אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הכפר עתרי היה כפר יהודי עד מרד בר- כוכבא


התמונה של רבקה שפק ליסק
חורבת עתרי

חורבת עתרי, צילום: ganot, 2008. רשיון: רשות הציבור. ראה קישור.

הכפר עתרי היה כפר יהודי מהמאה ה- 4 לפנה"ס עד לחורבנו במרד בר- כוכבא

המאמר מוקדש לאבות אבותינו שנהרגו בקרב, נרצחו, או נמכרו לעבדות ע"י הכובש הרומי.

הארכיאולוגים בועז זיסו ואמיר גנור ערכו בחורבת עתרי חפירות בשנים 1999 – 2000. הם חשפו כפר יהודי שהתקיים בין המאה ה- 4 לפנה"ס ו- 135 לס'.

הכפר עתרי נמצא בשפלת יהודה בין עמק האלה לנחל גוברין, כלומר בדרך בין בית שמש לבית גוברין.

תולדות היישוב

התקופה הפרסית (538 – 333 לפנה"ס )

הכפר נוסד בתקופה הפרסית, במאה ה- 4 לפנה"ס ע"י עולים שעלו מבבל בעקבות הכרזת כורש מ- 538 לפנה"ס, שהתירה לגולי בבל לחזור ולהתיישב בארץ. הממצא הקושר את תושבי הכפר לעולי בבל הוא מטבע שנטבע בבבל ונמצא במקום.

התקופה ההלניסטית (333 – 142 לפנה"ס )

מבני הקבע נבנו, כנראה, בתקופה זו. מתקופה זו נחשפו בורות מים, מחצבות וחדרים ששולבו במבנים מאוחרים. הארכיאולוגים התקשו לקבוע את גודלו של היישוב ומספר תושביו בתקופה זו.

התקופה החשמונאית ( 142 – 63 לפנה"ס )

בתקופה זו, קבעו הארכיאולוגים, שגודלו של היישוב לא עלה על 7 דונם. זיהויו של הכפר ככפר יהודי התחזק לאור חשיפת מקוואות טהרה. עפ"י ההערכה שקבע פרופ' זאב ספראי, שצפיפות האוכלוסין בדונם נעה בין 35 ל- 40 נפש התגוררו במקום בין 245 ל- 280 נפש.

התקופה הרומית הקדומה ( 63 לפנה"ס – 135 לס' )

הכפר הגיע לשיא התפתחותו במחצית הראשונה של המאה ה- 1 לס'. שטח הכפר היה בין 10 ל- 20 דונם. השטח הבנוי היה 10 דונם ו- 10 דונם נוספים היו שטחי העיבוד החקלאי. מספר תושביו נע בין 350 ל- 400.

בתקופה זו נבנו מבני מגורים חדשים מאבן מקומית מסותתת והגגות נבנו מקורות עץ שעליהם הונחו ענפים או קנים וטיט . מי הגשמים נוקזו לתעלות ומשם הובלו לבורות מים ול- 4 מקוואות טהרה. מתחת למבני המגורים נחשפו מערות מסתור, שבחלקן נחשפו סירי בישול , קנקנים, נרות ונמצאו מטבעות.

החקלאות

תושבי הכפר עסקו בגידול גפנים ליין ועצי זיתים לייצור שמן. כמו כן, הם גידלו עצי תאנים. במקום נמצא שובך יונים שנועד לאיסוף זבל לזיבול השדות. התושבים עסקו בייצור יין ושמן כפי שמעידים בתי הבד שנחשפו. כמו כן, התושבים עסקו בטוויה ואריגה.

המרד הגדול (66- 70 לס' )

תושבי הכפר השתתפו במרד. הכפר לא היה מוגן בחומה ונכבש והועלה באש. הוא נהרס, עפ"י תיאורו של יוספוס פלביוס, ע"י הלגיון ה- 5 בעת מסעו באזור ב- 69 לפנה"ס. הקרב התנהל בחלק המזרחי של הכפר ואזור זה נהרס. החלק המערבי של היישוב לא נפגע ונתגלו בו מטבעות משנות המרד. חלק מתושבי הכפר הסתתרו במערות המסתור וחלקן נהרסו. הכפר נינטש ע"י התושבים ששרדו את הקרב. פלביוס כתב שכפר עתרא הוא כפר עתרי, היה גדול מכפר קטן אבל קטן מעיירה.

התקופה בין המרידות (70- 132 לס' )

כעבור זמן התחדשה ההתיישבות במקום אבל לא ידוע אם היו אלה התושבים שחזרו או מתיישבים חדשים. הם שיקמו את החלק המזרחי שנהרס. בתי המגורים נבנו בצורה שהם יצרו כלפי חוץ מעין חומה שהקיפה את כל מבני המגורים של היישוב. הקירות החיצוניים נבנו מאבנים גדולות. מתחת למבנים נבנו מערות מסתור. הכניסה למערות המסתור הייתה מפיר שנחצב ברצפת הבתים. הפתחים הוסתרו. בתוך מערות המסתור נאגרו מזון וציוד. במערות המסתור נחצבו בורות מים.

בית הכנסת

חשיפת מבנה ציבורי, שלדעת הארכיאולוגים שימש כבית כנסת, מעידה שהתושבים החדשים היו יהודים. הארכיאולוגים קבעו שהמבנה הוקם ב- 70 לס', כלומר, לאחר חורבן הבית השני. המבנה היה פשוט וצנוע. מבנה בית הכנסת כלל מבוא ובו 2 דלתות, שממנו הייתה יציאה לאולם מרכזי, וכן לחצר פנימית שבה היה מקווה טהרה. בצמוד לכניסה המזרחית למבוא היה מקווה טהרה קטן. רצפת האולם הייתה בנוייה מסלע מפולס או מעפר מהודק ותקרת האולם נתמכה ע"י 3 עמודים ובראשם כותרות. בבית הכנסת לא נמצאה גומחה לארון הקודש והארכיאולוגים קבעו שהארון הקודש היה באותו זמן אביזר נייד.

מתחת לבית הכנסת נחצבה מערת מסתור. המערכת כללה מאגרי מים.

פרופ' י. לוין , שחקר את נושא בתי הכנסת, קבע שראשיתם של בתי הכנסת הייתה כבר בתקופה החשמונאית. הם שימשו כמרכזים קהילתיים, בהם קראו בכתבי הקודש, עסקו בהוראה, משפט, איסוף כספי צדקה, וכן הם שימשו כאכסניה ומקום התכנסות למטרות פוליטיות.

בית הכנסת בעתרי אינו דומה לבתי הכנסת מהתקופה הרומית המאוחרת והביזאנטית. עד עתה נחפרו ביהודה אתרי כפרים מעטים בלבד. עד עתה נחשפו 4 בתי כנסת מהתקופה שבין סוף המאה ה-1 לפנה"ס והמאה ה- 1 לס', בגמלא, מצדה, הרודיון וקרית ספר. בית הכנסת דומה במקצת לבית הכנסת במצדה שהוקם ע"י הנצורים. כנראה, שבית הכנסת בעתרי הוא מודל של בית כנסת כפרי.

מרד בר- כוכבא (132 – 135 לס' )

תושבי הכפר עתרי השתתפו במרד בר- כוכבא. בעקבות קרב שהתנהל במקום היישוב נהרס והועלה באש. מערכות מסתור נשדדו בתקופה מסויימת, אבל במערכת שלא נשדדה, מימי מרד בר- כוכבא נמצאו נרות, ומטבעות של בר – כוכבא משנות המרד וכן מטבעות מימי הקיסרים אספסיאנוס, טריאנוס ואדריאנוס. במקווה טהרה, שהפך לקבר אחים, נחשפו עצמות כ- 15 בני אדם. עפ"י סימני חיתוך באחת מחוליות הצוואר של אחד האנשים קבעו הארכיאולוגים שראשו הותז בחרב.

בית הכנסת

בית הכנסת היה בשימוש עד מרד בר- כוכבא. מערכת המסתור שהייתה מתחת לבית הכנסת נשדדה, אבל, נחשפו בה ממצאים מהתקופה ההלניסטית, הרומית הקדומה, המרד הגדול ומרד בר – כוכבא. בית הכנסת נבנה במקום שבו היה בעבר בור מים שנסתם בעת בנייתו. בבור שנחפר נתגלו שברי קנקנים, סירי בישול, וחרסים ועליהם כתב יהודי. על אחד החרסים נכתב השם עתרי ומכאן הסיקו החוקרים שזה היה שם הכפר.

בכפר נחשפו מערות קבורה. הקברים נשדדו. הם היו בשימוש מתקופת החשמונאים עד מרד בר- כוכבא.

התקופה הרומית המאוחרת (135 – 324 לס' )

זמן לא רב לאחר שנת 200 נושב הכפר מחדש. המבנים ההרוסים שוקמו ומבנה בית הכנסת הפך למבנה מגורים. הארכיאולוגים קבעו שהמתיישבים היו פגאנים, אולי משוחררי הצבא הרומי שקיבלו נחלות בקרבת העיר בית גוברין, שנוסדה מחדש ונקראה אלבתרופוליס.

היישוב התקיים כ- 150 שנה. הוא נינטש במחצית השניה של המאה ה- 4 לס', ומאז פקדו אותו לעתים רועים ונוודים.

ממצאי החפירות בכפר עתרי פורסמו בכתב העת קדמוניות, ל"ה (123 ), 2002 , עמ' 18 – 27 , ע"י בועז זיסו ואמיר גנור, ובכתב העת מחקרי יהודה ושומרון, י"ד ב- , עמ' 104 – 111, 2005.

חורבת עתרי

תגובות

מחקר גנטי חדש: יהודי אירופה הם צאצאי הכוזרים.

זהו מחקר של גנטיקאי בודד לעומת מחקר של 12 מטובי הגנטיקאים בעולם.

צריך לחכות לתגובות של גנטיקאים לאחר שיקראו את המחקר של אלחייק. מצורף מחקר של 12 מטובי הגנטיקאים בעולם הסותר ממצאי אלחייק. Jewish and Middle Eastern non-Jewish populations share a common pool of Y-chromosome biallelic haplotypes M. F. Hammer*†‡, A. J. Redd*†, E. T. Wood*†, M. R. Bonner*, H. Jarjanazi*, T. Karafet*, S. Santachiara-Benerecetti¶, A. Oppenheimi, M. A. Jobling**, T. Jenkins††, H. Ostrer‡‡, and B. Bonne´ -Tamir§ *Laboratory of Molecular Systematics and Evolution, University of Arizona, Tucson, AZ 85721; ¶Department of Genetics, Universita` degli Studi di Pavia, Pavia 27100, Italy; iHadassah Medical School, Hebrew University of Jerusalem, Jerusalem 91120, Israel; **Department of Genetics, University of Leicester, Leicester LE1 7RH, England; ††SAMIR, University of Witwatersrand, Johannesburg 2000, South Africa; ‡‡Department of Pediatrics, New York University Medical Center, New York, NY 10016; and §Department of Human Genetics, Sackler School of Medicine, Ramat Aviv 69978, Israel Communicated by Arno G. Motulsky, University of Washington, Seattle, WA, March 15, 2000 (received for review November 17, 1999) Haplotypes constructed from Y-chromosome markers were used to trace the paternal origins of the Jewish Diaspora. A set of 18 biallelic polymorphisms was genotyped in 1,371 males from 29 populations, including 7 Jewish (Ashkenazi, Roman, North African, Kurdish, Near Eastern, Yemenite, and Ethiopian) and 16 non-Jewish groups from similar geographic locations. The Jewish populations were characterized by a diverse set of 13 haplotypes that were also present in non-Jewish populations from Africa, Asia, and Europe. A series of analyses was performed to address whether modern Jewish Y-chromosome diversity derives mainly from a common Middle Eastern source population or from admixture with neighboring non-Jewish populations during and after the Diaspora. Despite their long-term residence in different countries and isolation from one another, most Jewish populations were not significantly different from one another at the genetic level. Admixture estimates suggested low levels of European Y-chromosome gene flow into Ashkenazi and Roman Jewish communities. A multidimensional scaling plot placed six of the seven Jewish populations in a relatively tight cluster that was interspersed with Middle Eastern non-Jewish populations, including Palestinians and Syrians. Pairwise differentiation tests further indicated that these Jewish and Middle Eastern non-Jewish populations were not statistically different. The results support the hypothesis that the paternal gene pools of Jewish communities from Europe, North Africa, and the Middle East descended from a common Middle Eastern ancestral population, and suggest that most Jewish communities have remained relatively isolated from neighboring non- Jewish communities during and after the Diaspora. Jewish religion and culture can be traced back to Semitic tribes that lived in theMiddle East approximately 4,000 years ago. The Babylonian exile in 586 B.C. marked the beginning of major dispersals of Jewish populations from the Middle East and the development of various Jewish communities outside of present-day Israel (1). Today, Jews belong to several communities that can be classified according to the location where each community developed. Among others, these include the Middle Eastern communities of former Babylonia and Palestine, the Jewish communities of North Africa and the Mediterranean Basin, and Ashkenazi communities of central and eastern Europe. The history of the Jewish Diaspora—the numerous migrations of Jewish populations and their subsequent residence in various countries in Europe, North Africa, and West Asia—has resulted in a complex set of genetic relationships among Jewish populations and their non-Jewish neighbors. Several studies have attempted to describe these genetic relationships and to unravel the numerous evolutionary factors that have come into play during the Diaspora (2–11). Some of the key arguments in the literature concern the relative contributions of common ancestry, genetic drift, natural selection, and admixture leading to the observed similarities and differences among Jewish and non-Jewish communities. Given the complex history of migration, can Jews be traced to a single Middle Eastern ancestry, or are present-day Jewish communities more closely related to non-Jewish populations fromthe same geographic area? Some genetic studies suggest that Jewish populations show substantial non-Jewish admixture and the occurrence of mass conversion of non-Jews to Judaism (2, 3, 10, 12). In contrast, other research points to considerably greater genetic similarity among Jewish communities with only slight gene flow from their respective host populations (5, 7, 9, 11, 13). Furthermore, it has been demonstrated that the degree of genetic similarity among Jewish communities and between Jewish and non-Jewish populations depends on the particular locus that is being investigated (4, 8, 11). This observation raises the possibility that variation associated with a given locus has been influenced by natural selection. All of the aforementioned investigations used ‘‘classical’’ genetic markers such as blood groups, enzymes, and serum proteins, as well as immunoglobulins and the HLA system. More recently, restriction fragment length polymorphism studies were initiated by using mitochondrial DNA (mtDNA), the nonrecombining portion of the Y chromosome (NRY), and other nuclear loci (14–20). An advantage of nucleotide-level studies is that they circumvent some of the complications associated with selection; however, these studies have not fully resolved many of the key issues in the earlier literature. Analyses of mtDNA and the NRY are especially relevant to studies of Jewish origins because, according to ancient Jewish law, Jewish religious affiliation is assigned maternally (1). In particular, studies of paternally inherited variation provide the opportunity to assess the genetic contribution of non-Jewish males to present-day Jewish genetic diversity. This research represents one of the first comparisons of biallelic variation on the NRY in Jewish and non-Jewish populations from similar geographic areas. We surveyed 18 biallelic polymorphisms in 7 Jewish and 22 non-Jewish populations from Europe, the Middle East, and Africa to assess the relative contributions of common ancestry, gene flow, and genetic drift in shaping patterns ofNRY variation in populations of the Jewish Diaspora. Abbreviations: mtDNA, mitochondrial DNA; NRY, nonrecombining portion of the Y chromosome; MDS, multidimensional scaling; AMOVA, analyses of molecular variance. Data deposition: The sequences reported in this paper have been deposited in the GenBank database (accession nos. AF257063 and AF257064). †M.F.H., A.J.R., and E.T.W. contributed equally to this work. ‡To whom reprint requests should be addressed at: Laboratory of Molecular Systematics and Evolution, Biosciences West Room 239, University of Arizona, Tucson, AZ 85721. E-mail: mhammer@u.arizona.edu. The publication costs of this article were defrayed in part by page charge payment. This article must therefore be hereby marked “advertisement” in accordance with 18 U.S.C. §1734 solely to indicate this fact. Article published online before print: Proc. Natl. Acad. Sci. USA, 10.1073ypnas.100115997. Article and publication date are at www.pnas.orgycgiydoiy10.1073ypnas.100115997 PNAS u June 6, 2000 u vol. 97 u no. 12 u 6769–6774 MEDICAL SCIENCES Subjects and Methods DNA Samples. We analyzed a total of 1,371 males from 29 populations. These populations were categorized into five major divisions based on a combination of geographic, religious, linguistic, and ethnohistorical criteria: Jews, Middle Eastern non-Jews, Europeans, North Africans, and sub-Saharan Africans (Table 1). The Jewish samples included 115 Ashkenazim (Ash), 44 Roman Jews (Rom) (21), 45 North African Jews (Naf) (25 Moroccans, 15 Libyans, 1 Tunisian, 1 Algerian, and 3 from unspecified North African countries), 32 Near Eastern Jews (Nea) (18 Iraqis and 14 Iranians), 50 Kurdish Jews (Kur) (22), 30 Yemenite Jews (Yem) (23), and 20 Ethiopian Jews (EtJ) (23). The non-Jewish Middle Eastern samples included 73 Palestinians (Pal), 91 Syrians (Syr), 23 Lebanese (Leb), 21 Israeli Druze (Dru), and 21 Saudi Arabians (Sar). The remaining sample composition was as follows: Europeans: 31 Russians (Rus), 44 British (Bri), 33 Germans (Ger), 40 Austrians (Aus), 81 Italians (Ita), 23 Spanish (Spa), 85 Greeks (Gre); North Africans: 31 Tunisians (Tun), 58 Egyptians (Egy), 48 Ethiopians (Eth); sub-Saharan Africans: 49 Gambians (Gam), 31 Biaka (Bia), 26 Bagandans (Bag), 63 San (San), and 30 Zulu (Zul). We also analyzed a sample of 98 Turks (Tur) and 34 unrelated males from the Lemba (Lem), a Bantu (Venda)-speaking population from southern Africa who claim Jewish paternal ancestry (24). All sampling protocols were approved by the Human Subjects Committee at the University of Arizona. Mutation Detection. Mutation detection analysis was performed by using single-stranded conformation polymorphism (SSCP) (25) and denaturing high-performance liquid chromatography (DHPLC) (26). The DYS211 (GenBank accession no. G11997) and DYS221 (GenBank accession no. G12000) sequence-tagged sites were amplified by using the conditions and primers reported by Vollrath et al. (27). The Y-specific clones 4–1 (DYS188) and 3–8 (DYS194) (28) were sequenced by primer walking (GenBank accession nos. AF257063 and AF257064), and the sequence information was used to design primers to amplify shorter fragments for DHPLC analysis.DNAsequencing was performed by standard procedures to identify mutations that caused altered electrophoretic mobility on SSCP gels or altered DHPLC chromatograms. Allele-Specific Genotyping Assays. Variation at the DYS188792 and DYS194469 polymorphic sites was genotyped by using allele-specific PCR (29). Genotyping of the DYS221136 C3T transition and DYS211105 A3T transversion was performed by site-specific oligonucleotide hybridization (30). The PCR conditions and primer sequences used in these allele-specific genotyping assays were deposited in the National Center for Biotechnology Information dbSNP database (http:yywww.ncbi.nlm.nih.govySNP). The p12f2 polymorphism at DYS11 was genotyped by using the PCR assay developed by M. Shlumukova, M. E. Hurles, and M.A.J. (unpublished results). DYS287 (YAP) was scored according to the method of Hammer and Horai (31). All other single-nucleotide polymorphisms and variation in the length of the polydeoxyadenylate tract (polyA tail) at the 39 end of the YAP element were genotyped according to methods reported by Hammer et al. (32) and Karafet et al. (33). Statistical Analyses. Genetic distances based on haplotype frequencies were estimated by using the PHYLIP package (34).We also used ARLEQUIN (35) to test the hypothesis of a random distribution of haplotypes among population groups and to perform analyses of molecular variance (AMOVA). AMOVA produces estimates of variance components and F-statistic analogs (F-statistics) reflecting the correlation of haplotypic diversity at different levels of hierarchical subdivision (36). Multidimensional scaling (MDS) (37) was performed with maximum likelihood estimation by using the program MULTISCALE (Ramsay, ftp:yyego.psych.mcgill.caypuby ramsayymultiscl). Genetic distances among populations were regressed on geographic distances for all pairs of populations. Because these data points were not independent, the significance of each regression was assessed by a Mantel test (38). The mean and standard deviation of the time to the most recent common ancestral NRY sequence as well as the ages of each of the mutations in our cladogram were estimated by using the program GENETREE (39), as described in Hammer et al. (32). Simulations were based on five million replicate runs and u values of 3.0, 3.5, 4.0, and 4.5, where u Table 1. Y-chromosome haplotype frequencies, %, in 29 populations Population Haplotype N 4S 1R Med 1Ha 1U 1C 1D 1L Other Jews 336 20 5 36 5 8 7 5 10 4 Ashkenazi 115 24 12 31 2 3 4 9 10 3 Roman 44 16 45 5 7 5 20 2 North African 45 20 2 42 18 7 4 4 2 Near Eastern 32 13 3 28 6 16 31 3 Kurdish 50 8 4 44 6 18 8 4 8 Yemenite 30 17 43 7 10 3 17 3 Ethiopian 20 45 10 5 40 Mid-East non-Jews 230 15 5 50 4 10 2 6 6 3 Palestinians 73 19 5 51 3 7 1 8 5 Syrians 91 10 3 57 3 8 1 9 9 Lebanese 24 29 13 46 4 4 4 Druze 21 19 38 19 19 5 Saudi Arabians 21 5 5 33 5 24 5 19 5 Europeans* 337 15 16 11 6 2 1 11 37 1 North Africans* 137 50 1 26 4 1 1 4 12 Sub-Saharan Africans* 199 6 1 1 93 Other Turks 98 6 12 26 9 12 3 5 20 6 Lemba 34 6 6 26 32 29 Only haplotypes common in Jewish populations are shown. *See Subjects and Methods for list of populations in each group. 6770 u www.pnas.org Hammer et al. is an estimate of the average number of polymorphic sites in the length of NRY sequence screened for variation. By using the computer program ADMIX1_0 (40), we estimated admixture proportions (m) and their standard deviations based on 1,000 bootstrap runs. To infer the Y-chromosome-haplotype frequencies of the Jewish parental population (P1), we averaged the haplotype frequencies of North African, Near Eastern, Yemenite, and Kurdish Jewish samples. To obtain the Y-chromosomehaplotype frequencies of the parental European population (P2), the haplotype frequencies from German, Austrian, and Russian samples were averaged. To estimate P2 for the cases of the Roman Jews and the Lemba, we used the frequencies of Y-chromosomehaplotypes in our Italian sample, and a sample of 86 South African East Bantu speakers (30), respectively. The approach of Shriver et al. (41) was followed in selecting the haplotypes exhibiting the highest frequency differential (d) between the two parental populations for use in the admixture analyses. Results Haplotype Tree. During the course of this research, four Y-specific polymorphisms were discovered: a C3T transition at position 792 of DYS188 (DYS188792 C3T), a C3A transversion at position 469 of DYS194 (DYS194469 C3A), a C3T transition at position 136 of DYS221 (DYS221136 C3T) and an A3T transversion at position 105 of DYS211 (DYS211105 A3T). Comparisons with the homologous NRY sequences from great apes allowed us to infer the ancestral states at these sites. The character states at all 18 polymorphic sites gave rise to 19 Y-chromosome haplotypes in worldwide populations, 17 of which were present in the 1,371 Ychromosomes sampled in this survey. Fig. 1 shows the evolutionary relationships among these 19 Y-chromosome haplotypes. We refer to the most basal haplotype defined by the DYS188792 C3T mutation as haplotype 1R. Three of the polymorphisms described here mark lineages that are descended from haplotype 1R: the p12f2 8-kb allele (Med haplotype), the DYS221136-T allele (haplotype 1Ha), and the DYS211105-T allele (haplotype 1Hb). Haplotype 1R is also the ancestor of a set of lineages defined by M9, an ancient C3G transversion polymorphism (26). The DYS194469-T allele defines a lineage (haplotype 1L) that is a member of the 1C clade, itself defined by the DYS257182 G3A transition (32). In previous haplotype trees (32), YAP1 haplotype 4 was differentiated from haplotype 3A by two mutational events.An intermediate haplotype with the PN2-T allele and the poly(A)-L allele provides evidence that the PN2 C3T transition occurred before the poly(A) L3S deletion. This haplotype, called YAP1 haplotype 4L (Fig. 1), was found only in seven Ethiopian males (Jewish and non-Jewish). Coalescence Analysis. Fig. 1 also presents the mean age estimates for the 18 mutational events in the Y-chromosome-haplotype tree based on a u value of 3.5. This value of u produced results that were in excellent agreement with runs based on u values between 3.0 and 4.5. In particular, the estimated ages of mutations ,60,000 years old did not change appreciably as u values varied (data not shown). The estimated ages of the polymorphisms reported here were '60,000 6 23,000 years for the DYS188792 C3T transition; 22,600 6 8,300 years the poly(A) L3S deletion; 14,800 6 9,700 years for the p12f2 8-kb deletion; 10,000 6 5,100 years for the DYS194469 C3A transversion; and 6,500 6 7,900 years for the DYS221136 C3T transition. Geographic Distribution of Y-Chromosome Haplotypes. Of the 13 Y-chromosome haplotypes present in Jewish populations, 8 were found at frequencies of $5% (Table 1). Nearly all Jewish populations were characterized by relatively high frequencies of two haplotypes (Med and YAP1 4S). Ethiopian Jews were distinguished from other Jewish populations by the presence of moderately high frequencies of haplotypes 1A and 4L (20% each), as well as by the absence of haplotypes 1C, 1D, and 1L. There was a remarkable similarity in Y-chromosome haplotype composition and average frequency in Jewish and non-Jewish Middle Eastern populations (Table 1). Many of the same haplotypes present in Jewish and Middle Eastern populations were also present in samples from Europe, although at varying frequencies. For example, although the Med haplotype was found at significantly lower frequencies, haplotype 1L was extremely common, especially in northern Europe. Interestingly, the Med and YAP1 4S haplotypes accounted for '76% of North African Y chromosomes. In contrast, sub-Saharan African populations were characterized by an almost completely different set of haplotypes. Genetic and Geographic Distances Among Populations. The ‘‘among populations’’ variance component (FST) for the Ashkenazi, Roman, North African, Near Eastern, Kurdish, and Yemenite Jews (the lowestFST value of the five population groups analyzed in Table 2) indicated that these Jewish populations were not significantly different from one another. A series of pairwise differentiation tests in which 13 of 15 Jewish population pairs were not statistically different confirmed this result (data not shown). Furthermore, the mean Jewish interpopulation Chord (42) distance value was lower than that for any other population group (data not shown). It is of particular interest that the level of divergence among Jewish populations was low despite their Table 2. FST distances within (on diagonal) and between (below diagonal) population groups J MEA EUR NAF SAF J† 0.013 2‡ 1 1 1 MEA 0.008 0.033 1 1 1 EUR 0.071 0.125 0.138 1 1 NAF 0.192 0.215 0.285 0.018 1 SAF 0.359 0.388 0.421 0.117 0.281 †Only Ashkenazi, North African, Roman, Near Eastern, Yemenite, and Kurdish Jews were included. J, Jews; MEA, Mid-East non-Jews; EUR, Europeans; NAF, North Africans; SAF, sub-Saharan Africans. ‡Results of population differentiation tests between groups are shown above the diagonal: ‘‘2,’’ not significantly different (P . 0.03), and ‘‘1,’’ significantly different (P # 1025). Fig. 1. Time-scaled gene tree for 19 biallelic Y-chromosome haplotypes. Each mutational event atoneof18biallelic sitesonthenonrecombiningportion of the Y chromosome is represented by a dot (single-nucleotide polymorphism) or a square (small insertionydeletion). Mutational ages (in 103 yr) are indicated on the y axis, and the haplotypes defined by these mutational events are shown on the x axis. 1 5 SRY10831.1, 2 5 PN3, 3 5 RPS4Y711, 4 5 YAP, 5 5 SRY4064, 6 5 PN2, 7 5 p(A)L3S, 8 5 PN1, 9 5 DYS188792, 10 5 p12f, 11 5 DYS221136, 12 5 DYS211105, 13 5 M9, 14 5 Tat, 15 5 DYS257, 16 5 DYS194469, 17 5 DYS199, 18 5 SRY10831.2z Hammer et al. PNAS u June 6, 2000 u vol. 97 u no. 12 u 6771 MEDICAL SCIENCES high degree of geographic dispersion. The mean geographic distance among these six Jewish populations was '3,000 km. This value was greater than the mean geographic distances of the Middle Eastern ('600 km) and European ('1,700 km) groups and was comparable to that for the North African group ('2,900 km). In fact, these Jewish populations had the lowest ratio of genetic-to-geographic distance of all groups in this study. We then tested for correlations between genetic and geographic distances. There was a linear relationship between the Chord distance matrix and the geographic distance matrix of the non-Jewish populations from Europe, West Asia, and North Africa (r 5 0.620, P 5 0.0003). In contrast, the genetic and geographic matrices of the six Jewish populations analyzed above were not significantly correlated (r 5 0.081, P 5 0.394). To test whether this difference was the result of lower power caused by the smaller number of Jewish samples compared with non-Jewish samples (n 5 16), we repeated the test by using six matched non-Jewish populations (Germans, Russians, Tunisians, Palestinians, Saudi Arabians, and Italians), which best represented the geographical locations of our Jewish samples. The correlation between the genetic and geographic distance matrices was still significantly positive (r 5 0.469, P 5 0.047). Genetic Affinities Among Populations. Fig. 2 shows the results of multidimensional scaling based on Chord genetic distances. The correlation between the original Chord distance matrix and a Euclidean distance matrix derived from the two-dimensional plot was very high (r 5 0.971). Sub-Saharan African, North African, and European populations formed three distinct clusters. The Ashkenazi, Roman, North African, Near Eastern, Kurdish, and Yemenite Jewish populations formed a fairly compact cluster between the North African and European groups. This Jewish cluster was interspersed with the Palestinian and Syrian populations, whereas the other Middle Eastern non-Jewish populations (Saudi Arabians, Lebanese, and Druze) closely surrounded it. Of the Jewish populations in this cluster, the Ashkenazim were closest to South European populations (specifically the Greeks) and also to the Turks. The Ethiopian Jews were placed close to the non-Jewish Ethiopians. The Lemba were located roughly halfway between the sub-Saharan African and Jewish clusters. The close genetic affinity of Jewish and Middle Eastern non-Jewish populations was confirmed in population differentiation tests (Table 2). Pairwise comparisons between population groups indicated that only 0.8% of the total genetic variance in Jewish and Middle Eastern non-Jewish populations was attributable to between-group differences. This was, by far, the lowest FST value of any of the 10 comparisons in Table 2, and the only value that was not statistically significant. Population Structure. When AMOVA was performed on populations grouped according to a combination of geographical and religious criteria (e.g., on Jews, Middle Eastern non-Jews, Europeans, and North Africans), 11.9% of the total genetic variance was attributable to differences among groups, 82.5% was attributable to differences within populations, and only 5.6% was partitioned among populations within groups (Table 3, part A). A series of analyses was carried out to identify the extent of among-group variation in pairwise groupings (Table 3, part B). Pairwise comparisons with the North African group tended to produce the highest between-group (FCT) values, indicating greater population differentiation between North African and non-African populations. The among-group variance component was statistically significant in all pairwise comparisons except one: only 0.3% (P 5 0.318) of the total variance was partitioned between Jewish and Middle Eastern non-Jewish groups. WhenAMOVAwas performed on populations grouped according to a strict geographic criterion (e.g., we categorized Ashkenazim and Roman Jews with Europeans, North African Jews with North Africans, and Near Eastern, Kurdish, and Yemenite Jews with Middle Eastern non-Jews), there was a considerable decrease in the amount of variation partitioned among groups (Table 3, part C). For example, FCT values decreased by '23% in the joint analysis of the Middle Eastern, European, and North African groups (in Table 3, compare part A1 with part C1 ); and in the pairwise comparisons of Middle EasternyEuropean, Middle EasternyNorth African, and EuropeanyNorth African groups the FCT values decreased by 68% (Table 3, part B3 vs. part C2), 22% (part B5 vs. part C3), and 43% (part B6 vs. part C4), respectively. These results indicate that religious affiliation is a better predictor of the genetic affinity among most Jewish populations in our survey than their present-day geographic locations. Admixture. Table 4 shows the haplotypes with the highest frequency differential between the parental populations and a summary of the admixture estimates for the Ashkenazim, Roman Jews, and the Lemba. Among the Ashkenazim, haplotypes Med and 1L were the most diagnostic for distinguishing the parental Jewish (P1) and Fig. 2. MDS plot of populations based on Y-chromosome haplotype data. MDS was performed on a matrix of Chord values estimated on the basis of the frequencies of 18 Y-chromosome haplotypes in 29 populations. The threeletter population codes are defined in Subjects and Methods. Solid triangles represent Jewish populations, solid squares represent Middle Eastern populations, and open circles represent all other populations. Table 3. Among-group components of variance Population groupings* % Variance† P value A. Four groups 1. J/MEA/EUR/NAF 11.9 pp B. Pairwise analysis 1. J/MEA 0.3 ns 2. J/EUR 5.6 p 3. MEA/EUR 10.4 p 4. J/NAF 18.9 p 5. MEA/NAF 20.8 p 6. EUR/NAF 26.5 pp C. Geographic analysis 1. MEA/EUR/NAF 9.2 p 2. MEA/EUR 3.3 p 3. MEA/NAF 16.2 p 4. EUR/NAF 15.2 p *Codes for population groups are the same as in Table 2, except in ‘‘Geographic analysis’’ (see text); †, FCT5%variance/100; pp, P,0.01; p, P,0.05; ns, P . 0.05. ns, no significant difference. 6772 u www.pnas.org Hammer et al. parental European (P2) population components. All other haplotypes had d values below 20% (data not shown). Themvalues based on haplotypes Med and 1L were '13%610%, suggesting a rather small European contribution to the Ashkenazi paternal gene pool. When all haplotypes were included in the analysis, m increased to 23% 6 7%. This value was similar to the estimated Italian contribution to the Roman Jewish paternal gene pool. Our admixture estimates for the Lemba were consistent with Spurdle and Jenkins’ (24) conclusion that '40% of Lemba Y chromosomes are of sub-Saharan ancestry. Discussion Jewish Y-Chromosome Haplotypes. The present research was aimed at comparing the composition of Y-chromosome biallelic haplotypes of Jewish communities with patterns of variation in non-Jews from Africa, the Middle East, and Europe. The Jewish communities surveyed here contained a number of Ychromosome haplotypes that were shared with non-Jewish populations from a wide geographic region. The Med haplotype, the most frequent haplotype in Jewish communities, was also common in circum-Mediterranean populations. Its widespread distribution and relatively recent age suggest high rates of male gene flow around the Mediterranean and into Europe, possibly via the Neolithic demic diffusion of farmers (43) andyor more recent migrations of sea-going peoples such as the Phoenicians (44). The second most frequent Jewish haplotype, YAP1 haplotype 4, was common in Middle Eastern and southern European populations and reached its highest frequency in North Africa. The discovery of its precursor (YAP1 haplotype 4L) in seven Ethiopian males supports the hypothesis that the YAP1 haplotype 4S originated on a YAP1 4L chromosome in Ethiopia ('20,000 years ago), where it likely increased in frequency before spreading down the Nile River toward Egypt and the Levant (32). This hypothesis is consistent with mtDNA evidence indicating south-to-north gene flow down the Nile (45). The presence of three haplotypes at very low frequencies (0.3– 1.5%) in Jewish and Middle Eastern non-Jewish populations (1A, 3A, and YAP1 5) may be explained by low levels of gene flow from sub-Saharan African populations. This conclusion is consistent with the observed presence of low frequencies of African mtDNA haplotypes in Jewish populations (16). Two haplotypes (1U and 1C) that are common in Asian populations (33) were present at low frequencies in Jewish and Middle Eastern non-Jewish populations (Table 1). Continued surveys of West and Central Asian populations are needed to test the hypothesis of gene flow between Asian and Middle Eastern populations. Evidence for Common Jewish Origins. Several lines of evidence support the hypothesis that Diaspora Jews from Europe, Northwest Africa, and the Near East resemble each other more closely than they resemble their non-Jewish neighbors. First, six of the seven Jewish populations analyzed here formed a relatively tight cluster in the MDS analysis (Fig. 2). The only exception was the Ethiopian Jews, who were affiliated more closely with non- Jewish Ethiopians and other North Africans. Our results are consistent with other studies of Ethiopian Jews based on a variety of markers (16, 23, 46). However, as in other studies where Ethiopian Jews exhibited markers that are characteristic of both African and Middle Eastern populations, they had Y-chromosome haplotypes (e.g., haplotypes Med and YAP14S) that were common in other Jewish populations. Second, despite their high degree of geographic dispersion, Jewish populations from Europe, North Africa, and the Near East were less diverged genetically from each other than any other group of populations in this study (Table 2). The statistically significant correlation between genetic and geographic distances in our non-Jewish populations from Europe, the Middle East, and North Africa is suggestive of spatial differentiation, whereas the lack of such a correlation for Jewish populations is more compatible with a model of recent dispersal and subsequent isolation during and after the Diaspora. To address the degree to which paternal gene flow may have affected the Jewish gene pool,we estimated approximate admixture levels in our Jewish samples from Europe. This question remains unresolved in particular for the Ashkenazi community. Our results indicated a relatively minor contribution of European Y chromosomes to the Ashkenazim. If we assume 80 generations since the founding of the Ashkenazi population, then the rate of admixture would be ,0.5% per generation (47). Interestingly, our total admixture estimate is very similar to Motulsky’s (8) average estimate of 12.5% based on 18 classical genetic markers. However, the 18 markers in Motulsky’s (8) study fell into two classes: a low admixture class and a high admixture class. Similarly, Cavalli-Sforza and Carmelli (48) found significant heterogeneity of admixture rates for different loci in the Ashkenazim. Because admixture should affect all loci to the same degree, there are two possible explanations for the heterogeneity: (i) admixture levels are actually low, and some loci are affected by convergent selection (e.g., in a common environment), or (ii) admixture levels are actually high, and some loci are experiencing stabilizing selection. Motulsky (8) interpreted the bimodal distribution of admixture values in terms of the former model. Because the NRY has few functional genes and is not likely to have been affected by recent selective sweeps (49, 50), our admixture results support the low admixture model. Middle Eastern Affinities. A Middle Eastern origin of the Jewish gene pool is generally assumed because of the detailed documentation of Jewish history and religion. There are not many genetic studies that have attempted to infer the genetic relationships among Diaspora Jews and non-Jewish Middle Eastern populations. A number of earlier studies found evidence for Middle Eastern affinities of Jewish genes (4, 5, 7, 51); however, results have depended to a great extent on which loci were being compared, possibly because of the confounding effects of selection (4). Although the NRY tends to behave as a single genetic locus (52), the DNA results presented here are less likely to be biased by selective Table 4. Estimated admixture proportions (m) and parental haplotype frequency differences (d) Population P1 P2 Diagnostic haplotypes d, % m (diagnostic haplotypes) m (all haplotypes) Ashkenazim p † Med 36.3 0.130 6 0.099 0.227 6 0.078 1L 34.3 Roman Jews p ‡ 1L 30.0 0.289 6 0.183 0.204 6 0.206 Med 24.1 Lemba p § YAP1 5 55.9 0.465 6 0.123 0.356 6 0.098 Med 40.1 *, Non-European Jewish populations; †, Russians, Germans, and Austrians (see text); ‡, Italians; §, South African East Bantu speakers (30). Hammer et al. PNAS u June 6, 2000 u vol. 97 u no. 12 u 6773 MEDICAL SCIENCES effects. The extremely close affinity of Jewish and non-Jewish Middle Eastern populations observed here (Tables 2 and 3) supports the hypothesis of a common Middle Eastern origin. Of the Middle Eastern populations included in this study, only the Syrian and Palestinian samples mapped within the central cluster of Jewish populations (Fig. 2). Continued studies of variation in larger samples, additional populations, and at other loci are needed to confirm our inferences as well as to clarify the affinities of Jewish and Middle Eastern Arab populations. Evolutionary Processes. What do these results tell us about the evolutionary factors that have shaped the structure of the Jewish paternal gene pool? At the most basic level, the genetic distances observed among Jewish and non-Jewish populations can be interpreted as reflecting common ancestry, genetic drift, and gene flow. The latter two processes will tend to increase genetic distances among Jewish populations, whereas admixture will also have the effect of decreasing genetic distances between Jewish and non- Jewish populations. Our results suggest that common ancestry is the major determinant of the genetic distances observed among Jewish communities, with admixture playing a secondary role. A somewhat surprising result is the small effect that genetic drift appears to have had on genetic distances among Jewish populations. The effects of genetic drift are expected to be greater for Jewish populations because of their reduced effective size during dispersal and as isolated subpopulations in the Diaspora. For the NRY, the effects of drift are expected to be even greater because of its haploid mode of transmission and smaller effective size relative to other nuclear genes. The exaggerated effects of drift were not readily apparent, possibly because large numbers of males participated in the numerous migrations of Jewish populations from the Middle East and within various countries in Europe, North Africa, and West Asia. If we accept this possibility, then the higher relative degree of scatter observed among Jewish populations in discriminant analyses of classical genetic markers (4, 53) may be explained by a combination of drift and selection. At least two alternative hypotheses should be considered: (i) high rates of recurrent Jewish male gene flow around the Mediterranean, Europe, and the Near East, andyor (ii) higher rates of female gene flow introducing non-Jewish variation into the Jewish gene pool (54). Although some mtDNA studies suggest close affinities of Jewish and Middle Eastern populations (14, 16), comprehensive comparisons of mtDNA variation in Jewish and neighboring non-Jewish populations are not yet available. However, the existing mtDNA data do suggest that contemporary Jewish populations are composed of a diverse set of maternal lineages that diverged $10,000 years ago (55). This is similar to our inference that most of the 13 Jewish Y-chromosome haplotypes in Fig. 1 predate the origin of Jewish populations. In summary, the combined results suggest that a major portion of NRY biallelic diversity present in most of the contemporary Jewish communities surveyed here traces to a common Middle Eastern source population several thousand years ago. The implication is that this source population included a large number of distinct paternal and maternal lineages, reflecting genetic variation established in the Middle East at that time. In turn, this source diversity has been maintained within Jewish communities, despite numerous migrations during the Diaspora and long-term residence as isolated subpopulations in numerous geographic locations outside of the Middle East. We gratefully acknowledge the excellent technical assistance of Matthew Kaplan, Agnish Chakravarti, Todd Tuggle, Arani Rasanayagam, Christine Ponder, and Jared Ragland. We also thank Laurie Ozelius, Laura Zahn, Giuseppe Passarino, Ornella Semino, and the National Laboratory of Israeli Populations for samples, Robert Griffiths for help with the coalescence analysis, and Stephen Zegura and Karl Skorecki for helpful comments on the manuscript. This publication was made possible by Grant GM-53566 from the National Institute of General Medical Sciences (to M.F.H.). Its contents are solely the responsibility of the authors and do not necessarily represent the official views of the National Institutes of Health. M.A.J. is a Wellcome Trust Senior Research Fellow (Grant 057559). 1. Goodman, R. M. (1979) Genetic Disorders Among the Jewish People (Johns Hopkins Univ. Press, Baltimore). 2. Patai, R. & Patai-Wing, J. (1975) The Myth of the Jewish Race (Scribner, New York). 3. Mourant, A. E., Kopec, A. C. & Domaniewska-Sobczak, K. (1978) The Genetics of the Jews (Clarendon, Oxford). 4. Carmelli, D. & Cavalli-Sforza, L. L. (1979) Hum. Biol. 51, 41–61. 5. Bonne´-Tamir, B., Ashbel, S. & Kenett, R. (1979) in Genetic Diseases Among Ashkenazi Jews, eds. Goodman, R. M. & Motulsky, A. G. (Raven, New York), pp. 59–76. 6. Bonne´-Tamir, B., Karlin, S. & Kenett, R. (1979) Am. J. Hum. Genet. 31, 324–340. 7. Karlin, S., Kenett, R. & Bonne´-Tamir, B. (1979) Am. J. Hum. Genet. 31, 341–365. 8. Motulsky, A. G. (1980) in Population Structure and Disorders, eds. Eriksson, A. W., Forsius, H. R., Nezanlinna, H. R., Workman, P. L. & Norio, R. K. (Academic, New York), pp. 353–365. 9. Kobyliansky, E., Micle, S., Goldschmidt-Nathan, M., Arensburg, B. & Nathan, H. (1982) Ann. Hum. Biol. 9, 1–34. 10. Morton, N. E., Yee, S. & Lew, R. (1982) Curr. Anthropol. 23, 157–167. 11. Livshits, G., Sokal, R. R. & Kobyliansky, E. (1991) Am. J. Hum. Genet. 49, 131–146. 12. Mobini, N., Yunis, E. J., Alper, C. A., Yunis, J. J., Delgado, J. C., Yunis, D. E., Firooz, A., Dowlati, Y., Bahar, K., Gregersen, P. K. & Ahmed, A. R. (1997) Hum. Immunol. 57, 62–67. 13. Bonne´-Tamir, B. (1985) Indian Anthropologist 1, 153–170. 14. Bonne´-Tamir, B., Johnson, M. J., Natali, A., Wallace, D. C. & Cavalli-Sforza, L. L. (1986) Am. J. Hum. Genet. 38, 341–351. 15. Bonne´-Tamir, B., Zoossman-Diskin, A. & Ticher, A. (1992) in Genetic Diversity Among Jews., eds. Bonne´-Tamir, B. & Adam, A. (Oxford Univ. Press, New York), vol. Ch. 7, pp. 80–94. 16. Ritte, U., Neufeld, E., Prager, E. M., Gross, M., Hakim, I., Khatib, A. & Bonne-Tamir, B. (1993) Hum. Biol. 65, 359–385. 17. Ritte, U., Neufeld, E., Broit, M., Shavit, D. & Motro, U. (1993) J. Mol. Evol. 37, 435–440. 18. Santachiara Benerecetti, A. S., Semino, O., Passarino, G., Torroni, A., Brdicka, R., Fellous, M. & Modiano, G. (1993) Ann. Hum. Genet. 57, 55–64. 19. Lucotte, G., Smets, P. & Ruffie, J. (1993) Hum. Biol. 65, 835–840. 20. Filon, D.,Oron, V., Krichevski, S., Shaag, A., Shaag, Y.,Warren, T. C.,Goldfarb, A., Shneor, Y., Koren, A., Aker, M., et al. (1994) Am. J. Hum. Genet. 54, 836–843. 21. Oddoux, C., Guillen-Navarro, E., DiTivoli, C., DiCave, E., Clayton, C. M., Nelson, H., Sarafoglou, K.,McCain, N., Peretz, H., Seligsohn, U., et al. (1999) J. Clin. Endocrinol.Metab. 84, 4405–4409. 22. Oppenheim, A., Jury, C. L., Rund, D., Vulliamy, T. J. & Luzzatto, L. (1993) Hum. Genet. 91, 293–294. 23. Hakim, I., Gross, M. & Bonne´-Tamir, B. (1990) in Pluridisciplinary Approach of Human Isolates, eds. Chaventre´, A. & Roberts, D. F. (INED, Paris), pp. 43–57. 24. Spurdle, A. B. & Jenkins, T. (1996) Am. J. Hum. Genet. 59, 1126–1133. 25. Sheffield, V. C., Beck, J. S., Kwitek, A. E., Sandstrom,D.W.&Stone, E. M. (1993) Genomics 16, 325–332. 26. Underhill, P. A., Jin, L., Lin, A. A., Mehdi, S. Q., Jenkins, T., Vollrath, D., Davis, R. W., Cavalli-Sforza, L. L. & Oefner, P. J. (1997) Genome Res. 7, 996–1005. 27. Vollrath, D., Foote, S., Hilton, A., Brown, L. G., Beer-Romero, P., Bogan, J. S.&Page, D. C. (1992) Science 258, 52–59. 28. Allen, B. S. & Ostrer, H. (1994) J. Mol. Evol. 39, 13–21. 29. Sommer, S. S., Groszbach, A. R. & Bottema, C. D. (1992) BioTechniques 12, 82–87. 30. Hammer, M. F., Spurdle, A. B., Karafet, T., Bonner, M. R., Wood, E. T., Novelletto, A., Malaspina, P., Mitchell, R. J., Horai, S., Jenkins, T., et al. (1997) Genetics 145, 787–805. 31. Hammer, M. F. & Horai, S. (1995) Am. J. Hum. Genet. 56, 951–962. 32. Hammer, M. F., Karafet, T., Rasanayagam, A., Wood, E. T., Altheide, T. K., Jenkins, T., Griffiths, R. C., Templeton, A. R. & Zegura, S. L. (1998) Mol. Biol. Evol. 15, 427–441. 33. Karafet, T. M., Zegura, S. L., Posukh, O., Osipova, L., Bergen, A., Long, J., Goldman, D., Klitz, W., Harihara, S., de Knijff, P., et al. (1999) Am. J. Hum. Genet. 64, 817–831. 34. Felsenstein, J. (1993) PHYLIP (Univ. of Washington, Seattle). 35. Schneider, S., Kueffer, J.-M., Roessli, D. & Excoffier, L. (1997) ARLEQUIN (Univ. of Geneva, Geneva). 36. Excoffier, L., Smouse, P. E. & Quattro, J. M. (1992) Genetics 131, 479–491. 37. Kruskal, J. B. (1964) Pyschometrika 29, 1–27. 38. Mantel, N. (1967) Cancer Res. 27, 209–220. 39. Griffiths, R. C. & Tavare, S. (1994) Statistical Sci. 9, 307–319. 40. Bertorelle, G. & Excoffier, L. (1998) Mol. Biol. Evol. 15, 1298–1311. 41. Shriver, M. D., Smith, M. W., Jin, L., Marcini, A., Akey, J. M., Deka, R. & Ferrell, R. E. (1997) Am. J. Hum. Genet. 60, 957–964. 42. Cavalli-Sforza, L. L. & Edwards, A. W. F. (1967) Am. J. Hum. Genet. 19, 223–257. 43. Semino, O., Passarino, G., Brega, A., Fellous, M. & Santachiara-Benerecetti, A. S. (1996) Am. J. Hum. Genet. 59, 964–968. 44. Mitchell, R. J. & Hammer, M. F. (1996) Curr. Opin. Genet. Dev. 6, 737–742. 45. Krings, M., Salem, A., Bauer, K., Geisert, H., Malek, A. K., Chaix, L., Simon, C., Welsby, D., Di Rienzo, A., Utermann, G., et al. (1999) Am. J. Hum. Genet. 64, 1166–1176. 46. Zoossmann-Diskin, A., Ticher, A.,Hakim, I., Goldwitch, Z.,Rubinstein, A.&Bonne´-Tamir, B. (1991) Isr. J. Med. Sci. 27, 245–251. 47. Jorde, L. B. (1992) in Genetic Diversity Among Jews., eds. Bonne-Tamir, B. & Adam, A. (Oxford Univ. Press, New York), pp. 305–312. 48. Cavalli-Sforza, L. L. & Carmelli, D. (1979) in Genetic Diseases Among Ashkenazi Jews, eds. Goodman, R. M. & Motulsky, A. G. (Raven, New York), pp. 93–104. 49. Goldstein, D. B., Zhivotovsky, L. A., Nayar, K., Linares, A. R., Cavalli-Sforza, L. L. & Feldman, M. W. (1996) Mol. Biol. Evol. 13, 1213–1218. 50. Nachman, M. W. (1998) Mol. Biol. Evol. 15, 1744–1750. 51. Szeinberg, A. (1979) in Genetic Diseases Among Ashkenazi Jews, eds. Goodman, R. M. & Motulsky, A. G. (Raven, New York), pp. 77–92. 52. Hammer, M. F. & Zegura, S. L. (1996) Evol. Anthropol. 5, 116–134. 53. Picornell, A., Castro, J. A. & Misericordia Ramon, M. (1997) Hum. Biol. 69, 313–328. 54. Sheba, C. (1971) Isr. J. Med. Sci. 7, 1333–1341. 55. Tikochinski, Y., Ritte, U., Gross, S. R., Prager, E. M. & Wilson, A. C. (1991) Am. J. Hum. Genet. 48, 129–136. 6774 u www.pnas.org Hammer et al.

ושוב איתכם ושוב איתכם

מדי פעם במחזוריות כמעט קבועה חוזרת סוגייה זאת לאתר.זה כל כך מופרך עד כי נושא זה ראוי לאתר של מדע בידיוני.אני מציע לגשת לעניין משתי זויות שונות. זוית א הגנטיקאית:פרופסור ברייאן סייקס מצא -על סמך מיטוכנדריה-שכמעט כל האירופים הם צאצאי 7 אימהות שגם הן בנות לאם קדומה מלפני 150.000שנה. לגבי הגברים-על סמך כרומזום y מצא שהם צאצאים של 18 אבות קדומים. לגבי היהודים: היהודים שבדק התברר שהם צאצאי חמישה אבות שהם-אבוי- גם אבותיהם של הערבים. כל בני האדם זהים אחד לשני בלמעלה מ99%. שבריר זעיר של אחוז מפריד בין בני האנוש. כל הסיפור מגוחךעוד יותר כיון גנטיקאים שחושבים שמה שלמדו בתנ"ך הוא מדע היסטורי חלקם כנראה דתי פרוטסטנטי או יהודי והם מחפשים אחר גן יהודי כי כךכתוב בתנ"ך. חבר"ה אלה קצת חלשים בהיסטוריה שכן אחרת היו יודעים שכל תהליכי ההיסטוריה הם גם תהליכים של עירבוב אוכלוסיות או בשפתם עירבוב מאגר גנים. מהזוית ההיסטורית: העם היהודי הוא מראשיתו עם שנוצר ממקורות רבים ומגוונים וממש לא אחידים כך שגנטית אין שום מוצא משותף.נקודת ההתחלה היא שתי ממלכות שקמו בנפרד: ממלכת ישראל שאוכלוסייתה היית הטרוגנית מאוד: כנענים יסודות ארמיים יסודות פיניקיים שבטי נוודים. אתנית תושבי השומרון היו אחר מתושבי עמק יזרעאל או מתושבי הכרמל. זאתאחת הסיבות לריבוי השושלות שהתחלפושם ממלכת יהודה הייתה יותר הומוגנית אך גם היא לא הייתה אחידה היו בה כנעניים יושבי ההר יסודות פלישתיים ושבטים שהיו דרי בקעת באר שבע שווה לקרוא על תודות תל משוש.בהמשך לאחר הכיבוש האשורי בצפון והבבלי בדרום החל תהליך של התוספות גורמים אתניים נוספים ייטורים אדומים יסודות בבליים שהובאו לכאן עוד מתקופת האשורים ו תושבי ערים הלניסטיות שהגיעו מעבר לים יסודות פיניקייים וכו. לכל הסלט הגנטי הזה צריךלהוסיף התייהדות של עמים אחרים מחוץ לארץ ויש חומר רב בנידון. איך מכל הסלט הזה אפשר למצוא גן יהודי משותף? אתם באמת מאמינים שליהודי האתיופי השחור ליהודי המרוקאי בעל גוון עור חום וליהודייה הבלונדית מרוסיה יש מוצא קדום משותף? קראתי את המחקר החדש המעניין שמזכיר לי להמליץ בחום על ספרו של פרופסור רפאל פלק גנטיקה וציונות. אהבתי את אמירתו השנונה של זנד:פעם מי שטען שיש גזע יהודי נחשב אנטישמי. כיום מי שטוען שאין גזע יהודי הוא אנטישמי רחמנא ליצלן.מדענים גנטיקאים נכבדים: במקום לעסוק במדע בידיוני תתרכזו במחקרים שיעזרו לפתח תרופות חדשות. אגב איך בעצם הגענו לדון עכשו בנושא זה.?אקרא שוב את המאמר על כפר עתרי. כנראה פספסתי משהו

ידיד שוחח אמש עם 3 גנטיקאים מהאוניברסיטה העברית והם דחו את אלחיי

בין ה- 3 הייתה פרופ אופנהיימר. מהלכת שמועה, שאלחייק היה סטודנט באוניברסיטת תל אביב ומתומכי זנד. , טעון בדיקה

מכשול בפני עיוור

זה מגוחך. פרופסור זנד איננו מלמד כלל היסטוריה של עם ישראל או של העת העתיקה.זנד מלמד כיצד אידיאולוגיות ותהליכים באירופה כפי שהם משתקפים באמנות הקולנוע.. סיפרו לי שאלה קורסים מגניבים.בהקשר לכוזרים: עוד לפני זנד רבים וטובים דיברו על הקשר בין יהודי אירופה לבין הכוזרים למשל:פרופסור אברהם פולק מייסד החוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב פול קסלר שבא מבלשנות ומוצא שיסודה של האידיש הוא משפות סלאביות הסופר ארתור קסטלר-השבט ה13 .אהוד יערי -מערוץ 2- ערך פעם סרט דוקומנטרי בנושא ועוד שכרגע שכתי את שמותיהם אלחייק צודק עקרונית אלא שחשוב לזכור שיש יסודות נוספים בהתהוות היהדות הארופית מהגרים מארץ יהודה מהגרים מיהודים מהצזרח התיכון ואירופיים שהתגיירו בעיקר בתקופה שלפני 1000-1200 שנה אל תשים מכשול בפני עיוור אם ההיסטוריונים מעלימים מהגנטיקאים שמוצאו של העם היהודי היה מלכתחילה רב-אתני החל מנקודת היווצרותו בארץ ישראל והמשך בכל המסתפחים בארצות חוץ לא היו הגניטיקאים טורחים לעסוק כלל..לאחר שקראתם את התיזה של אלחייק קראו שוב את פרופסור רפאל פלק =פרופסור לגנטיקה- המפליא להסביר את הנושא עליו כתבתי בשורות הקודמות

לא נכתב שאלחייק היה סטודנט של זנד. אתה הוא המגוחך.

להבא- נא לקרוא בעיון. איש גם לא טען שפרופ' זנד הוא מהחוג להיסטוריה של עם ישראל. מה שנכון הוא שאין לו תואר בהיסטוריה של עם ישראל.

קבוצה של גנטיקאים והיסטוריונים מכינה מאמרי תגובה לאלחייק וזנד

קבוצה של גנטיקאים והיסטוריונים הגיעה למסקנה שיש להפריך אחת ולתמיד את התזה של זנד, בייחוד לאור המחקר של אלחייק. הסדרה נמצאת בהכנה.

צאצאי הכוזרים

מדהים כמה מחקר כזה , מלחיץ את צאצאי הכוזרים. זה כל כך פשוט וכל כך בולט, איך יתכן שפתאום סתם כך יצוץ לו עם יהודי במזרח אירופה? האם ידוע לנו על נדידה של עמים מארצות החום (של המזרח התיכון) לארצות הקור? מדוע דאגו הרוסים להשמיד את כל הראיות , הארכאולוגיות, ספרותיות,היסטוריות הקושרות אותם לדת היהודית? מדוע היהודים המזרח אירופאים כל כך חוששים מהתחקות אחרי מוצאם? אפשר לקיים דיון נרחב במוצאם של האשכנזים מבלי לעשות שימושים גזעניים,מותר לקיים דיון ניטרלי על מנת לזהות קבוצה בעלת היסטוריה משותפת

23and me

למי שעוד יש ספק כי מוצאם של היהודים האירופאים דורש בירור מעמיק, מוזמן ליצור קשר עם
23andme.com/

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק