יחסי ישראל תורכיה מבעד לתיאוריות של היחסים הבינלאומיים


14131 צפיות

קטגוריה: 

דגל תורכיה

את היחסים הבינלאומיים  ניתן לנתח על פי מספר רמות ניתוח עיקריות –  הפרט, השחקן/מדינה והמערכת. במאמר זה אתמקד בניתוח של רמת המערכת. ניתוח אירועים ברמת המערכת דורש הסתכלות על המכלול, כלומר מבט על  קבוצת שחקנים והאינטראקציה ביניהם כהסבר וציפייה לאירועים בזירה הבינלאומית. למעשה, כל מערכת מאופיינת על פי מבנה- התפלגות העוצמה בין השחקנים העיקריים במערכת, ותהליכים- יחסי הגומלין בין השחקנים העיקריים. בין המבנה והתהליכים יש קשר הדוק.

במאמרו "המבנה האנרכי של הפוליטיקה העולמית", חוקר היחסים הבינלאומיים, קנת וולץ (Kenneth Waltz), שם דגש על מבנה המערכת כמשתנה המסביר העיקרי כאשר משתנים כמו המאפיינים האינדיבידואלים של יחידותיה – המדינות – מקבלים חשיבות משנית. מבנה המערכת הבינ"ל מוגדר ונוצר על ידי חלוקת העוצמה ויחסי הגומלין בין המדינות. וולץ אינו שולל את קיומם של ארגונים לא מדינתיים, אך טוען כי המערכת נמדדת באמצעות שחקניה העיקריים, המדינות. המדינות המרכיבות את המערכת אינן זהות במאפייניהם הפנימיים (אידיאולוגיה, מנהגים, מבנה שלטוני) ואינן שוות ביכולתן, אך הן זהות מהבחינה הפונקציונאלית במשימות העומדות מולן ובמטרות אותן הן שואפות להשיג.

1) הריאליזם הפוליטי: מאפייניה ואילוציה של המערכת האנרכית

מבנה המערכת הבינלאומית מוגדר במונחים של  חלוקת העוצמה בין יחידות מדינתיות הזהות מהבחינה הפונקציונאלית. מעצמות נבדלות ממדינות קטנות, והמערכת משתנה כאשר יש תנודות בחלוקת העוצמה. היות שבסביבה אנרכית הנעדרת ממשלה מרכזית האיום לפרץ אלימות ולמלחמה שריר וקיים. מדינות חיות בחשש מתמיד. על כן האימפרטיב הראשון במעלה בסביבה אנרכית הוא הצורך לשרוד.

במערכת אנרכית המדינות יכולות לסמוך רק על עצמן (לא ניתן לפנות לסמכות עליונה שתפעיל שיפוט ואכיפה) ולכן הסתמכות עצמית היא העיקרון המרכזי המנהל אותה.  בעוד שהזירה הפנים מדינתית מתאפיינת בהיררכיה, ריכוזיות שלטונית וסמכות ויש מקום לחוק וצדק, הסביבה הבינ"ל האנרכית והמבוזרת מתאפיינת בעליונות הכוח. אין זה אומר שמדינות תמיד תשתמשנה בכוח. הן עדיין עושות שיקולי עלות תועלת, אך האפשרות לשימוש בכוח מגבילה מניפולציות, ממתנת דרישות של מדינות ולעיתים משמשת תמריץ להסדרים ביניהן.

תלות גומלין בין מדינות יוצרת קשר רופף ביניהן היות שבסביבה של הסתמכות עצמית, מדינות המשתפות פעולה מעוניינות ברווחים יחסים ולא מוחלטים – הן לא שואלות האם כולם ירוויחו אלא מי ירוויח יותר. קיים החשש שצד שירוויח יותר ינצל זאת לרעתו של המרוויח פחות. בנוסף, מדינות מפחדות לפתח תלות באחרות כתוצאה מהתמחות הנוצרת היחסי תלות גומלין.

על פי חוקר היחסים הבינלאומיים  קפלן (Morton Kaplan),  מערכת בינלאומית מוגדרת על פי שחקניה הראשיים – השחקנים הלאומיים . על מנת שהמערכת תוכל לפעול חלה חובה כי חמישה שחקנים לפחות יסווגו כ"שחקנים עיקריים" בעלי שוויון יחסי בעוצמה ופער משמעותי בינם לבין שאר השחקנים במערכת. אם פוחת מספרם של השחקנים העיקריים, תעשה המערכת בלתי יציבה. הדרך לשמור על תנאי זה הינה השבת שחקנים מובסים או סוטים, לחברות מלאה. השחקנים הלאומיים העיקריים חייבים להסתמך על עצמם או על בעלי בריתם, אך אם יהיו חלשים, ינטשו על ידי בעלי בריתם לכן חייב כל שחקן שתהיה לו היכולת להגן על עצמו ועל ערכיו הלאומיים.

אף שחקן, למעשה, לא יכול להסתמך על עצמו להמשך קיומו, ונוצרת מערכת מאזן כוחות סבוכה של תלות ואיזון. למעשה  במערכת זו קואליציה או שחקן לאומי אשר יש לו עליונות יוצרים איום על אינטרסים של שחקנים לאומיים אחרים. יתר על כן, אם קואליציה מסוימת תזכה בעליונות, השותף הגדול בה עלול לזכות בעליונות בתוך הקואליציה ובכך ליצור מצב של ניכור בין השותפים בקואליציות מצליחות.

החברות במערכת מאזן הכוחות מותנית בהתנהגות מסוג אחד, ההולם את כללי היסוד או הנורמות של המערכת. לפיכך, גם אם פעולה מסוימת הינה תוצאה של תנאים ספציפיים, יהיה מתאם גבוה בין דפוס ההתנהגות הלאומית לבין כללי היסוד של המערכת. מכלול ההתנהגויות של השחקנים הלאומיים הולם את כללי היסוד של המערכת. אם ישתנה ערכו של אחד המשתנים, למשל עוצמתו של שחקן מסוים, אפשר שהמערכת לא תקיים את עצמה (שם). אם שחקן לאומי עיקרי לא ישחק לפי כללי המשחק, למשל שחקן אחד החותר להגמוניה, עלולה יציבותה של המערכת להישלל ממנה. הכללים המנחים את השחקנים העיקריים כוללים הגברת יכולת מתמדת, גם במחיר לחימה. אך כדי לשמור על האיזון, שזהו האינטרס של כל החברות במערכת, הן תמנענה  מלגרום לחיסול של שחקן עיקרי, או לחילופין תפעלנה להחזרת שחקן עיקרי שסטה.

במערכת מאזן הכוחות קיים תפקיד ה"מאזן". זהו תפקיד המתנגד לכל קואליציה או שחקן בודד הנוטים לרכוש לעצמן עמדת עליונות במערכת באמצעות התאגדות החלשים מול החזק המאיים הפוטנציאלי. במערכת מאזן הכוחות ניתן לצפות כי: א) הבריתות נוטות להיות ספציפיות וקצרות יומין, ולהשתנות על פי כללי כדאיות, ולא על פי אידיאולוגיה. ב) המלחמות נוטות להיות מוגבלות ביעדיהן. בצורתה האידיאלית, מערכת מאזן הכוחות היא מערכת שיתכן בה כל צירוף של שחקנים ובריתות, כל עוד אף ברית לא זוכה בעליונות מבחינת יכולתה. מה שמקיים את המערכת הוא שגם אם תשאף אומה מסוימת לעליונות, האינטרסים של האומות האחרות והמלחמה על מימושם ימנעו ממנה מלעשות כן.

2) סוגיית האינטרס

המדינה, כמו כל שחקן פוליטי, פועלת לקידום מטרות משותפות של אזרחיה. האינטרסים של המדינה, כלומר האינטרס הלאומי, הוא הגורם המרכזי המכתיב את התנהגותה. האינטרס הלאומי הינו מגוון המטרות והצרכים של המדינה, טובת המדינה ביחס למדינות ריבוניות אחרות המהוות את סביבתה החיצונית. אינטרס לאומי הינו תוצר של תהליכים פוליטיים פנימיים אשר הנהגת המדינה מגיעה להחלטה לגבי חשיבותם לטובת המדינה. עם זאת ' 'טובת המדינה' הוא אינו מונח הנתון לקונצנזוס ויתכנו עליו חילוקי דעות. המטרות אשר נמצאות תחת ההגדרה של אינטרס לאומי אינן שוות בחשיבותן. ישנן מטרות שהמדינה מוכנה לשלם מחיר גבוה על מנת להשיגן או לשמרן. בעוד שהאינטרס הבסיסי של כל מדינה אשר עליו אין חילוקי דעות הוא להבטיח את קיומו ועצמאותו של עם בטריטוריה מסוימת, שאר המטרות הן תלויות מצב ופרשנות

ישנם אינטרסים שונים. חוקר מדעי המדינה, תומס רובינסון, מחלקם לשתי קטגוריות עיקריות: אינטרסים לאומיים של אומה בודדת ואינטרסים בעלי מאפיינים משותפים של שתי אומות או יותר. תחת הקטגוריה של אינטרסים לאומיים של אומה בודדת ניתן לסווג את האינטרסים כדלקמן:

אינטרס ראשוני – כולל הגנה פיסית על המדינה, שמירה על הזהות הפוליטית והתרבותית והישרדות כנגד פלישות מבחוץ. אינטרסים ראשוניים לעולם לא יהיו ברי פשרה או נתונים למיקוח. אינטרסים אלו הינם מנת חלקה של כל אומה והיא משלמת מחיר יקר על מנת להגן עליהם.

אינטרס משני – אינטרס שעתיד האומה אינו תלוי בו, אך תרומתו לאומה ניכרת. בעצם כל האינטרסים שאינם מסווגים כראשוניים.

אינטרס קבוע – אינטרסים הנשמרים לאורך זמן. השינויים שמתחוללים, אם בכלל, הם מזעריים.

אינטרס משתנה – אינטרס אשר הוא פונקציה של אירועים מסוימים, דעת קהל או פוליטיקה פנימית.

ישנן גישות שונות לניתוח האינטרסים הלאומיים. גישה ראשונה, האובייקטיבית, מתייחסת למכלול הצרכים של המדינה ומפרשת את האינטרסים הלאומיים ע"פ המציאות האובייקטיבית, סוג המשטר או המצב הביטחוני  במנותק מאידיאולוגיות ואינטרסים של מקבלי ההחלטות. הגישה השנייה, הסובייקטיבית, מוסיפה לניתוח את הפרשנות האישית למציאות אשר תלויה בפסיכולוגיה, בערכים, בדימויים, בתפיסות ובאינטרסים של מקבלי ההחלטות

. על פי טיפולוגיה זו, חוקר בשם דונלד נוכטרליין מציע חלוקה נוספת של אינטרסים לאומיים על פי מספר קטגוריות:

אינטרס קיומי נוגע להימצאותו של איום מיידי או מתקרב על המדינה, כתוצאה מאיום צבאי גלוי על המדינה או שטחה. אינטרס חיוני נוגע לנזק חמור אשר עלול להיגרם למדינה, למערכת הפוליטית שלה או לכלכלתה ככלי הישרדות במערכת הבינ"ל. בניגוד לאינטרס קיומי, אינטרס חיוני לא כולל רק נושאים בטחונים אלא גם כלכליים, אידיאולוגיים ונושאים הקשורים לסדר עולמי. אינטרס מרכזי מתייחס לטובתם של הכלכלה, הפוליטיקה והאידיאולוגיה של המדינה. קטגוריה זו כוללת בתוכה את רוב היחסים הבינלאומיים. לבסוף, אינטרס שולי כולל מקרים בהם טובתה של המדינה לא נפגעת באופן ישיר על ידי אירועים או מגמות עולמיות אך יש סכנה לאינטרסים של אזרחים וחברות בתוך המדינה ומחוץ לה.

אינטרסים אינם רק תופעה ייחודית לכל שחקן לאומי בנפרד, אלא עשויים להיות משותפים לשתי אומות או יותר. רובינסון מחלקם אינטרסים משותפים לשלושה סוגים: אינטרסים זהים הכוללים אינטרסים משותפים בין שתי אומות או יותר. אינטרסים משלימים שהם אינטרסים אשר אמנם אינם זהים, אך יש בבסיסם ליצור הסכמים ובריתות בנושאים מסוימים. ואינטרסים מתנגשים ומנוגדים בין שתי אומות או יותר.

3) יחסי ישראל-תורכיה בעשורים האחרונות – עליות ומורדות

מאז הקמת מדינת ישראל, ניצבת תורכיה בפני התלבטות לגבי טיב יחסיה עם ישראל ואופי הקשרים עמה. התלבטות זו נובעת מעצם היותה של תורכיה מדינה מוסלמית בעלת מסורת של מאות שנים של מעורבות עמוקה בעולם הערבי מחד, והמגמות המדיניות של הכמאליזם אשר סימנו את דרכה לעבר המערב מאידך. אופייה המערבי- חילוני של תורכיה יצר מתחים חריפים בינה לבין שאר מדינות ערב בעיקר מתוקף המחנה המשותף עם ישראל במגוון תחומים, אשר אחד מהם, ואולי העיקרי, הוא הקו הפרו מערבי הברור החל אצל שתיהן החל משנות החמישים ודעת הקהל האוהדת בתורכיה כלפי ישראל בשנים שלאחר הקמתה, אשר נבעה מיכולתה הצבאית והטכנולוגית של המדינה הצעירה. 

במשך שנים הייתה תורכיה המדינה המוסלמית היחידה שהכירה בישראל, ואף הייתה הראשונה שכוננה עם ישראל יחסים דיפלומטיים. עובדה זו הייתה לצנינים בעיני העולם הערבי ששאף "להחזיר את תורכיה למוטב", בעיקר עקב יחסה האוהד לישראל, וחיכה להזדמנות להפעיל את הלחץ האסלאמי והמדיני עליה.

בראשית שנות החמישים חלה התפתחות ביחסי תורכיה ישראל. בשנים אלו נחתם הסכם מסחרי ואווירי בין שתי המדינות, התקיים תיאום עמדות ערב הצבעות באו"ם והן החליפו ביניהן משלחות של חברי פרלמנט, עיתונאים וספורטאים. מפנה לרעה ביחסי שתי המדינות חל ב- 1955 עם חתימת "ברית בגדאד" בין תורכיה לעיראק ומבצע סיני. ביטוי לזה ניתן לראות בהשעיית השיחות עם המשלחת המסחרית של ישראל ודחיית חתימת הסכמי התרבות בין המדינות. ב1958 חלה התקרבות נוספת בעקבות פירוק "הסכם בגדאד" שהסתיים בחתימת הסכם אסטרטגי בין שתי המדינות . כיבוש ירושלים, ב1967, היווה את ה"קו האדום" עבור תורכיה והיא עברה מניטרליות לפרו ערביות ביחס לסכסוך המזרח תיכוני. מה שמנע את ניתוק הקשר הדיפלומטי בין תורכיה לישראל היה המשטר הדמוקרטי בישראל, הקשר ההדוק בין ירושלים לוושינגטון והכורח לשמור על קשר הדוק עם המערב. גורם כבד משקל נוסף להורדת דרג היחסים בין המדינות היה מלחמת אירן עיראק. מלחמה זו גרמה לחוסר וודאות באשר לעתיד אספקת הנפט וגרמה לתורכיה לפגוע ביחסיה עם ישראל על מנת לשפר את מצבה הכלכלי ולהפחית את פגיעותה בתחום האנרגיה.

בתחילת שנות ה-90, תורכיה התחזקה ולכן הייתה פחות נתונה ללחצים באשר לעמדתה כלפי הסכסוך הישראלי- ערבי. התחזקות זו אפשרה לתורכיה להעלות את דרג יחסיה עם ישראל לדרג מלא של שגרירות בינואר 1992 ומאז מחצית שנות ה- 90 יחסי ישראל נמצאו בהילוך גבוה. בנוסף לדרג השגרירות המלא, נחתמה סדרת הסכמים לשיתוף פעולה צבאי אסטרטגי שהובילה למערכת יחסים הדוקה בין ממסדי הביטחון של שתי המדינות. עסקי המסחר תפסו תאוצה ותורכיה הפכה ליעד הפופולארי ביותר לתיירות ישראלית. ברמה הגלובאלית, שתי המדינות העדיפו אוריינטציה פרו אמריקנית במדיניות החוץ שלהן.

לקראת שנות ה- 2000 שינויים בזירה הבינ"ל והאזורית שחקו את האינטרסים המשותפים והחריפו את ההבדלים בין שתי המדינות. במיוחד תרמה לכך עלייתה של מפלגת הAKP , מפלגה ימנית לא חילונית, אשר החלה תהליכי איסלמיזציה במדינה ב-2002. במהלך אינתיפאדת אל אקצא צידדו התורכים בפלסטינים ומספר ההפגנות הפרו פלסטיניות בתורכיה גדל בצורה ניכרת. גם מלחמתה של ישראל נגד חיזבאללה ב 2006 סיפקה הזדמנות נוספת לניגוח ישראל בקרב אזרחי תורכיה. למרות זאת ישראל ותורכיה שמרו על יחסים קורקטיים. שנת 2006 מסומנת כשנה בה תורכיה מגלה מגמה מעורבת ומנסה להוות מתווך בין ישראל לרשות הפלסטינית, מצד אחד מקיימת מפגשי פסגה עם בכירים ישראלים אך בו בזמן גם מגנה אותם על פעילות ישראל בעזה.  

בשנים האחרונות, יחסי ישראל תורכיה החריפו עוד יותר כתוצאה ממספר תהליכים וגורמים. ראשית, לאחר ניסיונות כושלים להתקבל לאיחוד האירופי, תורכיה שינתה את מדיניות החוץ שלה לכיוון של שיתוף פעולה הדוק יותר עם העולם הערבי, איראן ומדינות מרכז אסיה. מבצע עופרת יצוקה אשר התרחש בשלהי 2008 הוסיף שמן למדורה. בינואר 2009 בעת הכינוס השנתי של הפורום הכלכלי העולמי, ארדואן, ראש הממשלה התורכי, השתלח בישראל בחריפות רבה וכינה את פעולותיה "לא הומאניות". ההשתלחות באה כתגובה לדברי שמעון פרס, נשיא המדינה, שהגן על מבצע עופרת יצוקה . לבסוף, החרפה נוספת ביחסים הגיע בעקבות המשט המרמרה לעזה, ההשתלטות ישראלית על הספינה והריגת אזרחים תורכים.

4) ניתוח

במבט ממעוף הציפור על המערכת המזרח תיכונית, קשה להגדירה במונחיו של קפלן  כמערכת של מאזן כוחות. ראשית, קפלן טוען כי על מנת שהמערכת תוכל להתקיים, חלה החובה כי חמישה שחקנים לפחות יסווגו כשחקנים עיקריים בעלי שוויון יחסי בעוצמה. המזה"ת הוא אינו אירופה של מטרניך וסוף התקופה הנאפוליונית שבה התקיימו חמש מעצמות השוות במידה ניכרת ביכולתן ועוצמתן. במזה"ת אין בנמצא חמישה שחקנים העונים להגדרה זו. העוצמה מתחלקת לכמה קטגוריות. סעודיה לדוגמא חזקה מישראל מבחינה כלכלית אך נופלת ממנה מבחינה צבאית. מצריים אינה שווה ללבנון או לסוריה שאינן שוות לישראל. בנוסף, הדגם של קפלן  מדבר על שחקנים עיקריים מדינתיים. ב-מזרח התיכון ישנו מספר לא מבוטל של שחקנים לא מדינתיים המשחקים תפקיד משמעותי במאזן הכוחות והאיומים – שחקנים כגון חיזבאללה, חמאס והרשות הפלסטינית.

קפלן מתייחס למערכת מאזן הכוחות כמערכת העומדת בפני עצמה בדומה למערכת מאזן הכוחות אשר שררה באירופה במחצית הראשונה של המאה ה- 19, כאשר מעצמות אירופה היוו את המערכת המדינתית היחידה אשר התקיימה בעולם. המזה"ת לעומת זאת הינו תת מערכת המושפעת במידה לא מועטה מגורמים החיצוניים לה, למשל ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופאי הג'יהאד העולמי (שאף שמקורו בחצי האי ערב, הוא מבוזר כיום בזירות שונות החל מפקיסטן, המשך במגרב וכלה במזרח אפריקה), איראן אשר תומכת ומקיימת את החיזבאללה ותהליכי הגלובליזציה.

המערכת המזרח תיכונית תואמת יותר לדגם של וולץ, בו בסביבה אנרכית מדינות יכולות אך ורק להסתמך על עצמן (self-help). שיתוף הפעולה בין ישראל לתורכיה בשנות ה- 90 לא ביטל את הצורך של אף אחת מהן להסתמך בסופו של דבר אך ורק על עצמה; אפילו הברית האסטרטגית בין אירן וסוריה כיום אינה מהווה ערובה מספקת לביטחונן של המדינות הנאלצות להסתמך על יכולותיהן, בעיקר לאור העובדה כי לברית זו יש את הפוטנציאל לא לשרוד בשעת מבחן ושעת מבחן זו עלולה להגיע עם נפילתו של משטר אסד.

למעשה, ניתן יהיה להגדיר את המערכת המזרח תיכונית כרב קוטבית לא מאוזנת ולא יציבה. רב קוטביותה של המערכת מתבטא בהימצאותם של מספר שחקנים עיקריים המקיימים בינם לבין עצמם אינטראקציה המתאפיינת ביחסי עוינות, מתיחות ודילמת ביטחון. בין השחקנים ניתן למצוא את סוריה, מצריים,עיראק, איראן, תורכיה וישראל.

5) תורכיה במערכת המזרח תיכונית

פועלה של תורכיה במערכת המזרח תיכונית מהווה הוכחה לחוסר יציבותה של המערכת. התנהלותה של תורכיה בשנים האחרונות מדגישים את השינוי שחל במדיניות החוץ שלה ובאופן בה היא בוחרת להציג את עצמה בעולם ובכך גורמת לערעורה של המערכת כולה. תורכיה מצויה בעיצומה של מהפכה שקטה הכוללת שינוי ארוך-טווח של הפוליטיקה, האידיאולוגיה והאוריינטציה שלה. מדובר בתהליך שהחל טיפין-טיפין עם עליית מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) לשלטון ב-2002 ובהתרחקותה של תורכיה מן המערב. סירובה של תורכיה להתיר לארצות-הברית להשתמש באדמתה כדי לצאת למלחמה בעיראק מהווה את ראשית השינוי ביחס של תורכיה לארה"ב, וככל שעבר הזמן הרגישה תורכיה צורך להשתחרר ממה שהיא ראתה כאפוטרופסות אמריקאית או כאוריינטציה מערבית מובהקת מידי, לטובת עמדה מערבית פחות שבראייתה היא מאוזנת יותר.

ההתרחקות מהמערב מתבטאת אצל תורכיה במספר אופנים. ראשית, ובהתאם להסתכלותו של קפלן על המערכת, תורכיה יוצרת קואליציות חדשות המהוות איום על שחקן לאומי נוסף במערכת, ישראל. הקואליציה העיקרית הנוכחית של תורכיה הינה יחסיה ההולכים וצומחים עם אויבתה המושבעת של ישראל, איראן. בעוד הקהילה הבינלאומית מטילה סנקציות על איראן ומעודדת אנשי עסקים מהמערב שלא לסחור עימה, ראש ממשלת תורכיה, ארדואן, רוצה להעמיק את הקשרים עם משטר האייתוללות. ארדואן אף טען כי בכוונתו לשלש את היקף הסחר של ארצו עם טהרן. בתגובה, איראן הכריזה כי תממן את קמפיין הבחירות הבא של ארדואן בדרכו לנסות לזכות בקדנציה שלישית.

ביטוי בולט נוסף להתרחקותה מהמערב והתבוננותה מזרחה – תורכיה שמה פעמיה לעבר התרחשויות בעולם הערבי וביחסיה של ישראל עמו כחלק ממגמה של אוריינטציה אסלאמית, ערבית ומזרח תיכונית. דר' אלון ליאל טוען כי תורכיה חזרה להצמיד את טיב היחסים הבילטראליים שלה עם ישראל (מגמה שהייתה קיימת בין שנות השישים לשנות השמונים) להתפתחויות בסכסוך הישראלי ערבי וישראלי פלסטיני, ומדיניות זו אינה מגמה חולפת. לכן אין זה מפתיע כי חלה התדרדרות ביחסים בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" המהווה את קו פרשת המים בהתדרדרות זו.

על רקע המבצע, בכינוס השנתי של הפורום הכלכלי העולמי שנערך בשוויץ בינואר 2009 התבטא ארדואן בחריפות כנגד ישראל. התבטאויותיו היו בתגובה לנאומו של שמעון פרס שלקח גם הוא חלק בכינוס ובמהלך נאומו הגן על מבצע "עופרת יצוקה". ארדואן כינה את פעולות ישראל במהלך המבצע כבלתי הומאניות וכפוגעות מחפים מפשע, ואף דרש את סילוקה של ישראל מהאו"ם. כשחזר לארצו, כינה ארדואן את התנהגותו כהגנה על כבודו של העם התורכי. מקרה זה היה הראשון בשרשרת גילויי עוינות תורכים. באוקטובר 2009 אסרה תורכיה על חיל האוויר הישראלי להשתתף בתמרון שגרתי של נאט"ו. ארדואן הגדיר צעד זה כמחאה על מעשיה של ישראל במבצע "עופרת יצוקה". באותו החודש שידרה הטלוויזיה הממלכתית התורכית סדרת דרמה בה נראו חיילי צה"ל פוגעים בתינוקות ואזרחים פלסטינים. לבסוף ארדואן הצהיר בנובמבר 2009, כי היה מעדיף לארח את המנהיג הסודאני, עומאר על באשיר, מיוזמי רצח העם בדרפור, מאשר את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.

המשט לעזה במאי 2010 מהווה נקודת שבר נוספת ביחסים המעורערים זה מכבר בין המדינות. מכון המחקר ראות מגדיר את המשט כפיגוע מדיני אסטרטגי ומייחס לו הצלחה מרובה בגרימת נזק מוחשי ומשמעותי לישראל. כפי שעולה מדו"ח איילנד, ההקשר הייחודי והרחב של המשט הוא מערכת היחסים בין ישראל לתורכיה, הקשר בין ראש ממשלת תורכיה לאחים המוסלמים, החלטתו של ארדואן להפוך את סוגית עזה לסלע מחלוקת מול ישראל מאז העימות עם הנשיא פרס בדאבוס ב-2009 ובכלל התדרדרות היחסים בין שתי המדינות . לאחר המשט כינה ארדואן את ההתסערות הישראלית על הספינה כפעולה של מדינת טרור המנוגדת לחלוטין לחוק הבינ"ל. הוא טען כי ישראל שוב הוכיחה כי היא מזלזלת בחיי אדם ובסיוע הומניטרי. שעות ספורות לאחר האירוע הודיעה אנקרה כי היא מחזירה את השגריר שלה להתייעצות. הדי המשט ממשיכים להשפיע על היחסים בין המדינות. בספטמבר האחרון, סרב נשיא תורכיה, עבדאללה גול, להיפגש עם נשיא ישראל, שמעון פרס, בשולי עצרת האו"ם בניו יורק בשל "לו"ז עמוס", בעוד שנפגש עם נשיא אירן, אחמדיניג'אד. הנשיא התורכי לא ניסה להסתיר את סלידתו מפגישה עם פרס וטען כי טרם הפגישה על ישראל להתנצל על אירועי המשט.

טרם תחילת המהומות בסוריה,  אנקרה פעלה בקו מדיניות של התקרבות לסוריה. באפריל 2009 נערך תרגיל צבאי משותף בין תורכיה לסוריה. צבא תורכיה מסר כי התרגיל עם סוריה התקיים במסגרת הידידות החדשה בין המדינות ואחת ממטרותיו הינה חיזוק שיתוף הפעולה והאמון בין הכוחות הפועלים באזור והגברת יכולתם לפעול יחד. זוהי הפעם הראשונה שאחת מחברות נאט"ו ערכה תרגיל נרחב עם צבא ערבי כלשהו. בדיוק שנה לאחר מכן, באפריל 2010, נערך תרגיל נוסף בין שתי המדינות, דומה לקודמו. להידוק הקשרים בין סוריה לתורכיה משמעות אסטרטגית, לקשרים הללו היה פוטנציאל להתרחב ולהפוך לשיתוף פעולה צבאי ממשי הכולל העברת טכנולוגיה וידע שתורכיה קיבלה מישראל לידיעת הסורים. תחילת המהומות בסוריה וערעור שלטונו של אסד טרפו את הקלפים במדיניות התורכית כלפי סוריה ונותר לנו להמתין ולראות מה יהיו טיב היחסים בין תורכיה למשטר חדש שיקום בדמשק.

המפנה במדיניות התורכית לכיוון האסלאמי הינו בעל משמעות ניכרת למאזן הכוחות בתת המערכת המזרח תיכונית. תנודה זו במאזן הכוחות הינה לרעתה של ישראל והיא מורגשת בשני מישורים עיקריים. הראשון, ההתקרבות של תורכיה לאיראן מקשה על ישראל ועל צי המדינות המתון באזור קרי, ירדן, מצריים וסעודיה לבודד את איראן ולנסות לסחוט ממנה באמצעים שאינם מלחמתיים, התפשרות בנושא הגרעין. השני, במשולש האסטרטגי ישראל תורכיה סוריה, שיתוף הפעולה שהתקיים בין תורכיה וישראל עד תחילת שנות האלפיים שימש בידי האחרונה כגורם הרתעה מול דמשק. כיום ישראל איבדה את יכולת הרתעה זו. האפשרות כי בעתיד ייווצר ציר אנקרה דמשק, מרע את מעמד האסטרטגי של ישראל במרחב. בראייה כללית יותר שינוי המדיניות התורכית הינו ביטוי לחוסר היציבות של תת המערכת הרב קוטבית המזרח תיכונית ולשינוי בחלוקת העוצמה בה.

כיצד ניתן להסביר את המפנה החל במדיניות התורכית בשנים האחרונות? מפת האינטרסים התורכית שופכת אור על סוגיה זו. ראשית, יש להבין כי בכל התקופה המדוברת לא נשקפה סכנה לאינטרס הראשוני של תורכיה במונחיו של רובינסון או לאינטרס הקיומי במונחיו נוכטרליין, שכן אין היא התמודדה עם איום ממשי על קיומה או על שטחה. לעומת זאת ניתן לראות כי האינטרסים הבאים לידי ביטוי במדיניותה של תורכיה בשנים האחרונות תואמים למה שהגדיר רובינסון כאינטרסים משניים ומשתנים. 

נוכטרליין מציג שתי גישות לניתוח אינטרסים לאומיים, הגישה המתייחסת למציאות האובייקטיבית והגישה המוסיפה לניתוח את הגורם הסובייקטיבי. בבואנו לבחון את תורכיה ואת האינטרסים המשתנים שלה בשנים האחרונות, ניתן להבחין כי השינויים נבעו מגורמים סובייקטיביים כגון ערכים, דימויים ואידיאולוגיות של מקבלי ההחלטות החדשים במדינה, מפלגת הAKP. בעבר שלטה בתורכיה אליטה שמאלנית חילונית כמאליסטית שפניה מערבה בלבד תוך התעלמות מוחלטת מהמזרח. זו הייתה פוליטיקה אליטיסיתית. ב-2002, עם התבססותה של הAKP כמפלגה ימנית ולא חילונית בשלטון ובמקביל היחלשות הצבא, החל בתורכיה תהליך שינוי ארוך-טווח של פוליטיקה, אידיאולוגיה ואוריינטציה והחלו תהליכי איסלמיזציה איטיים ומעמיקים. במקביל לאיסלמיזציה התקיים תהליך של שינוי האסטרטגיה, סדרי העדיפויות והאינטרסים של תורכיה. השינוי באליטה המקומית, תחת הנהגתו של ארדואן ופמלייתו היווה זרז לשינוי מדיניות החוץ התורכית. השינוי מדבר על כך שתורכיה אינה יכולה להרשות לעצמה להיות קשורה לאוריינטציה אחת בלבד. בתור מי שרואה עצמה כיורשת האימפריה העותומאנית, שואפת תורכיה תחת ארדואן לפרוס את השפעתה לעבר המזרח, העולם הערבי והעולם המוסלמי במזרח התיכון ובדרום אירו-אסיה . זאת במטרה  להפוך אותה לכוח אזורי המעורב ומשפיע על התרחשויות אזוריות ואף עולמיות.

על הרצון לחזק את מעמדה האזורי של תורכיה ניתן להסיק מחזונו  של דבוטולו, שר החוץ התורכי ומאנשי אמונו של ארדואן. על פי השקפתו, תורכיה מהווה מרכז במסה היבשתית המשתרעת במרחב האפרו- אירו-אסייתי. ככך תורכיה מתאפיינת בזהויות רבות ותחומי אינטרסים נרחבים המבטיחים לה מעמד חדש באזור כמקור של ביטחון ויציבות. על אנקרה להפוך עצמה לגשר ומתווך בין המזרח למערב. באם תשכיל לעשות זאת, תיהפך למעצמה אזורית מובילה ואף אולי לשחקן גלובאלי. ראיית עולם זו מציגה לדעת חוקרים שאיפה לניאו עותומאניזם שבמרכזו נמצאת תורכיה כמקרינת עוצמה לעבר תחומי ההשפעה המסורתיים שלה כבעבר בהיותה האימפריה העותומאנית. אלא שהפעם תורכיה לא תהיה ה"איש החולה על הבוספורס" (כפי שהייתה במאה ה-19) אלא האיש החזק בו. אם נאמץ את הטרמינולוגיה של רובינסון, זהו אינו אינטרס ראשוני- קיומי משום שלא מדובר על הצורך לשרוד מול איום חיצוני אימננטי. אך אין ספק כי אליבא ד'רובינסון זהו אינטרס משני חשוב שכן הוא קשור למעמדה של תורכיה כמעצמה אזורית מובילה.

למעשה בהתבססות על המודל של קפלן, תפקיד המתווך שתורכיה מייעדת לעצמה מועיד לה את תפקיד המאזן בתוך המערכת המזרח תיכונית הרב קוטבית. דבוטולו מאמין שעל מנת שתורכיה תוכל לאמץ את גישת המאזן עליה להבטיח לעצמה סביבה מדינית נקייה מבעיות. משמעות הדבר הסדרת היחסים עם כל שכנותיה. מגמה תורכית חדשה זו יש בה בכדי להסביר את מדיניות החוץ התורכית והאינטרסים התורכים ביחסיה עם מדינות האזור, קרי סוריה, איראן ותהליך השלום הישראלי- ערבי.

כפי שנאמר לעיל, תורכיה פעלה בשנים האחרונות לחיזוק שיתוף הפעולה הכלכלי והדיפלומטי עם איראן. תורכיה גם לקחה על עצמה תפקיד מתווך בכל הקשור לסוגית הגרעין האיראני. בהקשר זה ניתן לראות את הסכם חילופי האורניום בין אנקרה לטהרן בתיווכה של ברזיל ממאי 2010. המטרה התורכית בהסכם היא מניעת סיבובי סנקציות נוספים נגד איראן, ייצוב היחסים בין המערב לאיראן כשבמרכז נמצאת אנקרה כמתווכת. כך תורכיה מקווה להוכיח את נכסיותה ואת מרכזיותה כגורם מאזן בין מזרח ומערב – דבר המשרת את האינטרס המשני שלה להפוך למדינה משפיעה באזור ומרכזית ליציבותו. דבריו של האדמירל מייקל מאלן, ראש המטות המשולבים של ארה"ב, בעת ביקורו באנקרה בתחילת ספטמבר 2010 במסגרתם הוא קורא לתורכיה לסייע לעצור את איראן ממחישים את חיוניותה של תורכיה כמעצמה אזורית בתהליכים המתרחשים במזרח התיכון.

מכלול האינטרסים בין ישראל לתורכיה עבר גם הוא תמורה. אם בעבר האינטרסים הללו היו מה שרובינסון מגדיר כמשותפים כיום הם מתנגשים. בעבר ישראל ותורכיה חלקו מעמד ייחודי של מדינות חילוניות דמוקרטיות יחידות במזה"ת והגדרת איום משותפת. עבור שתיהן, סוריה ואיראן היוו איום. במצב הנוכחי, בו תורכיה מהדקת את קשריה עם המדינות הללו, ישראל נותרה לבדה במערכה. שינוי נוסף הינו הפחתת הצורך של תורכיה בישראל. בעבר תורכיה הייתה זקוקה לישראל ככלי לחץ על סוריה. הסרת האיום הסורי מורידה את חשיבותה של ירושלים לאנקרה.  בנוסף, אם בעבר האוריינטציה התורכית הכמאליסטית הייתה מערבית בלבד ולכן ישראל שימשה גורם מפתח כלפי תורכיה לקשר עם המערב, כיום שהאוריינטציה התורכית אינה רק מערבית אלא גם מזרחית, חשיבותה של ישראל עבורה פוחתת גם כן .

גם בסכסוך הישראלי פלסטיני שאפה תורכיה למלא תפקיד דומה של מתווך תוך שהיא נשענת על קשריה עם ישראל והפלגים הפלסטינים. מבצע עופרת יצוקה העלה את ניסיונות התיווך של תורכיה בתוהו. בעיניים תורכיות התוקפנות הישראלית ביטלה לחלוטין אפשרות של הסדר בו תורכיה תשמש גורם מרכזי. כעת, בראייה תורכית, משישראל הפעילה עוצמת אש אדירה ולא פרופורציונאלית נגד הפלסטינים, תורכיה מצאה עצמה במה שקפלן הגדיר כתפקיד המאזן שבו היא מתייצבת לצד החלש, הפלסטינים, מול החזק – ישראל. היותה של תורכיה מדינה מוסלמית חשובה באזור, רק חיזקה את נטייתה להציג את עצמה כמגינת הפלסטינים מול תוקפנות ישראלית. קפלן טוען כי במצב של מעט שחקנים עיקריים במערכת עלול תפקיד המאזן דווקא להביא למצב של חוסר איזון. התייצבותה של תורכיה במבצע עופרת יצוקה לצד הפלסטיני יצרה דאגה מרובה בישראל שהעדיפה לראות בתורכיה כשותפה אסטרטגית נגד העולם הערבי העוין. התנהלותה של תורכיה במבצע עופרת יצוקה ולאחר מכן במשט המרמרה המחישה את פער האינטרסים הישראלי-תורכי המתרחב. ישראל התרגלה לראות בתורכיה כמאזן לצידה מול העולם הערבי ואילו תורכיה החלה רואה את עצמה כמתווך ומאזן אזורי שנועד להקנות לה מעמד של מעצמה אזורית גם אם אין הדבר משרת אינטרסים ישראלים ואף נוגד אותם. מכאן ניתן להבין את סירובה של ישראל לראות בתורכיה מתווך בסכסוך הערבי ישראלי ואת דבריו של שר החוץ ליברמן כי "לא יהיה תיווך תורכי כל עוד הוא שר חוץ" .

6) מסקנות

וולץ טוען כי מדינות זהות מבחינה פונקציונאלית ולכן יפעלו במערכת באופן זהה על פי אילוציה. המודל התיאורטי שלו אינו לוקח בחשבון מגמות פוליטיות פנימיות, ושיקולים אידיאולוגיים. כפי שהעבודה מראה, את האינטרסים התורכים ואת השינוי במדיניות החוץ התורכית קשה להסביר רק באמצעות המערכת. המדיניות התורכית מושפעת משינויים שלטוניים פנימיים ומתפיסות עולם פוליטיות פנים תורכיות. על כן ניתן לומר כי המודל של וולץ לוקה בחסר בהסברת מדיניות החוץ התורכית בשנים האחרונות.

כפי המאמר ממחיש, האינטרס התורכי בשנים האחרונות מושפע מגורמים סובייקטיביים פנימיים. עליית ה AKP לשלטון ב- 2002 שינתה את פניה של מדיניות החוץ התורכית. בניגוד לעבר, תורכיה החלה מתבוננת מזרחה לעבר העולם הערבי והמוסלמי. תהליכי האיסלימזציה שעברה המדינה בשנים האחרונות הכשירו את הקרקע לשינוי זה. ההתבוננות מזרחה נועדה לשרת אינטרס שלמרות שאינו ראשוני-קיומי (כלומר קשור להישרדותה של המדינה), הינו בעל חשיבות עליונה למעמדה של תורכיה באזור. תורכיה שואפת להפוך לגורם דומיננטי וככך היא ייעדה לעצמה תפקיד של מתווך כמאזן במערכת וכגורם המחולל בה יציבות.

תפקיד המתווך נועד לאפשר לתורכיה להשפיע על הסדר המדיני-אסטרטגי המזרח תיכוני. האידיאולוגיה הימנית האסלאמית תואמת את סדר היום החברתי-פוליטי של ה- AKP אך באותה עת משמשת גם פלטפורמה למדיניות המזרחית התורכית. היא מקלה על תורכיה לחזק את קשריה עם איראן ולשמש כמתווך בנושא הגרעין ואפשרה לאנקרה עוד בימים שמשטרו של אסד היה יציב להפשיר את היחסים עם דמשק ולהקטין את האיום הסורי על בטחונה של תורכיה. המדיניות התורכית הינה חלק ממגמה ליצור סביבה של אפס בעיות לאנקרה על מנת שתוכל להוות גורם דומיננטי כמאזן המערכת ובכך לזכות בהשפעה אשר יש בה בכדי להחזיר עטרה ליושנה, לימי הזוהר של האימפריה העותומאנית ששלטה במזרח התיכון. זיקה לאסלאם של מפלגת ה- AKP היא אמנם גורם חשוב במשוואה אך אינו עיקרי. בסופו של יום מדובר על אינטרסים ורצון למיקסום עוצמה. כך היה בימים שקדמו למפלגת ה- AKP ביחסים עם ישראל שהיו בעלי חשיבות אסטרטגית ביטחונית בעיקר מול סוריה וכך גם היום כאשר ההתקרבות התורכית לעולם הערבי והמוסלמי היא מונחית אינטרסים של רצון להשפעה אזורית .  

האינטרסים התורכים המשתנים ומדיניות החוץ התורכית אינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים הישראלים. ישראל התרגלה לראות בתורכיה כשותף אסטרטגי השובר את הכיתור של מדינות ערביות עוינות. בעבר היה לכך בסיס. תורכיה תחת השפעה שמאלית- כמאליסטית הייתה בעלת אוריינטציה חילונית מערבית והאינטרסים שלה חפפו לאלו של ישראל. הכיוון החדש שתורכיה אימצה החל משנת 2002 מעמיד את שתי המדינות על מסלול של אינטרסים שאינם חופפים ולפיכך לקונפליקט. רצונה של תורכיה למעמד אזורי לא תואם את האופן בו ישראל הייתה רוצה לראות את תורכיה לצידה נגד הגורמים הרדיקאליים. מבצע עופרת יצוקה ומשט המרמרה הינן נקודות ציון חשובות על המסלול של האינטרסים הלא חופפים של שתי המדינות.

בנוסף, יש לזכור כי מעבר לשיקולים ביטחוניים גרידא, בעיניים ישראליות, התקרבות של תורכיה לאיראן וסוריה מדאיגה במיוחד לאור העובדה כי בעבר היחסים ההדוקים בין ירושלים לאנקרה נבעו לא רק מהתועלת האסטרטגית-צבאית שהפיקה מהם תורכיה, אלא גם, ואולי בעיקר, כהצהרה ערכית-פוליטית. הקשר עם ישראל שימש את תורכיה כסמל למעמדה הייחודי כמעצמה אזורית - אך לא-ערבית; מוסלמית - אך מודרנית ולא פנאטית. בהתקרבות לציר הרדיקאלי, ישראל חוששת כי תורכיה באה להראות מגמה הפוכה שבמסגרתה היא מנסה להצהיר על כוונותיה הערכיות- פוליטיות החדשות.

מקבלי ההחלטות בישראל חייבים להבין את התפנית שהתחוללה במדיניות החוץ התורכית בשנים האחרונות ולפעול בשני כיוונים מקבילים. הראשון, להבין כי תורכיה אינה עוד שותפה אסטרטגית לאימפרטיב הביטחוני הישראלי ולכן על ישראל לחפש שותפים חדשים לדרך (בעיקר מול המדינות הרדיקליות – איראן וסוריה) בצורתם של גורמים מתונים באזור דוגמת ירדן ובאופן עקיף – מדינות המפרץ הפרסי. שנית על ישראל להבין כי תורכיה חותרת להגמוניה אזורית. תורכיה שואפת  להטות את מאזן הכוחות לטובתה ולכן על ישראל להימנע עד כמה שניתן מחיכוכים עמה. יהא הפיתרון אשר יהא, על ישראל להפנים כי המזרח התיכון הופך למערכת רב קוטבית פחות יציבה עבורה. בעידן של אביב ערבי ההולך ומתברר כחורף קריר וסגרירי, תורכיה אינה יכולה להיחשב יותר כשותפה אסטרטגית.

 ביבליוגרפיה:

קפלן, מ. (1978) מערכות בינלאומיות, בתוך: איתן גלבוע (עורך), יחסים בינלאומיים, תל-אביב: עם עובד, עמ' 55-37 .

 ברוורמן, מ. (2010) מדינה בחיפוש אחר עמוד שדרה, "תכלת"- כתב עת למחשבה ישראלית, 38, ירושלים: שלם, עמ' 25-27.

אלון, ל. (1993) תורכיה במזרח התיכון, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, עמ' 171-197.

 

Waltz, Kenneth. "The Anarchic Structure of World Politics", in: Robert Art and Robert Jervis (eds.), International Politics: Enduring Concepts and Contemporary Issues, 7th edition, NY: Pearson, 2005, pp. 49-68.

 Robinson, Thomas. "National Interests", in: James N. Rosenau (ed.), International Politics and Foreign Policy, New York: Free Press, 1967, pp. 182-190.

Neuchterlein, Donald. "The Concept of National  Interest: New Approaches," Orbis, 23, 1, 1979: 73-92.

Dahl, Brock. And Slutzki, Daniel. "Timeline of Turkish Israeli Relation, 1949-2006. The Washington Institute for Near East Policy. 2006.

תגיות: 

תגובות

כתבה טובה, אקדמאית, שעולה בקנה אחד עם העיתונות.

בתור קורא אדוק של עיתונות טורקית בשנים האחרונות, המאמר כתוב בצורה שמסבירה כמעט את כל ההתפתחויות. קצרה היריעה מלהכנס לפרטים על הסיטואציה הטורקית על כל גווניה, בין אם ברמה האישית של המנהיגים (בייחוד ארדואן ודבוטואולו המוסלמים - ניאו עותמניים), המערכת הפוליטית הפנימית בטורקיה (מה שהם מתקראים בגאווה "המודל הטורקי", קרי, איסלאם פוליטי מתון עם מתן חירויות מלאות למיעוטים ולחילונים. את אותו מודל הם מנסים לייצא למצרים, תוניס), או המערכת החוץ טורקית, אשר מורכבת מכמה מעגלים חיוניים להבנה: 1. המערכת העולמית. (בעיקר היחלשות ארה"ב ורוסיה באזור) 2. טורקיה מול האיחוד האירופי.(סטירת הלחי האירופאית) 3. טורקיה והאיזור הערבי.(האיבה ההדדית מאז המרד הערבי והיותה של טורקיה לא ערבית, סונית, אך חילונית ודמוקרטית. חיוני להכיר כדי להבין את הלבביות הטורקית כלפי חמאס, וההתקררות לישראל, כקרדום לקידום אינטרסים במעגל זה, ובמיוחד בתקופת האביב הערבי) 4. טורקיה ואזור הבלקני-קווקזי. (בעיקר האיבה בין יוון-קפריסין לטורקיה והקונפליקט הארמני-טורקי ההיסטורי + סביב אזור נגורנו קראבך). לסיכום דבריי: מאמר מעולה, ומעניין מאוד לאן תלך טורקיה בשנים הקרובות. טורקיה על פרשת דרכים היסטורית. אין ספק שענק מקומי מתעורר זה מחפש לעצמו כיווני צמיחה שאינם דווקא כלכליים, במיוחד לאור העובדה שהצמיחה הכלכלית המטאורית די נעצרת בחדשים האחרונים.

תורכיה הולכת להתמוטט כלכלית

לקחו יותר מדי אשראי וכרגע יש לה יותר חוב מהאמריקאיים. ארדואן מגלומן מסוכן. כדאי לקרוא מאמר של גיא בכור שמסביר את זה יפה http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=1536

תוצאה אגבית של המצור הטורקי על וינה הוא הקראסון של קפה הבוקר

בנסיונם לחדור לעיר הנצורה החלו הטורקים לחפור תחת חומות העיר בלילה אלא שהאופים המשקימים קום על מנת להכין את המאפים טרם בוקר שמעו את נסיונות החפירה והזעיקו את הצבא והצילו את העיר לזכר הדבר נאפו העוגות בצורת הסהר הסמל הטורקי קרסונת=סהר
התמונה של תומר ריבל

מה המשמעות של קריסה כלכלית תורכית?

אולי הצבא יחזור לנהל את העיניינים? ואז תורכיה תחזור להיות מדינה שפויה חילונית? או שאולי הצבא נחלש כל כך בלי תקומה והימים של תורכיה כאמליסטית הלכו מבלי שוב.

דבר אחד מסקרן אותי מאד. איך זה שמדינה שהיתה חילונית כל כך נפלה בקלות כל כך בחזרה לדת. האם אין תקומה למדינות במזרח התיכון? האם חילוניות ודמוקרטיה לעולם ישארו נטע זר באזורינו?

ההונאה הארדואנית - דבוטואולית: איסלאם = דמוקרטיה.

למר תומר ריבל. שאלת שאלה יפה וההונאה בה השתמשו צמד החמד ארדואן ודבוטאולו יפה לא פחות, וזהו עיקרה: 1. דמוקרטיה היא שלטון ההמונים. 2. ההמונים בחרו באיסלאם. 3. ההתערבויות הצבאיות אמנם היו פרו מערביות אך כפו את שלטון האליטות ו\או הצבא על העם. 4. צבא = מיליטריזם, ולכן שלטון צבאי = שלטון אנטי דמוקרטי. בפועל מה עשה ארדואן ? נלחם בצבא בכלים דמוקרטיים, כאלה המבליטים שבחברה דמוקרטית העם שולט בצבא ולא להיפך. הוא החל לחשוף, בטיפטופ, פרשיות שחיתות של הצבא (הראשית: ארגנקון). למעשה מזה כמה שנים בכל כמה חדשים נחשפת פרשה חדשה, כשהאחרונה רק לפני מס' ימים (ראש השב"כ הטורקי, לפני זה זה היה אחד הרמטכ"לים הקודמים בפרשה שהתפוצצה לפני מס' חדשים). בנוסף, ארדוגן העביר בפרלמנט לפני כמה שנים מסמך המכיל כמה חוקים בהם כוח הצבא קוצץ במסווה של יתר דמוקרטיה. הוא העביר את כל המסמך כחוק אחד, ולכן ביחד עם חוקים שהבטיחו יתר חופש הועברו חוקים שקיצצו קשות בכוח הצבא. לבסוף, להשלמת המעגל, הוא יצא במדיניות חוץ תוקפנית (בניגוד מוחלט ל 0 אויבים) אשר ליכדה סביב הממשלה את ההמונים.
התמונה של תומר ריבל

אגב - התקשורת בתורכיה

בתורכיה האינטרנט מוגבל והתקשורת תחת פיקוח ממשלתי. לא הכל מותר לשדר. אני חושב שהאינדקטור הכי חשוב לדמוקרטיה ליברלית (בניגוד לדמוקרטיה של כאילו כמו הדמוקרטיה הרוסית) זה תקשורת חופשיה ועצמאית

עם כל הביקורת כלפי טורקיה, התקשורת שלהם לא רעה בכלל.

נכון שטורקיה נמצאת במקומות גבוהים במספר העיתונאים הכלואים. אך עדיין, רב המרחק בינה ובין מדינות אחרות בהן התקשורת היא לא יותר מאשר שופר של הממשלה (עוד זרוע). דווקא יצא לי לקרוא בעיתונות הטורקית המון ביקורות כלפי השלטון, כלפי הדת או כלפי כל פרה קדושה אחרת. ואתם יודעים מה - אני לא בטוח שאני לא מעדיף את העיתונות-יראת-השלטון (יראה מתוך כבוד - לא פחד) של טורקיה מאשר עיתונות האינטרס של ישראל, ארה"ב. בישראל, העיתונאים מרשים לעצמם להתחצף כלפי השלטון, להתריס, ללעוג, לרמוס ולעתים זה מגעיל את הקורא. אבל ניחא. הבעיה היותר גדולה היא העיתונות מטעם, עיתונאות בה העובדות מומצאות ונכתבות כדי לתמוך בתיאוריית האינטרס המוצפן של העיתונאי. אני בעד השלכת עיתונאי לכלא על כתיבת דברי שקר. על הלבנת פנים ללא מטרה. חד וחלק. מי שמרמה את הציבור לטובת אינטרס צר, הוא מחבל בדמוקרטיה. הוא מסרס כלב השמירה של הדמוקרטיה. ומי שמלבין פנים..כבר חז"ל קבעו את חומרת מעשיו.

הכתיב טורקיה מתוך האתר השפה העברית:

טורקיה או תורכיה הדרך המקובלת היום לכתוב את שם המדינה הזאת היא טורקיה. אבל בעבר היה נהוג לכתוב תורכיה, ועד היום ניתן למצוא גם את הכתיב הזה. התעתיק "תורכיה" תואם אמנם את הכתב הערבי, שהיה הכתב הנהוג בטורקיה עד 1928. אבל הכתיב "טורקיה" תואם את הכתיב הטורקי בן זמננו (באותיות לטיניות), ובו טורקיה נכתבת ב-t ו

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר