צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר, לֹא תִשְׁתּוּ-יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם, עַד-עוֹלָם.  וּבַיִת לֹא-תִבְנוּ, וְזֶרַע לֹא-תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא-תִטָּעוּ, וְלֹא יִהְיֶה, לָכֶם:  כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ, כָּל-יְמֵיכֶם, לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם.  וַנִּשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב אָבִינוּ, לְכֹל, אֲשֶׁר צִוָּנוּ:  לְבִלְתִּי שְׁתוֹת-יַיִן, כָּל-יָמֵינוּ--אֲנַחְנוּ נָשֵׁינוּ, בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ. וּלְבִלְתִּי בְּנוֹת בָּתִּים, לְשִׁבְתֵּנוּ; וְכֶרֶם וְשָׂדֶה וָזֶרַע, לֹא יִהְיֶה-לָּנוּ.  וַנֵּשֶׁב, בָּאֳהָלִים; וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּנוּ יוֹנָדָב אָבִינו."  יש גם מי שקושר בין האיסור היהודי על אכילת חזיר לבין העובדה שחברות נוודיות אינן מגדלות חזירים שכן אינו כשיר לנדודים. 

[46] חלקם ברחו מאימת הגיוס או מסיבות אחרות בידיעה שאוהלי הבדווים הינם מחוץ להישג ידם של השלטונות. אחרים הגיעו במסגרת מסע המלחמה של מוחמד עלי ובנו איברהים פשה, בתחומי ארץ ישראל (1840-1831). ראו גם הבדווים בצפון הארץ בראי התמורות, יוסקה בן דוד ואמנון ברקאי, עמ' 19.

[47] אחת הדוגמאות המובהקות של פלאחים שהתיישבו ב'מרחב הבדווי' היא הישוב דריגאת מצפון לתל ערד. מדובר בכפריים עובדי אדמה, שחיו באזור דורה שבדרום הר חברון. נראה שאי שם במהלך המאה ה-19 היגרו דרומה בכדי להתחמק מחובת גיוס לצבא ומתשלום מסים. ראו גם: http://allaboutjerusalem.com/he/page/%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%92%D7%90%D7%A... . בהזדמנויות אחרות הראו הבדווים את נכונותם לעבור את המהפך מנוודים לרועי אדמה ושהדבר משול לרגשות הנחיתות הרודפים אותם תדיר בעמידה מול יושב הקבע.

[48] חשוב לציין בהקשר זה שכבר במאה השישית עמדו על תילן שלוש ערים בערב הסעודת דהיום והן: ית’ריב, טאיף ומכה.

[49] http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13005.

[50] בהקשר של גאולת קרקע ראו הבדווים בצפון הארץ בראי התמורות, יוסקה בן דוד ואמנון ברקאי, עמ' 63 ו 77.

[51] כ- 1100 קמ"ר, תחום בין חברון-ערד-ממשית-ירוחם. מהווה 5.5% משטח המדינה ו 10% מהשטח שאכלסו הבדווים בתקופת המנדט.

[52]  השוק הבדווי נסגר למשך שש שנים (1954-1948). פתיחתו מחדש לא הייתה בבאר-שבע אלא בתל אל-מלח, ובמקום זה הוא פעל במשך שמונה חודשים, ואחר-כך שב למקומו המסורתי בבאר-שבע. חידוש השוק הבדווי בבאר-שבע היה אות וסימן לנורמליזציה בחייהם של בדוויי הנגב.

[53] בשנת 68-53 הכתה בצורת קשה את הארץ. בדווים רבים היגרו מהדרום לאזור רמלה ולוד, וחלקם נשאר שם.

[54] הן בנתיב הערבה והן בנתיב דרום הר חברון, שהיה תחת שליטה ירדנית.

[55] עוד על הבדווים בשנות השישים ראו: מרקס, עמנואל, "בדוי הנגב בשנות השישים", בתוך אבשלום שמואלי ויהודה גרדוס (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1979.

[56] שני הקטעים לקוחים מ'מחלוקות קרקע בישראל: המקרה של הבדווים בנגב',

ת'אבת אבו-ראס:

[57] הגדרת קרקע מאות:"קרקע שאינה בחזקתו של מישהו ולא הוקצתה לציבור, הנמצאת במרחק כזה מכפר או עיר עד שאין שומעים ממנה קול רם של אדם הנמצא בקצה היישוב; כלומר קרקע שוממה הרחוקה מיל  וחצי או מהלך חצי שעה ממקומות ישוב", סעיף 6 לחוק הקרקעות העותמאני.

[58] למעשה הסיבה הראשונה והשנייה משולבות זו בזו, שכן לטענת המדינה מדובר בקרקעות "מואת" שלא ניתן לרכוש בהן בעלות, אלא על פי מנגנון מסוים שהתאפשר במשך תקופה מוגבלת (הזדמנות אחרונה לביסוס זכות חוקית לקבלת קושאן על הקרקע הייתה תוך חודשיים מיום פרסומה של פקודת הקרקעות המתות ב-1921). המדינה טוענת כי משתובעי הבעלות לא עשו כן, ואין בידם קושאן ביחס לקרקע, הרי שאינם יכולים לטעון כעת לזכות בקרקע, קל וחומר להוכיחה. כאמור, אחת מטענות הנגד שמעלים הבדווים היא שכשלישות הציונית היה נוח, היא הכירה בזכות הבדווים על הקרקע. בשנים שלפני הקמת המדינה קנתה קק"ל שטחים נרחבים מידי הבדווים.

[59] דו"ח ועדת גולדברג עמ' 19-16. פסק דין  'אלעוקבי' משנת 2012 מחזק את עמדת הממשלה ואת תקדים 'הואשלה'. ראו את הכתבות: http://hagada.org.il/2012/04/16/%D7%A4%D7%A1%D7%A7-%D7%93%D7%99%D7%9F-%D... , http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-   4209604,00.html , isracampus.org.il/hebrew%20third%20level%20pages/hebrew%20-%20BGU%20-%20Oren%20Yiftachel%20-%20reprimanded%20in%20court.htm ואת פסק הדין המלא: http://www.court.gov.il/bookreader/getbook.asp?path=\\172.25.40.101\idc_repository2\684\28\9d0cecba618c4b0d961c149326e5bcbc&olvdataproto=file&language=hebrew&hebrew=1&readerstyle=ilcourts&h=5ec12872f21f26067bd886409e6e26f4&onepagemode=1|1|.

[60] ראו החלטת הממשלה בנושא (מס' 3708) שהתקבלה בד בבד עם ההחלטה על הסדרת ההתיישבות, ובמסגרתה הוחלט על הקצאת סכום חסר תקדים של מילארד ₪ על פני חמש שנים לטובת "קידום הפיתוח והצמיחה הכלכליים של האוכלוסייה הבדווית בנגב ולקידום שילובם של האזרחים הבדווים בנגב בכלכלה ובחברה הישראלית", בדגש על השקעה בנשים וצעירים. יצוין כי ההחלטה כבר החלה מיושמת, ללא תלות בנושא הקרקעות, וזאת בין היתר מתוך ראייתה כצעד בונה אמון  אל מול האוכלוסייה הבדווית.

 

הערה מספר אחת

תגובות

בעית הבעיות

הנושא הבדואי מהווה בכנה קיומית על המדינה וזה אפילו לא מוזכר בפוליטיקת הבחירות. הגיע זמן שתהיה התייסחות מקיפה לנושא. מחכה לכתבת ההמשך..

ראשית היישוב העבר והבדווים

מרתק וראוי לעוד עיון.אני אסיר תודה על הקטע המספר על הקשר בין העולים הראשונים לבדוים. קטע זה עוזר להביןנקודה משמעותיתשאולי הוחטאה בתגובות קודמות. באוניברסיטת תל אביב מטפחים כלפי לימוד העבר גישה דיפרנציאלית: מצד אחד הצד של ההיסטוריה המחקרית מדעית לומדים שהסיפור ההיסטורי שלנו מתחיל עם השושלת העומרידית- מאה 9לפנה"ס. מצד שני -ואין סתירה- התנ"ך על כל סיפוריו הוא שורש השורשים של תרבותנו והוא החוט המחבר לארץ ישראל שלנו.גם חלק מהעולים הראשונים ראה זאת כך אם בצורה יותר אינסטינקטיבית מאשר מלומדת. אחד ממנהיגי אותם. עולים ראשונים של היישוב העברי החדש היה אדם בשם מתתיהו שלם. בין כישוריו המגוונים היה גם מוסיקאי מחונן שכתב שירים רבים. האהוב עלי ביותר שיבולת בשדה כורעה ברוח.לאחרונה סיפר אחד מנכדיו שסבא שלו אמר:" כאשר עלינו לארץ ישראל לבנות ולהתיישב בה חיפשנו משהו שיהייה הכי קרוב לסיפורי התנ"ך.כך התחברנו לבדווים ניסינו לחקות אותם שכן הם על סוסיהם על סנדליהם ועל אוהליהם היו ייצוג מושלם של המציאות התנכית"

מתי תפרסמו את חלק ב'

מחכה לו כבר כמה ימים

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אופיר יעקבסון