אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האסלאם בצרפת ומהומות אוקטובר 2005


מהומות 2005 בצרפת

תקופת ההשכלה (enlightenment) והמהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18 ותהליך ייסודה של  פוליטיקה חילונית ב-אירופה בכלל ובצרפת בפרט, העביר את סוגיית הדת לתחום הפרטי של אמונות אינדיווידואליות. תנועת האמנציפציה שבאה בעקבות ההשכלה, חילצה את הפרט מכפייה דתית ועודדה אינטגרציה לתוך קהילה פוליטית חילונית. גדולי ההוגים הצרפתים, מונטסקייה וולטייר, ראו את הדת כגורם המעורר מחלוקת המתאפיין בבורות וחוסר סובלנות. ב-1905 התקבל ברפובליקה השלישית בצרפת, חוק המחייב הפרדה בין דת ומדינה ואוסר על המדינה להכיר או לתמוך בדת כלשהי.  צרפת דבקה ברעיון ה- laicite הקובע הפרדה מוחלטת בין הדת והמדינה. החוק הפך את העיקרון הזה לעקרון-על בשיטת המשטר בצרפת. הוא קובע שלא רק שהמדינה אינה מכירה בדת כלשהי או בממסד דתי כלשהו, גם האזרחים אינם רשאים לתת ביטוי לדתם כאשר הם פועלים במרחב הציבורי. "מלוא זכויות הפולחן לפרט, אפס זכויות לדת", קובעת אחת ההגדרות הפופולאריות ל- laicite. בצרפת של שנת 2005 ה- laicite רלוונטי לא פחות משהיה לפני מאה שנה.

כיום, החזרתה של הדת לדיון הציבורי קשורה ישירות להתיישבותם של מהגרים מוסלמים ברחבי אירופה. במשך שנים, מדיניות ה-הגירה הליברלית של צרפת אפשרה למיליוני מהגרים לעקור ממולדתם ולהעתיק את חייהם לצרפת. עם זאת, עד לראשית המאה העשרים לא הייתה למעשה קהילה מוסלמית של ממש בצרפת, אם כי מותם של כמאה אלף מוסלמים בשורות הצבא הצרפתי ב-מלחמת העולם הראשונה, הביא, כאות הוקרה, להקמת מסגד מפואר במרכזה של פריז. גם אקט זה לא הביא לגל הגירה לצרפת. צרפת ידעה שני גלי הגירה גדולים. הראשון בין השנים 1920-1924 ואילו השני בין השנים 1950-1970.

גל ההגירה השני לצרפת החל אחרי מלחמת העולם השנייה. היה צורך בכח אדם זול לבנייה מחודשת של צרפת וצעירים צפון אפריקאים הגיעו או הובאו בהמוניהם. הפועלים הצעירים הגיעו לצרפת בגפם עם חוזה לפרק זמן קצוב. בשנות החמישים והשישים, מדינות צפון אפריקה קיבלו את עצמאותם, וגלי ההגירה הגדולים המאסיביים לצרפת החלו בשנות השבעים. גלי הגירה אלו היו בעלי אופי שונה לחלוטין. המדיניות הצרפתית הליברלית והתפיסה הרב תרבותית השוררת בצרפת אפשרו למשפחות שלמות מצפון אפריקה להשתקע בצרפת ומחד ליהנות מכל מה שמדינת רווחה יכולה להציע-  חינוך חינם, מערכת בריאות מתקדמת, משכורות גבוהות, פנסיה וקצבאות ומאידך, לשמר את המנהגים ודפוסי החיים השונים, כפי שהתקיימו במדינות המקור. זאת ועוד, מנהיגים דתיים הובאו ממדינות המקור על מנת לארגן תפילות המוניות וכדי ללמד את המהגרים וילדיהם כיצד לחיות על פי חוקי האסלאם במדינה החדשה. התוצאה הייתה גטאות תרבותיים בלב ליבה של אירופה.

גורם נוסף אשר הביא לגידול ההגירה הינו החוזר הממשלתי בנושא איחוד משפחות שהופץ בשנת 1981. חוזר זה הביא לשינוי דרסטי בכמות ובהרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה המוסלמית בצרפת. משפחות שלמות השתקעו שם עם מטרה מודעת, להיקלט במדינה החדשה.

כיום, קשה לומר בוודאות מהו מספרם המדויק של המוסלמים בצרפת משום שכחלק ממדיניותה החילונית של המדינה, החוק אינו מאפשר לשאול אנשים אודות הדת בה הם מאמינים, אך ידוע כי הגידול הדמוגרפי נמצא בתנופה. עם זאת קיימים כמה מקורות כאשר כל מקור מספק הערכה משלו והפערים ביניהם גדולים. משרד החוץ הצרפתי, ובעקבותיו עיתונים רבים נוקבים במספר של כארבעה עד חמישה מיליון בעוד גורמים מוסלמים מדברים על בין חמישה לשבעה מיליון. כך או כך, המוסלמים מהווים כשבעה עד אחד עשר אחוזים מכלל האוכלוסייה הצרפתית. ישנם ערים ועיירות בהן ריכוז המוסלמים גבוה הרבה יותר. במרסיי לדוגמא, כרבע מהתושבים הם מוסלמים ובבתי ספר בצפון צרפת, אחוז המוסלמים מגיע לבין 75%-85%. נתון אחד ממחיש את התופעה: סקר שנערך באלזס, שם על פי חוק מיוחד מותר לערוך סקרים הנוגעים לדתו של אדם, היו ב-1962 כ- 7,000 מוסלמים וב-1998, דהיינו פחות מ-40 שנה לאחר מכן, מספרם הוערך בכ- 85,000. כלומר האוכלוסייה המוסלמית הגדילה את עצמה ביותר מפי 10.

בהסתכלות על נתונים אלו והשוואתם למדינות אחרות באירופה, ניתן לראות כי בצרפת מרוכזת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביותר במערב אירופה. יתר על כן, על סמך הנתונים, האסלאם כיום הינה הדת השנייה בגודלה בצרפת, אחרי הדת הקתולית והרבה לפני הדת הפרוטסטנטית.  פרט לגידול הדמוגרפי, חל גם גידול עצום באדיקות הדתית. בשנת 1978 היו בצרפת כ-79 מסגדים. כעבור 20 שנים בלבד, ב-1998, היו יותר מ-1,500 מקומות תפילה. בשנת 1994 רק 27% מהמוסלמים הגדירו את עצמם כ"מקיימי מצוות הדת", בסוף שנת 2001 36% הגדירו את עצמם ככאלה. באותה שנה, 78% הגדירו את עצמם כמאמינים.

באסלאם לא קיימת הפרדה בין דת למדינה. אי לכך, אצל המוסלמים תושבי צרפת, עובדת היותם מוסלמים מהווה קריטריון זהות בסיסי. לעזוב את האסלאם, או גרוע מכך לחיות כאתיאיסט נחשב כפירה.

האסלאם בצרפת מאורגן היטב בארבעה ארגוני גג עיקריים  המאגדים בתוכם את הרוב המכריע של המוסלמים: א) "איחוד הארגונים האסלאמיים של צרפת" – הארגון הגדול ביותר והוא מקורב לאחים המוסלמים, ב) "המסגד של פריז", ג) "הפדרציה הלאומית של המוסלמים בצרפת",  ו-ד) "אמונה ועשייה". השלושה האחרונים קשורים כולם לשלטונות זרים.

המהומות אשר פרצו בצרפת, מהוות ביטוי לשסעים והשפעתם. המהומות שפרצו בעשרים ושמונה לאוקטובר, 2005 ונמשכו עד השישה עשר לנובמבר אותה שנה, היו הפרעות הגדולות ביותר שידעה צרפת מאש מרד הסטודנטים ב-1968. המהומות הביאו את ראש הממשלה דאז, ז'אק שיראק, להכריז על מצב חירום לאומי החל מה-8 בנובמבר. כ-9,000 כלי רכב הועלו באש במהלך המהומות וקרוב ל-3,000 בני אדם נעצרו. מאות בני אדם נפצעו כתוצאה מההתנגשויות בין השוטרים והמתפרעים. המהומות היו תוצאה של תסכול מתמשך לאור הקיפוח החברתי וההטרדות, לטענתם של הפורעים, מצד השלטונות והאזרחים.

השסע הדתי – תרבותי

השסעים הבולטים ביותר בצרפת כיום הינם השסעים הדתי והחברתי מעמדי. שסעים אלו מתבטאים בצורה הברורה ביותר בין המהגרים המוסלמים לאוכלוסייה הצרפתית המקומית והוותיקה.

הסוציולוג מרטין ליפסט טוען כי מאבק יהפוך ממתון לקיצוני כאשר בעיות היסטוריות אינן מושכלות להיפתר בזמן. בצרפת ניתן לראות כי ההתמודדות עם הבעיה האסלאמית אינה דבר חדש. התמודדות זו משתרעת על פני יובל.  צרפת לא השכילה לתת מענה הולם לבעיה שהלכה והחריפה, עד אשר לא היה ספק בחומרת המצב כפי שבא לידי ביטוי בהתפרצות של מהומות אוקטובר 2005. אי לכך ,הסוגיה האקטואלית בימים אלו הינה איך לוודא המשך של עקרונות ואידיאלים היסטוריים של צרפת מחד, ואיך לשלב את המחלוקת הדתית העולה מתוך ההתמודדות עם הדת האסלאמית ולשלבה בחילוניות של צרפת.

קיצוניות נוצרת גם כאשר מתחים חברתיים טומנים בחובם קונפליקט בין יסודות מסורתיים ומודרניים. מדיניות ההגירה הליברלית של צרפת והתפיסה הרב תרבותית השוררות בה לאורך  המאה האחרונה מאז חקיקתו של חוק הפרדת הדת מהמדינה ב- 1905 ועד היום למעשה אפשרה להמוני המהגרים מחד להתגורר בצרפת, ליהנות מכל הטבותיה כמדינת רווחה ומאידך, לשמור על מנהגים ודפוסי החיים השונים כפי שהיו במדינות המקור. תפיסה זו יצרה גטאות חברתיים תרבותיים משום שלא אילצה את המהגרים להיטמע באוכלוסיה ולחיות כשאר האזרחים. החזרתה של הדת לדיון הציבורי קשורה ישירות להופעתם של המהגרים המוסלמים.

ההתעלמות השיטתית של הממשלה מן המציאות הבעייתית של אי הטמעת המהגרים באוכלוסייה המקומית רק תרמה להעמקתו של השסע על פני ציר הזמן. עוד בשנות ה 60 דה גול התריע מפני בעיית האינטגרציה של הקהילה המוסלמית בצרפת. דה גול אף הדגים קביעתו זו כאשר השווה את המצב בין המהגרים לאוכלוסיה המקומית לשמן ומים. גם אם ינסו לערבב את שניהם, אחרי רגע הם ישובו וייפרדו. אך איש לא הקשיב. ככל שאנו מתקרבים לתקופתנו, ניתן לראות כי ממשלות צרפת בחרו להמשיך להתעלם מכתובות שהיו על הקיר. כבר ב- 1990, כשפרצה המהומה הרצינית הראשונה בוול אלין, פרבר של ליון, יחידת המודיעין של משטרת צרפת הזהירה והתריעה על כך שהאלימות בפרברים, שהפכו לשטח הפקר הנתון לשליטת צעירים קיצוניים מקרב הקהילה המוסלמית, גואה והאזורים הללו מהווים קנים פוטנציאלים לטרור תוצרת בית. מרבית הפוליטיקאים סברו כי אם יעלימו עין- בעיית ההגירה, ההשתלבות בחברה והאסלאם הקיצוני ייעלמו.

סממניה הבעייתיים של מדיניותה ההיסטורית של צרפת בנוגע לקליטת ההגירה מורגשים היטב בהווה. ביטוי מרכזי לבעייתיות זה מורגש בכל הקשור לשאלת הדת במדינה. קיים פער עצום בין תפיסתה של צרפת את הדת לבין תפיסתם של המהגרים את הדת. המדיניות הצרפתית דוגלת בהפרדה מוחלטת בין דת למדינה. דת על פי תפיסה זו, הינה דבר פרטי ואין מקום לביטויה באופן ציבורי. מדיניות ההגירה הליברלית של צרפת אינה מכירה במוצאם הדתי הנבדל של המהגרים המוסלמים. לטענתה, מי שנולד בצרפת וחי בה, עליו לדבר צרפתית ולא כל שפה ערבית או אפריקאית אחרת. דוגמא למדיניות חילונית זו הינה, קיומו של חוק אשר אינו מאפשר לשאול אנשים אודות הדת בה הם מאמינים. אזרחי צרפת הם קודם כל צרפתים ורק אחר כך משתייכים לדת זו או אחרת. בניגוד לתפיסה זו, על פי תפיסת האסלאם ואנשי הדת המייצגים אותו, באסלאם לא קיימת הפרדה בין דת למדינה. עבור המוסלמים תושבי צרפת, עובדת היותם מוסלמים היא קריטריון הזהות הבסיסי. תפיסת דתית זו יוצרת פער קשה לגישור בין התרבות והנורמות המקומיות לאלו של המגרים. המצב שנוצר הוא שהמהגרים נסחפים כל כולם אחרי דת האסלאם ושליחיה. הם לוקחים את חוקי הקוראן כחוקים שלהם ומתעלמים מהחוקים הנהוגים בצרפת ובכך גוזרים על עצמם להיות מובדלים משאר האוכלוסייה. אזרחי צרפת שומרי החוק רואים בהם עבריינים ואוכלוסייה שבשוליים. דוגמא לכך היא הפוליגאמיה. צרפת הוציאה את הפוליגאמיה מחוץ לחוק. המהגרים המוסלמים עדיין ממשיכים לנהל חיי משפחה פוליגאמיים רק משום שהקוראן מתיר זאת ואף מעודד את התופעה.

גורם נוסף המגדיל את הפער ומחזק את השסע בין האוכלוסייה המקומית למהגרים המוסלמים הינו הבידוד בו הם חיים. כפי שנאמר, מדיניותה של צרפת אפשרה למהגרים, בהגיעם אל צרפת, להתרכז במקום אחד ולנהל את חייהם כפי שניהלוהו במדינות המקור. המהגרים כל כך חששו מן השוני הדתי עד שהם הביאו עמם לצרפת אנשי דת על מנת שיארגנו את חיי הדת, ילמדו את ילדיהם קוראן ויעזרו להם להעביר את ערכי האסלאם למדינה החדשה.

בנוסף לאנשי הדת, הארגונים המוסלמים בצרפת מהווים גורם המלכד את המהגרים ומבודדם. ארגונים אלו מאגדים בתוכם את הרוב המכריע של המוסלמים בצרפת. הארגון הגדול ביותר הינו "איחוד הארגונים האסלאמיים של צרפת". הארגון דואג להטמיע באוכלוסיה את התפיסה כי לפני שהם אזרחי מדינה כלשהי הינם בני האומה המוסלמית שעליה מוטל התפקיד, מכיוון שהיא דבקה באסלאם כתורה רוחנית ופוליטית כאחד, לקחת על עצמה את השליחות של הצלת האנושות מעבדות, עוני וחוסר היגיון, להוציאה מחשכי החטא ולהובילה אל הדרך הנכונה על פי תפיסתם. עליהם לפתור את בעיית העולם על ידי הפצת האסלאם בקרב העמים והאומות והדרך היחידה לעשות זאת היא על ידי מדינה אסלאמית. דוגמא מובהקת לכך הינה העובדה שהארגון סירב לחתום על אמנה המתירה המרת דת. לפיו, חוק האסלאם הוא חוק המדינה. הארגון מסרב להיות כפוף לחוקה הצרפתית למרות כי חי במדינה צרפתית. הוא טוען כי החוקים היחידים להם מציית הם חוקי האסלאם- "הקוראן הוא החוקה שלנו". אין ספק כי מטרתו של הארגון היא פוליטית. הארגון נוקט בכמה דרכים אך ברובן הוא מתעלם בגלוי ואף במפגין מהחוקה הצרפתית.

השסע החברתי – מעמדי

לקיומו של שסע דתי כה בולט המהווה חוצץ בין אוכלוסיות שונות השלכות רבות. אחת מהן ואולי הבולטת ביותר הינה קיומו וחיזוקו שסע נוסף איתו מתמודדת צרפת, השסע החברתי- מעמדי. למרות התנערותה של צרפת מאפליה ודעות קדומות על בסיס דתי-אתני, רבים מהאזרחים הצרפתים הוותיקים תופסים את המהגרים כבעלי סיכוי גבוה יותר להיות מובטלים או להשתכר שכר נמוך יותר. תפיסה זאת ניזונה מהפערים החברתיים בצרפת. נתונים אמפיריים משקפים את הפער באחוזי האבטלה של האוכלוסייה הותיקה אל מול המהגרים,  9.2% ו- 14% בהתאמה.

מה שמלבה את הפער חברתי – מעמדי אף עוד יותר הינו החינוך. מערכת החינוך בצרפת עובדת כך שהחלוקה לבתי ספר היא לפי אזור גיאוגרפי. מקום המגורים יקבע לאיזה מוסד חינוכי תלמידים יישלחו. המצב שנוצר עקב כך הוא לא רק שהמהגרים המוסלמים חיים באזורים המבודדים מהאוכלוסייה המקומית, אלא גם לומדים ומתחנכים בצורה דומה, ללא מגע עם העולם שבחוץ. בתי הספר במקומות הללו בדרך כלל מתאפיינים באלימות וכישלון אקדמי. נער מתבגר טיפוסי המתגורר בשכונת מהגרים מבודדת משאר העיר ולומד במוסד חינוכי נבדל, נידון מראש שלא להיטמע בחברה ולהישאר בשוליים. כתוצאה מכך המהגרים מתקבצים בפרברי העיר, מנסים לתור אחר שוויון שדתם שלהם מונעת זאת מהם. הפרדה מרחבית וחינוכית, תיצור בשלב מאוחר יותר אפליה על בסיס סוציו אקונומי, בעיקר בבואם של המהגרים להשתלב בשוק העבודה. ואכן שיעור האבטלה בקרב המהגרים המוסלמים הינו כאמור גבוה באופן ניכר מהממוצע הארצי.

כאשר הדור הצעיר גדל בסביבה בסביבה המוסלמית המכניסה את ערכי האסלאם לכל תחום ותחום בחייה, כגון החינוך והפוליטיקה, ורואה כל גורם לא אסלאמי כעוין,  אין הוא פתוח לשמוע דעות שונות. המצב יוצר מה שסוציולוגים מגדירים שסע מצטבר. אנשי הדת המובילים את המהגרים יוצרים הפרדה מוחלטת בינם לבין האוכלוסייה המקומית, הם גדלים בסביבה נוקשה תחת מסכת אידיאולוגית אחת שלא מאפשרת להם לשמוע דעות שונות ולהיפתח לחוגים שונים. ע בידודם יטה אותם לחוגים קיצוניים כגון הארגון האסלאמי "איחוד הארגונים האסלאמיים של צרפת". הנטייה לחוגים קיצוניים מביאה להולדה של חוגים אלימים. בעקבות השפעתם של החוגים הקיצוניים, הנוער מוצא עצמו מבצע פעולות טרור ומשניא את עצמו על האוכלוסייה המקומית.

מהומות 2005

הניסיון מוכיח כי מאבק יהפוך ממתון לקיצוני כאשר בעיות היסטוריות לא מושכלות להיפתר בזמן. אי מתן פיתרון לפערים החברתיים מעמדיים בצרפת והתעלמות השלטונות מקיומם, גרמו בסופו של דבר לחיזוק תחושת הקיפוח, חוסר השוויון והרגשת השוני מהאוכלוסייה המקומית. תחושה זו באה לידי ביטוי במאבק אלים במיוחד בצורת המהומות של אוקטובר 2005. ה-פרעות האלימות הפנו את תשומת הלב לתסכול והייאוש המציפים את השכונות העניות של המהגרים,  אשר חיים באבטלה גואה ועוני מחפיר בשכונות עתירות פשע. מנהיג המפלגה הלאומית הימנית, פיליפ דה-וילייר, כינה  את המהומות מלחמת אזרחים אתנית.

מהומות אוקטובר מהוות התפרצות תחושות זעם איתן חיים המהגרים. השסעים אשר פורטו לעיל באים לידי ביטוי בכל שלב ושלב. הסיבה לפריצתן הינה שני נערים ממוצא אפריקני שהיו בדרכם הביתה מבילוי עם חברים עת שהבחינו בסיור משטרתי. הנערים, למודי ניסיון מתשאולים קודמים של המשטרה, חששו מתחקור שיערוך שעות (מעצם מוצאם) ונסו לכיוון השני. בעת המנוסה השניים נתקלו במקור מתח גבוה והתחשמלו למוות. הידיעה על מות השניים הביאה לתסיסה רבה בקרב קהילות המהגרים בפריז ואלו יצאו להביע את מחאתם. עצם חששם של הנערים מראה כי הם מודעים לכך שמוצאם מכניסם מיידית למשבצת של חשודים פוטנציאליים ואילו התגובה הקיצונית של כלל אוכלוסיית המהגרים מהווה ביטוי לאותם מתחים מצטברים הניזונים מהשסעים. המהומות הן דוגמא לכך שלמרות כי היו מבקרים הטענו כי המשבר בצרפת מקורו אינו במוסלמים, העובדה היא שהמהומות כללו ברובן את בני המיעוט המוסלמי ולא את שאר בני המיעוטים המתגוררים עם המהגרים באותם פרברים.

מסקנות

ניתן לראות כי אכן השסע הדתי בצרפת מהווה גורם מפלג ומבודד. כיום האסלאם בצרפת הינו בעיה חמורה ואקטואלית יותר מתמיד. העובדה כי המתח בצרפת התפרץ בצורה כה טעונה וכה אלימה במהומות 2005 מעידה כי לא ניתן לטאטא בעיות חברתיות כה מושרשות מתחת לשטיח. במוקדם או במאוחר הם יצוצו על פני השטח וככל שהטיפול בהן יידחה, כך עוצמת ההתפרצות תהיה אקוטית יותר. השסעים הם אינם דבר הנוצר ביום, הם זקוקים לתשתית היסטורית רעיונית המזינה אותם ותורמת להתפתחותם. יש לזכור כי השסעים לא נעלמו מראייתם של חדי העין ששבו והזהירו כי הכתובת על הקיר. כפי שאנשים כמו דה גול דאגו להתריע, השסעים דתיים והחברתיים מעמדיים התקיימו בצורה אינטנסיבית וממושכת עוד מ-שנות השישים.

כדי ששסעים חברתיים כה אינטנסיביים במדינה יתקיימו ויתחזקו על פני ציר הזמן, כל הצדדים המעורבים צריכים לתרום את חלקם. המהגרים מבחינתם לא טרחו להיטמע בחברה ולא ראו בחוקיה מקור סמכות מחייב. דתם נכנסה לכל תחום ותחום בחייהם ולא אפשרה להם את הפריבילגיה של לראות את עצמם כאזרחים צרפתים מן המניין. אנשי הדת ובכירי הארגונים המוסלמים בצרפת דאגו להחדיר לראשם של המהגרים כי הם נמצאים כל הזמן תחת תפקידם כשליחים של הפצת האסלאם ובכך תרמו תרומה נכבדה להנצחת אורחות החיים של מדינות המקור על חשבון הטמעות באורח החיים הצרפתי החדש.

שלטונות צרפת מבחינתם לא השכילו לראות את הבעייתיות הטמונה בתפיסת העולם של המהגרים. מדיניות הפרדת הדת מהמדינה, המהווה חלק בלתי נפרד מהתרבות הפוליטית הצרפתית, אפשרה למהגרים לדבוק באורח חייהם מבלי לדרוש מהם שינוי ותרמה רבות להיעדר תהליך של איחוי השסעים על פני כמה וכמה דורות.

השסע הדתי הכתיב בצרפת במידה רבה את השסע החברתי מעמדי. אורח החיים הדתי והמתבדל של המהגרים הביא להיווצרותם של גטאות תרבותיים. מערכת החינוך הצרפתית הלא אינטגרטיבית אשר מייעדת תלמידים למוסדות חינוך על פי מקום מגוריהם גרמה לכך שהגטאות המשיכו גם במוסדות החינוך. בתי הספר אליהם נשלחים ילדי המהגרים מתאפיינים באלימות וברמה אקדמית נמוכה ולפיכך מעמיקים את הפערים על ידי כך שמונעים מילדי המהגרים את המגע עם העולם החיצוני וגורמים להפרדה מרחבית וחינוכית. בראייה רטרוספקטיבית, מציאות זו חיזקה בסופו של יום את האפליה והקשתה על המהגרים להשתלב בשוק העבודה. הדבר מתבטא בשיעורי האבטלה הגבוהים בקרב המהגרים. בנוסף, הדגש שהמהגרים וילדיהם שמים על חוקי הקוראן, גם אם לעיתים הם סותרים את חוקי צרפת, מעמיק עוד יותר את הפער החברתי מעמדי כאשר הוא גורם לתושבים הותיקים ולשלטונות צרפת לראות באוכלוסיית המהגרים אוכלוסייה עבריינית, אשר החוק הצרפתי עבורה אינו מהווה סמכות.

בסיכומו של עניין בעתיד הנראה לעין, צרפת תמצא את עצמה יותר ויותר מתמודדת עם מציאות נפיצה אשר תהווה אתגר בפני מעצבי המדיניות. קרוב לוודאי שהפיתרון ימצא בחינוך. החינוך הינו כלי שיאפשר לעצב את תפיסותיו של הדור הצעיר לכיוון פחות רדיקאלי ויותר מתיישב עם הערכים של המדינה הצרפתית. על מערכת החינוך יהיה למצוא את קו האמצע בין תרבות המהגרים לתרבות הוותיקים וליצור סינתזה אשר תסלול את הדרך לדו קיום.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נופר ריבל