אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גחלת / עשהאל פוחצ'בסקי - שיריו של המשורר הצבר הראשון


התמונה של יוסף אורן
גחלת / עשהאל פוחצבסקי - שיריו של המשורר הצבר הראשון

"גחלת" – הוצאת "ספרי עיתון 77" 2012, 165 עמ'. הספר הופיע בסיוע הקרן למורשת נפ"ש ומיכל פוחצ'בסקי. ההדירו את הספר : ד"ר אורה עשהאל ועו"ד עצמון יניב

שניים מדור הצברים הראשון התפרסמו במושבות, בתחילת המאה הקודמת, כמאהבים הגדולים של התקופה. הראשון – איתמר בן-אב"י (יליד 1885), בנם של דבורה ואליעזר בן-יהודה, שפרשת אהבתו ליפיפיית ירושלים, לאה אבושדיד, ממשפחה ספרדית מיוחסת שמוצאה ממרוקו, היתה פרושה בשירים שפירסם על דפי עיתון "הצבי" וגברה על התנגדות משפחתה למחזר האשכנזי. סיפור אהבה זה הונצח בשיר הזמר "אהבת איתמר" (מילים: דודו ברק, מנגינה: נורית הירש). והשני – אבשלום פיינברג (יליד 1889), בן גדרה וחבר באירגון המחתרתי ניל"י, בזכות מכתבו לרבקה אהרונסון שנפתח בשורה "אלף נשיקות לך אהובתי" (השורה שעליה ביססה הפזמונאית מירית שם-אור את השיר המפורסם "אלף נשיקות" בביצועו של יורם גאון), וגם בזכות הרכילות (עד שיוכח אחרת) שקיים קשר רומנטי גם עם אחותה של רבקה, שרה אהרונסון.

   אך אחרי הופעתו לאחרונה של הספר "גחלת", קובץ שיריו של עשהאל פוחצ'בסקי, יליד שנת 1893 ובן המושבה ראשון לציון, הכולל כארבעים שירי אהבה, מתברר שגם הוא לא היה קוטל קנים בתחום הזה, שהקודמים הצטיינו בו. עובדה אחת מבדילה את עשהאל מאיתמר ומאבשלום: תהילתם כמאהבים התפרסמה עוד בחייהם, ואילו פרסומו של עשהאל בתחום זה התעכבה כמאה שנים תמימות, משום שבמשך כל אותן שנים היו שיריו שמורים בגניזה הספרותית של המשפחה, עד ששני נכדיו המסורים, ד"ר אורה עשהאל ועו"ד עצמון יניב, גאלו אותם מהגניזה, הכשירו אותם לדפוס וגם הוסיפו פרקי מחקר לספר שההדירו.

   בשנים תרע"ג-תרע"ד (1914-1913), השנים שבהן כתב את רוב שיריו, היה עשהאל בחור בתחילת שנות ה-20 לחייו. עובדה זו מסבירה את מספרם הגדול של שירי אהבה בקובץ זה. השירים נכתבו על קשריו עם עלמות שונות, בלי להזכיר במפורש את שמן, לעומת זאת הקפיד לרשום בשולי השירים תאריכים ולפעמים גם את הנסיבות לכתיבתם.

   שירי האהבה של עשהאל ראויים לקריאה באופן המקובל – זו המתעכבת על הכתוב בכל שיר בנפרד. אך בה-בעת הם מאפשרים, וגם ממש מזמינים, לשחזר על-פיהם סיפור אהבה ארץ-ישראלי מתחילת המאה הקודמת ביישוב העברי החדש, שנים אחדות לפני סיומה של תקופת השלטון התורכי-עוֹתְ'מָנִי בארץ.

 

רקע תקופתי לסיפור

מושג כלשהו על התקופה ועל מצבה של המושבה ראשון לציון נקבל מהקטע הקצר הבא, שנלקח מתוך מאמר, שפירסם האגרונום מנשה מאירוביץ, בשנת 1889 (כ-7 שנים אחרי ייסודה של ראשון לציון) בשנתון "ירושלים" של אברהם משה לונץ:

"המושבה הזאת אשר היא הראשונה להיישוב החדש תהיה ברבות הימים באמת ראשון לציון, לאמור: מרכז המושבות כולן, כי בה יִבָּנֶה כעת מרתף גדול ערוך ומסודר בַּכֹּל לפי סדרי מרתפי היין אשר בארץ צרפת, ועמו יתאחד יֶקֶב לדריכת הענבים, עם כל המכונות והמכשירים הדרושים, ומכונה לעשות קרח, למען יוכל היין לעמוד ימים רבים ולעלות על שולחן עשירי ורוזני אָרֶץ. יין ארץ-ישראל יוכל להתחרות את יין צרפת וספרד. הוצאת המרתף וכל הנלווה לו יעלה לסך חצי מִלְיאן פראנק, וכבר בא להמושבה איש מלומד ובקיא בעשיית יין. דבר המרתף והיקב יחזק את לִבּוֹת איכרי המושבות ביודעם כי יש שכר לפעולתם, בהיות לאל ידם להוציא מענביהם יין טוב, ולא יצטרכו למוכרו בשוקי יפו וחיפה בזול מאוד מפאת רִבּוּיָם. מלבד הגפנים הרבים הנטועים בהמושבה הזאת החלו בהעת האחרונה לנטוע בה עצי תותים רבים, לגידול תולעי משי, ואיש מיוחד הבקיא בגידולם בא להמושבה ללמד את האיכרים ובנותיהם אוֹפְנֵי סֵדֶר גִדוּלָן"

אחרי עשור התגשמו כל ההבטחות שהבטיח מנשה מאירוביץ לקוראים: הכרמים נשתלו והניבו אשכולות נאים וגם היקב הוקם. בכרמים האלה עבד העלם עשהאל כמשגיח על הפועלים של איכרי המושבה. עצי התות גם הם ניטעו, אך תעשייה, כידוע, לא התפתחה מתולעי המשי שזחלו על ענפיהם.

כפי שצפוי בכל סיפור אהבה ראוי לשמו, יופיעו גם בסיפור האהבה הארץ-ישראלי עלם ועלמה בתפקידי הגיבורים הראשיים, אך שלא כצפוי, תתווסף אליהם בשלב מאוחר יותר גם סוסה אצילת יחס ומראה מסוריה.

אהבה ממבט ראשון

כמו כל סיפור האהבה מתחיל גם הסיפור שלנו ברגע שבו ממבט ראשון ניצתת האהבה בין העלם לעלמה. וכך מתואר הרגע הזה בשיר "לא ידעתי נפשי" (מחודש תמוז תרע"ג):

לא ידעתי את נפשי כאשר

אותך לראשונה ראיתי,

לא אֵדַע, וְיֶתֶר על כן לא אוּכל

הַאֲמֵן כי אתְ אֶת נפשי צָדית.                                                                                                     

את זַכָּה וּנעימה וּמוֹשכת

כְּאַחַת באותם הרגעים היית,

וְכָהֵנה וְכָהֵנה בִּדְמותי נִשְׂגַּבְתְּ

אחרֵי דְּבָרַיִךְ בהם נפרדְתְ        (עמ' 58)    

   המילים שאמרה לו כשנפרדו לא הונצחו בשיר, כי העלם הדובר בשיר העדיף להתעכב על ההשפעה שהיתה לעלמה הזו עליו. עד אז חמק בהצלחה מכל עלמה חמודה משום שקיווה לחיות כציפור "בִּדְרוֹר וָחוֹפֶשׁ", כלומר: להחזיק ביתרונות של הרווקות, אך הנשיקה שבה חתמה העלמה את היכרותם, מחקה לנצח את האפשרות הזו מסדר היום של חייו. לנשיקה זו הוצמד הדימוי השכיח ביותר בשירי האהבה של עשהאל והוא הדימוי של האש, כפי שאפשר להיווכח מסיומו של השיר:

