אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אל הרופא / עגנון: נגלגל יחדיו בעדשים


עגנון על שטר הכסף

עגנון על שטר הכסף

נגלגל יחדיו בעדשים

על סיפורו של עגנון "אל הרופא"

א. סיפור מוזר על מחלה ששמה לא נודע

כותרת סיפורו של עגנון "אל הרופא" בנויה במתכונת הכותרת האופיינית לאותם משירי הלל והודיה המכוּנים בשם "אוֹדה" (ode), וראו כותרתו של ביאליק "אל הציפור", כותרתו של טשרניחובסקי "לשמש", או כותרתו של אלתרמן "אל הפילים". מאחר שהסיפור פותח בתיאורם של שני בני משפחה חולים – אב קשיש ואחות צעירה –  מאליה מתעוררת הציפייה לתפילת הודיה לאל שבשמים, בחינת "כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ" (שמות טו כו(. אולם  מתברר שאותו רופא שאל ביתו מוּעדות פניהם של המסַפר ואשתו, אף לא טרח כלל עדיין (או שמא ניסה ולא הצליח) לאבחן  את טיב מחלתם של שני החולים המוטלים בבית על מיטת חוליים. יתר על כן, רופא זה מוּכּר וידוע לכול כשיכור מוּעד היוצא מדי ערב לגמוע שֵכר ב"קלוּבּ" שלו בחברת רֵעיו. את זהותו של  הרופא  – זהות "גויית" מובהקת – יש לחפש אפוא לא ברובד הטרנסצנדנטי-האלוהי,  כי אם במקום אחר לגמרי.

ערב הכניסה לארץ, הובטח לעם שנדד ארבעים שנה במִדבר שאם יעשה את הטוב בעיני ה' ויסור מרע, תוסר ממנו כליל דאגת המחלה ("וַעֲבַדְתֶּם, אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת-לַחְמְךָ, וְאֶת-מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה, מִקִּרְבֶּךָ" שמות כג כה). ואולם, לא תמיד בטחו מנהיגי העם ומלכיו באלוהים, ולא תמיד התפללו לפניו שישמש להם רופא בשעת מחלתם. על המלך אסא מסופר כי בחָליו לא התפלל  לאל שבשמים, כי אם נועץ ברופאים ("וַיֶּחֱלֶא אָסָא [...] וְגַם-בְּחָלְיוֹ לֹא-דָרַשׁ אֶת-יְהוָה, כִּי בָּרֹפְאִים"; דבה"י ב טז, יב). גם גיבורנו אינו מבקש מאלוהיו שיעלה ארוכה לבני משפחתו החולים, שטיב מחלתם אינו ידוע, כי אם הולך אל בית הרופא כדי להיוועץ בו, או כדי  להחישו אל מיטת יקיריו שהקשיש שבהם הוא שכיב מרע.1

הסיפור המוזר  שלפנינו, הכלול בקבוצה בת חמישה סיפורי אבסורד, שפרסם עגנון בפעם הראשונה בעיתון דבר תחת הכותרת "ספר המעשים",2 מעלה במישור דמוי-המציאוּת תמיהות רבות: מדוע  חש המסַפר לבקש סעד מרופא שיכור שאפילו לא אִבחן עדיין את חוליי אביו ואחותו? מדוע דחה  את ההליכה לבית הרופא לשעה שמונה וחצי בלילה, ביודעו היטב שרופא זה נוהג לצאת דרך-קבע בשעה תשע לבילוייו הליליים? מדוע עמדה אשת המסַפר להכין את תבשילה בשעה כה מאוחרת,  שעה שמשימות אחרות, חשובות יותר, מוטלות עליה ועל בעלה? מדוע הצטרפה האישה לבעלה בלכתו אל הרופא, ולא נשארה בבית להשגיח על שני החולים, שאחד מהם נוטה למוּת?3 האם סביר להניח שהרופא יסכים להגיע לביקור-בית בשעת לילה מאוחרת, בזמן שהוא כבר להוט לצאת  ולבלות בחברת רֵעיו, ואם מדובר בהיוועצות בלבד, מה הטעם להיוועץ ברופא שיכור, שעדיין לא הוכיח את עצמו כדיאגנוסטיקן? מדוע מספר מר אנדרמן לגיבורנו סיפורי גוזמאות על שובו "מהעיר בורדוי שבאנגליה", והרי העיר Bordeaux  היא בצרפת? מדוע אין מר אנדרמן מרפה מידו של גיבורנו, ואינו מניח לו ללכת אל הרופא? כיצד ומדוע העלה מר אנדרמן בדעתו שהמסַפר יֵלך בשעות הלילה לבית הדואר, שאינו פתוח כלל בשעה כזו? מה פשר הודעתו של מר אנדרמן שהוא ואביו יבואו לביקור בביתו של המסַפר "היום או מחר" כדי לראות את הבית, כאילו גם שעות הלילה עומדות לרשותם כדי לערוך בהן ביקור שאליו לא הוזמנו כלל? מה פשר הזדעזעותו של הגשר, ומדוע הוא מזדעזע  תחת רגליו של המסַפר בדרך הילוכו לקראת אשתו העומדת בפתח בית הרופא?

אין ספק, לפנינו סיפור סוראליסטי, התובע פרשנות אלגוריסטית, אך מפאת קיצורו הרב  אין המפתחות לפתרונו מרובים, והם מוצנעים בין השורות.  יתר על כן, הסיפור מרוּבּד מסיפורים אחדים,  המונחים זה על גבי זה, וכל אחד מהמוטיבים המשולבים בו (מוטיב האפונים, העדשים, העכברים וכו')  מתַפקד אחרת בכל אחד מהסיפורים הסמויים. נסתפק כאן בחישוף הסיפור האקטואלי-הפוליטי המסתתר מאחורי "הסיפור הפשוט", שגם הוא, כשלעצמו,  פורש לפני קוראיו קשת רחבה וססגונית של עניינים. אך לפני שנפנה לאיתורו ולתיאורו של סיפור סמוי זה, מן הראוי שנגלגל מעט בנושא ארוחת היָרָק שמכינה אשת המסַפר מאפונים המתחלפים בראש בעלה לעדשים.

 

ב. ארוחת יָרָק

אשת המסַפר מוציאה אפונים מתרמיליהם כדי להניחם בקדרה ולהתקין ארוחה. ברי, עגנון, צמחוני מושבע משחר ימי עלומיו, בחר ב"ארוחת יָרָק", ולא ב"שור אבוס", ועל כן  האישה עומדת כאן ב"בית הבישול", ולא במִטבח (ששמו שניתן לו משום שבחדר זה נהגו לטבוח  את החי המשמש למאכל). האפונים שמחלצת האישה מן התרמילים מתפזרים מידהּ, ומתגלגלים במדרגות הבית. המסַפר  מבקש לגָרפם כדי שלא יבואו העכברים לרחרח בהם, אך אין בידו שהות לעשות כן, שכּן הוא ממהר בדרכו אל הרופא. האם הוא מבקש  להיוועץ ברופא, או להביאו אל החולים,  בטרם ילך רופא זה אל ה"קלוּבּ" שלו כדי לשתות בו שֵכר בחברת רֵעיו? את זאת אין הסיפור מפרש. בצאתו לעבר בית הרופא, נודדת מחשבתו של גיבורנו  מן האפונים אל העדשים, וחששות מתחילים לקנן בו – לכאורה רק משום שהעדשים הן מאכל אבלות, והוא חושש פן יעלה הכורת על אחד מבני משפחתו, או על שניהם (הזקן כבר מוטל בפסיביות גמורה במיטתו "כאדם שיודע שמיתתו קרובה", ואילו הבת הצעירה, שלקתה אף היא במחלה בלתי מזוהה, דווקא מפזזת ושרה ועלולה ליפול ממיטתה ולגרום רעה לעצמה ולהעיר את הזקן משנתו). ואולם, דומה שחששו נובע גם מכך שהעדשים הן סלע-המחלוקת בין יעקב לעשיו, ויש חשש פן יתנכלו בני-עשיו לבני-ישראל ויכּוּם מנער ועד זקֵן.

          חודשים אחדים לפני פרסום חמשת הסיפורים הראשונים של ספר המעשים בעיתון דבר מיום 13.5.1932, 4  פרסם ח"נ ביאליק את שירו "בגינת הירק", תחילה בגרסה קצרה בת ארבעה בתים שנדפסה בכתב-העת הפדגוגי נתיבנו.5 בגרסה הקצרה מסתיים השיר בקינה על "הַפּוֹל הַמִּסְכֵּן" העומד לו בדד בצד ואינו משתתף בחגיגה. שנה לאחר מכן פרסם ביאליק את השיר במלואו בעיתון דבר מיום 11.11.1932, וכאן,  בסוף הרשימה הססגונית של זוגות המחוללים, עומד לו מן הצד ה"אָפוּן הַמִּסְכֵּן", המקונן על מר גורלו: "רַק אָפוּן הַמִּסְכֵּן / עָמַד מִן הַצַּד,  / עַל מַטֵּהוּ נִשְׁעָן / וְלֹא נָע וְלֹא נָד.// "אֵיכָה אוּכַל לָשׂוּשׂ, / אֵיכָה אוּכַל לִרְקֹד - / וְצִיצַי נָשְׁרוּ כְּבָר, / וְתַרְמִילַי רֵיקִים עוֹד". המילה 'ארבּעס' בלשון יידיש מציינת מגוון של קטניות –  מ'אפונה' ועד 'חִמצה' (חומוס) –  ועל כן נהג כאן ביאליק מנהג חֵרות, והתיר לעצמו להחליף את שני סוגי הקטניות זה בזה.

          כשהמספר בסיפור "אל הרופא" אומר שהאפונים נתחלפו לו בעדשים ("האפונים הללו התחילו להטרידני מפני שנתחלפו לי בעדשים, ועדשים מאכל צרה ואבל"), יש לזכור ולהזכיר שבמציאוּת הפְּנים-לשונית  עדשה אכן עשויה להתגלגל באפון, ואפון בעדשה. ביצירת ביאליק, מכל מקום "ארבּעס" ('אפונים' ביידיש) נתגלגלו לא אחת  ב'עדשים'. כך, למשל, בפסקת הפתיחה של המסה "גילוי וכיסוי בלשון" כתב ביאליק: "יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכיסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים". ובפרק 11 של סיפורו "ספיח", כתב: "וכחוֹם היוֹם באים בני ישראל מתושבי הפרבר וחונים שם למשפחותיהם, ערומים וּפשוטים כיום היוולדם, משתטחים על החול בסתר קנה ושׂיחים ומגלגלים יחד בעדשים או מפצחים לוזים בחבורה". ובשירו "ילדוּת", סַטירה נגד הציונים "המדיניים"  בכלל והסופרים "הצעירים" בפרט, כתב: "וְעַד-יָקוּמוּ יִנָּעֵרוּ, /  וְיֵצְאוּ מְלֵאֵי כֹחוֹת חֲדָשִׁים / לְתַקֵּן לָנוּ סְעֻדַּת שְׁלֹמֹה /  נְגַלְגֵּל יַחְדָּו בַּעֲדָשִׁים". לא מקרה הוא, שכאשר הזמין עגנון את ביאליק להתארח בביתו שבהומבורג, טרח להזכיר במכתב שבביתם אוכלים אוכל צמחוני: "ואם רצונך להתגלגל עמנו בעדשים, כי אין אנו מבשלים דבר מן החי,  בוא ברוך ה', כל ביתי לפניך, במבחר חדרינו שב! גם ספרים תמצא אצלי לרוב / גם אוויר טוב / אז תנוח / ותלך לשוח / כאשר יהיה אתך הרוח".6

          משחקם של ילדים  במזרח אירופה בקטניות  ("ארבּעס") והשלכתן כגולות משחק (וראה בערך "קינדערשפיל" [ = משחקי ילדים] באוצר לשון יידיש של נחום סטוצ'קוב),7 וכן  פתגם השגור בפי העם ("קלעפּן ווי ארבעס צוּ דער וואַנט") נתלכדו אפוא עם הצירוף מלשון חז"ל "לגלגל בעדשים" והפכו למסכת אחת. העדשים נחשבים מאכלם של עניים, וראו: "אם אדם רגיל כל ימיו במעדנים ובשאר התענוגים, והשם אינה לידו שנכסיו מתמעטין, והוכרח לגלגל בעדשים ובשאר אכילות גסים" (פעמי יעקב, דף יז), ולא רק כמשחקם של ילדים.

          כשבע-שמונה שנים לפני כתיבת ספר המעשים התגורר עגנון בברלין, והתרועע בה עם חשובי הסופרים ששהו אז בעיר שנים אחדות במעמד של "אורח נטה ללוּן". בשנים אלה קירב ביאליק את עגנון, העניק לו ולאשתו ספרים עם הקדשות מחורזות ושוחח אִתו ארוכות. לפי עדות עגנון, הוא אף סיפר לו סודות גנוזים מיצירתו.8 יש להניח שעגנון ידע היטב כי  האגדה הביאליקאית "שור אבוס וארוחת ירק" דנה בעקיפין בשאלה מדוע צריך לברוח ללא דיחוי מבית "הטַבָּח", ומדוע עדיפים ארוחת ירק וחיים צנועים בארצך שלך על חיי מותרות בארצות נֵכר. לשון אחר, מוטב שתגלגל בעדשים בביתך ועל שולחנך משתאכל "שור אבוס" ו"תרנגולת פטומה" על שולחן זרים. הקטניות בכלל, והאפונים והעדשים בפרט, הפכו שם נרדף למאכל עניים ולדבר חסר ערך. בסיפור "אל הרופא" האישה מתקינה לבעלה ארוחת ירק, אך גם אותה אין הם יכולים לאכול בנחת, כי האפונים נשמטים מידה, ועלולים למשוך מזיקים אל הבית. משמע, אפילו אינך הולך בגדולות וכל רצונך לאכול ארוחת ירק פשוטה בביתך שלך, מתרחשים בבית שיבושים בלתי צפויים  שאינם מניחים לך לאכול בנחת את לחם העוני שלך.

          ועוד מוטיב הכיר עגנון מיצירת ביאליק:  ביאליק נהג להפוך ביצירתו את  הנזיד האדום שבקדרה מן הסיפור המקראי על  יעקב ועשיו ליין אדום שבחבית ובכוס מסיפורם המודרני של "יעקב ועשיו" – סיפורם של היהודי והגוי האוקראיני השיכור העוטה אדרת שֵׂער ומבקש לרשת את בית יעקב.  יש להניח שעגנון הכיר את שירו של ביאליק "אבי". גרסתו הראשונה של שיר זה, שנתפרסמה תחת הכותרת "מוזר היה אורַח חיי", ראתה אור עוד ב-1927.  סיפור חייו של האב בשיר כמו-אוטוביוגרפי זה אינו אלא סף ומִפתן לאמירות רחבות יותר על סיפור חייו של העם כולו – של יעקב-ישראל שנאלץ עקב קשיי הפרנסה למכור "מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" (בראשית כה, ל) לבני עשיו, בעלי האגרוף והבלורית.

           בשיר "אבי" נכתב: "בְּאֶחָד מִימֵי אֱלוּל מָצְאוּ עַצְמוֹתָיו מְנוּחָה, / וּכְתֹבֶת קְצָרָה מְרַאֲשׁוֹתָיו, חֲרוּתָה בְּיַד לֹא אָמָּן, / תָּעִיד עָלָיו נֶאֱמָנָה: "פ. נ. אִישׁ תָּם וְיָשָׁר". המילים "מְרַאֲשׁוֹתָיו" ו"אִישׁ תָּם", הרומזות לסיפור יעקב, מעידות שאין מדובר רק באביו הביולוגי של המשורר, אלא גם באחד משלושת אבות האומה, שאת שמו נושא  עם ישראל כולו: גיבורו של שיר  זה הוא יעקב-ישראל, שאת שמו נושא כל יהודי ויהודי, הנקבר בטליתו המצהיבה  כגווילי ספרו שבו הגה כל ימיו. במעגל הלאומי השיר "אבי"  מתאר  אפוא את סיפור חייו של עם שנתן עיניו לא בכוס כי אם בספר צהוב גווילים –  ששמר על התורה ועל התפילה מכל משמר, גם בעת שנאלץ, מתוך צורך בל-יגונה למצוא את לחמו,  להתגאל  ברפש ולסחור עם הערלים, בני עשיו.

         לפיכך, משחולפת בראשו של המסַפר מחשבה המחליפה את האפונים בעדשים מתעורר בו חשש כפול ומכופל: (א) המסַפר חושש שיקרה במשפחתו מקרה מוות, שהרי רבי נחמיה מת לאחר שהגיע לביתו אדם פלוני אלמוני וגִלגל עמו בעדשים  "ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה אמר ליה במה אתה סועד א"ל בבשר שמן ויין ישן רצונך שתגלגל עִמי בעדשים גִלגל עִמו בעדשים ומת אמר אוי לו לזה שהרגו נחמיה" (כתובות סז ע"ב); ׁ(ב) המסַפר אף חושש שאִזכור העדשים  מרמז לכך שיהא עליו לשבת "שבעה" על אביו החולה, שהרי העדשים נחשבות ביהדות למאכל אבלים ונוהגים לאכלן בסעודת הבראה ובסעודה מפסקת בערב תשעה באב: "מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה [...]  מה עדשה זו מגולגלת, אף אבֵלות מגלגלת ומחזרת על באי העולם" (בבא בתרא טז ע"ב); הווי אומר: העדשים שצורתן צורת עיגול, ואין להן פה ( = פתח) הן סימן למוות שהוא כגלגל החוזר בעולם, ואין לאבל פה כי הוא שותק מכאב לב.  (ג) המסַפר חושש פן יתהפך עליו גורלו וירד מנכסיו, שהרי כבר ראינו  שבמקורות יש סיפורים על אנשים עשירים שאכלו  ברבורים אבוסים או תרנגולת פטומה, ואחר-כך  התרוששו והוכרחו "לגלגל בעדשים";  (ד) המסַפר אף חושש שבני עשיו ינסו להשתלט על ביתו ועל רכושו, כבאגדות על עשיו שהתחרט על מכירת הבכורה ליעקב, וזמם להורגו ולרשת את אביו ואת אחיו ביום אחד כדי לרשת את שניהם (והרי ביתו של עגנון נהרס במאורעות תרפ"ט). אין תמה אפוא שהמחשבה על התחלפות האפונים בעדשים ממלאת את לבו של המספר דאגה ופחד. העדשים הן רמז מקדם מבשר רעה (premonition) לרעות המתחוללות בהווה ולפורענויות שעוד עתידות להתרגש על ישראל בשנים הבאות.

 

ג. מוטיבים מספרות הילדים

בימי שִבתו בברלין, הקדיש ביאליק חלק גדול ממרצו לכתיבה לילדים ולנוער, וגם ידידו הצעיר עגנון ניסה באותה עת את כוחו בכתיבה לילדים (ספר האותיות). דעתו של ביאליק לא הייתה נוחה מיצירתו לילדים של עגנון, והוא החליט שלא לפרסמה בהוצאת הספרים שבבעלותו. החלטה זו של ביאליק גרמה לעגנון שיגנוז את ספרו לילדים במגרה, ורק לאחר מותו הביאה אותו בתו אמונה ירון לדפוס. באותה עת שבה התקרבו ביאליק ועגנון זה לזה הוציא ביאליק לאור את ספרו  עשר שיחות לילדים (על-פי הנס כריסטיאן אנדרסן, האחים גרים ואחרים), עם ציוריה של תום זיידמן-פרויד, הוצאת אופיר ע"י מוריה, ירושלים-ברלין תרפ"ג. הספר נפתח באגדה "בת המלך והעדשה", שבמקורו הדני נקרא "הנסיכה על האפון" (גם ביאליק החליף אפוא את האפונה בעדשה).

       הסיפור על אשת המסַפר המוציאה אפונים מתרמיליהם, ואלה נופלים מידיה ומתפזרים במדרגות הבית, מעלה על הדעת מעשייה אחרת של הנס כריסטיאן אנדרסן – "פריחת האפונה" –  על חמישה אפונים שבקעו מתוך תרמיל אחד, וכל אחד מהם נתגלגל למקום אחר.  חלקם נאכלו או הגיעו לאשפתות, ורק אחד מהם נפל מתחת למרזב הבית, היכה שורש והצליח לפרוח. פריחתו נסכה שמחה ורוח חיים בילדה חולה, שאחיה החולה מת, ואִמה כבר נואשה מהחלמתה של בִתה הקטנה והייתה משוכנעת שהיא עומדת לאבּדה כשם שאיבדה את בנהּ, אחיה של הילדה.  למראה הצמח המטפס לחלונה  הילדה חוזרת לאיתנה, שכּן הצמח הרענן – כמוהו כסופר היודע למשוך  את קוראו בחבלי קסם ולהצהיל את חייו – מצליח להשיב לילדה החולה את בריאותה ואת שמחת החיים שלה (גם בסיפורו של עגנון "אל הרופא" יש אפונים שהוצאו מתרמיליהם ויש בו ילדה חולה הזקוקה לכך שהרופא, או אלוהים שבשמים, יעלו ארוכה לחולייה).

          עולה כאן על הדעת גם אגדה אחרת של אנדרסן, הידועה בעברית בשם "פרח לב הזהב", ובמרכזה בן אוהב היוצא למצוא פרח שיסייע לאִמו החולה להבריא ממחלתה האנושה. בדרכו  נתקל הילד במכשולים שמעכבים אותו מלהגיע אל צמח המרפא, ואף-על-פי-כן הוא מצליח לשוב בסופו של דבר הביתה, אמנם כולו קרוע ופצוע מתלאות הדרך, אך הפרח הפלאי בידו. האם מריחה את הפרח, מחלימה וקמה ממיטת חוליה.  בסיפור  "אל הרופא" לפנינו בן היוצא למצוא ארוכה לאביו החולה ולאחותו החולה, ומר אנדרמן (האם אך מקרה הוא שרק הבדל אורתוגרפי זעיר מבדיל בין השם "אנדרמן" לבין השם "אנדרסן", גדול מחברי-אגדות-הילדים בארצות המערב?) אינו מרפה ממנו, אוחז בידו ומעכבו מלהגיע בזמן לרופא. גם המסַפר – כמו הילד המחפש לאִמו מרפא באגדה של אנדרסן –  פצוע וקרוע, כי כלב נשכוֹ  וקרע את כסותו.

          לפנינו אפוא שימוש במוטיבים מאגדות הילדים של תרבויות המערב, ומאגדות אנדרסן בפרט, אך אלה עברו כאן תהליכי טרנספורמציה והפכו לחלק ממציאוּת יום-יומית פשוטה, מזה, ושל מציאוּת סוראליסטית מסויטת, מזה. לא אחת נזקק עגנון למוטיבים מאגדות שמִיָּם ומִקדם, ולא אחת חיקה את סגנונן האופייני של אגדות אלה, וכתב את סיפוריו בנימה נאיבית ומרוחקת של "הָיֹה הָיָה...". פתיחתו של סיפור פשוט, למשל,  שגם בו מתואר כמו בסיפור שלפנינו הורה השוכב על ערש דווי ודואג ליתומים שישאיר אחריו, כתובה בנוסח המעשייה העממית המתארת את מר גורלם של בני דלת העם: "מירל האלמנה שכבה ימים רבים חולה. רופאים ורפואות אכלו את יגיעה ואת החולה לא ריפאו. אלוקים שבשמים ידע את מכאובה ונטלה מן העולם. בשעת פטירתה אמרה מירל לבתה, יודעת אני בלומה שאיני קמה מחוליי".

         בשנת תרנ"ז, שנת ההתארגנות לקראת הקונגרס הציוני הראשון, נשמעה ברמה קריאתו של דוד פרישמן ("בִּראו נא ילדוּת לילדי ישראל!") והצעתו לחבר אגדות למען הקורא הצעיר. המניפסט הנלהב והמלהיב של פרישמן, שנדפס בפתח תרגומו לאגדות הנס כריסטיאן אנדרסן, שיקף את רוח הזמן ולא נפל על אוזניים ערלות. סופרים, מחנכים ומתרגמים רבים התחילו להוציא ספרוני אגדות לילדים, חדשים לבקרים, ואף ביאליק נפנה לתרגום אגדות אנדרסן ומעשיות האחים גרים.9 על האגדה המערבית של אנדרסן כתב ביאליק לעורכו וידידו י"ח רבניצקי כי "בסיפורי אנדרסן צפונים רעיונות נפלאים לגדולים, אלא שמעטה הדמיון אשר יעטם מכשירם גם לילדים". משמע,  בסיפורים המיועדים לכאורה לילדים יש לעִתים רעיונות שמעבר ליכולת הבנתם של ילדים ומעבר לעולם המושגים שלהם, אך אין הדבר מונע מהילדים ליהנות מהם כפי יכולתם. וכך, כשעיבד ביאליק אגדות למען הקורא הצעיר הוא הכניס לתוכָן מסרים הֶטֶרוגניים: אקטואליים, היסטוריים ועל-זמניים, אישיים ובין-אישיים, לוקליים ואוניברסליים. הוא העטה עליהן דוק רך ונעים, כדי שגם קורא ילד יוכל להבינן  די צורכו ולפי דרכו. עגנון למד מביאליק לשלב ביצירתו למבוגרים מוטיבים מאגדות המערב, כשהן משולבים במוטיבים מאגדות חז"ל, ולהפכם לחלק מן המציאוּת היום-יומית הגועשת שמולה ניצב. הוא לא מימש את חלומו להוציא ספר ילדים, אך שילב ביצירתו מוטיבים רבים מספרות הילדים העולמית, לאחר ש"ייהד" את תכנֶיה ו"גייר" אותם כהלכה.

       

ד. היהודי המנסה להכות שורש בארץ

ב"ילקוט שמעוני", לקט אגדות מימי-הביניים,  מסמלות העדשים את האבל ואת השמחה גם יחד: "ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, מה עדשה זו יש בה שמחה ויש בה אבלות, כך אבל שמת אברהם, ושמחה שנטל יעקב הבכור" (בראשית, כ"ה רמז קיא). משמע, יש לשמוח על שסוכלה מזימת עשיו  להרוג את אחיו ולרשת את אביו ואת אחיו בבת אחת. עצת רשעים הופרה, יעקב נשאר בחיים ועל כן ירש את אביו – הוא ולא עשיו הרשע. העדשים הן אפוא סמל לאומי שפני יאנוס לו, והם מלמדים – כמאמר אלתרמן בשמחת עניים –   כמה דק התג בין חגא לבין חג, בין אימת הכיליון לבין התחלה חדשה המסוגלת להניע מחדש את גלגלי החיים על צירם. הקטניות (גרגרי החִמצה) הן משמשות לסעודת ברית המילה של הרך הילוד. הקטניות (העדשים) משמשות  גם לסעודת ההבראה הנערכת לאוֹת אבלות לאחר הסתלקות האדם מן העולם. יוצא אפוא שהקטניות מלַווֹת את האדם בכל תחנות חייו ומקיפות את  מעגל החיים במלואו, מראשיתו ועד סופו.

            כאמור, הקטניות למיניהן – האפונים, העדשים, הפולים, השעועית, גרגרי החִמצה וכדומה – בשל ערכן  התזונתי הגבוה, שימשו בדורות עברו מאכלם של עניים, שאין ידם משגת להעלות בשר ודגים על שולחנם. לפיכך, שמם הפך בשפות רבות שם-נרדף למאכל דל, לעניין של מה בכך, וכן לאדם פחוּת ובלתי חשוב שמתחתית הסולם החברתי  (pea באנגלית, petit pois בצרפתית,  Erbse  בגרמנית, 'ארבּעס'  בלשון יידיש, ועוד).  במציאוּת הירושלמית של שנות השלושים והארבעים אף  ראוי להזכיר את הדמיון  בין גרגרי האפונה לגרגרי החלמית (החלמית ידועה בערבית בשם 'חוביזה' –  خبّيزه –  והיא קרויה גם 'לחם ערבי'). בימי הרעב והמצור שימשה החוביזה את תושבי ירושלים להכנת מאכלים מזינים, עשירים בחלבונים, תחליף לבשר ולקטניות.  עגנון נטל כאן פרט טריוויאלי כביכול מן המציאוּת היום-יומית הפשוטה של חייו בירושלים של ימי המאורעות והמחסור, אך נסך בפרט זעיר זה סמליות כה עשירה, עד שחִקרה לא יוכל  אף פעם להגיע למיצויה.  אחד מהיבטיו של סמל האפונים ותרמיליהם  קשור ביהודי הנודד במקלו ובתרמילו, כבשירו של ביאליק "בגינת הירק", שבו עומד האפון המסכן תלוי על מקלו ומקונן על ציציו שנשרו ועל תרמיליו הריקים.

            מדוע פוֹרש האפוּן מן הבריות בשירו של ביאליק "בגינת הירק"? אפילו הבצל והשום –  ירקות המפיצים ריח חריף ובלתי-נעים –  אינם נרתעים מלהצטרף לחגיגה; ודווקא הוא משוכנע שהכול רואים בעליבותו ובקלונו. אם לפנינו בן-דמותו של אדם זקן ומהורהר, שציצת ראשו כבר נשרה, וחרף קרחתו וזִקנתו, תרמיליו עדיין ריקים מפרי – הרי שתמונה זו היא כעין אוטופורטרט של המשורר הנשען על מקלו, בעמידה האופיינית לו בערוב יומו. אולם, בכל שיריו שילב כידוע ביאליק את האני האישי והלאומי, ועשאם מִקשה אחת. לפיכך, יש לראות בדמות האפון המסכן לא  בבואה של ביאליק בלבד, כי אם גם בבואה של היהודי הנודד בה"א הידיעה. יהודי זה, בעל המטה ("עַל מַטֵּהוּ נִשְׁעָן") והתרמיל הריק ("וְתַרְמִילַי רֵיקִים עוֹד"), הריהו ההֵלך שנתיב נדודיו תם, אך השמחה והצהלה זרים לו, והוא עומד מן הצד ומתבונן בחוגגים.

             זרותו  של האפון – "העולה החדש" שהגיע במקלו ובתרמילו ועתה הוא עומד מן הצד ומתבונן בחוגגים –  ניכרת גם מתוך חבלי הלשון והנגינה שלו, המתבטאים היטב בבית המובא מפיו. כל בתי השיר הן כתובים בהטעמה הארץ-ישראלית, בדימטר אנפּסטי ("לֹא שַׁבָּת וְלֹא חָג, / כִּי אִם יוֹם קַיִץ סְתָם, / וּבְגִנַּת הַיָּרָק / קוֹל שָׂשׂוֹן וּמְחוֹל-עָם"), ורק הבית האחרון, שהוא ציטטה מפי הזָר הפורש מן הבריות, מחייב את הקורא לעבור להגייה האשכנזית הגלותית אם ברצונו לשמר את הסכמה המטרית המקורית: "'אֵיכָה אוּכַל לָשׂוּשׂ, /אֵיכָה אוּכַל לִרְקֹד – / וְצִיצַי נָשְׁרוּ כְּבָר, / וְתַרְמִילַי רֵיקִים עוֹד'". משמע, לפנינו "עולה חדש", הֵלך יהודי שהגיע ארצה במקלו ובתרמילו, ועדיין אינו יודע איך יכלכל את צעדיו בארץ החדשה, שקטעה באחת את נתיב נדודיו. ביאליק ראה את קשייו של היהודי הנודד, הזָר בארצו שלו, והתבונן בו באהדה, שאינה נטולה ביקורת עצמית ואירוניה עצמית.

       אין תמה אפוא שהמספר כועס על אשתו שפיזרה את האפונים, שכבר יצאו מתוך תרמיליהם,  ושחשש  פן יריחו בהם עכברים. שומה היה עליה לדאוג שהאפונים יישארו בקדרה אחת, ושלא תתהפך הקערה על פיה. רעיון קיבוץ גלויות עולה ובוקע מתפילת "מפני חטאינו" שבה נזכר המספר בפגישתו עם  החזן, ניגודו הגמור של מר אנדרמן   ("מפני חטאינו, גלינו מארצנו, ונתרחק מעל אדמתנו. יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, שתעלנו לארצנו ותיטענו בגבולנו [...] יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, שתשוב ותרחם עליו ועלינו ברחמיך הרבים, ותקבץ פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם"). משמע יש לקבץ את התרמילים, את מקלות הנדודים ואת האפונים המסכנים, ויש לנהוג בהם בזהירות פן יתפזרו פן יהיו מאכל לעכברים ולמזיקים, שייכנסו לבית ויסכנו אותו ואת יושביו.

        מעניין להיווכח שתמונה מטפורית דומה של מלחמת היהודים והערבים בירושלים של שנות השלושים כמשחקי חתול ועכבר מצויה בשיר שכתב אלתרמן על צעירים יהודים המהלכים בסמטאות העיר הערבית, ואף בו מופעל חוש הריח שהעכברים מצטיינים בו: "בְּשַעַר יָפוֹ דְמָמָה רֵיחָנִית. / חוֹמָה אֲרֻכָּה. עַכְבָּרִים גָּרִים בָּהּ. / מִגְדַּל דָּוִד נִשְׁעָן עַל חֲנִית / כְּמוֹ שֶׁלִמֵּד אוּרִי צְבִי גְרִינְבֶּרְג.// מִתּוֹך בֵּית-קָפֶה מְזַמְזֵם הַשַּׁשְׁלִיק. / מִשַּׁעַר אֶל שַׁעַר חוֹמֶקֶת עַבַּאיָה. / יָרֵחַ בָּהִיר אֶת הַדֶּרֶךְ הִשְׁלִיג / וְאָנוּ הוֹלְכִים אֶל הַר הַבַּיִת.//  יְרוּשָלַיִם - זָרָה וּגְדוֹלָה, / מָתַי אֶת גּוּרֵי מַבָּטֵינוּ נַרְגִּיל לָהּ? / יֵשׁ רָצוֹן לְבַקְעֶנָּה פִּתְאֹם בִּילָלָה /  אוֹ לִשְֹתֹּק עַד עוֹלָם עַל קָפֶה וְנַרְגִּילָה".10

        בשירו של אלתרמן, ירושלים מתוארת כעיר "זָרָה וּגְדוֹלָה", ולא כאותה עיר אהובה, פמיליארית וקרובה ללב שאליה התגעגעו יהודים בשנות גלותם הארוכות ונשבעו "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". הצעיר היהודי היוצא לסייר בסמטאות העיר, חש בהן כגור רפה אל מול פָּניה של ההוויה המוסלמית האדירה, המקיפה אותו והמאיימת עליו בממדיה ובזרותה (בתקופת המנדַט הבריטי הפכה ירושלים – מקומם של המועצה המוסלמית העליונה, משרדי הוואקף ו"הוועד הערבי העליון" – למוקד הלאומנות הערבית, ההסתה והתעמולה). הגורים הרפים מבקשים לבלוע באחת את עכברי היושן (דימוי המרמז לצבעם של ערביי העיר הלבושים בעבאיות שחורות, ולמרבה האבסורד, גורי החתולים מפחדים כאן מן העכברים). הדימוי הסוגסטיבי ורב ההשלכות הזה אף מלמד על היות העיר, הנגלית לנגד עיני הצעירים העִברים המהלכים ברחובותיה, עיר דלה ואפורה, מוזנחת ועלובה, הזקוקה לידיים עובדות שיבואו לקוממה ולנערה מאבק הדורות. אם לא יצליחו לעשות כן וישלימו עם הקיים – נגזר עליהם להשלים עם אופיָהּ הערבי, הפסיבי והשוקט אל שמריו של העיר, ולשתוק עד עולם על קפה ונרגילה.

          עגנון, שבעת היכתב סיפוריו הראשונים של ספר המעשים עבר לביתו החדש בשכונת תלפיות, לאחר שביתו הקודם נהרס ונבזז בפרעות תרפ"ט, משתמש באותם סמלים רב-משמעיים ששימשו בראשית שנות השלושים את ביאליק, מזה, ואת אלתרמן, מזה (האפונים, העכברים, הבית הולך ונבנה, עשיו המגיר אל קרביו יין מחבית השֵכר).  מר אנדרמן מתכוון לבקר בביתו החדש של המסַפר שמסַפרים עליו "פלאי פלאים". ניכרת כאן גאוותו של עגנון על ביתו החדש והנאה, כמו גם גאווה על של הישגיו המפעל הציוני כולו המעורר את הארץ משממותיה, והוא הולך ומתרחב ומשגשג למורת רוחם של המופתי ואנשיו, מחרחרי המלחמה ויוזמי מאורעות הדמים. כזכור,  הנרייטה הרבסט, אשת החיל מן הרומן שירה, מטַפחת גינה בצד ביתה הירושלמי, ורצה להשיג סרטיפיקטים לקרוביה שנותרו באירופה בעת שסיסמאות מאיימות נישאו במרתפי הבירה של מינכן וברלין.  בניגוד להנרייטה, אשת המסַפר בסיפור "אל הרופא" מתרשלת בתפקידה, והופכת את הקערה על פיה. בעלה, שהוא גיבור הסיפור ודוברו, כועס עליה ומבטל אותה בלבו, אך ערכּה עולה בעיניו שעה שהוא רואה אותה מתעטפת (בסודרהּ? ביגונהּ?) כדי לרוץ אתו אל בית הרופא ולהחיש מרפא לבני משפחתו החולים.  אסור להשתמט בשעה זו מן המאמץ הקולקטיבי לתקנת האומה, וכדברי המסַפר ברומן שירה: "אין ספק שאנו צריכים לעמוד על נפשנו, וכל מי שיש בידו להחזיק ברובה אסור לו להשתמט מזה".11

המשך והערות בחלק הבא

תגובות

ודייק - תגובה לרעיה דש

כדאי לדייק. במאמר לא נאמר שזוהי פנייה כמו "אל הציפור", אלא שכותרת מסוג הכותרות של "אל הרופא" מעוררת ציפיות לפנייה אל יישות נערצת כמו בכותרת שירו הגנוז של ביאליק "אל האריה המת", שנכתב לזכר יל"ג (ועל כן הקורא חושב שתהיה כאן פנייה לבורא עולם כאל רופא שירפא את שני החולים). אולם, הציפיות האלה אינן מתממשות. יש כאן בסכ"ה הליכה פשוטה אל הרופא.

היי פרשנדתא, תודה על ה

לא שנדרש פה ויכוח מתמשך, רק שיש לציין שמדובר בציפייה שאינה במקומה, כי כשאומרים "אל" יש יותר מאפשרות אחת ולכן אין טעם לבנות ציפיות לפני שמבררים באיזה "אל" מדובר. אני יודעת שמורות לספרות למשל בונות הרבה שיעורים לא כל כך מעניינים סביב ציפיות שכביכול מתעוררות עם קריאת המלה הראשונה של הכותרת, ברם למזלנו רוב התלמידים יש להם קצת יותר שכל בריא והם יודעים שבחיים צריך להיזהר עם פיתוח ציפיות. שנה טובה לך ולכל האזרחים!
התמונה של יהודית מליק שירן

הכל בגלל אפון קטן...

זיוה יקרה, נהניתי מאוד מהרשימה המעמיקה שלך. גם עגנון וגם ביאליק השתמשו בחומרים שעברו מאב לבן ותיבלו אותם בתבליני אהבה ביצירותיהם. אני נזכרת ביצירה שעצבנה את תלמידיי בחטיבה העליונה "הרופא וגרושתו", כשקראתי את התמצית שכתבת לסיפור "אל הרופא", מטבע הדברים עלתה בי האסוציאציה של הסיפור שלימדתי. אך בשונה בסיפור הזה לקחת גיבור לא שגרתי וחיפשת אותו בסיפורי עם ,בספרות ילדים וגם אצל ביאליק. האפון הזה שיש בתוכו הכלה לצמיחה המביאה מזור למחלה, האפון הזה מקבל פרשנות אלגורית שלא חשבתי עליה. הרי ידוע לנו מה עשו שני הסופרים הענקיים האלה שכתיבתם נוגעת באדם הפשוט ומקרבת את לחם דמעותיו אל קוראים צעירים. בכפיפה אחת את נוגעת באלתרמן, באחים גרים, באנדרסן ויוצרת לפני הקורא גלגול של סיפור עממי המולבש בלבוש יהודי המותאם לחברה יהודית ואל מנהגיה בגולה. כל אחד מביא את התרבות העשירה של העם היהודי מנקודת מבטו.

באמת חבל שעורכי "אימגו" חילקו את המאמר, ולא נתנו עדיין את סופו

אני צריכה ללמד השבוע את הסיפור החידתי הזה, ואין לי מושג איך פותרים את החידות

תודה ליהודית מליק על דבריך הטובים

זהו חלקו הראשון של המאמר. אני מניחה שבקרוב יפורסם חלקו השני.

אחלה מאמר. פתר לי הרבה בעיות עם המורה שלי לספרות.

אחלה מאמר. פתר לי הרבה בעיות עם המורה שלי לספרות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיוה שמיר