אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מפתח לאבא - מי היה ולמה התאבד / ג'ואן ויקרשם


התמונה של דן לחמן
מפתח לאבא - מי היה ולמה התאבד / ג'ואן ויקרשם

מפתח לאבא - מי היה ולמה התאבד / ג'ואן ויקרשם.
הוצאת אחוזת בית.

מי הוא היה ולמה התאבד.

התאבדות תמיד מעמידה אותנו בפני סימן השאלה הגדול למה? ישנם כמובן כמה תשובות שאנו מכירים. מתאבדים אלו המדוכאים עם המחשבות האבדניות. חלקם מנסה וגם מצליח להתאבד. אלו שחלו במחלה ממאירה ורצו להימנע מסבל. אנו מנידים ראש, אך יכולים להבין. הסתבכות כלכלית יכולה להביא להתאבדות, ואז אנחנו מצקצקים ואומרים, חבל, אולי היה מסתדר.

אך מה על מישהו שלא היה חולה או אבדני ובוקר אחד קם, מכין קפה לאשתו נכנס לחדר העבודה שלו ויורה בעצמו? אלבר קאמי כתב על התאבדות פילוסופית. לדעתו התאבדות היא אחת האלות הפילוסופיות הגדולות. מהם חיים ללא משמעות או חיים אבסורדיים. צריך לזכור שקאמי חי בזמן בו נוסח המושג אבסורד. ספרות אבסורדית. תיאטרון האבסורד. רובנו לא מכירים מתאבדים פילוסופיים, האם אנו יכולים לקבל בהבנה את אלו שהחליטו לשים לחייהם קץ תבוני? או אלא רק את אלה שיש להם סיבה חיצונית כזו או אחרת. האם מתאבד פילוסופי שכזה לא מסתיר, ואולי גם מעצמו דיכאון. בתיאוריה אחרת התאבדות נתפסת כאקט אלים. אקט נגד מישהו. נגד אנשים, ברבים. סטטיסטית מספר המתאבדים גבוה בהרבה ממספר הנרצחים.

אביה של ג'ואן התאבד. בספרה היא יוצאת למסע להבין את הסיבה. להבין ובעיקר לנסות להכיר אותו. את האדם שהיה אביה. כותרות פרקי הספר כתובים לפי סדר א.ב. אקט של.... בעיה של כעס... גישה כלפי...... וכך הלאה. אבא שהתאבד פתאום. בלי סימנים מוקדמים, בלי להשאיר מכתב. קם בבוקר, צחצח את שיניו, התרחץ, התגלח, התיז על עצמו אפטרשייב, התלבש והכניס את ארנקו ומפתחות הבית לכיסו, יצא להביא את העיתון משביל הגישה, הכין לאשתו את הקפה שלה, שם את הקנקן ליד מיטתה, כמו בכל בוקר. הפעם לא הכין קפה גם לעצמו. הוא נכנס לחדר העבודה שלו וירה בעצמו.

אפשר להגיד שאקדח המופיע במערכה הראשונה מישהו ישתמש בו במערכה השלישית. וזה מה שקרה. האקדח הזה היה מוסתר, חסר שימוש, בבית הרבה מאוד שנים. האם ידע קודם שיום אחד ישתמש באקדח נגד עצמו? מתי. ברגע בו לחץ על ההדק? כי הרי בכל רגע קודם עוד היה יכול שלא ללחוץ. אין שום רמז מוקדם להחלטה, אלא אם כן כל חייו הם רמז. הרמז היחיד הוא שהוא נמצא בבעיה פיננסית. בעיה מספיק גדולה כדי להתאבד בגללה? בושה גדולה יכולה להיות סיבה לאנשים מסוימים. אלא שאם כל מי שנכשל כלכלית היה מתאבד היינו מבלים זמן רב למדי בניחום אבלים.

מכאן הספר נכנס לכאורה למתכונת ספרי הבלש. יש לנו גופה. במקרה הזה השאלה לא תהייה מי הרוצח. אנחנו יודעים מי ירה. כאן הבלש, במקרה זה בתו, רוצה להבין למה. וכמו בכל ספרי המתח מהסוג הזה מתחילה להתקבץ סביב הגופה קבוצת אנשים שהם חלקים בפאזל. מה השפעתו של כל אחד. אבל ויקרשם השתמשה במודע אולי במתכונת, אך לא התכוונה ולא כתבה ספר בלשי.

אשתו מצאה אותו, ואחרי כמה טלפונים המשפחה מתחילה להתאסף. המשטרה חוקרת. השמועה ממשיכה להתפשט. אנשים מתאספים. שכנים, ידידים. תהליך צפוי. עכשיו נתחיל לפגוש ולהכיר את המשפחה המורחבת, ואולי עוד כמה אנשים חשובים להשתלשלות הדברים.
בשיחה הראשונה בין האחיות מעדכנת ג'ואן את אחותה בפרטים הידועים. הוא הביא לה קפה כמו כלב שמביא נעלי בית, היא אומרת. לא, אומרת אחותה. הוא אמר לה לכי תזדייני. פרשנויות שונות לעובדה אחת ברורה. כל אחת מנקודת המבט שלה על יחסי ההורים. והאימא בהמשך תגיד שהוא לא הסכים לספר לה בשום אופן איפה הכסף המשפחתי. הוא פחד שאם אדע אקח אותו ואברח ממנו. הן יודעות שהוא חשש אם תדע שאין יותר כסף היא תעזוב אותו.

כל הפרק הראשון הזה עוסק בסידורים אחד לאחד. בעיסוק שלא נותן לרגש להציף באמת. ומה היא מרגישה? מה הרגישה מהרגע שקיבלה את השיחה הטלפונית המבשרת? כלום. אחר כך המפגש עם אמה ואחותה. עדיין כלום. אחרי הסידורים הראשונים תרגיש משהו? כלום. אולי בלילה, כשכולם כבר יירדמו ותהייה ערה ולבד? גם אז כלום. וגם זמן רב אחרי זה. היא יודעת שלפחות הייתה צריכה לכעוס עליו אבל איננה יכולה. כולם סביבה כועסים עליו. גם אלו שלא הכירו אותו.

למחרת מגיע דודה, אחיו של אביה והיא מקבלת איזה רמז לראיה אחרת. הוא תמיד היה מופרע, אבל חשב שאם יתנהג כאילו הכול בסדר, הכול ייהפך להיות בסדר. גם העבר. מקטעי שיחות של הנאספים היא מבינה פתאום שלא רק שאביה מת אלא גם עבר מהקטגוריה של זה שכדאי להקשיב לו לקטגורית האנשים המשוגעים. היא מבינה שלעולם לא תוכל להשתמש במשפט " הוא עשה את זה כי..." כל מה שנותר לה זה לאסוף פיסות מידע. שברים. היא מבינה שבימים הקרובים כולם ישאלו אותה למה? הוא היה מדוכא? שאלה שגם אחרי שאחרים הפסיקו לשאול, היא המשיכה לשאול את עצמה חמש עשרה שנים. המוזר שבאופן לא הכרתי ולא ברור היא הבינה שהיא יודעת למה. אבל איך להסביר.

חמש עשרה שנה אחרי כשאמה כבר בת שבעים ותשע וחולה היא שואלת אותה איך הגעתי להיות לבד במקום האיום הזה. והיא לא מתכוונת לבית החולים בו היא נמצאת, היא מתכוונת לחיים עצמם.

טד. האם הוא קשור. טד מעצב ארנקים שהפך להיות שכן והתיידד עם הוריה. אמה לא מבינה למה אין נשים בחייו. הוא הומו עונה ג'ואן. הוא לא עונה האם. בשיחה עם אביה הוא אומר שהוא בטוח שאין ביניהם רומן. הוא לא בטוח שאשתו מבינה שאין רומן. ג'ואן מגיעה לתובנה שהיא מאוד אוהבת את אמה, אבל איננה מחבבת אותה.

ג'ואן הולכת ומבינה יותר לעומק את השינוי שחל בראיית העולם שלה מאז מות אביה. שוב איננה יודעת בוודאות מהי תמונת העולם האמיתית. כל מה שחשבה שהיא מבינה בוודאות השתנה. היא מרגישה שהיא צריכה להגן עליו, אחרי שמת. שאולי הייתה יכולה למנוע את המעשה אם הייתה מתייחסת לאותה הרגשה פנימית לא לגמרי מובהרת שיש בו רובד שהיא לא מודעת לפרטיו. אילו רק הייתה מתעניינת.

ובין כל אלה, האנשים. הקבוצה המתקבצת סביב המת וחוקרת. היחסים הגלויים והסמויים. העבר שעשה את שלו. גילויים שהייתה צריכה לגלות קודם או להבין סימנים שניתנו לה, לעתים בעקיפין. חלקם עניינים משפחתיים שצעירים אינם מתייחסים אליהם.
המתאבדים, שלא כמו מתים מוות טבעי גורמים למחיקת עצמם. אמנם נשארת השאלה למה. אך הניסיון לדלות זיכרונות מאבד צורה. התגלית שמה שידענו עליו איננו מה שהיה וכעת אי אפשר יותר לדעת. אי אפשר לסמוך על הזיכרון. המתאבד ממית יחד אתו את הזיכרון של האחרים. כאילו אמר, מעולם לא הכרתם אותי.
במקרה הזה החיפוש אחרי האמת אם ישנה כזו היא קשה במיוחד. לא מספיק לעקוב אחרי הפרטים הביוגראפיים. צריך לעקוב, לנסות להבין את הפרשנות הפרטית שנתן לעצמו הנחקר. יש לה ימים, רגעים למעשה, שהיא מאושרת. כמו כולם. דברים קטנים.

" הוא עשה מעשה איום, אבל גם העניש את עצמו בעונש הנורא מכולם... אני שונאת שהדברים מבטלים אחד את השני. אסור להתגעגע אליו, כי עשה מה שעשה. אבל אני גם מנועה מלשנוא אותו על מה שעשה.כי אני מתגעגעת אליו" היא אומרת לפסיכיאטר שלה.
כמו חיות קטנות היוצאות מחוריהן לפתע מתחילים אנשים שאת מכירה שנים לספר, בלי שנשאלו, על בני משפחה שהתאבדו. אולי הם מנסים לעזור, למעשה הם שבים ומעבדים את המקרה לעצמם, אחרי שלא עשו זאת במודע זמן רב. זו הזדמנות להעלות זיכרונות למען האחר, לכאורה. כמעט כולם לא ידעו לפני זה שום דבר על הכוונות. ואחרי זה אי אפשר יותר שלא לדעת.
כן, פלובר אמר שכל התאבדות היא רצח שהודחק.

הספר כתוב בצורה סוחפת מאוד. מרגשת באנושיות שבו. נוגעת בשאלות שרבים מאתנו, גם שלא בקשר להתאבדות שואלים את עצמנו. מהם הדברים שאנו מקבלים כמובן מאליו. זה אבי, זו אמי. מי הם באמת, מעבר לסיפורים המשפחתיים. מה הם הפרטים שאנו לא חושבים עליהם בהקשר שלהם. יודעים ומדחיקים. לא רוצים לדעת או להגדיר לעצמנו. תובנות העשויות לחלוף במוחנו אך מוחקים אותן. לא מתייחסים.

אפשר להגיד שהספר בצורה מסוימת הוא כמו סוג של טיפול פסיכולוגי. ג'ואן מספרת דברים. לא בהכרח לפי סדר ההתרחשויות עם הרבה אסוציאציות חופשיות. טיפול שאכן יעזור לה לצאת ממבוך שהיא נמצאת בו שנים.
התייחסתי בעיקר לתובנות של ג'ואן ולא לצד גילויי העובדות על אביה או מערכות היחסים המתפתחות ומשתנות עם משפחתה וסביבתה. הן מפני שזה נראה לי חשוב והן מפני שישנם דברים שצריך להשאיר לספר.
ג'ואן מגלה את אביה. את הצדדים הלא מוארים. את הסודות הקטנים והגדולים יחסית. עניין של התייחסות אל הדברים יותר מהדברים בגדלם המציאותי. זה לא מהספרים שאומרים בסוף, נהניתי, אך בהחלט התעניינתי מאוד ונסחפתי לתוך המסע.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן