ניתוח מגמות בקהילות החרדיות במדינת ישראל חלק א


התמונה של יוחאי עתריה
5063 צפיות

קטגוריה: 

מוצר ציבורי בקהילות החרדיות: ניתוח מחודש של שיווי המשקל הקיים

 

תקציר

במאמר זה אנסה להיטיב להבין דרכי התנהגותן של קהילות חרדיות במדינת ישראל מנקודת ראותו של הפרט ומנקודת ראותה של הקהילה החרדית עצמה, באמצעות עקרונות כלכליים פשוטים – היחס החלופי בין זמן לכסף, בין פנאי לעבודה וחשיבותו של המוצר הציבורי לפרט. המתודה היא איכותנית בשילוב נתונים סטטיסטיים מעטים. למאמר נבחרו, כמדגם מייצג, קהילות חרדיות בחיפה כמו גם הקהילה ה"אחמדית", הקהילה הנוצרית והקהילה ה"בהאית", וזאת על מנת להתמודד עם בעיות מתודולוגיות מהותיות בחקר הקהילה החרדית.

"מודל ההון האנושי" (Iannaccone 1990) ו"תיאורית המועדון" - Club Goods (Cornes and Sandler 1986) תוך התבססות על המודל של ברמן (ברמן 2001, 2000) ושל יאקהונה (Iannaccone 1992, 1994a, 1994b) הם הבסיס התיאורטי שעליו מתבסס המאמר. המסקנות העיקריות הנובעות ממאמר זה הן: (א) ככל שרמת ההכנסה הריאלית של "הפרט החילוני" (S)[1], תעלה (ומבחינה ריאלית היא אכן עולה (מלחי 2009)), יפעלו קהילות חרדיות באופן קיצוני יותר בשל החשש מטרמפיסטים, התחרות נגד קהילות חרדיות אחרות ובשל הצורך להתמודד עם עלייה ברמת החיים של הפרט החילוני; (ב) רמת ההכנסה של הפרט החרדי (בדגש על גברים[2]) גבוהה בהרבה ממה שנראה באופן יבש (מנקודת מבט חשבונאית – "נטו") – מכאן נגזר שיהיה קשה להעביר אותו משיווי המשקל שבו הוא נמצא לשיווי משקל חדש שבו יהיה עליו לצאת לעבודה; (ג) אושרו של הפרט החרדי "משוריין" בפני רמת שכר, וזאת, בניגוד לפרטים החילוניים. בין היתר היחס בין "פנאי" ל"עבודה" שונה מהותית בעבור הפרט החרדי (ביחס לפרט החרדי) וגם בגלל רמת הכנסה גבוהה ממה שנראה בעין בלתי מזוינת; (ד) את הנושא כולו יש לבחון מנקודת מבט של "המוצר הציבורי" (הכולל גם את ה"תמיכה בעין") שהפרט החרדי מקבל. כימות מדויק של ה"מוצר ציבורי" מחייב אותנו להגדיר מחדש את מושג העוני ("עוני עמוק" ו"עוני מבחירה") בקהילות החרדיות. הנגזרת של ההגדרה מחדש של מושג זה בקהילה החרדית קשורה ישירות לעיצוב מדיניות ולמימושה; (ה) במצב הקיים יש חשש אמיתי שפרטים אשר נמצאים במלכודת העוני יבחרו לעבור לחברוּת בקהילות החרדיות. הסיבה לכך היא אותו פער חשבונאי (נגזרת של המוצר הציבורי החרדי) שבא לידי ביטוי במוצר הציבורי שזוכה לו חבר הקהילה החרדית.

א.הצגת הבעיה

אם אחוז ההשתתפות של גברים חרדים בשוק העבודה ימשיך להיות כפי שהוא היום (בערך 38%)[3] או-אז ניתן לומר בביטחון ששוק העבודה הישראלי צועד בצעדי ענק לקראת משבר חמור (גל 2010). המגמות הדמוגרפיות מצביעות על כך שבשנת 2028 יהוו החרדים 20% מאוכלוסיית מדינת ישראל (טולידנו, ואחרים 2009, גל 2010)[4], ועם שיעור ההשתתפות הנמוך שלהם בשוק העבודה (כהן 2005), ברור כי נטל המיסוי על המגזרים האחרים יהיה בלתי אפשרי ולא יאפשר צמיחה בת קיימא (לוין 2009). בטווח הארוך יהיה על מדינת ישראל להתמודד עם בעיה זו בכלים פוליטיים וכלכליים (טולידנו, ואחרים 2009). הנושא בעייתי ביותר בשל מה שאלפנדרי מגדירה (אלפנדרי 2005) כ"עוני מבחירה".[5] מדינת ישראל תהיה חייבת ליצור מחד גיסא סל תמריצים (לוין 2009, גוטליב 2007), ומאידך גיסא להקשות על הפרט – באשר הוא – להתקיים כשהוא אינו יוצא לשוק העבודה. כמובן שיש רבדים נוספים לנושא (למשל התאמת מקומות העבודה (חקק 2004, לוין 2009)) אך הם ברמה הטכנית ואינם מהותיים.

כדי לאלץ אנשים לצאת לעבודה יש להבהיר מהי רמת ההכנסה האמיתית של פרט בקהילה החרדית, ולהסיק מכך טוב יותר מהי עלות המעבר שלו לנקודת שיווי משקל חדשה שבה הוא שותף חלקי\מלא בשוק העבודה – רק כך ניתן יהיה לקבוע את התמריצים. חבר קהילה חרדית נהנה מסל מוצרים עצום שאינו מכומת לערך כלכלי ישיר. סל מוצרים זה ניתן במסגרת השייכות לקהילה כ"מוצר ציבורי" (הכולל גם מוצר "בעין"). רק ניתוח נכון של מושג זה בעולם החרדי יוכל לבאר, מדוע בתנאים הקיימים, אין זה משתלם לפרט החרדי להצטרף לשוק העבודה. וחמור מכך, מדוע, בתנאים הקיימים, משתלם למשפחות עניות יהודיות להצטרף למגזר החרדי.

ב.מתודולוגיה

בחקר הקהילות החרדיות נתקלים בחסם אמיתי בכל הקשור למסד נתונים יציב ואמין. עובדה זו וחוסר מדיניות יציבה בנוגע לקהילות החרדיות, אינה מאפשרת להבין מגמות ארוכות טווח בעזרת רגרסיות למיניהן ולסוגיהן. בניסוח אחר: קשה מאוד לבודד משתנים שונים על מנת להבין את השלכות של כל פעולה כזו או אחרת ולכן "התוצאות רגישות מאוד למתודולוגיה" (טולידנו, ואחרים 2009, 6). משום כך נבחרה מתודולוגיה איכותנית משולבת במעט נתונים סטטיסטיים בסיסיים (על מנת לצמצם את טווח הטעות למינימום). חשוב להדגיש, בעבודה זו לא ייחשפו נתונים חדשים (פרט לשני מקרים וגם בהם אין חידוש מבחינת הנתונים אלא רק מבחינת נקודת המבט) אלא יתבצע ניתוח הנתונים הקיימים בפרספקטיבה מעט שונה.

המחקר האיכותני התמקד בראיונות עם חברי קהילות בעיר חיפה: קהילת "בעלז" - 200-100 משפחות; קהילת "ויזניץ'" - 500 משפחות; קהילת "חסידי גור" - 250-150 משפחות; קהילת "ברסלב" - 30 משפחות; קהילת ה"אחמדים" - 1,200 משפחות; הקהילה ה"בהאית" (אין זה רלוונטי לתאר את הקהילה לפי מספר משפחות - הקהילה מונה כחמישה מיליון חברים בעולם – קהילה זו מוצגת בנספחים). נוסף על כך ראיינתי גם נציג בכיר מהקהילה הנוצרית בחיפה, אך לא נציגי כתות נוצריות שונות (מספר הנוצרים בחיפה הוא בין 16,000 ל- 22,000). בחרתי לראיין גם קהילות שאינן חרדיות בעיר חיפה כדי ליצור מדד נוסף להתנהגות קהילות דתיות ברמות שונות, וכך לבחון באופן נקי יותר, וחף מדעות קדומות, ביטויים של הקהילות החרדיות. שגם כך, כפי שטוענת כהונאי – יש קושי אמיתי באפיונם (כהונאי 2004, גוטליב 2007)[6]

תרשים 1 על פי לוין (2009) הסיכוי שגבר השייך לזרם החסידי יחפש עבודה הינו גדול פי 2.8 מהסיכוי שגבר השייך לזרם הספרדי יחפש עבודה, וגדול פי 3.7 מהסיכוי שגבר השייך לזרם הליטאי יחפש עבודה. יתרה מכך, לוין (2009) גם מסיק מכך כי 71% מהגברים החסידים היו מעוניינים לעבוד, לעומת 25% מהגברים הספרדים, ורק 19% מהגברים הליטאים. יש לשים לב לקושי האמיתי בשיוך חברי של המגזר החרדי.

הראיונות היו במשרדי הקהילה, הם הוקלטו ותומללו לאחר מכן. הראיונות היו בסגנון ראיון סגור (שקדי 2003) אך גלשו לעיתים לשיחה פתוחה. השאלון נבנה לאור עקרונות המחקר האיכותני (צבר 2001). בשלב הראשון חיפשתי אחר המכניזם הבסיסי ביותר ולאחר מכן יצרתי קטגוריות – בתחילה בסיסיות ואחר כך מופשטות. לבסוף יצרתי דיאלוג בין הקטגוריות ובין המחקרים שנעשו בתחום, על מנת ליצור תיאוריה מעוגנת בשדה.

ג.הצגת התיאוריה

ג.1.הון אנושי

איכות המוצר שהקהילה החרדית מייצרת תלויה חיובית בפרטים החברים בה. פרטים מסוג R לא רק צורכים מוצר זה, הם גם היצרנים שלו דה-פקטו (Iannaccone 1990). תרומה זו באה לידי ביטוי בכסף ובזמן, וליתר דיוק מאיכות העשייה בזמן שבו הפרט פועל במסגרת הקהילה (למשל בלימודים משותפים). עשייה זו תלויה בין היתר בניסיונו הנצבר של הפרט. הקהילה היא מערכת כזו שבה הפרטים לומדים אחד מהשני, כלומר קבוצת פרטים הנמצאת בתהליך רציף של לימוד ולמידה, ככל שחבריה מומחים יותר המוצר איכותי יותר. ליכולות הללו אפשר לקרוא הון אנושי דתי (שם). רכישת מיומנות בתחום הפעילות הדתית, מיומנות המשפרת את איכות המוצר הדתי, מהווה שיפור ברמת ההון האנושי מבחינת הקהילה (שם).

ג.2.מודל המועדון

ג.2.א.מודל המועדון – הסבר כללי

מודל המועדון מנסה להסביר את הרציונליות בהתנהגות הקבוצות הדתיות. המודל מסביר את הקורבן. בעזרת מודלים כלכליים אנו מצליחים להבין טוב יותר את הבחירה ואת ההתנהגות הדתית של האנשים. בבסיס מודל זה עומד הרעיון שהוצג באשר ל"הון האנושי" (Iannaccone 1990). מודל המועדון קושר בין הפרט לקהילה: ככל שהזמן המוקדש לחיי הדתיים גדול יותר, הדבקות גדולה יותר והרווח (תועלת) שלי כיחיד בקבוצה גדול יותר – מכאן שכוחות אבולוציוניים-כלכליים יכולים בתנאים מסוימים (תנאי סובסידיה כפי זו שנהוגה בישראל) לדחוף את המועדון (הקהילה החרדית) לנהוג באופן קיצוני בכל הקשור לדרישותיה מן הפרט החבר בה.

מחד גיסא רוצה הקהילה שכל חבריה יהיו אדוקים עד כמה שאפשר, דהיינו הקהילה דורשת נאמנות מצד חבריה, מאידך גיסא, ברור האינטרס של פרט (גם מסוג R , וגם, כפי שנראה בהמשך, פרט מסוג S ברמת

הכנסה נמוכה[7]) להיות טרמפיסט, ז"א, להיות חבר בקהילה חזקה שמקדמת אותו בכל הנוגע למוצר R - קהילה ברמת אדיקות גבוהה משלו (כך הוא ממקסם את התועלת ממוצר R) ותוך כדי כך לנסות וליהנות מחופש מסוים שיאפשר לו לעלות את רמת הכנסתו הכללית. כאשר מבינים האינטרס הקהילתי ואת האופן שב הקהילה מבוססת על פרטיה, ברור מדוע הקהילה תנסה להיפטר מטרמפיסטים. הדרך הטובה ביותר היא העלאת המחיר (קנס) של מוצר R.

ג.2.ב.בכתות קיצוניות

מדוע קהילות שדורשות מאיתנו יותר, צומחות, בעוד, כאלו שדורשות מאיתנו פחות, מאבדות אחוז לא מבוטל מחבריהן (Iannaccone 1994c)? היכן בדיוק נוצר הרווח הגדול (לחבר קהילה כזה או אחרת) שגורם לחברות בכת קיצונית להיות אטרקטיבית במיוחד. ובכן, התשובה, איננה סותרת את הגישה התועלתנית, נהפוך הוא, התובענות הקהילתית-דתית יוצרת שלושה תהליכים עיקריים: מחויבות גבוהה, רמת השתתפות גבוהה (ולכן) העלאת הרווח הנקי של חברי הקהילה – כבר ראינו שהתוצר הדתי קהילתי נוצר ע"י תרומה של השותפים בקהילה לקהילה. ככל שהחברים מסורים יותר, דבקים יותר, כך גם הם תורמים יותר למוצר המשותף, הפרט, כחבר בקהילה, מושפע חיובית מחברים שתורמים לקהילה. באותו האופן הוא גם מושפע שלילית מחברי קהילה שאינם נותנים דבר מעצמם (Iannaccone 1994c).

ברור שלכל חבר יש אינטרס ליהנות מקהילה שמייצרת עבורו מוצר חיובי. אולם, ללא השקעה מצידו הוא לא אלא "טרמפיסט". אפשר לאפיין שני סוגי "טרמפיסטים": אחד שמנסה להשתלב בחברה שרמת ההקרבה בה גדולה משלו, ולפיכך פוגע במוצר הציבורי. השני, גבולי יותר, כאשר פרט מצטרף לקהילה בגודל אופטימאלי שבה כל חבר נוסף, גם אם הוא מצוי באותה הרמה, פוגע במוצר הקהילתי.

ישנם כמה דרכים לנסות ולהיפטר מטרמפיסטים, הדרך היעילה ביותר היא הפיכת החברות בקהילה ליקרה. המחיר בא לידי ביטוי בשני אופנים: (א) הגבלות בכל הנוגע למוצר האלטרנטיבי - איכות חיים גשמית (זו כמובן הגדרה אבסטרקטית ביותר, אך לדעתי זו ההגדרה שמתארת את המצב באופן הטוב יותר – אני סבור שהמושג "רמת חיים" גורם לדיון כולו להיות שגוי). בנוסף, (ב) דרישה להשקעת זמן ממושך ומשאבים רבים בקהילה (Iannaccone 1994c).

נוצר מצב חדש שטוב לשני הצדדים, הקהילה מרוצה משום שחבריה נאמנים לה, והפרטים מרוצים מכיוון שהם נהנים ממוצר ציבורי איכותי - קהילה חזקה ללא טרמפיסטים הפוגעים במוצר הכללי. הקורבן הנדרש מהפרט לא רק משמר את רמת הקהילה, למעשה הוא מעלה אותה. הקהילות החרדיות יצרו מצב בו הקורבן הגדול לא מאפשר לחבריה לבחור דרך ביניים (יש המסבירים בכך גם את הלבוש השונה בקהילות החרדיות השונות (ברמן 2001)). כאמור, התיאוריה, בכל הקשור בקהילות קיצוניות, צופה שקהילות אלה יהיו סגורות יותר, חבריהן נאמנים יותר, עיקר התרומה תהיה בהקדשת זמן – כמוצר חילופי מושלם לכסף.

ג.3.מודל המועדון – השלכות על הקהילות החרדיות בישראל

ג.3.א.הקהילות החרדיות בישראל

הקהילה החרדית מעמידה אלטרנטיבה עתירת זמן, אלטרנטיבה שדורשת קורבנות אל מול התפתחות הכלכלה המודרנית. עבור חבר בקהילה החרדית ההשתייכות אליה (לקהילה) היא הביטוח הטוב ביותר (Scheve and Stasavage 2006) (הביטוח נובע ממעשי הצדקה והעזרה ההדדית שניתנת אך ורק לחברי מועדון), על כל צרה שלא תבוא, אך, בכדי לזכות בביטוח זה יש "לעבוד קשה" המס שחבר בקהילה נאלץ לשלם הוא גבוה באופן קיצוני. ככל שהסובסידיה עולה כך, כאמור, "כדאי" יותר להיות חבר בקהילה החרדית (ההטבות גדלות) ובהתאם גם דרישות הקהילה החרדית עולות. לחברי הקהילה החרדית יש מטרה ברורה: צמצום ההשפעות החיצוניות, הקורבן הוא הדרך היעילה ביותר (ברמן 2001).


מודל המועדון מצליח להסביר מדוע אבות, במשפחות חרדיות עניות בישראל, בוחרים לא לצאת לעבודה לפחות עד גיל ארבעים, על אף שהחוק בישראל (פטור משרות צבאי) מתיר להם לצאת מהישיבה ולעבור לשוק העבודה שנים קודם (בגיל 35). עפ"י מודל המועדון, כל התערבות חיצונית בקהילה, וסובסידיה היא התערבות חיצונית, יכולה לגרום, ואף גורמת, לשינויים דרמטיים בהתנהגותם של חברי המועדון, במקרה שלנו "מועדון" הקהילה החרדית וגורמת לירידה דרמטית בהיצע העבודה מצד חברי הקהילה (ברמן 2001).

ג.3.ב.

 

תרשים 2 על פי התחזיות (תחזיות שנבנות על פי תיאוריה שהפטור מהשירות הצבאי הוא הסיבה העיקרית לחברות בקהילה החרדית) היינו אמורים לראות ירידה משמעותית במספר החברים בני 35 בישיבה, אלא שזה לא קורה. זו אחת הנקודות שברמן (ברמן 2000) מתייחס אליהן בתיאוריה שהוא מציג. סימן זה מצביע על הצורך של הפרט החרדי "להוכיח" לקהילה שהוא אינו "סתם טרמפיסט". כאמור, לימודים בישיבה הם אחד הסממנים המובהקים לדבקות קהילתית. הבחירה בישיבה הפכה עם השנים להיות בחירה עלובה יותר ויותר "עלובה" (כהן 2005). כאשר מנסים לחשוב על התהליך שאמור להתרחש על גברים בני 35, חברי הקהילה החרדית, הגיל בו דחיית השירות הצבאי הופכת לפטור קבוע אפשר היה לחשוב שבגיל זה תהיה ירידה דרמטית במספר האברכים. אולם, בפועל, אנו רואים שגיל העזיבה הממוצע את הישיבה הוא 41. חשוב להדגיש, שעובדה זו מתמיהה אף יותר כאשר אנו חושבים על התועלת השולית של ההכנסה לחבר קהילה חרדית שיוצא לשוק העבודה (הצפי מדבר על הכנסה כפולה לפחות מהכנסה של אברך בישיבה) (ברמן 2000)


השלכות הסובסידיה על הקהילה החרדית

לכאורה נראה שסובסידיה מגדילה שיווין בין קהילות. אלא שעל פי ברמן (2000) היא למעשה מעצימה את אי השוויון. בגלל החשש של הקהילה מטרמפיסטים הקהילות המסובסדות "נאלצות" להעלות עוד ועוד את מחיר החברות בהן וגוררות עצמן יותר ויותר לכיוון עוני שמתבטא בעלייה בילודה ובכניסה מאוחרת מאוד לשוק העבודה[8]. יתר על כן, ה"איום" של החברה החילונית גורם לקהילה החרדית להסתגר, להעלות את מחיר השייכות, ובסופו של דבר להפוך יותר ויותר רדיקאלית (ברמן 2000). כך שלמעשה הסובסידיה מייצרת תמריץ עבור הקהילה החרדית להפוך ולהיות קיצונית יותר וסגורה יותר לעולם החילוני (ברמן 2001).[i]

ד.הצגת הממצאים והצגת טענות המחקר

ד.1.הקהילה והפרט – יחסי הגומלין וההשלכות

ד.1.א.מקומה של הקהילה בחיי הפרט (צעד ראשון)

יאנקהונה (Iannaccone 1994a) טוען שיש קשר חיובי בין הדרישות של הקהילה מחבריה לבין קיצוניותה. כפי שמיד נראה, הראיונות מחזקים טענה זו. בהתאמה, טוענים יאנקהונה (שם) וברמן (ברמן 2001) הקהילה גם מעניקה יותר שירותים לחבריה. חשוב להבין כבר בשלב זה, אם טענה זו נכונה בכל הקשור לקהילות החרדיות בישראל – יש לכך השלכות דרמטיות על המדיניות הנגזרת.

הקהילה הדתית (כת) דורשת מהפרט את כל זמנו:

"חיי הקהילה הם 24 שעות ביום, יש משמעות לתפילה ביחד, לארוחות, גם מי שעובד מקפיד... מעבר לשלוש תפילות משותפות הראש שלי תמיד בקהילה...אני לומד בערב....החיים הם פה 24 שעות בתוך הקהילה..גם מי שיוצא לעבוד, הוא עדיין חלק מהקהילה - בערב, בבוקר"(מנהל קהילת בעלז חיפה[9]); "אנחנו אוכלוסייה עובדת, אבל כולם חייבים ללמוד בין השעות תשע לעשר בלילה וכמובן תפילות...חברי הקהילה הצעירים לומדים משש בבוקר עד שתיים עשרה בלילה."(ממנהיגי קהילת ויזניץ[10]) ; "אני מתחיל לפני ארבע בבוקר עד שמונה (שחרית, מקווה תפילה), אח"כ צהריים, ערב.. אין זמן אין זמן אין זמן - מצוות צריך לקיים"(חבר בקהילת הברסלבים בחיפה[11])

כך, שלמעשה, הקהילה היא ביתו של חבר הקהילה החרדית:

"הבית השני שלנו זה בית הכנסת...סעודות...ההווי של בית הכנסת זה כמו בית....חברי הקהילה באים כל לילה להגיד לילה טוב כמו לאישה כמו לילדים...החיים שלנו זה הקהילה מהלידה עד הבית קברות...רק שאין ברירה[12] אנו יוצאים החוצה"(ק.בעלז). והיחס הדדי, דהיינו הפרט אינו משקיע ממרצו ומזמנו לקהילה ללא תמורה, הקהילה מעניקה לו חזרה - ברמה הכלכלית, בשירותי חינוך ובמישורים נוספים: הקהילה היא הרבה... יש תמיד מי שעוזר...יש רשת ביטחון...הקהילה עוזרת....יש תמיכה כלכלית מאוד גדולה...אחד שנופל, אנחנו מחזיקים אותו.....השנה חילקנו עשרה מיליון שקל (מתוך תרומות שנאספו בעיר חיפה)....תמיכה כלכלית ובגדול.....אנחנו דואגים לקייטנות לימודים"(ק. בעלז); "יש חוגים...עזרה בלימודים...קייטנות"(מזכיר הקהילה האחמדית בחיפה[13]); "יש תמיכה כלכלית מאוד גדולה" (נציג הקהילות החרדיות חסידיות אשכנזיות בחיפה[14]).

את אותה מחויבות רואים גם בקהילת האחמדים: "העדה תומכת בחברים...העדה פה, תמיד...הקהילה היא רשת ביטחון....אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד...כולם עובדים בשביל העדה"(אחמדים). מהראיונות עולה גם שהפרט (כחבר קהילה) חש חובה גדולה כלפי הקהילה: "אתה רוצה לעזור לאותו חבר קהילה"(נציג הקהילות האשכנזיות).

כפי שניתן להבין, ההשלכות של חברות בקהילה חרדית מרחיקות לכת: "לנטוש את הקהילה זה כמעט בלתי אפשרי לנוכח אורח החיים שלנו"(נציג הקהילות האשכנזיות). בקהילות ליברליות יותר, לעומת זאת, כגון הקהילה הנוצרית בחיפה ("הקהילה הנוצרית ברובה ממש לא דתית, הרוב המוחלט הוא חילוני לחלוטין...בקהילה שלנו אין פנאטיות" (מזכיר מוסד "הבית הנוצרי" חיפה[15]).) החברים "נותנים" פחות, ובהתאם גם "מקבלים" פחות:

"חבר ממוצע לא מקדיש יותר מערב בשבוע, לרוב פחות...אנשים עסוקים עובדים...הקהילה חשובה, לא מאוד חשובה, הקהילה היא יותר חילונית, % 50 לא מתעניינים בכלל, ההתעניינות היא בעיקר לפני חגים"(נוצרים).

כאמור, החיים החילוניים אינם משאירים מקום נכבד לחיי הקהילה:"הנוצרים עקפו את החילוניים משמאל...זו בעיה מסוימת בכל הנוגע לחשיבות הקהילה בחייהם" וההשלכות ברורות: "זה נכון שיש עזיבה מסיבית של הקהילה" (נוצרים)

הראיונות ממחישים את תפקידה החשוב של הקהילה הדתית-חרדית בחיי הפרט. מידע זה אקוטי להבנת ההיגיון בהתנהגות הפרטים - חברי הכתות הדתיות - ולהבנת הרציונל בהתנהלות הכת הדתית. הראיונות מציירים תמונה ברורה, ולמעשה מאששים לפחות באופן חלקי את טענותיו של ברמן (2001): אי אפשר להיות "טרמפיסט" בכת דתית קיצונית, האנרגיה והמשאבים שיש להשקיע בקהילה לא מותירים זמן "לרקוד על שתי החתונות". פן נוסף שנחשף בכל הנוגע לטרמפיסטים הוא שאכן, מול דרישות נמוכות יותר ישנה תמיכה פחותה של הקהילה בפרט, לפיכך לפרט לא כדאי להשקיע בקהילה שאיננה תומכת בחבריה, מה שיוצר תהליך של קהילה חלשה יותר ויותר (הקהילה הנוצרית בחיפה), כזו שמעניקה פחות לחבריה ולפיכך גם דורשת פחות. הממצא מתאים לתפיסתו של יאנהקונה (Iannaccone 1994a) אשר מנסה להסביר, בעזרת התיאוריה, את הנתונים האמפיריים ולענות על השאלה: מדוע כתות קיצוניות צומחות בעוד קהילות ליברליות יותר מאבדות חלק לא מבוטל מחבריהן. כאמור יש כאן מלכוד מובנה ויש להבין את הדברים מנקדות המבט של הקהילה החרדית על מנת להצליח להתמודד עם הבעיות

במקרה של הקהילות החרדיות אנו רואים שחברי הקהילה מקדישים את מירב שנותיהם ללימוד בישיבה, לקהילה (כמובן שלימודים בישיבה אינם מאפשרים יציאה מלאה לשוק העבודה) - לא נותרים סימני שאלה לגבי האינטנסיביות של החיים הקהילתיים, לצמא הקהילתי לזמנו של הפרט. כאמור, "ניתן להעריך שגברים חרדים בעלי הכנסה גבוהה יחסית הם פחות דתיים מגברים חרדים בעלי הכנסה נמוכה[...]הנוטים להתמיד בלימודים בישיבה" (טולידנו, ואחרים 2009, 23).

 

ד.1.ב.הצורך של הקהילה בכסף

אחת מאבני היסוד של המודל היא התחלופה בין זמן לכסף והשלכותיה. הפרט בוחן את תרומתו לקהילה במונחים של רווח והפסד (גם אם מסגרת הבחירה שלו מצומצמת לא ניתן לבטלה – לא ברמה התיאורטית ולא ברמה הפרקטית). באופן דומה, בוחנת הקהילה את תרומתו של הפרט לה: כסף או זמן, במונחי רווח והפסד. כאמור, ניתן להראות מסירות לקהילה בשתי דרכים, הראשונה: כמות הזמן שמוקדשת לקהילה; השנייה: כמות הכסף שמועברת לקהילה ע"י הפרט (Iannaccone 1994a, 1994b). הקדשת זמן מוכיחה אדיקות ומקרבת את הפרט לקהילה, לכן, בעיני הפרט, "ההקרבה" מקדמת אותו בכל הנוגע למוצר הדתי, ומאפשרת לו ליהנות מהמוצר המשותף "ששרים ביחד זה מחזק...זה מביא אותי לרגשות עילאיים יותר"(ק.ויזניץ') שהקהילה מייצרת:

"ברור שההתלהבות בתפילה מוסיפה לי בתיקון האישי שלי, זה מדביק אותי, מביא אותי למחוזות רוחניים גבוהים יותר...אתה יודע מה זה להיות בבית כנסת עם עוד 1000 חברים שכולם מתפללים בהתלהבות, אתה נסחף, גם אם קשה לך"(ק.ויזניץ').

אולם, כפי שיאנקהונה  (Iannaccone 1994b) חוזה, הפרט לא יכול לתרום רק זמן, גם לתרומה הכספית יש חשיבות: "הכסף זה הג'יהאד זו האמונה האמיתית...לא חייבים לתרום...אבל יותר ויותר תורמים 10%...מי שלא תורם מעל זמן מסוים יוצא מן הקהילה"(ק.אחמדים.) הוויתור על הכסף אינו נובע רק מרצונו של הפרט להראות עד כמה הקהילה חשובה לו, הוא נובע גם מצרכי הקהילה. כסף הוא משאב הכרחי לכך שהקהילה תמשיך להתקיים, לכן גם הקהילה משדרת לחבריה: לתרום רק זמן זה אינו מספיק, תרמו גם כסף. התוצאות ברורות: "אנשים תורמים זמן וכסף"(ק.אחמדים). זה אחד העקרונות החשובים בדרך ליצירת מוצר ציבורי חרדי ייחודי.

לקהילה חשוב לשמור על יחס מסוים בין התרומה הכספית להשקעת הזמן, היא אינה יכולה לספק לפרטים תחלופה מלאה בין המוצרים, לפיכך, בעיני הקהילה, שלא כמו בעיני הפרט, זמן וכסף אינם חליפיים באופן מוחלט. הפרט יכול להשקיע בקהילה זמן או כסף. הוא יכול לעבוד יותר ולתרום יותר כסף, או לעבוד פחות ולהשקיע יותר זמן בקהילה, באמונה. בעיניו של הפרט היחס בין זמן וכסף הוא יחס בין משאבים חליפיים: "אני לוקח יום חופש, מפסיד כסף, אבל אני מרוויח עכשיו הרבה, אני מקבל, ברמה הרוחנית" (ק.אחמדים). הפרט משתמש בפונקצית תועלת פנימית בה הוא מכמת את האמונה (וכמובן גם סך הערכים המוספים) להכנסה כספית – וזאת עפ"י מבנה העדפות שלו. בדרך זו מגיע הפרט לנקודה שבה התועלות השוליות שוות (כל פרט והעדפותיו; לפרטים שונים העדפות שונות ולכן גם נק' שיווי משקל שונות), ובנקודה זו הוא בוחר להיות[16]. ניתן לבנות סרטוט (גרף) דומה גם לקהילה (כמו זו של הפרימה התחרותית). האחרונה מנסה למקסם תועלת תחת אילוצי תקציב, אלא שלקהילה יש אילוצים שהפרט אינו מתייחס אליהם. הפרט אינו מתמודד עם הצורך לייצר מוצר ציבורי (R) אל מול המוצר החילוני (S), בעוד ראשי הקהילה, חובה עליהם, בכדי לשרוד, להתמודד עם בעיית המוצר הציבורי. האילוצים מגיעים מכמה כיוונים, אציין שניים עיקריים: ראשית ישנו הרצון לשמור את הקהילה סגורה במידת האפשר על מנת לייצר פרטים שאינם מסוגלים ו\או רוצים לעזוב את הקהילה, אילוץ שמחייב את ראשי הקהילה ליצור מסגרת אוטרקית[17]. כלומר, על אף שהקהילה זקוקה לתרומות כדי להתקיים היא אינה רוצה לדחוק את חברי הקהילה לעבוד בעולם החילוני, מסיבות ברורות ומעדיפה להסתמך על תרומות של נדבני הקהילה הגדולים: "יש היום עשירים בקהילה שיכולים לקנות את מלכת אנגליה, הם יממנו אותנו...יהיה בסדר"(ק.בעלז), ושנית, על מנת להתמודד עם בעיית הטרמפיסט. שני האילוצים הנ"ל קשורים באופן ישיר לחוסנה של הקהילה. בגלל האילוצים האלה הקהילה נמצאת ביחס אמביוולנטי בנוגע להכנסות חברי הקהילה מעבודה: מחד גיסא היא זקוקה לכספים ומאידך גיסא היא אינה יכולה להתיר את הרסן. מבחינת הקהילה אילוצים שנובעים הן מתחרות פנימית והן מתחרות חיצונית לא מאפשרת לה להציב את הזמן והכסף כמוצרים חליפיים, עם זאת, כאשר בוחנים את כל קשת הקהילות מבינים שלמעשה כל המוצרים נמצאים על המדף מבחינת היחסי החלופה בין זמן לכסף – ניתן להניח שככל שתקציבי המדינה ("התקציב שלנו נפגע מאוד" (נציג הקהילות האשכנזיות)) יפחתו נמצא יותר חברי קהילה עשירים שמחזיקים את הקהילה ולקהילה לא תהיה ברירה אלא לחיות איתם, על היתרונות והחסרונות שבכך.

ד.1.ג.השלכות כלכליות על חברי הקהילה

זמן הוא משאב חליפי לכסף, לכן כתוצאה מהזמן הרב שמשקיעים החרדים בלימודים הם אינם יכולים לעבוד, מה שהופך את חייהם מהבחינה הכלכלית לקשים מאד:

"מהפן הכלכלי חיי האברך הם מאוד מאוד קשים, לעיתים אינני מבין כיצד הם מצליחים לגמור את החודש"(ק. בעלז); "אברכים מרוויחים ביחד עם האישה 4000 שקלים אבל הם מאושרים! איך זה אני לא יודע אבל זו המציאות... חיים בצנעה...אין צורך במסעדות ביציאות...האושר הוא מן הלימודים ומן הקרבה"(ק. בעלז); "רק ה 20% שיכולים להרשות לעצמם כלכלית ומאוד אוהבים את זה נשארים לכולל"(ק. ויזניץ')

תרשים 3 נתונים עדכניים יותר (מלחי 2009) מצביעים שוב על השתתפות נמוכה של חברי הקהילה החרדית בשוק העבודה. כהונאי (כהונאי 2004) חושף עובדה פשוטה חברי הקהילה החרדית יוצאים פחות לשוק העבודה מאשר שאר האוכלוסייה, המגמה מובהקת במיוחד בקרב גברים מלומדים (16+ שנות לימוד). משמע, ככל שאתה חבר קהילה "איכותי יותר" כך הוא מעורב פחות בשוק העבודה. באופן אבסורדי – לאלו יש את יכולת ההשתכרות הגבוהה ביותר במגזר החרדי.


  

תרשים 4 תרשים זה קריטי במיוחד לעבודה זו. מתרשים זה ניתן להבין שככל שרמת השכר עולה כך פחותים הסיכויים של הגבר החרדי להשוות את רמת שכרו לזה של הפרט החילוני. זה הניתוח האמיתי בכל הנוגע לאלטרנטיבה הקיימת במדינת ישראל לגברים חרדים בשוק העבודה. נקודת האיזון ביא ברמה של 7,500 ₪, מעל שכר זה, קרוב לודאי שאינך חרדי, מתחת לשכר זה, קרוב לודאי, שאתה חרדי (כמובן במקרה של גברים). התרשים מתוך (לוין 2009).

 

תרשים 5 מאפיינים בסיסיים של משפחות עניים בישרא - חשוב להבין שגם בכל הקשור להגדרת העוני יש אי הסכמה בקרב חוקרים שונים. ברור מתרשים זה כי קבוצת הסיכון לעוני (ברמה זו או אחרת) הם משפחות ששני בני הזוג אינם עובדים. משפחות בעל מפרנס אחד מאפיינים חרדים (אישה עובדת) ובני מיעוטים (גבר עובד). (אלפנדרי 2005, גוטליב 2007).

כאמור, מחקרים שונים (כהונאי 2004, מלחי 2009, גוטליב 2007, לוין 2009), מראים באופן מובהק שחברי הקהילה החרדית משתתפים בשיעורים נמוכים משמעותית משאר האוכלוסייה בשוק העבודה. יתר על כן, הנתונים מצביעים על כך שככל שחבר קהילה "איכותי יותר" כך הסיכוי שהוא ישתתף בשוק העבודה פוחתים – למרות שיכולת ההשתכרות שלו, על פי גוטליב (2007), גבוהה יותר באופן יחסי לחבר קהילה חרדי פחות מלומד (התחרות של הקהילה החרדית היא במיוחד על אותם חברים איכותיים ומכאן שהיא קשה במיוחד – נוכח יכולת ההשתכרות האלטרנטיבית שלהם).

כבר ראינו שהכנסתו הנמוכה של פרט מסוג R היא פועל יוצא של כמות הזמן המוקדשת (ומעצם השייכות למערכת) לקהילה, כמו גם מהעדר כלים של חברי הקהילה החרדית להשתלב בשוק העבודה (חקק 2004, כהונאי 2004, גוטליב 2007, לוין 2009). אולם, כפי שנראה בהמשך, למרות שנתונים אלו מצביעים על עוני, ואפילו על "עוני עמוק"[18], אין זה המצב האמיתי – הסיבה לכך נעוצה באותו מוצר ציבורי שהקהילה החרדית מייצרת באופן ייחודי לחבריה.

(חשוב להדגיש בהקשר של המושג "עוני חריף" וביחס שלו לאותו "מוצר ציבורי" שעומד בבסיס התזה שמוצגת בעבודה זו: קצב הגידול באוכלוסייה החרדית והעובדה שיש קם ועולה "דור שלישי" של אברכים הופך את היכולת של הקהילה להחזיק את חבריה לבעייתי במיוחד ומכאן שעוני עמוק אכן מתפתח בחברה החרדית מכאן שהתחרות של הקהילות החרדיות קשה יותר ומכאן גם הצורך של קהילות אלו להפוך את מוצר S לפחות ופחות נגיש - כמה שניתן פחות (לוין 2009, גוטליב 2007)).

אם כן, הקהילה נוקטת באמצעים שמבטיחים לה את מסירות החברים. מחד גיסא הדרישות הקיצוניות מחברי הקהילה הופכים חברות מזויפת בקהילה לבלתי אפשרית ומאידך גיסא הקהילה מייצרת מצב בו לפרט החרדי אין באמת אלטרנטיבה לשנות את שיווי המשקל הכלכלי באופן מהותי (גוטליב 2007). האלטרנטיבה של פרט מסוג R היא עבודה שלא מעניינת אותו ברמת שכר נמוכה[19] (לוין 2009, גוטליב 2007), וזאת אל מול המוצר הציבורי שהקהילה החרדית מספקת עבורו.

תרשים 6 לחברי הקהילות החרדיות חסרים הכלים על מנת להשתלב בשוק העבודה ברמה כזו שתאפשר להם להגיע לרמת החיים שבהם הם מצויים כבר היום מבלי לצאת לשוק העבודה. חשוב להבין, איכות החיים, גם בקרב הקהילות החרדיות, לא באמת מנותק מרמת החיים. הפער החשבונאי מצביע על כך שרמת ההכנסה האמיתית של חברי הקהילות החרדיות גבוה משמעותי ממה שנראה עפ"י נתוני הלמ"ס (מלחי 2009)

 

ד.2.הסתגרות כיתתית ושמירה על חברי הקהילה

ד.2.א.נישואים פנים קהילתיים

בכל קהילה סגורה יש לנישואין משמעות גדולה, בכתות הקיצוניות נוספים לנישואים ערכים מוספים מהותיים. הנישואין הם כלי להרחבת הקהילה - כיון שבכתות הקיצוניות אין מצטרפים חדשים. חילונים מעטים חוזרים בתשובה הישר לקהילת חסידי גור (לדוגמה), לרוב הם מצטרפים לקהילת "בעלי תשובה" - ברסלבים וכדומה (יונה ו גודמן 2004). גם אם יש חוזרים בתשובה שרוצים להיות חלק מקהילות "אקסקלוסיביות" מעמדם בתוך הקהילה שונה: "אני אחתן את הבת שלי עם ברסלב...תראה אנחנו חוזרים בתשובה, אני מבין את המשפחות החרדיות שלא רוצות להיפתח...תראה זה לא מתאים"(ק. ברסלב.)

מעבר לכך טענתם של הקהילות האשכנזיות-חסידות-חרדיות בחיפה היא שהם לא מנסים להחזיר אף אדם בתשובה:"אנחנו לא עוסקים בחזרה בתשובה, וזו הסיבה היחידה שאין לנו חוזרים בתשובה"(מהמנהיגים הבחירים של קהילת סרט ויזניץ' חיפה) אחת הסיבות לכך היא ש: "כדי להחזיר בתשובה צריך לצאת לרחוב כלומר להתערבב בעולם החילוני...יש לכך השלכות..." (שם) (שוב נחשף כאן ניהול יעיל ורציונלי של מנהלי הקהילה).

התיאוריה של יאנקהונה (Iannaccone 1990) מייחסת לנתון הזה משמעות רבה. לפיכך, חשוב לבדוק מה מראים בנושא הנתונים האמפיריים: "רוב חברי הקהילה נולדו בקהילה, אין חוזרים בתשובה, המצטרפים הם דרך שידוכים עם קהילות בעלז בערים שונות"(ק. בעלז).

הקהילה מנסה למצוא שידוך פנים קהילתי[20]:

"הרוב נשארים פה, נישואים בתוך הקהילה ו"ייבוא" מקהילות זהות בארץ...זה אך טבעי שהנישואין הם פנים קהילתיים, אנחנו רוצים לשמור על הקהילה"(נציג הקהילות האשכנזיות); "נדיר שיש נישואין בין קהילתיים...15% נישואים חוץ קהילתיים אבל אנו מעדיפים פנים קהילתיים"(ק. בעלז); "אלוהים הוא היחיד שיכול ליצור שידוך אבל ברור שאנחנו מעדיפים נישואין פנים קהילתיים"(ק. ויזניץ'); "אנחנו מעדיפים נשואין בתוך הקהילה...רק בגלל בעיות של קשר דם אנו גם מתחתנים עם בנות הקהילה האסלאמית"(אחמדים); "בנישואין חוץ קהילתיים אנחנו מאבדים השקעה...במובן מסוים"(ק. ויזניץ')

התנהגות זו תואמת את התיאוריה שיאנהקונה (Iannaccone 1990) מציג, כאשר שני בני הזוג מייצרים את המוצר הדתי ביחד זה נעשה ביעילות גדולה יותר. בני הזוג מלמדים אחד את השני, תומכים אחד בשני ולכן יוצרים מוצר איכותי יותר.  אין וויכוח לגבי ההשקעה הדתית, יש הרמוניה בכל הנוגע להתנהלות הדתית של התא המשפחתי (שאלות חינוכיות וכדומה) והקהילתי. מאותם הטעמים נישואין בין בני קהילות דתיות שונות תהיה בעייתית. על כן, ברור, מדוע יש העדפה ברורה לנישואים פנים קהילתיים. עוד יאנהקונה (1990) ממשיך וטוען, נישואים חוץ קהילתיים לרוב יהיו בין בנים (האישה כאמור, "מועברת" לקהילה של הגבר או לחילופין נשארת באותה קהילה אך לא באותו אזור גיאוגרפי ואפילו לא באותה המדינה) לקהילות דומות יחסית - המציאות בחיפה, כפי שהיא מצטיירת מתוך הראיונות מאששת את הטענה. יש לציין שבעניין הנישואין אנו רואים התנהגות דומה גם בקהילות אדוקות פחות, שם אין אמנם התנגדות לנישואין בין פלגים שונים, אך קיימת התנגדות לנישואין של חברי הקהילה עם חברי קהילות ממגזרים אחרים - לדוגמה נישואין בין נוצרים ליהודים או למוסלמים. (מה שמתאים למודל; הקהילה הנוצרית בחיפה אינה מייחסת חשיבות גדולה לפלגים הפנימיים אלא לקהילה הנוצרית בכללותה - "אנו רואים כמטרה להשאיר אנשים בקהילה הנוצרית"(נוצרים); "אין כמעט נישואי תערובת, רוב הנישואין הם בתוך הקהילה הנוצרית (ללא שום משמעות לפלגים הנוצרים)" (נוצרים))

השאלה היא מדוע "חסיד גור רוצה שידוך מגור"(ק. ברסלב.)? כאשר חוזרים למודל המועדון ובוחנים את ההתנהגות דרך מודלים כלכליים התמונה מתבהרת; יש תחרות בין הכתות, כל כת מנסה לשמור על חבריה, תחרות זו מחריפה לאור העובדה שההצטרפות לכת (החסידית) היא כמעט בלתי אפשרית לפרט החילוני - הן מבחינתו והן מבחינתה של הכת - ולכן הדרך היחידה לשמור על גודלה של הכת היא ריבוי טבעי - "רוצים לשמור על הקהילה"(ק. ברסלב.); "הקהילה גדלה היום רק מהפריון"(ק. ויזניץ'). הנישואין הפנים קהילתיים הם הכלי היעיל ביותר לשמירה לא רק על מספר החברים בכת אלא גם על אורח החיים הייחודי לה.

עוד חשוב להוסיף בכל הקשור לנישואים ושיקולים כלכליים של פרט מסוג R: (גם) בחברה החרדית "תלמיד חכם" שווה שידוך טוב. משמע אישה שיכולה לפרנס אותו (גוטליב 2007). מכאן ניתן ללמוד שני דברים, ראשית גם במקרה הזה הפרט החרדי פועל באופן תועלתני, שנית, גם במקרה הזה נחשף שניתן לכמת את איכותו של התלמיד למדד כמותני – כמה כסף הוא מקבל מהנישואים (בנוסף למלגות השונות). מכאן אנו לומדים שוב שגם הקהילה החרדית מודדת איכות בכסף: שידוך טוב עולה כסף, תלמיד חכם שווה כסף. התהליך האבולוציוני כאן הוא ברור, הקהילה החרדית מתמרצת אדיקות ואיכות בכסף. הקהילה, אם כן, פועלת בדיוק כמו פירמה תחרותית. לכן יש להתייחס אליה באופן הזה.

המשך בחלק הבא...

תרשימים נשלחו על ידי מחבר המאמר

הערות:

1. לא מדובר במאמר מדעי אלא במאמר מדעי למחצה. ויש להתייחס אליו ככזה.
2. הראיונות התבצעו רק באזור חיפה וזו מגבלה אמיתית.
3. מספר הראיונות מצומצם יחסית גם מבחינת מספר הנבדקים וגם נוכח העובדה שכל הראיונות עם קהילות חרדיות היו בעיקר עם קהילות חרדיות חסידיות ולא ליטאיות וספרדיות (כאמור, החסידים הם לא אלא שליש מהחברה החרדית).
4. יתרה מכך: קהילות ויז'ניץ וגור בחיפה הן ייחודיות. דווקא קהילות אלה נחשבות בחברה החסידית לפתוחות יחסית.
5. ראיונות עם הקהילה הנוצרית והאחמדית בחיפה מוצגים אך אין דיון עמוק בחברות אלו שלעצמן (בעלות מאפיינים סוציולוגיים שונים מהותית).
6. חסרה התייחסות לפרידמן (וגם לשטדלר ולאלאור) שהוא חוקר מאוד משמעותי בתחום. הדבר לא נובע מחוסר הכרות עם החומר אלא מתוך ניסיון להתמקד בתיאוריות מעט שונות (כלכליות יותר וסוציולוגיות פחות).
7. הקהילה החרדית היא כאמור לא כת במובן הקלאסי ויש לזכור זאת במהלך הדיונים השונים.
8. בכל הנודע למדיניות המוצגת – יש לקחת אותן בצניעות ובמידה הנכונה של מחקר חלקי ולא כולל.
 

--------------------------------------------------------------------------------

הערות טקסט:

[1] אני מדבר על "פרט דתי" (R) מול "פרט חילוני" (S) ועל "מוצר דתי" (R) מול מוצר חילוני (S). מדובר בהכללות גסות משום שהמטרה היא להתקדם דרך הנחות מפשטות. ברור לי שעל מנת לחזק את הטענות נדרש ניתוח עמוק יותר של אופי המוצרים ואופי הפרטים אך כאמור, מאמר זה הוא בסיס רעיוני לדיון ואינו סוף פסוק.

[2] חשוב להדגיש ברור שהתנהגות הנשים והתנהגות הגברים במגזר החרדי (כמו בכל מגזר אחר) תלוי אחד בשני, אך, בכל מה שקשור לשוק העבודה, השוני הוא מהותי (גוטליב 2007) ולכן בחרתי להתמקד בעיקר בגברים החרדים – בעבודה יוצגו גם נתונים לגבי נשים אך העבודה כולה מכוונת לכיוון הגברים החרדים.

[3] וזאת למרות מה שגוטליב (2007) ולוין (2009) מזהים כתחילה של שינוי מגמה – כאמור, בשלב זה מדובר בשינוי מינורי שלא מצביע באמת על שינוי סדרי עולם.

[4] אומדן זה שנוי במחלוקת, ראה (גוטליב 2007) לשלוש שיטות אומדן שונות. כיום המגזר החרדי מהווה בין 8%-11% מכלל האוכלוסייה בישראל (לוין 2009). בעיה זו מעידה, אולי יותר מכל, על הקושי האמיתי ביצירת מסד נתונים אמין באשר לקהילות החרדיות בארץ כמכלול, ועל אחת כמה וכמה באשר לתת מגזרים.

[5] בנשא זה ראה בהרחבה: (גוטליב 2007).

[6] על פי גוטליב (2007) גודל המגזר החרדי בשנת 2007 הוא 11.2% מכלל אוכלוסיית ישראל, כ-809,162 אנשים. על פי הלמ"ס כ 560,703 אנשים – 7.8%. עוד בנושא זה (גל 2010, לוין 2009).

[7] הממצאים מראים עוד שככל שהכת קיצונית יותר היא מושכת אנשים בעלי רמת הכנסה נמוכה יותר, פרטים המתקשים לרכוש מוצר S והאפשרות הרציונלית מבחינתם היא להשקיע במוצר R (Iannaccone 1998).

[8] על בעיות נוספות בכניסה לשוק העבודה ראה בהרחבה במאמרו של עמירם גונן (גונן 2005).

[9] בעלז.

[10] ויזניץ'

[11] ברסלבים.

[12]מושג ה"אין ברירה", בכל הקשור ליציאה מקהילה סגורה, מכיל בתוכו את הרעיון העיקרי מאחורי ניהול הקהילה - על רגל אחת כמובן. השאיפה לסגור את הכת עד כמה שניתן וכך לשריין את חשיבותה של הקהילה בחיי הפרט.

[13] אחמדים

[14] נציג הקהילות האשכנזיות

[15] נוצרים.

[16] בנקודה זו מתבקשת האמירה הבאה: גוטליב במאמר (2007) מערער באופן ברור על יכולתו של הפרט החרדי לבחור, וגם אני במאמר זה מדבר הרבה על חשיבות מערכת החינוך הסגורה בקהילה החרדית. יחד עם זאת, אני, בסופו של דבר, מתבסס על כך שהפרט החרדי, כמו לכל פרט אחר, מנסה למקסם תועלת תחת האילוצים השונים (וישנם רבים) ותחת מגבלות הידע הקיימות. בנושא זה ראה בהרחבה יתרה בהערת הסיום. אני סבור שנושא זה נמצא ברקע של כל אחד מהמחקרים – גם של אלו שטוענים ש"אין בחירה" אמיתית בקרב פרטים קהילות חרדיות. בהקשר הזה ניתן להוסיף גם שעל פי מרקוזה (מרקוזה 1969) למשל לשום פרט אין ממש בחירה.

[17] בהקשר זה חשוב לשים לב לנטייה של הקהילות החרדיות למסחר פנימי (לוין 2009).

[18] על פי (גוטליב 2007) עוצמת העוני בחברה החרדית היה גבוה פי שלושה וארבעה מאשר בשאר החברה היהודית.

[19] בהקשר זה יש להזכיר גם את העדר האלטרנטיבה בכל מה שקשור ליכול ההשתכרות של פרט שחונך בקהילה החרדית – על פי משרד התמ"ת, נכון לשנת 2010, יכולת ההשתכרות שלו עומדת על 6,100 ₪ (לעומת 12,000 ₪ למשפחה במגזר שאינו חרדי).

[20] כאשר מדברים על שידוך פנים קהילתי אין הכוונה לשני פרטים השייכים לקהילת גור בחיפה אלא לשני חברים בקהילת גור העולמית. זו גם הגמישות הפנים קהילתית.

--------------------------------------------------------------------------------

[i] בעיית הגדלת הקורבן בעקבות הסובסידיה מתעצמת בטור הנדסי, כלומר: כאשר הסובסידיה עולה, ההטבות גדלות (בשל הכוח הפוליטי), הכדאיות להיות חבר בקהילה עולה, אך מאחר והקהילה נפגעת מטרמפיסטים, גודל הקורבן עולה (למשל: הגברת ילודה) העלאת גודל הקורבן גורמת לקהילה החרדית לגדול בקצב מהיר ולרדת עוד ברמת החיים ומכאן האילוץ להגדלת הסובסידיה. וכאשר הכוח הפוליטי מתחזק עם גידול הקהילה, משיגים עוד הטבות שמביאות שוב להגדלת הקורבן שמביא עוד הטבות שמגדילות את הקורבן וחוזר חלילה. השאלה העולה במצב הזה היא, כמובן, עד כמה מעגל זה יכול לגדול?

תגיות: 

דרג את הכתבה: 

No votes yet

תגובות

חרדים צריכים לצאת שוק העבודה

קודם לעשות שירות לאומי ואחר כך להשתלב בשוק העבודה הישראלי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר