אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האידיאולוגיה בשירות האופורטוניזם


התמונה של קובי דנה
הזדמנות מנוצלת, הזדמנות מפוספת. תיאודור גאלה. 1605

הזדמנות מנוצלת, הזדמנות מפוספת. תיאודור גאלה. 1605

"מי אנכי כי אלך?!"

ערב יום הבוחר: רשימה על האידיאולוגיה בשירות האופורטוניזם

"החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך, קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם, ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם."---ש"י עגנון---

מבוא

בעקבות האירועים והמהלכים השונים אשר היינו עדים להם בפוליטיקה הישראלית בשבועות האחרונים (וגם בכלל בשנים האחרונות) כדאי אולי לעיין מעט על התופעה הנפוצה ביותר בימינו, היא תופעת האופורטוניזם. בכל מקום, בכל שדרות החיים אנו יכולים להבחין בהם ניצבים בדרכנו. קבוצה של אופורטוניסטים אשר מנצלים כל מצב, כל אווירה מזדמנת, כל אפשרות להעצים את עצמם ואת מטרתם האגוצנטרית – השגת כוח ושליטה. האופורטוניזם אינו 'המצאה' של דורנו בלבד. אינני יודע לומר כמה זמן קיים האופי האופורטוניסטי אך כן יכול אני לשער, ויתכן שיסכימו עימי הקוראים, כי זו תופעה הקיימת כנראה מאז ומתמיד כיוון שהיא מנת חלקו של בן האדם, ניצול ההזדמנויות הנקרות בדרכו להשגת שאיפות אישיות ואחרות.

אין רע בניצול הזדמנויות. כל חיינו הרי תלויים בניצול של הזדמנויות, של הזמן המתאים באווירה מתאימה לביצוע שאיפותינו, אך השאלה המתבקשת היא, מתי הולם ניצול ההזדמנות את השימוש שאנו עושים בו ומתי הוא ניצול לא ראוי ואגואיסטי שלילי?

האופורטוניסט הוא אדם אשר מנצל כל הזמנות כדי להעצים את עצמו תוך שימוש בכל דבר אפשרי גם אם אין זה ערכי ומוסרי, הכול כדי למקסם את ההזדמנות שנכרתה בדרכו כדי להשיג את מטרתו. בקיצור זהו האיש שאינו בוחל בשום הזדמנות כדי לממש את שאיפותיו, האגואיסטיות לרוב.

א. האידיאליסט מול האופורטוניסט

על מנת שנוכל להבין את הרעיון עליו אני מדבר יש צורך לברר ראשית מהו אידיאליסט? אידיאליסט הוא האדם אשר דבק ברעיון, באידיאה כלשהי והיא אשר מהווה לו את מצפן הדרך להשגת שאיפותיה ומטרותיה של האידיאה בשמה נשבע האידיאליסט להקריב את היקר לו מכל רוחנית ופיזית.

האידיאליסט הוא היפוכו המוחלט של האופורטוניסט. הוא האיש אשר יודע מתי השימוש באטמוספרה הקיימת למיצוי ההזדמנות שנכרתה בדרכו להגשמת רעיונו היא ראויה ומתי עליו להמתין להזדמנות ראויה יותר או מוסרית יותר.

כמו האופורטוניזם כך גם האידיאליזם קיים מזה דורות רבים. בד"כ היווה הראשון את הניגוד המוחלט של השני. אך דבר אחד משותף לשניהם עד כמה שאולי מפליא הדבר. השימוש באידיאולוגיה הוא הדבר היחיד המשותף לשתי הדמויות עליהן אנו מדברים. אך אל ישגה הקורא, זה המשותף היחידי מעבר לכך אין כל קשר בין השניים, וגם באלמנט זה יש הבדל מהותי.

השימוש של האופורטוניסט באידיאולוגיה הוא שימוש של מניפולאטור ציני חסר מצפון וחסר מוסר. הוא יכול להצטייר כאדם האידיאליסט ביותר עלי אדמות, וכן יהיו רבים אשר "יפלו בפח" של האופורטוניסט המושבע, אך האמת מתחת לפני השטח תחשוף כי הלה הוא מסוכן כיוון שהוא מוכן "למכור את אמו" כמו שנאמר, למען מיצוי ההזדמנויות שנכרו בדרכו תוך שימוש באידיאולוגיה שבה הוא כביכול מאמין.

וכן, ברגע שיראה האופורטוניסט כי אותה אידיאולוגיה כבר אינה הולמת את דרך פעולתו להשגת שאיפותיו האגואיסטיות הוא עלול לזנוח את אותו רעיון בשמו נשבע כביכול ולהמיר את אמונתו ברעיון אחר, ואף לעיתים מנוגד לחלוטין לרעיון שדבק בו לפני כן להשגת שאיפותיו. זו הסיבה מדוע הסכנה הנשקפת מאדם זה היא כה חמורה, כיוון ש"אין לו אלוהים", הוא יבצע כל דבר ויאמין כביכול בכל רעיון, מוסרי או לא, רק כדי להשיג את רצונו ולממש שאיפותיו שהן השגת כוח ושליטה. ויקטור פרנקל קישר בין החיפוש אחר משמעות קיומית לבין השאיפה לכוח באומרו כי "השאיפה המתוסכלת לפשר מקוזזת על ידי שאיפה לכוח, לרבות הצורה הפרימיטיבית ביותר של השאיפה לכוח, השאיפה לממון."[1]

לעומת זאת, השימוש של האידיאליסט ברעיון בו הוא מאמין הוא אמיתי לחלוטין. ניתן להגדיר זאת כך בעצם – האופורטוניסט הוא אשר בוחר את האידיאולוגיה בה יאמין כדי לממש את שאיפותיו בעוד שהאידיאליסט לא בוחר ברעיון בו הוא מאמין, הרעיון הוא שבוחר את האידיאליסט, הרעיון הוא העושה שימוש באידיאליסט יותר מאשר האידיאליסט עושה שימוש בו עד להתממשותו במציאות.

אם כך, האופורטוניסט עושה שימוש ברעיון למען שאיפותיו, והרעיון הוא העושה שימוש באידיאליסט למען שאיפותיו. האידיאליסט רואה בדבקותו ברעיון כגורל וכשליחות, הוא רואה עצמו כנבחר להגשים את רעיונו. הבדל זה הוא מהותי וחשוב להבין זאת.

ב. האידיאליסט הוא שליח הרעיון

כפי שסיימתי את דברי בחלק הקודם, אנו מבינים כי האידיאליסט, השליח אינו בוחר את הרעיון אותו ישרת, הוא מצווה על ידי הרעיון שבחר בו לבצע את השליחות, כך מאמין האידיאליסט.

האידיאליסט מבין את המשמעות ההיסטורית של תפקידו כשליח הרעיון, כנבחר הרעיון. מהבנה זו הוא גוזר את דרכי פעולתו ואת הכלים בהם יעשה שימוש המתאים לו כשליח הרעיון להשגת השאיפות. מתוך ההבנה ההיסטורית של שליח הרעיון הוא מבין גם את האחראיות המוטלת על שכמו לבחור את דרכי הפעולה הראויים לרעיון ושלא יסתרו את מוסריות הרעיון בשמו נשלח. הוא מבין כי אינו יכול להשתמש בכל כלי ובכל אמצעי להגשמת הרעיון אלא רק באלה התואמים באופן מוסרי ומצפוני את הרעיון בשמו הוא נשלח.

הרעיון הוא אשר בוחר בשליח, והשליח יודע כי עלול הוא לסבול כל חייו עבור אותו רעיון שנבחר על ידו אך הוא מסור לו בכל מאודו ולכן מוכן לקבל "עול וייסורים" למענו גם מתוך ההבנה ההיסטורית של תפקידו כשליח הרעיון.

האופורטוניסט אינו שליח של רעיון, הוא משרת של האופי הנורא מכל שיש באדם – האגואיזם. אינו מעוניין ב"תיקון" או ב"הגשמה רעיונית". הוא מעוניין בדבר אחד בלבד – העצמה והגשמת עצמו בלבד גם על חשבון הזולת. עניין זה מחזיר אותנו ללידתו של מונח "האינדיבידואליזם" אשר הוליד העידן המודרני ושכלל לא היה מוכר בלקסיקון המונחים החברתיים בחיי האנושות לפני כן. המאה שלנו היא המאה של ה"אני". נולדנו וגדלנו לתוך עולם חברתי בו ה"אינדיבידואליזם האבסולוטי" הוא הניצב במרכז ומהווה את מטרת חייו של עצמו בלבד. תלישות זו והתכנסות בתוך עולם פנימי צר של האינדיבידואל היא כפי שכתב צ'רלס טיילור "צדו האפל של האינדיבידואליזם", זאת מכיוון שהיא "משטחת ומצרה את אופקי חיינו, עושה אותם דלים יותר במשמעות ואדישות יותר ביחס לאחרים או לחברה."[2]

האינדיבידואליזם כמונח חברתי "משמש למעשה בשני מובנים שונים. במובן אחד זהו אידיאל מוסרי."[3] גם בהתקדמות, הצלחה והגשמה אישית אין פסול, נהפוך הוא! שכן איזו מין חברה אנושית היינו אם לא הייתה ליחיד האפשרות לפתח עצמו לפי רצונו במסגרת סגולותיו וחסרונותיו? כל עוד באה התקדמות הפרט על חשבון ההקרבה העצמית של כל אחד וחשבונו שלו ולא פוגעת בדרך בזולת, טובה היא ואף רצויה ומועילה לחברה, שכן מהי חברה אם לא אוסף של אינדיבידואלים עם שאיפות ורצונות אישיים. ז'אן פול סארטר כתב "כל אדם צריך ליצור את המהות שלו: כשהוא משליך את עצמו אל העולם, סובל שם, נאבק שם – הוא גם מעצב את עצמו בהדרגה." להגשים את ה"אני" זה נורמאלי לחלוטין. אך כשאנו מדברים על האופי האופורטוניסטי הרי שאנו מדברים על הגשמה עצמית הנגועה בהיעדר סימפתיה וכל אכפתיות לזולת ומתממשת לפי תיאורית "החזק שולט", או במילים אחרות האינדיבידואליזם הוא גם בעל מובן אחר, כדברי טיילור "זוהי תופעה א-מוסרית, הדומה למה שאנו מכנים אנוכיות."[4]

מתוך כך גוזר האופורטוניסט את דרכי פעולתו והאמצעים בהם יעשה שימוש להגשמת שאיפותיו האנוכיות. הוא אינו בוחל באמצעים, מבחינתו כל כלי שיעביר אותו את הדרך למימוש עצמו הוא ראוי, גם אם בפועל אינו מוסרי ואינו מצפוני ואף עלול לסתור לגמרי בגלוי את מוסר הרעיון אותו הוא מתיימר לייצג. לכן במקרה בו הרעיון שבחר לשימוש עבור שאיפותיו יתחיל להעיק עליו ויהיה לא נוח ואף לא מספיק יעיל, יחליף אותו ברעיון יותר נוח לשימוש. והרי זה אינו אידיאליזם אלא אגואיזם.

הפירוט הקצר הזה מזכיר לנו את ימינו כאשר אנו רואים כמעט בכל תחום, בעיקר במנהל הציבורי, אופורטוניסטים חסרי מצפון ובושה המסוגלים לשקר לכל אחד והעיקר שישיגו את מטרתם. אתמול הם דיברו דבר כלשהו, היום מדברים כך ומחר כבר יזמרו אחרת לחלוטין.

הפוליטיקאים של ימינו, אנשי הציבור ושאר העסקנים הפוליטיים, עושים שימוש לא מוסרי וציני באידיאולוגיה שבו מאמין ציבור בוחרים מסוים כדי להשיג את מבוקשם הפוליטי הצר והאישי. למשל, שלי יחימוביץ' מכנה את מפלגת העבודה כמפלגת מרכז על מנת לרכוש את קולות מצביעי הליכוד המאוכזבים. וזו דוגמא אחת וניתן למצוא עוד כאלו בכל הקשת הפוליטית.

האידיאליסט, שהוא המיעוט היום, עושה שימוש במשחק הפוליטי כדי להשיג את מטרת רעיונו בשמו הוא נשלח. הוא אינו שואל עצמו אם נוח לו או לא אלא פשוט פועל כדי לממש את הרעיון הנשגב. כך הוא מאמין וכך הוא פועל. דווקא בזה צדקה שלי יחימוביץ' באומרה כי "הפוליטיקה היא מכשיר להגשמת רעיונות ולא המטרה..."

ג. מבט היסטורי

דוגמא לאידיאליסטים ואופורטוניסטים בחיי עמנו ניתן למצוא בכל הדורות מרגע העם ביציאתו מארץ מצרים ועד ימנו בעת-החדשה. המנהיג האידיאליסטי הראשון העולה הוא משה. משה היה השליח בה"א הידיעה, משה הוא סמל לשליחי עם ישראל לדורי דורות, הוא האב טיפוס של השליח העברי. הוא לא בחר ברעיון אלא הוא נבחר על ידו כאשר אלוהים בוחר בו, עדות לכך נמצאת בספר שמות פרק ג':

י וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
יא וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
יב וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:
יג וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם:
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-משֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:

לאחר מכן בפרק ד' ממשיך משה להסתייג מן השליחות שהטיל עליו האל :

א וַיַּעַן משֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָֹה:

י וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-יְהֹוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:
יא וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָֹה:
יב וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר:

ניתן לראות שבעצם מלכתחילה לא רצה משה בשליחות שהוטלה עליו. הוא לא בחר ברעיון, הרעיון הוא שבחר בו, במקרה הזה הוטל עליו מפי האל, מצו מצפונו הפנימי. המשפט הקריטי להבנה זו נמצא בפסוק י'-יא' בפרק ג' כאשר בוחר ה' במשה, ומשה מגיב: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:" כלומר, משה מופתע מבחירתו, הוא לא מאמין שהוא מסוגל לכך, לא בטוח ביכולתו לבצע את השליחות, אך מהרגע שמבין הוא כי השליחות שהוטלה עליו היא בעלת חשיבות היסטורית עצומה, כיוון שידע והכיר את סבלות בני עמו בעבדות מצרים, הוא דבק בשליחותו ובמימוש הרעיון – יציאת בני-ישראל ממצרים ו"לרשת את הארץ", עד יומו האחרון גם כשעלה לו הדבר בסבל וייסורים רבים. וכאמור, הוא לא זכה לראות את כניסת בני-ישראל אל "הארץ המובטחת" ומת בנכר. אם כך, משה הוא דמות של אידיאליסט, של שליח רעיון נשגב.

דמויות נוספת אנו רואים בעת-החדשה כמו הרצל, טרומפלדור וז'בוטינסקי ועוד אשר היוו את המנהיג האידיאליסט שנבחר על ידי הרעיון. הרצל, כמו משה, לא בחר בכך אלא נבחר על ידי הרעיון מכורח המציאות הקשה אליה נחשף בחייו. הוא פעל מתוך צו מצפונו העמוק ביותר וגם לא זכה לנחת מעמלו ואף לא לראות את פרי עמלו. הוא לא זכה להיכנס לארץ הקודש ונותר עד מותו מחוץ אליה.

זאב ז'בוטינסקי גם כן נבחר על ידי הרעיון ושירת אותו בעוז גם כשעלה לו הדבר בבריאותו ובייסורים רבים. ברצוני להפנות את הקוראים אל ספרו של אייזיק רומבה ("במחיצתו של ז'בוטינסקי") אשר היה עוזרו של ז'בוטינסקי בשנות חייו האחרונות, ובו נכתבו בעמודי המבוא הדברים הבאים:

"על שום מה הלך ז'בוטינסקי שבי אחרי הציונות ולא אחרי שירה או מדע? מן השמים ניחן בכישרונות, בנשמתו העשירה והיוצרת ריננה שפעת צלילים אשר קראוהו לעלומות מזהירים, שובי לבבות והוא – בחר בציונות. על שום מה?

הצורך בתשובה לשאלה זו היא היא שמעלה בלבי שוב את היינה ומניעה אותי ליטול את אחד מכרכיו ולחזור ולקרוא:

'אנשים סבורים כי בני חורין אנו במעשינו, כי מאוצר הרעיונות החדשים, חופשיים אנו לבור את הרצויים לנו ביותר, לפעול למענם, ללחום ולסבול עבורם. לא, אין אנו הבוחרים ברעיון אלא הרעיון הוא שאוחז בנו, משעבדנו ומעלה אותנו על זירת הקרב כלודרים מאונס, כזאת היא מנת חלקו של כל דבּר ושליח.'

ז'בוטינסקי[....] היה כעבד נרצע לרעיונותיו ולא פסק מלהכריז כל חייו: 'כאן אני ניצב לפניכם ולא אוכל לדבר אחרת.' ועם זה ידוע ידע כי הציונות לה הקדיש את חייו ללא חשבון ומדה:

...'אך רגע קט תעניקהו נוחם.

ולא יהיה מספר לתלאותיו...'

מה היטיב לדעת זאת ! כמו כן ידע נאמנה שיש בכוחו להיות משורר וסופר, עורך-דין ובלשן ולהגיע לתהילה, לעושר ולחוף מבטחים. אך על אף הכל, הוא בחר בדרך הקוצים והדרדרים, אליה דחפוֹ הרעיון, ובה הלך. כי אכן, הצדק היה עם היינה: 'כזאת היא מנת חלקו של כל דבּר ושליח מלידה' ! "

הדברים הללו מבטאים בתמציתיות את היות ז'בוטינסקי "דבּר ושליח" אשר נבחר על ידי הרעיון ולמענו הקדיש את חייו ובריאותו.

באשר לאופורטוניסטים בתקופתנו, הרי שאין דבר יותר קל מזה, ועל כן אפתור את עצמי ואת הקורא מהלאות עצמנו בהעלאת דמויות נתעבות אלו שבנקל אנו יכולים לראותם במהדורת החדשות היומיומית... בנקל נמצא דמויות של אופורטוניסטים כמעט בכל שדות חיינו ובכל תחום שניתן להעלות על הדעת, וזאת כנראה בשל העובדה שרוח זמננו היא רוח פריחת האינדיבידואליזם, כמו שראינו למעלה. לצערנו, בימינו כל אדם צעיר השואף ורוצה להצליח, ברוב המקרים, חייב ראשית ללמוד את תורת האופורטוניזם, ובעיקר לאמץ לו את חוש האגואיזם ולהשליך אי שם בתחילת דרכו את המצפון, כך לפחות מצטייר לכל אחד המביט על מציאות דורנו.

ד. סיכום: כיצד נפתרים מהאופורטוניזם?

התשובה לשאלה זו היא ברורה מאוד – אי אפשר להיפטר מהאופורטוניזם לגמרי. הוא כרוני, חלק קבע מחיינו ואני מאמין לחלוטין כי בכל מקום בו יש אנשים עלולה להיות שחיתות. לא כי אופי האדם רע מיסודו אלא כי חיי החברה שלנו מעוותים וככל הנראה בלתי ניתנים לתיקון יסודי עמוק שימגר כל רעה חולה. זה נכון גם לגבי האופי האופורטוניסטי, להעלימו לגמרי לא ניתן, אך כן ניתן למזער את הופעתו בקרב האנשים למינימום האפשרי עד כי לא יהווה מכשול ומטרד לחברה. איך עושים זאת? הרי שהתשובה היא כמו לכל שאלה הדנה בענייני קודים חברתיים והתנהגותיים בקרב בני חברה כלשהי – התשובה לכך היא חינוך.

מגיל צעיר בעוד הנולד שומע את הוריו מדברים על עניין כלשהו, עוד אז מתחיל הדבר. החינוך הראשוני הישיר הוא של ההורים, גם אם לא באופן כל כך ישיר אלא דרך המסר שנקלט על ידי הילד מהתנהגות הוריו.

לאחר מכן יש את בית הספר. כאן אולי ניתן להעלות הצעה – להוסיף למקצועות הלימוד מקצוע אחד, נניח בשם "מעורבות ואחראיות חברתית" בו בין היתר יעבירו לילדים את הנורמות החברתיות הבריאות וילמדו אותם כיצד צריך הפרט בחברה לשלב את מטרותיו ושאיפותיו האישיות יחד עם מטרות החברה מבלי שהראשונות יסתרו את השניות אלא יתמזגו יחד בהרמוניה שתביא תועלת, בסופו של דבר, לא רק ליחיד בהצלחתו אלא גם לחברה כולה. ודבר זה נוגע לכל חברה אנושית מתקדמת ללא קשר למוצאה הדתי או הלאומי.

אולי בדרך זו יצמחו לנו לא רק אנשים אלא גם בני אדם. אולי בדרך זו יצמחו לנו בני אדם הראויים לקורבן שרבים מקריבים עבור חיינו כאן, אולי כך יצמחו לנו מנהיגים הראויים שנשים בהם את מבטחנו ואת היקר לנו מבלי לחשוש שיוליכו אותנו שולל אחרי יום הבוחר.

בינתיים אמירת הסופר ש"י עגנון עדיין שרירה וקיימת:

"החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך, קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם, ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם."

הערות:

1] ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 130.

[2] צ'רלס טיילור, מועקת המודרניות, עמ' 3.

[3] שם, הערה 7, עמ' 16.

[4] שם, שם.
,

 

תגובות

מה רע בקצת אופרטוניזם?

המחבר כותב על עולם אוטופי לא ריאלי. טבעו הביולוגי של האדם מכתיב לו-כמו לשאר בעלי החיים- לא להישגים לא לערכים אלא למימוש צרכים לשרוד ןלהתרבות.לחינוך ולימוד יש משקל מסויים אך בודאי גם לגנטיקה הכפוייה עלינו.זאת התנשאות חסרת שחר להסתכל על הפוליטיקאים בבוז. אנו לא עוברים מבנק אחד לשני לא משנים מנוי מעיתון אחד למתחריהו?אם יש הזדמנות כדאית לא נעבור ממקום עבודה אחד לאחר? מה אנו צדיקים? אין דבר שרעיון בוחר אדם. כפי שמדעי החיים מלמדים אותנו רק הדטרמיניזם הביולוגי מכפיף אותנו לכלליו כאשר לבני האדם ישפריוילגיה ייחודית וזה חופש בחירה מסויים וזה מה שאנשים עושים למשל בבחירת מקצוע או בחירה למי להצביע.רעיון ה"מכריח" אדם ידוע ברפואה כתסמונת O.C.D אם כל הכבוד למיתוס הספרותי על משה ופעלו במציאות ההיסטורית והריאלית הדברים עובדים אחרת.מנחם בגין שלל לחלוטין כל נסיגה אך נסוג מחצי האי סיני והשיג שלום עם מצרים.מה רע.? האצ"ל לחם בבריטים מתוך אידיאל אך מפקדו-דוד רזיאל- נפל בעירק בשירותם. אופורטוניזם?. אולי פרגמטיזם.בן גוריון לא התפלג ממפלגתו? שמואל תמיר לא פרש מחרות הקים המרכז החופשי יותר מאוחר הצטרף לליכוד? ראשי הציונות לא ניסו לעשות עיסקה עם הקייזר הגרמני ולאחר מכן שיתפו פעולה עם אויבו הבריטי והשיגו את הצהרת בלפור? מה רע בקצת אופורטוניזם?
התמונה של קובי דנה

אין כל רע באופורטוניזם - כל עוד השימוש בו הוא ראוי ומוסרי

לגיורא, כתבתי במפורש כי "אין רע בניצול הזדמנויות. כל חיינו הרי תלויים בניצול של הזדמנויות, של הזמן המתאים באווירה מתאימה לביצוע שאיפותינו, אך השאלה המתבקשת היא, מתי הולם ניצול ההזדמנות את השימוש שאנו עושים בו ומתי הוא ניצול לא ראוי ואגואיסטי שלילי?" כאשר כתבתי כי הרעיון בוחר באדם לא התכוונתי במובן מיסטי כלשהו, אלא כמו שכתבתי במפורש "מצו מצפונו הפנימי" של שליח הרעיון. כלומר, ברור שהאדם בוחר ברעיון, אך כוונתי הייתה לכך, שאדם אשר מסור לרעיון מתוך אמונה שלמה ותמימה (אידיאליסט) לעתים מגיע לרמות של סבל שמבחינתו האישית הוא מבין כי אמונה זו יותר פוגעת בבריאותו מאשר עושה לו טוב, אך הוא עדיין דבק בה , ומדוע?? כי הוא לא יכול להרפות ממנה, היא כאילו אוחזת בו ולא מרפה, צו מצפונו הפנימי לא מאפשר לו להרפות כיוון שהוא והרעיון הם גוף אחד הרמוני. הפוליטיקאים של היום עושים שימוש ציני ואגואיסטי שלילי בכל רעיון ואידיאל אפשרי כדי לקדם את עצמם. והם מנצלים כל הזדמנות, גם לא ראויה למען קידומם האישי. כמובן שמדובר בהכללה, יש כאן ושם אנשי ציבור ראויים.

מאמר לא מבוסס ולא רציני

הכותב מתייחס פה לשני דפוסי התנהגות, אופורטוניזם ודבקות באידאולוגיה. כמו כן מובלעות בכתיבתו כמה הנחות משמעותיות בדבר מוסר. אתחיל קודם כל בהבחנה הראשונה שעושה הכותב. די ברור שהוא מייחס לאופורטוניזם מכלול תכונות רעות, ואילו לדבקות באידאולוגיה מכלול תכונות טובות. הכותב נותן שני סוגי נימוקים כלליים ליחס זה. סוג נימוק אחד הוא בדבר אופיו של דפוס ההתנהגות באופן כללי וסוג נימוק שני מתבסס על טיעונים מוסריים. נתחיל לגבי הסוג הנימוק הראשון, לפיה אופורטוניסט הוא נחות מפני שהוא משנה את התנהגותו, רעיונותיו ואף עצם תפיסתו את העולם בהתאם להתפתחיות נקרא לזה. אך האם דבר זה הוא באמת פסול ? הרי העולם עצמו משתנה גם הוא, האם לא יהיה נכון לשנות תפיסות והתנהגות לגביו ? האם לא יתכן שבזמן ובמצב מסויים מתאימה התנהגות מסויימת ובזמן ובמצב אחרהתנהגות אחרת. נתאר לעצמנו אדם זקן במחצית המאה ה17, כמה עשורים אחרי שקופרניקוס הוכיח שכדה"א סובב סביב השמש ולא ההפך, ודעה זו אף הפכה לרווחת הכלל, מתעקש על כך שהשמש סובבת סביב כדוה"א מפני שהוא "נאמן לרעיונותיו ודבק בהם" - האם אדם זה יהיה ראוי להערצה. נקודה נוספת היא שבדברו על "רעיון", הכותב לא עושה הבחנה בין שאיפה כללית לדרך פעולה. הרצל, ז'בוטינסקי, בן גוריון ורבים מאלו הנחשבים "אידאולוגיים", דבקו באופן מובהק בשאיפה כללית - נניח, "שגשוגו של העם היהודי" או "בנייתה של מדינת יהודית בארץ ישראל", אך האם דבקות זו, שאכן ראויה להערצה (במיוחד לנוכח הקשי ותנאי הפתיחה הבעייתיים), אומרת דבקות בלתי מתפשרת בצורת פעולה ? האם לטעון טענה כמו - אני מעוניין ברווחה כלכלית מקסימלית לתושבים המדינה, ועל כן במצב מסויים אעדיף כלכלה ליברלית יותר, אך בהשתנה התנאים אעדיף כלכלה סוציאליסטית יותר, היא אופרטוניזם במובן הרע של המילה ? האם לא עדיף לסמוך על אדם זה יותר מאשר על אדם שאומר " יש לי אידאולוגיית פעולה מסויימת ואני אפעל בה בכל תנאי" ? אפשר לומר הרבה דברים רעים על הפוליטיקאים בימינו, אבל נראה שאצל כולם, מהימין הקיצוני, דרך המרכז ועד למפלגות הערבית, יש דווקא רעיונות דיי סדורים בדבר שאיפותיהם הכלליות, שהם, בהכללה גסה - רצון לשגוג תושבי הארץ, או קהילה מסויימת מבין תושבי הארץ, ויש לציין שהם לא מסתירים רעיונות אלה. גם אם נניח שהם מאמצים לפעמים דרכי פעולה מתוך אנוכיות נטו, קשה להצביע על פוליטיקאי ששינה את תפיסתו לגבי השאיפה הככלית שלו באופן מהותי,אלא לכל היותר נוכל לדבר על שינוי בדרכי הפעולה להשגת שאיפה כללית זו. כלל לא ברור מדוע הכותב מייחס לאידאליסט יתרון כלשהו על האופורטוניסט בתחום זה (הלא מוסרי), הכותב אינו מביא נימוקים, ומלבד מחשבות רומנטיות בדבר טיבו של האידאליסטי, קשה לראות איזה יתרון יש בעמדה זו. הטיעון שכן מביא הכותב אם זאת הוא טיעון מוסרי, שבבסיסו אומר שהאידאליסט הוא מוסרי יותר מאשר האופורטוניסט, וקושר ערכים מוסריים שהוא מחשיב כחיוביים עם האידאליזם ובניגוד לאופואטוניזם. נצא מתוך נקודות הנחה שבדבר הערכים המוסריים אין כל ויכוח ואנו מקבלים את אותם ערכים שבהם מאמין הכותב (ובמקרים רבים הדבר אינו ברור). נתעלם גם מבעיות של התנגשויות בין ערכים מוסריים עדיין הכותב לא מביא שום סיבה הקושרת את אותם ערכים לדפוס התנהגות זה או אחר. נכון שאדם אשר יאמץ דפוס הנהגות אידאליסטי, וערכים כמו "מניעת סבל בני אדם אחרים" יהיה עקבי יותר מאדם שמאמץ התנהגות זו מתוך אופורטוניזם נטו (מתוך רצון לזכות באהדת הסביבה או מתוך רצון לקבל תמורה למשל), ועל כן ניחס לו מוסריות גבוהה יותר. אך מה בדבר אדם שאמץ דפוס התנהגות אידאליסטי לגבי ערכים כמו "הגזע היהודי הוא גזע נחות ויש להשמידו" ? הרי קל לראות שבמקרה זה, האידאליזם דווקא יחזק את חוסר המוסריות שבו, ונניח שאדם זה יטען "אני דווקא מכיר יהודים שהם אחלה אנשים, והייתי אפילו רוצה להיות חבר שלהם, אבל אני נשאר נאמן לרעיון שלי, כי אינני כמו אותם אופורטוניסטים", טענה זו אפילו תגדיל את חוסר המוסריות שבדבר. על כן די ברור שמוסר באופן עקרוני, אינו קשור בצורה ישירה וברורה לדפוס פעולה זה או אחר. עניין אחרון שיש לשאול, הוא האם מוסר קשור באופן עקיף לדפוס פעולה זה או אחר, הווה אומר משהו כמו "אנשים אידאליסטים נוטים להיות מוסריים יותר מאופורטוניסטים", או להפך. יהיה קשה להוכיח טענה זו, אך ראוי לשאול האם העוולות המוסריות הגדולות ביותר בהסטוריה, נניח רשימה חלקית מוסכמת באופן כללי כמו האינקויציה, מלחמת העולם הראשונה, הנאציזם, הגולאגים הסובייטים וכו', הם תוצאה של דבקות באידאולוגיה או דבקות בתועלת אישית. לסיכום, ברור שעדיף אנשים מוסריים על מושחתים, אך הנזק שמסוגל לגרום אדם מושחת או קבוצה שמאמצת רעיונות מושחתים, ופועלת מתוך תפיסה אידאולוגית , גדול בהרבה מהנזק שהם היו מסוגלים לגרום מתוך דפוס פעולה אופורטוניסטי.
התמונה של קובי דנה

אולי לא מבוסס אבל כן רציני

תרשה לי לחלוק עליך. קודם כל, לא התיימרתי מלכתחילה להיות מבוסס על תיאוריות הגותיות כאלו או אחרות. הדברים שכתבתי נכתבו מתוך הסתכלות אישית על ימינו ועל הפוליטיקה המקומית שלנו. בכך אני מגיע להנחה הבאה שאתה מתייחס אליה, כי דווקא "אידיאליסטים יכולים לגרום נזק גדול בהרבה מהנזק של האופורטוניסטים"... מתוך דבקות באידיאולוגיות קיצוניות. כאמור, אני מתייחס במאמר לאופי האופורטוניסטי מתוך הסתכלות אקטואלית על המהלכים האופורטוניסטים של הפוליטיקאים לאחרונה. לא סתם ציינתי בתחילת המאמר כי "בעקבות האירועים והמהלכים השונים אשר היינו עדים להם בפוליטיקה הישראלית בשבועות האחרונים...." נקודת המוצא לכל המאמר היא נקודה עכשווית בספציפית לעיון העכשווי על המהלכים הפוליטיים שהיו ממש בשבועיים האחרונים - עריקת פרץ ממפלגת העבודה, הקמת "התנועה" על ידי ציפי לבני, הצטרפות של גורמים שנויים במחלוקת למערכת הפוליטית (דוגמת סתיו שפיר), טענותיה של יחימוביץ' על מפלגת העבודה כמפלגה שפונה לקהל הבוחרים של הימין המתון ("מאוכזבי ליכוד" לדבריה) - שאין אבסורד גדול ממנו שכן 'העבודה' היא מפלגת שמאל ולא מרכז. וכן הלאה.... בכל המהלכים האלו ניכרת תופעת האופורטוניזם כתופעה שלילית בולטת. פוליטיקאים מכופפים את האידיאולוגיות שקהל הבוחרים מאמין בהן למען שיקולים אלקטוראלים ואנוכיים - הם פשוט רוצים להיבחר כדי שיהיה להם כסא, שתהיה להם משכורת שמנה וכו'.... בכך זה גם מתחבר לנקודה שהעלאתי כי השימוש הציני באמונות ציבור הבוחרים על ידי התאמתו לשיקולי בחירות (בקיצור להשמיע לקהל הבוחרים מה שהם רוצים לשמוע...) הוא שימוש לא מוסרי. מן הסתם שאידיאולוגיה אינה אומרת אוטומטית מוסריות, אולם אין אני מתייחס כאן לאידיאולוגיות נאציות, פשיסטיות וקיצוניות אחרות (גם לא לזו של מפלגת 'עוצמה לישראל' שהיא בהחלט קיצונית וגם אידיאליסטית שלילית ומזיקה - כמו שאמרת) אלא לאידיאולוגיות השפויות והריאליות של מפלגות הקונצנזוס כמו העבודה, הליכוד, יש עתיד, קדימה, 'התנועה'. נקודה למחשבה - אני מן הסתם קטונתי להעיר ביקורת על תיאוריות ותאורטיקנים למיניהם, אולם לעתים צריך קצת לפרוץ גדר ולהיות עצמאיים, פשוט להסתכל על המציאות כפי שהיא ולנתח אותה לבד בלי הסתמכות על תיאוריות כאלו או אחרות. עושה רושם שהמגיב חובב הגות (וגם אני הכותב) אבל רצוי מאוד לעתים לא להסתכל על כל דבר מנקודת מבט מבוססת אלא דווקא לא מבוססת, נקודת מבט אישית ועצמאית, בלי לחשוב מה ההוא או הזה כתב בעבר על כך וכך.

אבל ניתוח, צריך להתבסס על איזהשהם נימוקים

גם אם מה שאתה כותב הוא נקודת מבט אישית, אתה יכול להביא נימוקים- או לפחות דוגמאות שיתמכו ברעיון. אני יכול לטעון שמלפפון זה יונק ימי מנקודת המבט האישית שלי, אבל ללא נימוקים, קשה לקרוא לזה רציני (ולומר שאני לא מבין בתאוריות ביולוגיות לא בדיוק מחזק את נקודת המבט שלי) .לגופו של עניין, מדוע המהלכים הפוליטיים האחרונים הם כה רעים בעינך ? הנימוק היחיד שהעלית זה שהם רוצים כסא ומשכורת שמנה. אבל האם ידעו לך כמה התשכרו לפני כן או כמה ישתכרו אח"כ ? מהדוגמאות המעטות שאני מכיר - ברק, ליברמן, יאיר לפיד.. לא בטוח שהשיקול הוא כזה כלכלה. ולגבי האידאולוגיה, שים לב שאתה מייחס למפלגות המרכז אידאולוגיה שפויה ונורמלית, למרות שאותן מפלגות הן אלו שמשנות את האידאולוגיה שלהן לעיתים קרובות ומתאמצות להשמעי לבוחר מה שהוא רוצה לשמוע, ודווקא המפלגות הקיצוניות נראה שהן יותר עקביות באידאולוגיה. עכשיו אולי מתוך נקודת המבט האישית שלך העבודה היא מפלגת שמאל, ומנקודת האישית של אחמד טיבי היא מפלגת ימין קיצוני, אבל אם באמת תבחן את מפלגת העובדה בעשור האחרון, ותנסה להגדיר מפלגות מרכז באופן כללי, ומפלגות שמאל באופן כללי, תראה שהיא מתאימה יותר למפלגת מרכז, ויש שיגידו הרבה יותר. גם המשפט "הפוליטיקאים מכופפים את האידאולוגיות שקהל הבוחרים מאמין בהם" נשמע קצת מוזר. אם הם היו יכולים לכופף את האידאולוגיה של קהל הבוחרים הם לא היו צריכים לשנות את האידאולוגיה שלהם כדי למצוא חןבעיני הבוחר. הנקודה שאתה מנסה להעביר במאמר ברורה, שכל הפוליטקאים רעים (או רובם) ואולי גם טיפשים, אבל בלי ביסוס, קשה לראות בזה יותר מטוקבק.
התמונה של קובי דנה

מספר נקודות

ראשית אני מעריך את הקריאה ואת התגובות וקורא ברצינות את מה שאתה כותב. שנית, ישנם בהחלט נימוקים מבוססים, ואני לא טוען כי כל הפוליטיקאים כולם הם רעים. אין ספק שאולי הייתי צריך להביא איזה ציטוט ישיר ממקור עכשווי בנוגע לטענתי כי הפוליטיקאים של ימינו הם אופרטוניסטים במובן השלילי של המונח. אולם כן הבאתי דוגמא ללא ציטוט למהלך היח"צני של שלי יחימוביץ' בניסיון למשוך קולות ימין מתון. מלבד זאת, ברור לגמרי כי על פי המצע של מפלגת העבודה היא מפלגת שמאל (לא קיצוני אבל עדיין שמאל) וכמובן שלפי נבחריה ודעותיהם המדיניות-כלכליות על אחת כמה וכמה, וטיבי ואחרים יכולים לומר מה שהם רוצים (שולחן הוא שולחן גם אם תחליט שהוא כסא)... ברק וליברמן ואף יאיר לפיד אולי לא הגיעו לפוליטיקה בגלל שיקול כלכלי אבל לא טענתי כי השיקול הכלכלי הוא הבלעדי למהלכים האופורטוניסטים-שליליים שאנו רואים, לכן הבאתי גם כדוגמא את טענת ויקטור פרנאקל: "...השאיפה לכוח, לרבות הצורה הפרימיטיבית ביותר של השאיפה לכוח, השאיפה לממון." שים לב - לא רק ממון הוא גורם מניע אלא גם השאיפה לכוח ושררה. כוונתי כי הפוליטיקאים של ימינו מכופפים את האידאולוגיה על מנת שהיא תכסה מספר רב של קהל בוחרים על מנת להשיג את מרב הקולות האפשריים על מנת שהם יוכלו להיבחר ולהשיג את הכוח והשררה (או הגו'ב המשתלם...) שהם כה חפצים בו בלי באמת שהם נאמנים לרעיון בשמו הם מדברים כל כך הרבה. מילה אישית - אני מעריך את התגובות, הן בהחלט ביקורת בונה ואני מסתכל עליהן כך. מצד שני עלי לציין, כי לומר שמאמר שהושקע בו זמן ומאמץ הוא לא יותר מטוקבק, יש בכך נימה של זלזול.

אין כל כוונה לזלזל

בתור אחד שכותב גם טוקבקים מדי פעם, ומשקיע בהם לא מעט מחשבה, באמת שאין כוונה לזלזל. אבל שאני מדבר על ביסוס אין הכוונה להפניה להוגים שונים או לספרים, שים לב שגם אצלי אין את זה ואני גם לא מסוגל, אלא לביסיס לוגי של טענה - נימוק. ביסוס כזה צריך להיות מבוסס רק על הגיון, מורכב, אבל עדיין הגיון. אני שמח לראות שאתה משפר את הניסוחים של מתגובה לתגובה, אבל הנימוק עדיין לא ברור. הרי מספר המצביעים הוא קבוע (נניח שאחוזי ההצבעה לא משתנים) ומספר חברי הכנסת קבוע. אם כולם מציגים רעיונות רק כדי שיבחרו בהם, אז מדוע בכל זאתיש שוני בבחירה ? אם יהיה פוליטקאי ערמומי אחד שהיה יודע בדיוק איזה רעיונות להציג כדי למשוך אליו קולות רבים, אולי הוא היה זוכה ליתרון, אבל מכיוון שלטענתך כולם עושים זאת, קשה לראות איזה יתרון יצמח להם מזה, במיוחד על רקע הגיוון (לא הרב יש לציין) שבכל זאת יש בין המפלגות. בקשר לטענה שהפןליטיקאים מאמצמצים רעיונות שהם לא מאמינים בהם בעצמם על מנת לזכות בהטבות כמו כסף או כוח, זוהי טענה חמורה, אך תביא איזושהי הוכחה או דוגמה לכך. משהו כמו - "שלי יחימביץ' היא בעצם ניאו-ליברלית אבל מציגה גישה סוציאליסטית כי זה יביא לה יותר קולות" , או "ציפי ליבני בעצם מאמינה ברעיון ארץ ישראל השלמה אבל היא בוחרת להציג אידאולוגיה מתונה כדי שהיא תוכל לכהן כשרה" או "יאיר לפיד תומך בהקצעת כסף לישיבות ובהמשך השתמטות החרדים, אבל בפומבי מציג ההפך"(אלה הם רק טענות, אם תביא כזו תצטרך גם לנמק) - אני באמת לא רואה מצב כזה. אם אתה חושב אחרת לפחות תביא נימוק שיתמוך בכך.
התמונה של קובי דנה

גם רציונל וגם אינטואיציה חשובים

אני מעריך את תגובתך ולומד ממנה. לשיטתך כל נימוק צריך להיות מבוסס על ההיגיון. אולם יש דברים שלעתים אין להם ביסוס רציונאלי אלא אינטואיטיבי. כלומר, אני יכול להביא לך דוגמאות רבות לשחיתות ציבורית בקרב הפוליטיקאים שלנו, אולם אולי תוכל להסכים איתי כי רובו של הציבור, או האדם הממוצע הישראלי לא באמת הולך וחוקר אחר עובדות וניזון בעיקר ממה שהוא רואה בתקשורת (שהיא מן הסתם מגמתית/ או מציגה חלק מהתמונה ולא באמת את התמונה המלאה) ולכן רוב ההחלטות שלו הן לאו דווקא מתוך ידיעה ברורה אלא מתוך רציונאל מסוים שהוא גוזר מהחוש האינטואיטיבי שלו. כעת, אני לא אומר שזו דרך נכונה, וכשאני מעלה טיעון אני מסכים עם טענתך כי עלי לבסס אותו על ההיגיון. עם זאת, אסור בתכלית האיסור לזלזל גם בחוש, לאינטואיציה בדברים אלו יש הרבה מה לומר, וצריך גם להקשיב לה. הגישה הרווחת אומרת כי אם לא הצלבת מקורות או לא אישרת באמצעות התבוננות אובייקטיבית את ההנחות שלך, הרי שהן לא הגיוניות או לא רציניות מספיק (כך גם אני מבין מתגובותיך, בייחוד זו הראשונה). ואני לא יכול להסכים עם הגישה הזו. כן, יש צורך לבדוק ולהביא ראיות.. אולם עם זאת, יש דברים שצריכים לתת לאינטואיציה לומר את דברה ולא לנטרל אותה לחלוטין, כי יש בה כדי להצביע דווקא על משהו הגיוני או כמו שאומרים במלים פשוטות: "יכול להיות שיש כאן משהו..." לא לתת שלטון מוחלט לאינטואיציה אך גם לא לזלזל בה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה