אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אחרון ימיה - בית ליסין


התמונה של דן לחמן

המחזה "אחרון ימיה" הוצג כבר בשנות ה-90 בתיאטרון באר שבע עם אורנה פורת בתפקיד הראשי. טוב להעלות מחזות מהעבר וטוב שיש במחזה כזה תפקיד לשחקנית מבוגרת.

המחזה עוסק בפרופסור מריאנה גרוס – אלדר ( מרים זוהר) המזמנת לביתה אנשים הקשורים לחייה. את פרופסור אהוביה פישר ( אילן דר) את בתה הבכורה עמליה אלדר – פישר (הדס קלדרון)יחד עם בעלה ד"ר מוני פישר (שמעון ממרן) ובתה הצעירה אמי אלדר (ענבר גל)

המפגש המתרחש במושבה בנימינה. המשתתפים במפגש מגיעים לאיטם. הרעיון החביב שהם מגיעים ברכבות שונות העוצרות בתחנה כל עשרים דקות מאפשרת לבמאי ליצור מרחב זמן משלו.

 המוזמן הראשון להגיע הוא פרופסור אהוביה, כעת יש למריאנה ואהוביה עשרים דקות משלהם על הבמה, כשאחרי כל צפירה מרוחקת נכנסת עוד דמות לבמה.

השיחה מתחילה במריבה על עקרונות מאוד חשובים. אהוביה המציא תרופה למחלה, במקרה זה לאלצהיימר, ועומד להפוך למיליונר כבד מהכספים שיכניס לו הפטנט הרשום הזה, שלאיש מלבדו לא תהייה רשות להשתמש בו. מריאנה דורשת שיקים קרן כספית שגם אנשים חסרי יכולת יוכלו לקבל את התרופה היקרה הזו. שיחה – ויכוח הנוגעים בדברים כה חשובים בעולמנו.

 ההתחלה מבטיחה הודות לעיסוק בערכים גדולים, מחקר לטובת הכלל, אתיקה רפואית וכסף, הרבה כסף קפיטליסטי.  אלא שהמחזה לא ממשיך להעמיק בשאלה הערכית. הוויכוח עובר לרמה אישית בה מסתבר שלאהובי ומריאנה היה רומן שמחוץ לנישואין. לעמליה יש טענות רבות נגד אימהותה של מריאנה ואמי המצחיקה בכלל מטורללת במקצת ומאיימת בהתאבדות קרובה.

שניים להגיע הם עמליה ומוני. הם מצטרפים בדרכם לויכוח שכבר הפך לאישי ונותן הזדמנות לעמליה לנסות לסגור חשבונות עם אמה. מוני בעלה היה חוקר במכון שעבר יחד עם אהוביה אך פוטר.

אחרונה להגיע היא אמי, בתה הקטנה של מריאנה. ילדה פריקית עם מחשבות אובדניות, עוסקת בענייני מיסטיקה ורוחניות.

 מכאן ממשיכות החבטות להתגלגל. מה שהיה נחמד במחזה שם פרטי שבנוי לכאורה באותו מבנה ושם הוא עבד, כאן ישנה איזו מלאכותיות בירידה לאישי ביותר, לחבטות מתחת לחגורה שהם מטיחים האחד בשני.

 ייתכן שהאכזבה שלי באה בשל הציפייה שעוררה הסצנה הראשונה. הוויכוח על אתיקה ורפואה קפיטליסטית איננו נמשך הרבה. המחזה עובר להיות מלודרמה משפחתית שאינה מחדשת הרבה. אבל יש משהו שהופך להיות מעניין בדרכו. אהוביה היה פגוע שמריאנה עזבה אותו ונקם בה על ידי מחיקת שמה מהמחקרים ופגיעה בסביבתה הקרובה. מאריאנה שמתחילה את המחזה כאישה הנלחמת על עקרונות גדולים הופכת להיות אישה שלא ידעה להיות אימא, או כמו שהיא אומרת, הייתי האימא שידעתי להיות. לא יותר לא פחות. ואהוביה הנראה שאישיות צינית סרקסטית מתגלה במשפטו האחרון כאדם יותר טוב מהנראה. "אני יודע מה יש לך, אני אדאג להם", הוא אומר למריאנה, ברכות, לפני שהוא יוצא מהבית. אכן, מאחורי הערכים או חסרונם מסתתרים מניעים אישיים בהחלט. משפחה, פגיעות ונקמנות. זה מה שענבר מנסה להגיד? הכל אישי?

מכאן ואילך הכול תלוי בביצוע. משה קפטן העמיד הצגה קורקטית, כזו שתיאטרון בית ליסין מלבב. בלי חידושים בלי רעמים וברקים, ואולי מכיוון שהם אינם כבר במחזה.  במבי פרידמן העמד תפאורה המתאימה לבית במושב. חדר מגורים. ורמז לקומה נוספת.

 מרים זוהר החוגגת בימים אלו שמונים משכנעת כאישה שהיה לה רומן מאוחר העוברת משבר ומגלה את חוסר יכולתה האימהי . היא נראית מצוין, חליפת המכנסים שהירא לובשת מצעירה את דמותה.  מכיוון שאני זוכר אותה כחנה סנש ההרואית ויפנית כחולת עין בבית התה של ירח אוגוסט ובעיקר למעבר שלה הרחק אל מעבר לתפקידים מהסוג של באנה כריסטי שהביא אותה למרתה צעקנית וולגרית ב-"מי מפחד מוירג'ניה וולף". אפשר לראות את אוסף החוויות הבימתיות שצברה והיא יודעת להשתמש בהם לטובתה.

אילן דר מתחיל את המחזה כאדם ציני קר. אנו מכירים את הדמות הזו שלו, את מניירות הקול שלו לצרכים הללו, אך גם הוא עובר שינוי לקראת הסוף. ויאמר שיש משהו לא נהיר במחזה הנוגע אליו. כשהוא יוצא מהבמה פעם ראשונה לעשן ומשאיר את המקום לויכוח בין מריאנה לעמליה זה סביר, כשהוא נעלם אחר כך לזמן ארוך מאוד יחסית למחזה לא ארוך, הרי שנדמה לי שהמחזאי לא ידע מה לעשות אתו בסצנות שנוכחותו אינה נדרשת.

שמעון מימרן מאוד הפתיע אותי. הוא הרגיל אותי לראות אותו כאישיות בימתית מאוד אנרגטית, מלאה אינטנסיביות פנימית בוערת, למרבה הפלא הוא מוכיח כאן שהוא יכול לכבות את האש הזו ולשחק תפקיד רך על גבול הקומי.

הדס קלדרון נוגעת ללב, בכעסה ובהתפייסותה. ענבר גל בתפקיד לא גדול נכנסת כרוח סערה, ומצליחה לגרום למשב רוח קל יותר אך גם היא עוברת שינוי ומפסיקה להיות הילדה הרעשנית. ליאת גורן, העוזרת הנאמנה של מריאנה ממלאת כמו האחרות את תפקידה בנאמנות.

האם נהניתי? בחלקו של המחזה, בהחלט. זה המחזה המתאים ביותר למי שמחפש לראות את המוכר שקל להזדהות אתו. החיים כמו שהם נראים בטלוויזיה או כמו שנדמה לנו שהם אמורים להראות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן