אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רומאו ויוליה \ כי בנו בחרת - שתי הצגות


התמונה של דן לחמן
רומיאו ויוליה

שתי הצגות ראיתי במרץ שנה שעברה. אף אחת מהן לא ממש ראויה להתייחסות מלאה.

מכיוון שהיו לי אורחים מחו"ל חזרתי לראות עוד כמה הצגות מן העבר. ואינני יודע מה גרוע ממה. לראות באיזו מהירות מתרפטות הצגות. עד כמה שחקנים אינם יודעים לשמור תפקיד עד שהם מגיעים לעשות פרודיה על עצמם. ולהבין שאין קשר בין הצגה שראיתי לפני חצי שנה ובין הצגה שאנשים רואים היום.

***

על רומאו ויוליה קשה למצוא להגיד משהו חדש. כולם מכירים את המחזה. מי שלא ראה אחת מן ההפקות על הבמה יכול היה לראות את אחד הסרטים שנעשו. ונעשו לא מעט. אפילו במצרים נעשה ב 1942 סרט בכיכובה של "ליילה מוראד" הזמרת שחקנית המצליחה.

לאונרד ברנשטיין הפך את המחזה למחזמר ניו יורקי.  ועשרות סרטים ומחזות אחרים עסקו באוהבים משני עברי המתרס, גם אם לא עקבו במדויק אחרי סיפור המחזה. הבדלי מעמדות. גזעים. עשיר וענייה ולהפך,אויבים פוליטיים. כולם ראו איזושהי גרסה של רומאו ויוליה, גם בלי לקשר באותו רגע.

ההצגה מוצגת באולם הכיסאות המסתובבים. בהמלט זה היה חידוש. מוריס שימל ניצל את מבנהו של האולם אך החידוש כבר עבד פחות. כעת עולה באולם הזה רומאו ויוליה. נעם שמואל קיבל תרגום חדש ומעניין של אלי ביז'אווי. תרגום קל להגיה והבנה. עם הסתמכות מסוימת על השפה המדוברת קצת שינויים וכמה תוספות משלו. האולם והתרגום הכתיבו דרך הצגה אחרת.

נראה על פניו שנעם חשב לעצמו מה עוד אפשר לחדש באולם הזה. למה שלא לשלב גם עבודות וידיאו ואם כבר אז חידוש נוסף שעוד לא השתמשו בו קודם. אזניות בהן הקהל שומע לכאורה את מחשבותיהם הפנימיות של השחקנים. תערובת שלא הצליחה להעמיק ולקשר את הטכניקות, שלא היו ממש מוצדקות.

את המשפחות היריבות הפך לשתי משפחות פשע בני ימיינו . הנסיך הפך  לבורר. דבר שעובד היטב. הבעיה מתחילה בדמויות. בעוד שהשחקנים המבוגרים יותר אריה מוסקונה, שרה פון שוורצה ורוזינה קמבוס מצליחים ליצור דמויות מודרניות משכנעות, דווקא הצעירים מבלבלים.

נראה לי שאם נעם שמואל היה נשאר עם המחזה ברמת הרחוב המודרני, כמו שעשה ברנשטיין ב"סיפור הפרברים" לבנים מול פורטוריקנים, כשכל אחד מהם שומר על המבטא המקומי האוטנטי שלו, גם הצעירים כאן היו מצליחים לבטא את הטקסטים טוב יותר.

דן שפירא שיחק את רומיאו על קביים. כך נכנסה שלא בטובת ההצגה המציאות ובלבלה דברים. אם שמואלי היה ממציא את הקביים כחלק מהבימוי, ומנסה לסמל איזה רומאו נכה אפשר היה לבדוק אם זה עובד.

ידוע ששפירא שבר רגל לפני איזה זמן. אך היו רגעים בהן זנח את הקביים וקיפץ על שתי רגליו. דבר שניתק אותי מן המחזה לשאלות, או אווי כואב לו? הוא לא ייפול? הוא מתרגש באמת עד כדי שכחה. לך תדע. בין שאר הדברים שלא היו בטובתו גם זה לא עזר לו.

יש לי תחושה לא כל כך טובה לגבי שפירא. נדמה לי שהוא התחיל להתמלא בערך בעצמו. לרגעים יכולתי כבר לחוש שהוא משחק את הרגישות של רומאו במקום להביא את הרגישות שהביא לאקווס למשל.

הוא מרשה לעצמו לעשות דברים חריגים בתיאטרון. אני מניח שאת הסצנה בה הוא מעשן סיגריה הכתיב הבמאי. את החומר ששפירא מעשן על הבמה הכתיב הוא לעצמו. כבר מותר לו, לדעתו.

 יוליה איננה אהבתו הראשונה. בתמונות הראשונות הוא מדבר על אחרת הדוחה את חיזוריו. זאת אומרת הוא איננו נער תמים לחלוטין. מה גם שהן התרגום והן חלק הבימוי של תמונות אלו מציג אותו כצעיר חרמן מדבר כמעט בשפת רחוב. וכשהטקסט איננו מיני הרי שהתנועות המלוות את הטקסט הופכות אותו לשיח צעירים חרמנים.

השינוי שחל בו מול יוליה לא לגמרי ברור, כשהוא הופך פתאום לנער רומנטי רך במידה. לצערי בדן שפירא אין מספיק רכות.  אם היה ממשיך לשחק את רומאו החרמן ייתכן שזה היה מעניין יותר. מה גם שנלי תגר לא מצליחה להיות יוליה רכה באמת.

על  נלי תגר קשה לי למצוא מה להגיד. אישיותה הבימתית, חוסר הדיקציה, הכול נראה קצת מהצד. יש בה גרעין קשה שאיננו מצליח להעביר את רכותה הממשית של יוליה. אם הייתה משחקת  יוליה יותר מודרנית וקצת יותר חשקנית מרומנטית אולי יכולותיה היו מתערבים ויוצרים דמות יותר אמינה.

מי שבזבז כמה רגעים טובים הוא יואב לוי המשחק את מרקוציו, ידידו של רומאו. יש לו מונולוג מאוד יפה על מב מלכת החלומות ויש את סצנת המוות שלו. בשני המקומות הללו הוא לא הצליח לרגש. כך שמה שנותר לנו היא הצגה עם חצי רומאו ורבע יוליה.

***

בהבימה עלה מחזה חדש  של יוכי ברנדס "כי בנו בחרת"  כפי שסיפרה בתום ההצגה (ולמעשה כתוב גם בתכניה)  אורי וידיסלבסקי כתב מוסיקה יהודית ופנה אליה שתכתוב מחזה. לא מחזמר אלא מחזה יהודי בו אפשר יהיה לשלב את המוסיקה שלו. המוסיקה אכן מאוד יפה, אם כי הייתי ממוריד שניים שלושה שירים כדי לזרז מעט את קצב ההצגה.

הסיפור נשמע מורכב לכאורה. משפחה דתית שאיבדה את אם המשפחה. נשארו בן  בעל ושתי בנות. הבן הומו. בת אחת חזרה בשאלה, ואם זה לא מספיק היא גם גרושה ונמצאת בהריון לבעלה החדש. הבת השנייה לומדת באולפנה, ימנית בדעותיה, דתייה מאוד וחיה לפי ההלכה.

הדרמה הממשית מתחילה כשנמצאת איזו תעודה המעידה שהאם הייתה נוצרייה שלא התגיירה. ולא סתם גויה אלא בת של נאצי. ומכאן מתחיל סוג של מישמש. אם הבנות תתגיירנה יוציאו את האם מקברה ויקברוה בבית עלמין לנוצרים. כשהאב כמובן רוצה שתישאר קבורה כיהודיה. ואז מסתברת הלכה האומרת שאם הבת תתגייר לפני נישואיה, גיורה לא יוכר, כי אסור להתגייר בשביל חתונה. וכך הולך ומצטבר לו ידע על עוד כמה הלכות.

נדמה לי שהקהל יאהב את ההצגה. הוא יצא בהרגשה שלמד איזה פרק חדש ביהדות ומאבקיה וצורת הפתרונות האפשריים שלה. כך שגם השואה גם ההומו גם הגוי וגם הגיור יוכלו לחיות בצוותא.

שני דברים שאני חייב להזכיר לטובה. בבית הקברות עובד שומר. שאורי אברהמי מיטיב לשחק אותו. תפקיד המזכיר את תפקידו של המשולח בהצגה הדיבוק. יש לו סצנה בה הוא רוקד, ריקוד המזכיר מאוד תנועות ממחול הקבצנים ולמחול שיצרה דבורה ברטונוב ממחול זה. אם החזה היה הולך לאיזה כיוון אחר, אפשר היה להגיד שהבימה חוזרת למקורותיה.

מי שהפתיע אותי ברמה מסוימת הוא עופר שכטר. אינני יודע אם שיחק קודם לכן בתיאטרון, ואם כן לא ראיתי אותו. אני מכיר אותו רק כמצחיקן הפרוע מהטלוויזיה. כאן, כבן ההומו, הוא מגלה שהוא יכול בהחלט לשחק בצורה מאופקת ומופנמת, ובעיקר לדבר כאחד האדם ולא בקול ובמבטא " הפרחי" היומיומי בו הוא משתמש בטלוויזיה.

הבעיה עם המחזה הוא שכנראה לא היה מי שיגיד ליוכי ברנדיס די. אי אפשר להכניס כל כך הרבה גם וגם וגם במחזה אחד. אם המחזה יצליח אולי תקבל הזדמנות לכתוב עוד מחזה. לא כל מה שהיא יודעת צריך להידחס למחזה הראשון.

מהקמח הזה אי אפשר לאפות לחם. ולכן אני אוסיף עוד הלכה אחת לידיעתה. ההלכה האומרת שלאישה אסור להיות סופר סת"ם אך לא אוסר עליה להיות סתם סופרת.

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן