אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אל הרופא / עגנון: נגלגל יחדיו בעדשים חלק שני


ציור מאת מודליאני

כל פרשני היצירה תהו על חידת זהותו של מר אנדרמן, איש העולם הרחב הפוגש את המספר באקראי, בדרך אל בית הרופא, ומעכבוֹ מלהגיע בזמן אל הרופא. היו שראו בו יצור שטני שהגיע מעולם התוהו – מעולם המתים.

אל הרופא / עגנון: נגלגל יחדיו בעדשים חלק ראשון

ה. מיהו מר אנדרמן?

כל פרשני היצירה תהו על חידת זהותו של מר אנדרמן, איש העולם הרחב הפוגש את המספר באקראי, בדרך אל בית הרופא, ומעכבוֹ מלהגיע בזמן אל הרופא. היו שראו בו יצור שטני שהגיע מעולם התוהו – מעולם המתים – ומאחר שיש לו אב, הרי שהוא "בכור שטן". אכן, אפשר  לדרוש את שמו בהתאם להוראתו באנגלית (under), ולראות בו שטן העולה מן השאוֹל ושב "מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ" (איוב א, ז). הלל ברזל ראה בשם העיר "בורדוי" רמז ל"בור דוי", דהיינו לגיהנום.12  ואולם, בצד ההוראה האנגלית של שמו (הוראה תקפה ולגיטימית שהרי אנדרמן מודיע לגיבורנו שזה אך הגיע מאנגליה), ניתן גם לפרש את שמו לפי הוראתו  בשפה הגרמנית (andere) ובלשון יידיש (אַנדער). לפי הוראה זו – "אחר" – נפרשת בסיפור בסמוי קשת השתמעויות אחרת, שמצד אחד מקשרת את אנדרמן  עם עולם השאוֹל, שהרי סמאל וכת דיליה מקורם בסטרא אחרא (בצד האחר), אך מצד שני היא אף מקשרת את אנדרמן עם דמותו של אלישע בן אבויה (המכונה "אחר").

        אלישע בן אבויה  בן-דורו של רבי עקיבא, היה ידידו ובר-פלוגתא שלו, והעמיד כמוהו תלמידים וממשיכי דרך, אלא שהוא בחר בסוף ימיו להצטרף לרומאים ושיתף פעולה עם האויב. ניכר שמר אנדרמן הוא מאותם יהודי מזרח (Ostjuden),  שהופעתם המערבית עוצבה בכור-המצרף של תנועת ההשכלה; יהודים שלמדו להתנהג ב"רומא" כרומאי לכל דבר ("הֱיֵה יהודי באוהלך ואדם בצאתך", כבסיסמת ההשכלה של יל"ג).  מר אנדרמן  מגיע אל הפרובינציה מִקצה מערב, "מכרכי הים",  והוא לכאורה איש העולם הגדול, אך כשהוא מביע את רצונו לבקר ללא דיחוי בביתו החדש של המסַפר, הוא משמיע את קריאת ההתפעלות הגלותית "אַי, אַי, אַי", האופיינית ליהודי מזרח-אירופה.13  הוא אינו  משמיע קריאת  Oh là là! (כבצרפתית), או קריאת Wow! (כבאנגלית). מערביותו של מר אנדרמן היא אפוא קליפה דקה ומסכה, שאינן יכולות להסתיר את מוצָאו ואת קרקע בית גידולו האמִתי. לפנינו יהודי מזרח-אירופי המתהדר בהופעה ובגינונים מערב אירופיים, כמו המתייוונים של ימי קדם, כמו "הצעירים" הניצשיאניים של שלהי תקופת ההשכלה, שביקשו להביא לידי "שינוי כל הערכים" לאלתַר (וכן כמו אישים אחדים בתנועה הציונית דהא אידנא, שהתחככו במדינאים הבריטיים ושיתפו אתם פעולה).   

       מערכת היחסים שבין המסַפר לבין אנדרמן מזכיר את מערכת היחסים שבין רבי עקיבא לבין אלישע בן אבויה ("אחר"), ויש לה השלכות אקטואליות מובהקות למציאוּת הפוליטית של שנות השלושים המוקדמות. לאחר פרעות תרפ"ט הוקמה בשנת 1930 ברית הבריונים שאת שמה נתן לה המשורר אורי צבי גרינברג בעקבות הכינוי שבו מכנה התלמוד הבבלי את הסיקריקים (גיטין נו ע"א). מחתרת אנטי-בריטית זו הוקמה כמחאה על התרשלות השלטון הבריטי ועל אי-נכונותו לדאוג לביטחון היישוב היהודי בארץ-ישראל. בראשה עמדו אב"א אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין. האנלוגיה בין תקופת המנדט הבריטי לתקופת שלטון הרומאים בארץ-ישראל הייתה אפוא  אנלוגיה מקובלת בראשית שנות השלושים, בימי מאורעות הדמים שפקדו את היישוב בעקבות "הספר הלבן" ו"איגרת מקדונלד". יש לה דוגמאות רבות בכתבי אצ"ג, ודומה שגם עגנון מספר על אירועי זמנו תוך שהוא מותח קו של אנלוגיה ליחסים בין גדולי ישראל בתקופת הרומאים.

         לפני כניסתו לבית הקבע שלו שבשכונת תלפיות הירושלמית, ערך עגנון סיור בגרמניה ובגליציה, וריחוקו מאשתו עורר בו אהבה מחודשת כלפיה. במכתב מיום 11.1.1930 כתב עגנון לאשתו אסתר כי כל הגיגיו נתונים לה למרות המרחק המפריד ביניהם.14  גם בסיפור שלפנינו, המספר – בן-דמותו של עגנון – כועס תחילה על אשתו על שנהגה ברשלנות ובחוסר אחריות, והניחה לאפונים להתגלגל מן הקדרה למדרגות הבית  (כעסו מגיע לידי כך שהוא מתריס "מה תועלתן של נשים"), אך בראותו שהיא מתעטפת כדי לרוץ אתו אל הרופא, ואחר-כך בראותו שהיא מתייפחת ליד ביתו של הרופא, הוא חוזר בו מעמדתו המיזוגֶנית כלפיה ולבו מתמלא באהבה ובהערכה מחודשות. אשת המסַפר בסיפור "אל הרופא" דומה לאשת רבי עקיבא, המוכנה לסייע לו בכל מעשיו, ועוזרת לו לעלות לגדוּלה, ובמישור הרעיוני הסמוי היא מקבילה לאותו צד באומה שתורת הסוד והמסתורין תולה בדמותה של רחל אמנו, הלא היא ספירת מלכוּת המכונה גם "כנסת ישראל".

           על רבי עקיבא מסופר כי בשנים שבהם חי במנותק מאשתו רחל ׁ(בתו של כלבא שָׂבוע העשיר, שהִדיר את בתו מנכסיו לאחר שנתקדשה לרועה עני), נתנוולה  האישה ואיבדה מיופיה ומהידורה.  היה רשע אחד שקנטר אותה וזרה מלח על פצעיה, בהזהירו אותה שבעלה לא ירצה בה עתה, משעלה לגדוּלה ויוכל לבחור אישה נאה ממנה. כשהגיעו עקיבא ותלמידיו, "נתעטפה והלכה גם היא לקבל פני המורה"15 (והשווה לכתוב על האישה בסיפור "אל הרופא": "נתעטפה והלכה עמי אצל הרופא"), ובפגישתם  כל חששותיה נתבדו: בלב בעלה, שזכר לה את חסד נעוריה ואהבת כלולותיה, התעוררה אהבה מחודשת כלפיה, והם חידשו את ימיהם כקדם. בסיפורו של עגנון, מר אנדרמן והגשר השחור הם המפרידים בין המסַפר לבין אשתו,  והם המשבשים את הקשר ביניהם ('גשר' ו'קשר' משורשים אחים נגזרו). רק משחוֹצה המסַפר את הגשר לעבר אשתו, שחצתה את הגשר לפניו,  עשוי הקשר בינו לבין אשתו להתחדש.

           הד לסיפור אלישע בן אבויה עולה ובוקע גם מן הקטע המדווח על תמיהתו של המסַפר בסיפור "אל הרופא" ("מה זה אומר שיבוא עם אביו, כלום אב יש לו למר אנדרמן?").  מדוע הופתע גיבורנו לשמוע שלמר אנדרמן יש אב? את זאת אין הסיפור מפרט.  והרי למסַפר עצמו – שהוא גבר נשוי במיטב שנותיו – יש אב זקן המוטל על מיטת חוליו, ומדוע הוא כה מופתע לשמוע שלמר אנדרמן יש אב?!  ניסוחה של התמיהה ("כלום אב יש לו למר אנדרמן?") מזכיר – כבתמונת ראי –  את המסופר על בתו של אלישע בן אבויה ("אחר") שבאה לרבי לבקש ממנו סיוע: "אמרה ליה: רבי, פרנסני. אמר לה: בת מי את? – אמרה לו: בתו של אחר אני. אמר לה: עדיין יש מזרעו בעולם? והא כתיב  'לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו!' – אמרה לו: זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו" (חגיגה טו ע"ב). כשם שרבי מופתע ותמֵהַּ בשומעו של"אחר" יש בת, כך גיבורנו מופתע ותמֵהַּ בשומעו שלמר אנדרמן יש אב (במישור השתמעות רחב יותר, מובעת כאן התמיהה אם למר אנדרמן – "אחר" – יש אב בשמים, שבו הוא מאמין ושבו הוא תולה את יהבו).  

        נחזור ונקשה: מיהו אותו אנדרמן ("אחר") המחזיק את המספר בידו ומעכב אותו מלהחיש רפואה לשני החולים שבביתו? אם האב השוכב בבית על ערש דווי כמוהו כיהודי הישן, ההולך ובטל מן העולם, אנדרמן כמוהו כיהודי המשכיל הקוסמופוליטי, המגיע מ"כרכי הים" אל העיר הקטנה והקרתנית שבה מתרחשת עלילת הסיפור. מושג המַעֲרָב מתגלם כאן בסינתזה  של אנגליה ושל צרפת, שהרי נאמר "החזיק בידי וסיפר לי שהוא בא מעיר בורדוי שבאנגליה", ואילו העיר שבה מתרחש הסיפור היא סינתזה של בוצ'אץ' וירושלים). העיר "בורדו" שבצרפת ידועה ביינותיה המשובחים, וניכּר שאנדרמן – המזכיר באורחות חייו את בני עשיו, שוחרי היין ותענוגות החיים –  מתענג  מנסיעותיו ברחבי העולם, ואוהב לספר עליהן לזולתו. מבלי שהוזמן, הוא מודיע  למסַפר על כוונתו  לסייר גם בביתו החדש כאילו היה תייר העולה לרגל למקום מופלא שטרם ראו עיניו כמותו. הבטחתו לבקר ביחד עם אביו בביתו של המסַפר "היום או מחר" היא אפוא איוּם חמוּר, שאינו נופל בחומרתו מן המחשבה על העדשים, סמל מנהגי האבֵלות.

          אנדרמן מעיד אפוא על עצמו שזה עתה חזר מאנגליה שבקצה מערב,16 ומתגאה בסידורי הדואר החדשים שהונהגו בעירו הפרובינציאלית של המסַפר (שהיא כאמור סינתזה של בוצ'אץ' ושל ירושלים – עיר שדוֹק של חלום עִוועים פרוש עליהן). מתברר  שעד לתקופת מלחמת העולם הראשונה נשלח הדואר לארץ-ישראל דרך קונסטנטינופול, ולא היו בארץ טלפונים ציבוריים ושירותי דואר תקינים. אחד היעדים הראשונים של המִנהל הצבאי הבריטי לאחר כיבוש ארץ-ישראל היה כינונם של  שירותי דואר לאוכלוסיה האזרחית. בשנת 1917, כשבוע לאחר כיבושה של ירושלים, החל לפעול בה הדואר הצבאי, שסיפק שירותי דואר אמינים.17  בשנת 1920 החליטה ממשלת בריטניה להעביר את ארץ-ישראל לשלטון מנדטורי אזרחי, וכל שירותי הדואר הועברו לידי המִמשל האזרחי.

         אנדרמן גאה אפוא בהישגי המנדט הבריטי בארץ-ישראל, כי הוא איש העולם הגדול, והדואר (כאן, כבסיפור "פת שלמה", מסמל את הקשר עם העולם החיצון. גם הרופא ההולך ל"קלוּבּ" מדי ערב מייצג מן הסתם את השלטון הבריטי האחראי לשלום היישוב, ומתרשל במנדט שניתן לו (דומה שהבחירה במילה "קלוּבּ" מכל המקומות המציינים מקומות למִמכר שֵכר מעידה על כך).18 לא כך חשים עגנון וגיבורו, שאינם גאים בשלטון הבריטי "הנאור", ולִבּם יוצא דווקא אחר אותו חזן מ"מחזיקי נושנות" שנהג לחבוט בעת תפילת "מפני חטאינו" את ראשו בקרקע בית המדרש. אשת המסַפר הולכת אתו לבקש את עזרת הרופא ולהזעיקו, אך נרמז שהתפילה מתוך כוונה גדולה לאל שבמרומים (זו הנרמזת מהופעת החזן המכה את ראשו ברצפה בזמן התפילה) אפקטיבית לא פחות מעזרת הרופא.  עגנון והמספר כלואים בכף הקלע בין האמונה באל לבין הצורך להיעזר ב"רופא" מפוקפק – בשלטונות המנדט הבריטי.

           ברומן שירה, המתרחש אף הוא בירושלים של שנות השלושים, ניתן להבין שתמרה, בתו של מנפרד הרבסט, מייצגת את לוחמי האצ"ל, המורדים בבריטים ומוכנים לקחת על עצמם את אתגר הריבונות. על תמרה נאמר כי היא שונאת את ההסתדרות אף יותר מאשר את הבריטים ("ברם מעשיה של ההסתדרות מתנקמים בה, כגון כאן, שבמקום מורה מפאי"ת תבוא תמרה, ששנואה עליה ההסתדרות כשני בריטים").19  תמרה מתעמתת עם דעותיו הפציפיסטיות של אביה, איש "ברית שלום", ומטיחה בפניו את משאלתה להשיג "חירות מן האנגלים ומסוכניהם הציונים ומווייצמן ומסוכניו ראשי הסוכנות וראשי מפא"י. בא לו שגץ אנגלי אם ממרתף אפל שבלונדון או מבית לורדים ומרכיב עצמו אלוף לראשינו ומנהיג את עולמנו לפי פקודתו של שקץ אחר ייתכן שכמותו. בעיטה אחת בהם במקום היפה שבהם לזרוק אותם מן הארץ. אמר אבא מנפרד, הערבים רוצים לזרוק אותנו לים ואת רוצה לזרוק את האנגלים. אמרה תמרה, מן הארץ ולא לים, וזה הוא ההפרש שביננו לבין פראי המדבר".20

           אמנם, בניגוד לאורי צבי גרינברג שפרש את דעותיו הפוליטיות לעין כול, התחבא עגנון מאחורי דמויותיו כמאחורי מסך ומסֵכה. הוא שם את הדברים הללו בפי תמרה, בתו של הרבסט, אך ניכּר שבדברים אלה – שבהם בולט יחס הבוז לאנגלים ולאנשי מפא"י המשתפים אתם פעולה, כמו גם השנאה ל"פראי המדבר" הערבים – משתקפים עיקרי "האני מאמין" הפוליטי של עגנון, זה שקירבו לימים לתנועה למען "ארץ-ישראל השלמה". גם בסיפורו "תהילה" מוכיחה תהילה במבטה את השוטר הבריטי שהתעמר בזקֵנה, ומצליחה לגרום לו שישיב לה את השרפרף כדי שתוכל זקֵנה זו להמשיך בתפילתה.  מול ערכיה ההֶבּראיסטיים של היהודייה הירושלמית הישישה (ערכי החמלה, החסד ורדיפת הצדק ללא חַת) עומד השוטר הבריטי עם ערכיו ה"הלניסטיים", וכולו אומר תאוות שלטון (כבהדגמה לחיבורו הנודע של ניצשה הרצון לעָצמה).

         בראשית שנות השלושים חזרו הרוויזיוניסטים והביעו בוז ותיעוב כלפי וייצמן, ואף האשימוהו בשיתוף פעולה עם הבריטים. הגם שבזכות וייצמן הושגה ב-1917 הצהרת בלפור, שבה הכריזו הבריטים על תמיכתם בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל (אולי מכאן הכרזת אנדרמן על כוונתו לבקר בביתו של גיבורנו "היום או מחר").  בעזרת וייצמן אף הושגה ב-1931  "איגרת מקדונלד", שבּה חזר בו ראש ממשלת בריטניה מסעיפיו המחמירים של "הספר הלבן", ואף-על-פי-כן גרמו הרוויזיוניסטים בקיץ אותה שנה להדחתו של  מנשיאות התנועה הציונית. אורי צבי גרינברג כתב עליו בביטול: "אך לחזון היקר בארץ-ישראל נוצר רק צל ובבואה, לאותו החזון היקר כי לא עמדו רגלי מנהיג לאחר הרצל על מעינות היהדות העולמית [...] ויצמן פרוזאי מאד-מאד ואין לו כל חלק בחזון" (ראו מאמרו של אצ"ג "המומנט שנתגלה", סדן, ג, תל-אביב טבת-שבט תרפ"ה,  עמ' א-ה; תודתי נתונה לד"ר ליליאן דב-גורי על ההפניה למובאה זו). למשך שנים אחדות לאחר ההדחה פרש וייצמן מן הפוליטיקה, הסתגר במעבדתו, התעמק במחקריו ועשה לביתו.

             לפיכך, יש כמדומה מקום להניח שאנדרמן המגיע מאנגליה ומעכב בעד המספר מלשפוך את מר לבבו לפני הרופא הבריטי, איש הקלוּבּים (המייצג את נציבי ממשלת הוד מלכותה בארץ-ישראל, ועל כן המספר ואשתו הולכים אליו בבקשה שיציל את בני-ביתם) מגלם את דמותו של  וייצמן בעל מדיניות ההבלגה, המחזיק את גיבורנו בידו, ואינו מאפשר לו את מרחב הפעולה הדרוש לתגובה.  וייצמן לא היה אהוד, אם לנקוט לשון המעטה, על החוגים הרוויזיוניסטים, שראו בו משתף פעולה עם הבריטים, והם גרמו כאמור באותה עת להדחתו מנשיאות התנועה הציונית (במהלך הקונגרס הציוני הי"ז, באזל 1931). המסַפר שביקש  לעלות לארץ אבותיו הדלה, אך האהובה, כדי לאכול בה בשלווה ובנחת "ארוחת יָרָק", שאינה ניתנת לו בחסדי זָרים, מוצא את עצמו כפוף בארצו שלו לחסדי זרים, וחושש פן יהפכו האפונים עד מהרה לעדשים שהם מאכל אבלות. אנדרמן מגלם לא רק את דמותו של וייצמן, אלא גם את יהודי המערב בכללם, המתרפסים לפני השלטון הבריטי. אנדרמן אוחז בידיו של המסַפר ואינו מרפה ממנה, שכן עגנון נמשך גם אל  אל היופי, העושר והקִדמה של ארצות המערב. משיכה זו לא נתפוגגה אצלו מעולם, אף שניכרת כאן אהבה גדולה לאב ולחזן, המייצגים את ערכי "ישראל סבא" – את היהודים "מחזיקי הנושנות" ו"שומרי אמוני ישראל"  שמלפני האמנציפציה וההשכלה – ואת ירושלים הדלה של "תהילה".

         כאמור, לִבּו של המסַפר נוהה אחר  דמותו של החזן, אך בו-בזמן הוא  אינו יכול להשתחרר מאחיזת ידו של מר אנדרמן המשכיל שהגיע אל הפרובינציה מ"כרכי הים". מצבו דומה למצבו של כהירשל גיבור סיפור פשוט, שנמשך אל בלומה, הנערה העברייה, בת המורה לעברית, אך קשור בעל כורחו למינה העשירה, המשכילה-למחצה והבּוּרה בענייני יהדות, שהתחנכה בצרפתית ב"פנסיון" של המינים. עגנון, שזה אך חזר ב-1930 מסיור ממושך במרחב התרבות הגרמני, יודע היטב ששומה עליו ללכת אחרי דמותו של החזן (ולהסתפק, כמאמר ביאליק, ב"ארוחת ירק" דלה בארץ-ישראל), אך מר אנדרמן אוחז בו בחוזקה, כי המשיכה אל המערביוּת ואל ערכיה ה"הלניסטיים" אינה מרפה ממנו ומגיבורו. עגנון וגיבורו מתגוררים בירושלים המנדטורית, אך מתרפקים על "סיר הבשר" ועל "השומים והבצלים" של ערי המערב, ובו בזמן יודעים שעָרִים אלה עתידות להקיא במהרה את תושביהן היהודיים מתוכָן.

         בבית מוטלים לפניו שני חולים. אחד מהם הוא אביו הזקן שעיניו כהו (הרמז המובהק ליצחק, אבי האומה ולעיניו שכהו מזוקן, הופך את המסַפר, בנו של האב החולה, ליעקב-ישראל) והשנייה היא אחותו הצעירה של המסַפר, הנוהגת לפזז ויש חשש פן תיפול מן המיטה. האִם פיזוזה הוא גם רמז לפזיזותה? עגנון, כמו ביאליק, כתב לא מעט על   "הצעירים",  אותם "יהודים חדשים" הפועלים מתוך חיפזון ופחז כדי להחיש את הגאולה ובפזיזותם הם מרחיקים אותה (וראו סיפורו "מעשה העז").21  המסַפר מתלונן על אשתו  (המקבילה לרחל אִמנו, אשת יעקב אבינו, ולרחל בת כלבא שבוע, אשת רבי עקיבא). זו  נהגה אמנם באפונים ברשלנות, וגרמה להם שיתפזרו  וחשפה את ביתה לסכנת העכברים, אך ברגע שבעלה רואה אותה מטָה שכם למאמץ הלאומי ומתייפחת לפני בית הרופא, מתגברים בו רגשי האהבה וההערכה כלפיה.

         חכמינו נחלקו בשאלה מתי רשאי אדם לגרש את אשתו: "בית שמאי אומרין, לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערווה, שנאמר 'כי מצא בה ערוות דבר' (דברים כד,א); בית הלל אומרין, אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר 'דבר'. רבי עקיבא אומר, אפילו מצא אחרת נאה ממנה, שנאמר 'והיה אם לא תמצא חן בעיניו' (שם)" (גִטין, צ ע"א). משמע, רבי עקיבא מסביר שאפילו אבד חִנה של אשתו בעיניו, הוא רשאי לגרשה. אשת המסַפר בסיפור "אל הרופא" הקדיחה את התבשיל וסר חִנה  בעיני בעלה, המדומה כאן במשתמע לרבי עקיבא. אף-על-פי-כן, כשהוא רואה אותה מתעטפת ורצה לבית הרופא, ואפילו בוכה ליד ביתו, לבבו הולך  אחריה ודבק בה לאהבה.

        לפנינו אלגוריה לאומית, שאחד מרבדיה הוא רובד אקטואלי, המגיב על אירועי הזמן שבו נקלע היישוב היהודי הקטן בארץ-ישראל  בכף-הקלע בין פורעים ערביים לבין השליטים הבריטיים (בני עשיו, שתבעו לעצמם את הבכורה בארץ-ישראל והגירו מדי ערב ב"קלוּבּ" שלהם מן "האדום, האדום הזה" לתוך קרביהם). הבריטים אמורים היו להשליט סדר ומשמעת, ולהגן על בני "היישוב" מפני הפורעים, אך כל העדויות מלמדות שהם הגבירו את המחלוקת בין היהודים לערבים, בחינת "הפרֵד ומשול". מתברר כי רק אהבתם המחודשת של המסַפר ואשתו עשויה להביא ארוכה לשני החולים המוטלים בבית, כמו הצמח המלבלב באגדה "האפונה הפורחת" של הנס כריסטיאן אנדרסן וכמו אגדת חז"ל על אהבתם הבלתי תלויה בדבר של   רבי עקיבא ואשתו האוהבת רחל.

       הסיפור מסתיים במילים "הוצאתי את ידי מידו של אנדרמן והלכתי אצל אשתו. נזדעזע הגשר השחור תחת רגליי וגלי הנהר נתקפלו ועלו, עלו ונתקפלו". האם מבַשר  הסיפור על הגשר הרועד מתחת לרגלי המסַפר  שהדברים יסתיימו בכי טוב,22 או שמא הוא מבשר רעות? מצד אחד, הולכת וקרבה השעה תשע שבה יוצא הרופא לשתות שֵכר, ויש הרואים בסִפרה זו רמז מבשר רעות.23 גיבורנו אף מעיד על עצמו "נזכרתי באפונים שנתחלפו לי בעדשים והתחלתי דואג מן הפורענות", אות לכך שהמצב אינו שפיר, מה גם שהוא נוהג בניגוד לעצת חז"ל.24  ואולם, צירוף המילים  המיוחד שאותו נקט עגנון לתיאור הגלים  ("וגלי הנהר נתקפלו ועלו, עלו ונתקפלו") מקפל בתוכו הבטחה לשיפור המצב, שכן גלום בתוך מילים אלה סוד קבלי, שנזכר בחיבורו  של  רמח"ל ספר קל"ח פתחי חכמה המתבסס על אוצר המושגים של קבלת האר"י. כאן מצאנו כתוב:

ובתחילה היו מתקיימים על ידם למטה, דבר זה נראה ממה שבעליית הרגליים הם עולים, שמע מינה שיש להם תלייה באלה הרגליים. ואנו רואים שעד שהוצרכו הכלים להתעכב למטה היו הרגליים למטה, ומאירים בהם, וכשהוצרכו לעלות – נתקפלו [...] ושהוצרכו לעלות נתקפלו ועלו אחריהם. (שם, פתח סז [קיפול רגלי אריך אנפין]).

משמע, כאשר מתקפלים רגליו של "אריך אנפין" – המזוהה עם ספירת כתר, הראשונה והעליונה בין עשר הספירות של עולם האצילוּת –  גם הכלים השבורים יכולים  לחזור למקורם האלוהי: "ובהיקפלם - ניתן גם בכלים כוח החזרה למעלה". בקבלת האר"י מסופר שבעת השבר הגדול, ירדו הכלים לתחום הקליפות, אך חלק מהם עלו למעלה לצורך תיקון.25 קיפולן של הקליפות לצורך עלייה מרמז שהגיעה עת תיקון, והתיקון מתבטא בסיפור שלפנינו בכל מישור ומישור. התיקון מתבטא הן במישור האנושי-המשפחתי (חידוש האהבה בין המסַפר לאשתו), והן במישור הלאומי (חידוש האהבה בין הקב"ה לשכינתו, המתגלם כאן ברמז לחידוש האהבה שבין רבי עקיבא לרחל). התיקון מתבטא גם  בעולם כולו – בבניית הבית ובקימום הריסותיה של ירושלים (שהרי ירושלים נחשבת  מרכז העולם ולִבּו), המתרמזים כאן בין השיטין. גיבורנו נחלץ בסוף הסיפור מאחיזת ידו של אנדרמן, איש הסטרא-אחרא,  ועתה הוא מוכן ומזומן להעלות את הכלים השבורים מתחום הקליפות ולהביא לתיקונם.

הערות:
1. גם בספרות העולם מתואר ההבדל בין ההזדקקות למדע הרפואה, מול האמונה  הדטרמיניסטית שהכול בידי שמים. כך, למשל,  ד"ר רייה, גיבור ספרו של קאמי הדבר מנסה לרפא את חוליו בעזרת השלטת כללי היגיינה ושימוש בתרופות ובנסיובים חדשים, ואילו הכומר פנלו מאמין (עד למותו של הילד הקטן לפחות) שהמגפה פרצה בגלל חטאיהם של תושבי העיר אוראן, וכי ההשגחה העליונה שהענישה את התושבים היא זו שתצילם.
2. סיפורים אלה התפרסמו בעיתון דבר מיום מיום ז' אייר תרצ"ב;  13.5.1932. כאן נדפסו הסיפורים לפי הסדר הבא: "האוטובוס האחרון" [ששמו הוסב בספר המעשים ל"האבטובוס האחרון"], "התעודה", "אל הרופא", "הנרות" ו"ידידות". סדר הסיפורים שונה בעת כינוסם בספר. על חילופי הנוסח ראו במאמרו של ראובן מירקין, ראובן. "לקראת מהדורה מדעית של עגנון: חמשת סיפוריו הראשונים של 'ספר המעשים'", קובץ עגנון, ב (תש"ס), עמ' 348-291.
3. מה גם שכתוב במפורש על שני החולים שהם "צריכים להשגחה יתרה". אשת המספר זונחת אפוא את תפקידה, ואינה משגיחה על החולים. היא גם אינה משגיחה על הקדרה, ומניחה לאפונים להתפזר. משמע, בני הבית לא יזכו בארוחה, ואילו המזיקים – העכברים – עלולים לרחרח, להגיע הביתה ולסכן את יושביו ואת שלומם.  המילה "השגחה" המובלעת בטקסט שולחת אצבע מתריסה כלפי שמים – על שאין ההשגחה העליונה שומרת על ברואיה.
4. ראו הערה 2 לעיל.
5. נתיבנו (בעריכת פניה שרגורודסקה), חוברת ב-ג (תשרי-טבת תרצ"ב), עמ' 49.
6.  המכתב מובא אצל חיים באר (1992), עמ' 182 – 185. הצירוף "בְּרוּךְ אֲדֹנָי", שאותו נוקט עגנון באיגרת רומז לשירו של ביאליק "ביום קיץ יום חום", שגם בו רע מזמין את רעהו לחסות בצל קורתו.
7. נחום סטוטשקאָוו, דער אוצר פֿון דער יִידישער שפּראַך, ניו-יורק 1950, סימן 517, עמ' 567.
8. ראו עדותו של עגנון: "הרבה גִלגל עִמי ביאליק כדי להוציא ממני סוד כתיבת ספר המעשים, ואף הוא סיפר לי על כמה משיריו היאך הגיע לכתוב אותם. ואף זה סיפור מעשה מספר המעשים, כמה שהשתדל ביאליק להוציא ממני סוד ספר המעשים השתדלתי אני להסתירו ממנו. עכשיו שהוא יושב בהיכל השירה של מעלה ומגלים לו רזי שירה ודאי נתגלה לו הסוד והוא יודע יותר ממני" (דברים שנאמרו במסיבה משנת 1962 לכבוד יום הולדתו השישים של דב סדן, הכלולים בספרו של עגנון מעצמי אל עצמי, ירושלים ותל-אביב תשל"ו,  עמ' 245).
9. באיגרת מיום 21 באוקטובר 1894; ראו  איגרות ביאליק, כרך א, עמ' עד.
10. "בסמטא ירושלמית", הארץ, מיום י' אדר ב תרצ"ה, 12.3.1935 (רגעים, א, עמ' 111).
11. ש"י עגנון,  שירה,  ירושלים ותל אביב 1971, עמ' 464.
12. הלל ברזל (1972), עמ' 111.
13. הקריאה "אַי אַי אַי" יכולה להביע התפעלות, אך יכולה להיות גם אנחת צער. וראו, למשל, קריאתו של הירשל בבעמק הבכא של מנדלי מוכר ספרים: "הוא רוקק מתוך צער נותן ידו בפאת ראשו ומתחכך ואומר באנחה: אַי, אַי!..". לפנינו פרט זעיר, אך רב חשיבות, לאפיונו של מר אנדרמן שאינו יהודי מערבי אלא לכאורה. בעקבות מרדכי שלו (1978), גם מרדכי וורצל (2007), עמ' 19 רואה בקריאת "אַי"  רמז לא"י [ארץ-ישראל].
14. ש"י עגנון, אסתרליין יקירתי: מכתבים תרפ"ד-תרצ"א (1924 – 1931), הביאה לדפוס אמונה ירון, ירושלים ותל-אביב תשמ"ג,  עמ' 184.
15. על רחל בת כלבא שבוע שנתקדשה לרבי עקיבא כשהיה רועה פשוט, כתב מיכה יוסף ברדיצ'בסקי  בסיפורו "הרועה הנאמן" ("מימי התלמוד"), כי כשבא רבי עקיבא עם תלמידיו, רחל "נתעטפה והלכה גם היא לקבל פני המורה". וכאן,  גיבורנו מספר על אשתו  הנאמנה, ש" נתעטפה והלכה עמי אצל הרופא". יצוין שגם אסתר מרכס, אשת  עגנון, בת עשירים ממשפחת בנקאים ברלינאית, נישאה ל"יהודי מזרחי" נחות ממנה במעמד חברתי וכלכלי, שהקדיש את חייו לקידומה של תרבות ישראל ועלה לגדולה. בביקורו של עגנון בבוצ'אץ' בקיץ 1930 נהגו בו כבסופר מהולל: ערכו לכבודו נשפים וכתבו עליו בעיתונות המקומית (וראו דן לאור, חיי עגנון, ירושלים ותל-אביב 1998, עמ' 234 – 236).
16. שיר עם גרמני ידוע  (הכלול באסופה Des Knaben Wanderhorn –  "קרן הפלאים אשר לנער"),  שנתגלגל לשיר ביידיש, שהושר ב"חדר", נכלל  בגרסתו היהודית באסופת שירי העם של גינזבורג ומאַרעק (שיר מס' 90, עמ' 78): "איינע קליינע / ווייסע טייבּעל / פיהרטע מיך / אין אַיינגעלאנד. / אַיינגעלאנד / איז צוּ געשלאָסען / אוּן די שליסעל / איז אָפּגעבּראָכען"  (ובתרגום חופשי: יונה קטנה לבנה אחת מוליכתני לאינגלנד. אינגלנד נעולה והמפתח שבור). "איינגעלאנד" הנכספת, הנזכרת בשיר העם  שנתגלגל ליידיש מן הגרמנית ומשם לשירו של ביאליק "מאחורי השער", היא ספק "ארץ המלאכים" האוטופית, ספק אנגליה, ששמה ניתן לה על שום היותה בקצה, או בפינת הארץ (angle = זווית, פינה, קצה), שהרי לפני גילוי אמריקה נחשבה אנגליה לקצה העולם. בסיפורו של עגנון לפנינו אדם שהגיע מאנגליה, ובגללו עומדת האישה לפני פתח בית הרופא, וכתפיה רועדות מבכי.
17. ראו "והתורכים אינם עוד שולטים:  מבט על א"י בימי מלחמת העולם הראשונה", תערוכה בולאית מיוחדת במוזיאון אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות: סוף עידן השלטון העותומאני בארץ ישראל.   ואגב, גם בסיפור "ידידות" אין המסַפר מצליח להיעזר בבית הדואר, סמלו של השלטון הבריטי בארץ-ישראל.
18. עגנון יכול היה לבחור במילה אחרת לציון מקום למִמכר שֵכר, כגון 'מסבאה', 'בית מרזח', 'בית יין', 'בָּאר', 'פונדק', 'טברנה', 'ממזגה', 'מרתף בירה', 'בית השֵכר'  ועוד.  בחירתו במילה 'קלוב', האופיינית למנהגי הבילוי באנגליה, מעידה שהוא ביקש לרמוז לבריטים ששלטו אז בארץ-ישראל, שעליהם לִגלג במכתביו ובסיפוריו.
19. שירה (ראו הערה 10 לעיל), עמ' 406
20. שם, עמ' 473.
21. ראו בפרק השמיני ("בין אביב העלומים לכפור הזִקנה") בספרי ש"י עולמות: ריבוי פנים ביצירת עגנון, תל-אביב 2010, עמ' 230 – 245.
22. השוו למסופר בסיפור "הנרות" ("כיוון שעליתי על הגשר, נזדעזע הגשר והתחיל מרתת").
23. מרדכי וורצל (2007), עמ' 27, טוען כי השנה התשיעית נזכרת במקרא שש פעמים, ארבע מהם בתיאור המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים – מצור שהביא להבקעת חומת העיר ולחורבן ירושלים ובית המקדש הראשון.
24. הלל וייס, במהדורה המוערת של ספר המעשים (בכתובים) מפנה לספרו של עגנון ספר סופר וסיפור,  עמ' 85: "ג' נביאים הם. הרואה ספר מלכים יצפה לגדולה. יחזקאל יצפה לחכמה. ישעיה יצפה לנחמה. ירמיה ידאג מן הפורענות. שלשה כתובים גדולים הם הרואה ספר תהלים יצפה לחסידות. משלי יצפה לחכמה. איוב ידאג מן הפורענות". ובפרקי אבות מצאנו: "נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת. שלא תלמוד ממעשיו. ועוד, שלא תלקה עמו במפלתו, דאוי לרשע ואוי לשכנו. שכך אמרו חכמים, כל המתדבק לרשעים אף על פי שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם. למה הדבר דומה, לנכנס לביתו של בורסי, אע''פ שלא לקח ממנו כלום מ''מ ריח רע קלט והוציא עמו. שלא תאמר רשע זה מעשיו מצליחין אלך ואדבק עמו הואיל והשעה משחקת לו, לכך אמר ואל תתיאש מן הפורענות, כלומר דע שמהרה תבא עליו פורענות כי פתאום יבוא אידו [...] ולא אמר שידאוג מן הפורענות, כי דבר זה מדה מגונה מי שהוא דואג מן הפורענות"  (אבות א, ז). משמע, גיבורנו נוהג בניגוד להמלצת חז"ל, מתקרב לרשעים,  ודואג מן הפורענות, ואולי משום כך ניזוק וכלב נשכו.
25. תודתי נתונה לפרופ' מיכל אורון, חוקרת הקבלה, על ההסבר.


ביבליוגרפיה

• באר, חיים.  גם אהבתם גם שנאתם: ביאליק, ברנר, עגנון – מערכות יחסים, תל-אביב 1992 (מהדורה שלישית עם תוספות, 1993).
• בן-דב, ניצה. "מיטב העולמות והחלום הציוני של עגנון", דפים למחקר בספרות, 4 , חיפה תשמ"ח, עמ' 171 – 190.
• ברזל, הלל. בין עגנון לקפקא: מחקר משווה, תל-אביב 1972,  עמ' 109 – 113.
• דורמן, תרצה, "אל הרופא", אתר בית-הספר אלון alonschool.com/mikzot/literature/text/forcedownload.asp
• הברמן, אברהם מאיר.  "רבי שלום מרדכי הלוי טשאטשקיס אביו של רבי שמואל יוסף עגנון", בתוך הספר לעגנון שי: דברים על הסופר וספריו, בעריכת דב סדן ואפרים אלימלך אורבך, תל-אביב 1966, עמ' 83 – 90.
• הלוי-צוויק, יהודית. "בין עגנון לביאליק", בתוך ספרה עגנון במעגלותיו: עיונים באמנות הסיפור של עגנון, תל-אביב תשמ"ט, עמ' 151 – 176.
• ויס, הלל. "מקומה של ירושלים ביצירת עגנון", מעריב, 9.9.1977.
• ויס, הלל. מהדורה מוערת של ספר המעשים (בכתובים).
• וורצל, מרדכי. בדרך ל"שכונת הצפון": פשר ארבעה סיפורים מוקדמים ב"ספר המעשים" של ש"י עגנון, פתח-תקווה 2007, עמ' 12 – 30.
• ראבידוביץ, שמעון.  שיחותיי עם ביאליק, תל-אביב 1983
• שלגי, מוטי. "מסע שלא נגמר - הערות פרשנות לסיפור 'אל הרופא' מאת ש"י עגנון",   באתר בית-הספר התיכון "אהל שם" ברמת-גן.
• שלו, מרדכי. "דיוקנו של הגיבור כמחבר 'ספר המעשים'"‏, הארץ,  כ"ט אלול תשכ"ח, 22.09.1968.
• שלו, מרדכי. "דיוקנו של הגיבור כמחבר 'ספר המעשים'"‏, הארץ,  כ"ט אלול תשכ"ח, 22.09.1968.
• שלו, מרדכי. "הגשר השחור והרופא השיכור", הארץ, 27.4.1978; שם, 5.5.1978; שם,  12.5.1978.
• שקד, גרשון. לעגנון שי, ירושלים תשכ"ו, עמ' 329.
• שקד, מלכה. "הקמט שבעור הרקיע: עמדת עגנון בשאלת העימות היהודי-ערבי", בתוך ספרה  הקמט שבעור הרקיע: קשרי קשרים ביצירת ש"י עגנון, ירושלים תשס"א, עמד 49 – 91.

תגובות

סמאל

בכתבים שנמצאו בספריית נאג חמאדי, סמאל הוא השם השלישי של הדמיורגוס. בהקשר זה, סמאל פירושו "האל העיוור" - זה הנושא את העיוורון. המראה שלו הוא נחש עם פרצוף של אריה. קוראים לו גם אריאל.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיוה שמיר