סגרת את פי וַתַחְתְּמִיהוּ

בנשיקות חוֹתְמוֹת. על גַּבִּי

דבר-מה כָּאֵשׁ בּוֹעֵר,                                                                                                                                

רוֹתֵחַ וְלָנֶצַח לא מִתְקָרֵר.   (עמ' 59)

אהבה בהתכתבות

אם העלם והעלמה לא התגוררו באותה מושבה, אלא במושבות שונות, היתה נשמרה האש שנדלקה ביניהם בפגישת ההיכרות הראשונה באמצעות המכתבים ששלחו זה אל זה. במכתבים אלה התרפקו על המעט שהספיקו בפגישתם הראשונה, וכמובן רמזו על ההמון שיממשו בפגישתם הבאה.

   מגרעתם של מכתבים כאלה נעוצה בעובדה שניתן לפרש את הכתוב בהם באופנים שונים. כך, למשל, על משפט אחד במכתבה של עלמתו, ביסס העלם את חשדו כי אש האהבה דעכה אצלה. ואת זעמו על מכתב זה, עקב הפירוש המוטעה שנתן לדבריה, ביטא בשיר "מכתבַיִךְ" (מחודש אדר תרע"ג):

"רצוני הֱיוֹת עוזרת על יָדֶךָ בַּחיים" –

אֵלו הם דברים מלב רַגָשׁ תשמיעי,

אך הַחָשָׁה אָזְנֵךְ עַד                                                                                                                    

כמה האהבה הטהורה הזאת נפגְעה?

                                                                                  

הלא דברים אֵלו הם בַּקָשַׁת תועלת,

שאינם יכולים ממקור נאמן לנְבֹע!                                                    

ולמה תרצי בחיים עָזְרֵני?

הבַעֲבוּר אוּכַל אָהֹּב זוּלָתֵכי?...         (עמ' 55)   

             

סיבת כעסו מובהרת בשאלה שניסח בשורה האחרונה: האם את מציעה לי את עזרתך בחיזור אחרי אחרת?

אי-הבנות כאלה בין אוהבים היו תוצאה בלתי נמנעת של הגעגועים זה לזה וגם תוצאה של ההמתנה מורטת העצבים לבואו של המכתב. בשיר הבא, "מכתב קטן" (מחודש אדר תרע"ד) ביטא העלם את תסכוליו מאיטיות שרות הדואר התורכי. באופן חריג, במקום לבטא את הרגשתו, שיער, מה היא חושבת שהוא חושב כאשר הוא מקבל מכתב ממנה, שלא הגיע אליו במועד:

 

ידעתי, אל לִבֵּךְ, נערה, תתעצבי

עֵת מְאוּם בְּמַעֲנֶה לא תקבלי.

במכתב קטן נפשֵׁךְ הָשֵׁב – לא תוכלי,                                                                                                                     

וחשבת אז כמוני עֵת לְמכתב חכיתי:

                                                                                            

"כבר בָּחֲלָה נפשו בְּאֵל המכתבים                                                                                                   

זה כַּמָּה מָנוֹחַ יטרידוהו,

עֵת קַבְּלוֹ [את המכתבים] – יתעצב על קִצּוּרָם, דַּל תָכְנָם,         

ועוד יותר יתעצב עֵת מְאוּם לא יקבל".                                                       

 

אכן, קשה וּמַר הֱיוֹת אוהב,

ועוד קשה מזאת למכתב חַכּוֹת;

אם יֶשְׁנָהּ אהבה בלי יִסוּרים,

אז לא אהבה היא – וּטְהוֹרה [וגם איננה טהורה].          (עמ' 56)    

 

  פגישות האוהבים

שום סיפור אהבה הגון איננו מדלג על הפגישות של האוהבים, וגם גיבורי הסיפור שלנו התאמצו להיפגש בכל הזדמנות שפגישה התאפשרה להם.   כידוע, אינה דומה פגישה באור יום לפגישה לאורו של הירח. ולכן נתאר בלשונו של העלם הדובר בשירי האהבה הכלולים בקובץ "גחלת" את ההבדל בין שתיהן.

   בשיר "בכרם" מספר העלם שלנו על פגישה באור יום עם עלמה, שהגיעה לבקר במושבה בחופשה שלה מהלימודים (בחודש אלול תרע"ג) והצטרפה אליו ליום העבודה שלו בכרם. הוא השגיח על הפועלים שבצרו את האשכולות מהגפנים וגם ממנה לא חסך את גערותיו. אך היא עמדה יום תמים לצידו תחת השמש היוקדת, ובידיים שרוטות מענפי הגפנים, מבלי להתלונן. והעֵדוּת לתרומת היום הזה ליחסים ביניהם היתה התנהגותה בהפסקת הצהריים בשדה, אשר היתה משוחררת מנימוסי השולחן שחונכה להקפיד עליהם בבית הוריה:

ברצון אכלתְ מחצית ארוחתי                                                                                                               

עת לשנינו מַזְלֵג אחד שִׁמֵּשׁ.          (עמ' 98):                                                                                  

   ובעוד שיר, "דעת אהבה בלילות בהירים", מתאר עשהאל הזדמנות נוספת, אחרי הקודמת, שבה הגיעה העלמה שוב לחופשה בראשון (בחודש טבת תרע"ד), אך הפעם התקיימה פגישתם לאור הירח. בערב העפילו לאחת הגבעות במושבה, ובעודם חבוקים המתינו להבקעת הירח מאחורי גבעה מרוחקת במזרח. וזהו המחזה שראו מיד אחר-כך ביחד:

וּבְאֵיקָלִיפְּטוּס אָחֲזָה הָאֵש,

זה הָעֲנָק, יְליד המושבה,

היה לפתע לְבָרוֹת [מאכל ללשונות האש] –          

אחד אחד ענפיו נִבְלָעוּ.

  - - - ואת עָלַי מִתְרַפְּקָה נרעשת,

"לא פִּלַלְתי, אֵלִי,

כֹה יפה עולמךָ!"

שְׂפָתֵךְ רוֹעֲדָה לוחשת.                   (עמ' 44).

   התפעלותו מהאש שעטפה ובלעה את האיקליפטוס הענק של המושבה מסגירה באופן עקיף את רגש האהבה שהמראה חיזק בו אליה, בדיוק כפי שהתפעלותה מיפי עולמו של אלוהים מסגירה באופן עקיף את מה שהרגישה היא כלפיו באותו מעמד.

שירי האהבה לעַיְדָה

עד כה נרקם סיפור האהבה על-פי שירים שכתב עשהאל לנערות שונות שהכיר, אך מעתה תתרחש תפנית בסיפור, כי המשכו יתבסס על שירים שכתב בתקופת חיזורו אחרי עלמה אחת ומיוחדת ושמה: עַיְדָה.

   במילים אחרות: כעת הגיעה זמנה של הסוסה להשתלב בעלילת סיפורנו. מדוע נחוצה נוכחותה של הסוסה בסיפור האהבה שהתפתח בין עידה ובין עשהאל? התשובה היא פשוטה: רק בזכותה יכול היה עשהאל להגיע מביתו בראשון לציון אל ביתה של עידה ברח' קלישר בתל-אביב.

   הסוסה לא היתה חיית מחמד באותן שנים, אלא בהמת עבודה שהועסקה על-ידי האיכרים במושבות במשך כל ימות השבוע. ולכן המתין עשהאל בקוצר-רוח עד צאת השבת (כך בשיר "השבת זה עתה הלכה למנוחות", עמ' 85), ורק אז יצא ברכיבה על הסוסה אל אהובתו, רכיבה שנמשכה בחשכה כשלוש שעות לכל צד. פרט זה מוזכר בשיר "עתה ידעתי" (עמ' 35), והוא מעיד על ההשקעה הגדולה שהשקיע עשהאל בחיזורו אחרי עידה.

   מהשירים אפשר גם לשחזר את המסלול שבחר עשהאל כדי לקצר את הדרך מראשון לת"א. הוא לא רכב בדרך הארוכה והעוקפת העוברת דרך בית-דג'ן (כיום: בית-דגן), הכפר יָזוּר (כיום: אָזוֹר) ומקווה-ישראל, דרך המוליכה מיפו לירושלים, אלא רכב מערבה דרך החולות, צפונית לוואדי רוּבִּין (נחל ראובן), עד הים, ואז פנה צפונה, המשיך לאורך הים ונכנס ליפו מצד דרום, ומשם הצפין לרח' קלישר בת"א. ואם קצרה רוחו – הסתכן ובחר לחצות את החולות אלכסונית לכיוון מקווה-ישראל, בדרך שעברה ליד מאהלים של בדווים.

   עשהאל לא ביצע את המסע הזה כל שבוע, אלא רק אחת לפרק זמן, כאשר התגברו מאוד געגועיו אל עידה. בכך הוא מודה בשיר "על גבי הסוסה" (מחודש כסלו תרע"ד. לשיר זה הוסיף בהערה, כי נכתב בעודו רוכב "על גבי הסוסה"):

לִצְחוֹק החֵן התגעגעתי

זה עִדָּן ועִדָּנים

עתה אַעַל על סוסתי                                                                                                                              

אָטוּסָה בַּדְרָכים  (עמ' 41)

   געגועיהם זה לזה היו הדדיים, ובשיר "בין ראשון ובין יפו" (מחודש טבת תרע"ד), שיר שנכתב ביום שישי, כתב על עוצמתם של געגועים אלה שאילצו אותו להמתין עד צאת השבת למחרת כדי שיוכל לצאת לדרך. לפיכך הוא מקדים ושולח דוכיפת זהב מביתו בראשון לציון אל ביתה של עידה בתל-אביב כדי שתבשר לה את דבר בואו אליה במוצאי-שבת:

- - - אך יָבֹא לילה חָשֵׁךְ,

אֶדְאֶה על סוסתי אל ביתֵךְ.

חִנם חָשַׁדְתְּ בי אחותי

כי את הברית אני הֵפרתי –

לא עלתה כזאת על דעתי,                                                                

הן לך חיי מִכְּבָר מסרתי.                                                                                                                                                                                                                               

עבורך אֶחֱצֶה ים החֹשֶׁךְ                                                                  

עֲדֵי אגיע אֱלֵי בֵּיתֵךְ

סְפוּג סַעַר וְאָכוּל קָרָה,

אך נעים יְהֵא אז, יְקָרָה...     (עמ' 32)                         

[מאחר ובשורה האחרונה כלול הרמז הכי אֶרוֹטי ב"גחלת" – נא לקרוא את הבית הזה שנית...]          

 

  בנוסף לחשכה ולגשמים, היה גם מסוכן לרכוב את הדרך הזו. מסביר זאת השיר "בעלותי על סוסתי" (מחודש שבט תרע"ד):

בין ראשון וּבין יָפוֹ,

חולות צְהֻבים ישְׂתָרָעוּ, - - -                                                             

על גִבְעוֹת חול אֵלּוּ הצְהֻבּות, בֶּדְוִים פְּראים יִשְׁכוֹנוּ.

"הַב-הַב" לעוברי אֳרְחוֹת

יִקְרְאוּ – ואקדח יְכַוֵנוּ.            (עמ' 88)

   מאחר שבשיר הזה מתאר עשהאל כיוון רכיבה הפוך, מיפו לראשון, אחרי שהתראה עם עידה בתל-אביב, הוא מצרף לרשימת הקשיים הקודמים את אלה שנוספו עליהם בשובו מהפגישה אל ביתו בראשון. הרכיבה בעודו עייף ורדום בלילה גשום ואפל, המעלים את הדרך מעיניו, היא מסוכנת פי-כמה:

אני יָשֵׁן ולבי עֵר,

בלי דרך אֶסָעָה קֵדְמה.

אין טוב למִכְסֶה מֵעַבָּיָה,

אין טוב מִמַּאוּזֶר לְמִשְׁעָן,                                                                                         

אין טוב לִרְכיבה מִסּוּסה,

בלי דרך קֵדְמה אֶסַּע.           (עמ' 89)

השורה הראשונה מתבססת על הנאמר בשיר השירים (ה'-2): "אני ישנה ולבי ער" (ראה ההסבר בהערה 3).

"עביה" בשורה השלישית היא גלימה מצמר כבשים שרועי צאן והעובדים בשדות התכסו בה בימי קור וגשם.

"מאוזר" בשורה הרביעית הוא אקדח מתוצרת גרמניה שהיה מצויד במחסנית ליֶרי אוטומטי של הכדורים.

אני שלך ואת שלי

כשבוע אחרי פגישתם זו בת"א (שהתקיימה אור ליום ג' י"ד בשבט תרע"ד) כתב עשהאל שיר הנושא את שמה של עידה (השיר נכתב אור ליום ה' כ"ג בשבט תרע"ד). באותו יום היו גשמי ברכה רצופים והעבודה בשדה התבטלה. אך הוא כבר החליט, כנראה, לקשור בנישואים את חייו לחייה, כי הרגיש תשוקה לרשום את שמה על שמשת החלון המהבילה של חדרו, וכך עשה:

יָדִי מֵאֵלֶיהָ מִתְמתְּחָה,

אֶצְבָּעִי מאליה רושמת:                                                                                                  

"עַיְדָה". בַּגִּנָּה הַחִמְצָה פּוֹרְחָה,                                                         

לְמַרְאֵה האותיות לִבָּתִי הוֹלֶמֶת!...        (עמ' 118).

["חמצה" הוא צמח-שדה ממשפחת הקטניות]

   בשיר "ליל קסם" (נכתב אור ליום שבת י"א סיון תרע"ד) הנציח עשהאל גם את הרגע שבו הביעו הוא ועידה את הסכמתם ההדדית להידוק מלא של הקשר ביניהם:

אֵלַי רֹאשָׁהּ הרכינה

וָתַנִיחֵהוּ על חזי,

למחשבותי הֵבינה

הקשיבה ללבבי,

היא סִלְסְלָה את שְעָרִי                                                                                                   

וּבְפִיהָ לי נָשְׁקָה,

שְׂפָתָהּ אז מִלְּלָה:

"הֱיֵה תמיד שלי".                                                                           

אני אֲזַי קראתי

"הֲיִי לי לְאִשָּׁה!".

בַּחֲזָהּ פָּנַי כָּבַשְׁתִּי

לְכַסּוֹת על הַבּוּשָׁה.              (עמ' 29)

   נא לשים לב להבדל הדק במסירת העובדות: היא "מִלְּלָה" ראשונה "היה תמיד שלי", ורק אז אזר אומץ וקרא בקול: "היי לי לאשה!", אך מאחר שהניח מה שהניח בבית הראשון ("למחשבותי הבינה / הקשיבה ללבי") יכול היה להתיר לה למלמל ראשונה מה שכבר היה מסוכם בחובו לפניה.

   כאן מגיע סיפור האהבה הארץ-ישראלי שלנו לסיומו. והאם אפשר היה לבקש לו סיום מוצלח יותר מאשר העובדה שבשנת 1915, ואחרי שחיזר אחריה במשך שנתיים, נישאו עשהאל ועידה זה לזה? נישואיהם הניבו ארבעה צאצאים למשפחות פוחצ'בסקי וְוִילסון: את הבת הבכורה יונה, ואת שלושת הבנים אלישיב, אליסף ומאיר.

אהבת "בן הארץ"

בנוסף לתרומתם של שירי הקובץ "גחלת" להיכרות עם סיפורי האהבה שנרקמו בין צעירי המושבות לפני כמאה שנה, תרם עשהאל בשיריו אלה גם עדות מקורית וחשובה ביותר לדמותו המתגבשת של "בן-הארץ" במושבות החדשות.

    בשיר "תכלית העם" (עמ' 112) שנכלל בספר במדור "נופי מולדת", הבדיל עשהאל בין "ילידי הארץ" לבין "אחינו מְרוּדֵי גלות". וקרא לאלה וגם לאלה להתאחד למען "הַחֲיוֹת הארץ בשריריהם" וכדי להמשיך "מִפְעָלוֹת האבות" – מייסדי המושבות הראשונות. מאחר שלמונח "ילידים" הודבקה המשמעות השלילית של הקולוניאליזם מעידן שלטון האימפריות מאירופה בקולוניות נחשלות, אשר עליהן השתלטו בכוח הזרוע וניצלו בהן את הילידים ואת משאבי ארצם, הבה נחליף את המונח "יליד הארץ", שהשתמש בו עשהאל, במונח שתפס את מקומו : "בן הארץ".

   סיפור האהבה הארץ-ישראלי שהופק משיריו של עשהאל הוא סיפור אהבה של תקופה שערכיה היו שונים וגם היחסים בין המינים, בין עלמים לעלמות, היו שונים: מבוישים, צנועים ואינטימיים יותר. עובדה זו מסבירה, כנראה, הן את נועזותם של שירי האהבה של עשהאל מזה והן את סיבת גניזתם אחרי שנכתבו. אך עבורנו כיום, מהווים השירים וסיפור האהבה הארץ-ישראלי שהתבסס עליהם, עֵדוּת לשינוי הגדול שהתחולל בעידן הציוני בדמותו של האדם היהודי.

   כבר בשנות נעוריו ובחרותו של עשהאל קיבל יהודי "בן הארץ" את מאפייניו הצבריים: זהו יהודי חופשי הקשור לאדמתו ולנופי מולדתו, יהודי שחושיו אינם בְּלוּמִים, אלא משוחררים מכל המגבלות והפחדים שהעיקו על היהודי בגלות. יהודי "בן הארץ" יודע לחזֵר אחרי נערה, לחבוק עלמה בתשוקה וגם לרכוב על סוסה. כמו-כן הוא מסוגל להתייצב עם אקדח מול מתנכל ולגונן על עצמו באומץ-לב, ומעל הכל – הוא יהודי אופטימי המוכן להעמיס על כתפיו את מלוא האחריות לעתידו. לכן, אין להשתומם על כך ש"בן הארץ" הפך לדמות השְׁלֵמוּת החדשה של האדם היהודי בספרות העברית של הדור, אך תחת המונח החדש – "הצבר", שהוצמד לו כעשרים שנה מאוחר יותר באוהלי הפלמ"ח וגם בכתבי סופריו.

   ואשר לתואר "גדול המאהבים בדור הצברים הראשון במושְבות העלייה הראשונה" – חייבים להודות, כי בשם הצדק ההיסטורי זכאי לו אחד מהשניים שסיפור אהבתם היה נפוץ שנים רבות לפני שנחשף סיפור אהבתו של עשהאל, והם: איתמר בן-אב"י או אבשלום פיינברג. אך בשם הצדק הפוֹאֶטי – צריכים מעריציהם של השניים להודות, כי ללא ספק גבר עשהאל על איתמר ואבשלום במירוץ לתואר שהמתין כמאה שנה לאיש הראוי לו ביותר, והוא התואר של  "המשורר הצבר הראשון".

- - - - -

1) "גחלת" – הוצאת "ספרי עיתון 77" 2012, 165 עמ'. הספר הופיע בסיוע הקרן למורשת נפ"ש ומיכל פוחצ'בסקי. ההדירו את הספר : ד"ר אורה עשהאל ועו"ד עצמון יניב.

2) עשהאל פוחצ'בסקי (1970-1893), נולד ונפטר בראשון לציון, והיה בנם של נחמה ומיכל פוחצ'בסקי. מהדירי הספר "גחלת" הינם נכדיו.

3) תוך דור כבר ניכר ההבדל בין העברית של האבות לזו של הבנים במושבה. מנשה מאירוביץ כתב בעברית מליצית שאותה רכש מהספרות העברית לדורותיה, ולכן שפתו היא "שפת לימודים". כך, למשל, שילב בקטע שלו את צירוף מילים "כי יש שכר לפעולתם", שמקורו הוא בפסוקי הנחמה של הנביא ירמיהו, המבטיח גאולה לרחל אמנו: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך - - - ושבו בנים לגבולם" (פרק ל"א, 16-15), מאחר שצירוף המילים הזה הצטייר לו כמליצה המתאימה לקשט בה את חזונו על השינוי שעומד להתחולל במושבות. ואכן, בדברו על "פעולתם" של איכרי המושבות (פיתוח תעשיית היין) ועל "השכר" המצפה להם (הרווחים הצפויים להם משיווק היין לחו"ל) – שתל משמעות גשמית ומעשית במילים השיריות ועמוסות הרגש, בהן המחיש הנביא ירמיהו לשומעיו באופן ציורי ומטפורי את הגאולה הלאומית. ואכן, בפי ירמיהו, הן הפעולה של רחל ("מבכה על בניה") והן השכר המובטח לה ("ושבו בנים לגבולם"), הינם מענה לגעגועיה של אֵם אל בניה שהוגלו מהמולדת ל"ארץ אויב".

גם עשהאל הסתייע בצירוף מילים מהתנ"ך, אך כמי שהעברית בפיו היא כבר "שפת החיים" במושבה, אין הוא מצטט מליצה שחוקה-מרוב-שימוש מתוך מגילת "שיר השירים", אלא חי את המילים ומטמיע אותם בשיר שלו באופן המקיים את המשמעות החיונית שנתן להן המשורר הקדום. בשובו עייף מהפגישה עם עידה, דומה בעיניו מצבו למצבה של העלמה הממתינה בקוצר רוח לאהוב ליבה שיתגנב אל חדרה. כשם שלבה העֵר מאהבה מונע מהשינה להשתלט עליה, כך גם לבו של עשהאל, העֵר מאהבה לעידה, מונע מהשינה להשתלט עליו, אף שהינו עייף מאוד ולפניו עוד שלוש שעות רכיבה מביתה בת"א אל ביתו בראשון לציון. בצטטו את המילים "אני ישן ולבי ער", היה עשהאל נאמן באופן מלא למשמעות הרומנטית והרגשית של המילים במקור הקדום.

                               

תגובות

התמונה של יהודית מליק שירן

שירי אהבה לעולם ישארו שירי אהבה

"סיפור האהבה הארץ-ישראלי שהופק משיריו של עשהאל הוא סיפור אהבה של תקופה שערכיה היו שונים וגם היחסים בין המינים, בין עלמים לעלמות, היו שונים: מבוישים, צנועים ואינטימיים יותר. עובדה זו מסבירה, כנראה, הן את נועזותם של שירי האהבה של עשהאל מזה והן את סיבת גניזתם אחרי שנכתבו. אך עבורנו כיום, מהווים השירים וסיפור האהבה הארץ-ישראלי שהתבסס עליהם, עֵדוּת לשינוי הגדול שהתחולל בעידן הציוני בדמותו של האדם היהודי." יוסף יקר, אהבתי את רשימתך על ספרו של עשהאל פוחצ'בסקי "גחלת", אולי זו גחלת קטנה אך יש בה אש אהבה. השירה מציתה את עיני הקוראים, שירי אהבה לעלמות חן שהותירו בו את רישומן, הם שירי אהבה יומניים כאלה המתעדים את שפת הלב. ושפה זו יש בה מן הביישנות הטבעית והענווה להסתיר את המבט, להסתיר את פרפרי ההתרגשות, רק המילים נותנות דרור למחשבות הקורא, לישירות המאירה את לבו "אֵלַי רֹאשָׁהּ הרכינה וָתַנִיחֵהוּ על חזי, למחשבותי הֵבינה הקשיבה ללבבי, היא סִלְסְלָה את שְעָרִי וּבְפִיהָ לי נָשְׁקָה, שְׂפָתָהּ אז מִלְּלָה: "הֱיֵה תמיד שלי". הנאיביות מקורה ביופי פנימי. יש כאן העזה כתובה המופיעה במילים המדליקות את זיכרונות האוהב לאהובה אלמונית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן