אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אמריקה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – מיתוס או מציאות


התמונה של רבקה שפק ליסק
מייפלאוור בנמל פליימות - ציור ויליאם האלסל 1882

מייפלאוור בנמל פליימות - ציור ויליאם האלסל 1882

מאמר ראשון בסדרה:"אמריקה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" – מיתוס או מציאות

החברה האמריקנית מתקופת השלטון הבריטי ועד הקמתה של ארה"ב

התהוות החברה האמריקנית תחת השלטון הבריטי

א. ההרכב האתני- דתי של אוכלוסיית המושבות

לאחר ניסיונות כושלים של בריטניה במשך המאה השש-עשרה להקים ישוב קבע, הוקמה ב – 1607 ג'יימסטאון במושבה וירג'יניה, על חוף האוקיינוס האטלנטי, בחלק הדרומי של יבשת צפון אמריקה, וב – 1620 נוסדה פלימות בחלק הצפוני, שקיבל את השם ניו-אינגלנד. עם הקמת שני הישובים הללו הונחו היסודות למושבות הבריטיות באמריקה הצפונית. ב- 1664 כבשו הבריטים מידי הולנד את החלק המרכזי של חוף האוקיינוס האטלנטי בצפון אמריקה, את המושבה ניו-נידרלנד (הולנד החדשה), ושמה הוסב לניו-יורק. כמו כן השתלטו האנגלים על המושבה ניו-שבידן (שבדיה החדשה), ושמה הוסב לדלוור. באזורים אלה הייתה אוכלוסייה הולנדית, שבדית ופינית. בעיר ניו-אמסטרדם, ששמה הוסב לניו-יורק, הייתה גם קהילה קטנה של יהודים-ספרדים ופורטוגזים, שהיו אנוסים לשעבר, שברחו מאימת האינקביזיציה ושבו ליהדות, חלקם באמסטרדם וחלקם בצפון- מזרח ברזיל בתקופה שהייתה תחת שלטון הולנדי. הם עזבו את צפון- מזרח ברזיל בעקבות כיבושה מחדש ע"י פורטוגל.

במשך המאה השבע- עשרה התנהלה הגירה של מתיישבים אנגלים למושבות, בעידודה של ממשלת בריטניה ,שהייתה מעוניינת לאכלס את המושבות בצפון אמריקה . המושבות נוסדו על מנת לתת תשובה למה שנחשב באנגליה לבעיה של עודף אוכלוסין מצד אחד, ועל מנת להבטיח מקור לחמרי גלם ושווקים לתעשייה הבריטית המתפתחת, מצד שני. החל משלהי המאה השבע-עשרה הלכה ונידלדלה ההגירה מאנגליה, והחלה הגירה מסקוטלנד, צפון אירלנד, וולש, גרמניה וצרפת, שהלכה וגברה במשך המאה השמונה-עשרה. ההגירה הלא-אנגלית למושבות נתאפשרה בשל השינוי במדיניות ההגירה הבריטית. ממשלת בריטניה חדלה, בהדרגה, לעודד הגירת אנגלים, ועם האיחוד עם סקוטלנד ניתנה לתושבי סקוטלנד וצפון אירלנד האפשרות להגר למושבות הבריטיות בצפון אמריקה, תוך שמירה על זכויותיהם כנתינים בריטיים.

מאחר שממשלת אנגליה הייתה מעוניינת לאכלס את המושבות היא העניקה רשות להתיישב במושבותיה גם למהגרים מאירופה ואף זיכתה אותם בזכויות של נתינים בריטיים. בראשית המאה השבע-עשרה היו זכויות אלה מבוססות על ה"מגנה כרטה" (מגילת הזכויות הגדולה), וכללו את הזכות לקניין, לחיים ולחירות. הזכות לקניין כללה בתוכה את בזכות לייצוג במוסד המחוקק שהוקם בכול מושבה עפ"י העיקרון האנגלי של "אין מיסים ללא נציגות", כלומר זכותם של משלמי המיסים לקבוע את תשלום המס. ב – 1679 נוסף נדבך נוסף לזכויות של הנתינים הבריטיים עם חוק ההביאס קורפוס. וב – 1689 הפכה בריטניה למונרכיה קונסטיטוציונית כתוצאה מהמהפכה המפוארת. בד בבד עם ההגירה מאירופה הגיעו למושבות גם מהגרים אפריקנים. רוב המהגרים הגיעו למושבות מרצונם החופשי. יצאו מכלל זה עבריינים וקבצנים שנשלחו למושבות ע"י רשויות השלטון באנגליה והאפריקנים שניצודו ע"י סוחרי עבדים במערב אפריקה ונמכרו לעבדות במושבות.

המתיישבים האנגלים התיישבו, תחילה, בשני ריכוזים גדולים : במושבות הצפון (מסצוסטס, רוד אילנד, קונטיקוט, ניו המפשייר), ובמושבות הדרום (מרילנד, וירג'ניה, צפון ודרום קרולינה וג'ורג'יה). כמו כן קמו, בהדרגה, ריכוזים של אנגלים במושבות המרכז (ניו-יורק, פנסילבניה, ניו ג'רסי ודלוור). המהגרים הלא-אנגלים העדיפו, מסיבות שונות, להתיישב במושבות המרכז והן הפכו ליעד העיקרי למהגרים הסקוטים, הסקוטים-אירים והגרמנים. חלק מהמתיישבים הלא-אנגלים העדיפו להתיישב באזורי הספר של מושבות המרכז, בעיקר בפנסילבניה, אך מאוחר יותר המשיכו רבים מהם בנדידתם דרומה והתיישבו באזורי הספר של מושבות הדרום. המהגרים הצרפתים- הוגנוטים (פרוטסטנטים) התיישבו בעיקר בערי החוף, בצ'רלסטון, ניו-יורק ובוסטון.

בשלהי המאה השמונה-עשרה, לאחר הקמתה של ארה"ב, מנתה האוכלוסייה 2,250,000 תושבים. המפה האתנו- גיאוגרפית של המושבות כללה ריכוזים גדולים של אנגלים לאורך החוף האטלנטי בצפון ובדרום, חברה רב-אתנית במרכז וריכוזים אתניים לאורך הספר של מושבות המרכז והדרום, למרגלות הרי האפלצים והאלגנים. ההרכב האתני של אוכלוסיית המושבות עפ"י מפקד האוכלוסין שנערך ב- 1790 היה : 60% – אנגלים, 18% – סקוטים וסקוטים-אירים (סקוטים שהיגרו תחילה לצפון אירלנד ומשם לאמריקה), 9% – גרמנים, 3% – הולנדים, 2.3% – צרפתים, 0.7% – שבדים, 7% – השאר. השחורים היוו כ-19% מכלל האוכלוסייה, אבל ,בהיותם עבדים ,הם נחשבו לחלק מרכושם של המתיישבים, ולא נמנו במניין התושבים במפקד האוכלוסין. האזור המאוכלס ביותר- קצת מעל שליש מהאוכלוסייה – היה במושבות הדרום. במושבות הצפון התרכזה קצת פחות משליש מהאוכלוסייה והאזור הפחות מאוכלס היה במושבות המרכז.

האוכלוסייה במושבות גדלה בקצב של 3% לשנה והכפילה עצמה כול עשרים וחמש שנים. גידול זה היה חסר תקדים בהשוואה לגידול האוכלוסין באנגליה שלא עלה על 1%. מספר גורמים תרמו לגידול האוכלוסין: ראשית, ההגירה הייתה מורכבת ברובה מצעירים, ושנית, הריבוי הטבעי הגבוה. לריבוי הטבעי הגבוה תרמו התנאים הכלכליים והגיאוגרפיים. בניגוד לאירופה, היה במושבות שפע אדמה, שניתנה בחינם, ושכר העבודה היה גבוה, בשל המחסור בידיים עובדות. מצב זה הקל על לגברים צעירים להגיע לחווה משלהם ולעצמאות כלכלית בגיל צעיר, יחסית, ולהקים משפחה. גיל הנישואין במושבות היה, כתוצאה מכך, נמוך מזה שבאירופה. כמו כן, המחסור בידיים עובדות לעיבוד החווה עודד אף הוא את הילודה. כתוצאה מכך עלה ממוצע הלידות למשפחה במושבות בשתי לידות לעומת אירופה (ממוצע הלידות באירופה היה 8.3 למשפחה). יתר על כן, במושבות היו שיעורי התמותה של תינוקות ושיעורי התמותה ממגפות נמוכים לעומת אירופה ותוחלת החיים גבוהה יותר מאשר באירופה, בשל רמת החיים היותר גבוהה של האוכלוסייה והעדר ריכוזי אוכלוסיה צפופים המקלים על התפשטות מגפות. תושבי המושבות חיו בישובים קטנים או בחוות מבודדות. פילדלפיה, העיר הגדולה ביותר בתקופת השלטון הבריטי מנתה 23,000 תושבים, בוסטון מנתה 17,000 תושבים ווירג'יניה, המושבה המאוכלסת ביותר, מנתה 230,000 תושבים.

הצפון (ניו אינגלנד) היה בעל האוכלוסייה ההומוגנית ביותר מבחינה אתנית ודתית – אנגלים פוריטנים או פרוטסטנטים קיצוניים אחרים, שכונו ע"י הכנסייה האנגליקנית בשם פורשים ((dissenters. מושבות המרכז והדרום היו בעלות אוכלוסייה הטרוגנית מבחינה אתנית ודתית. בדרום הייתה חלוקה גיאוגרפית לפי קווים אתניים-דתיים: אזורי החוף האטלנטי היו מיושבים ע"י אנגלים- אנגליקנים עם ריכוז גדול של עבדים. אזורי פנים הארץ והספר היו מיושבים ע"י סקוטים, סקוטים-אירים וגרמנים, שהיו, אומנם, כולם פרוטסטנטים, אבל השתייכו לכיתות שונות, בעיקר פרסביטרים, לותרנים וקלוויניסטים. מושבות המרכז היו האזור הקוסמופוליטי או הרב-אתני והמגוון ביותר מבחינה דתית. היו בו הולנדים, שבדים, פינים, יהודים, אנגלים, סקוטים, סקוטים-אירים, גרמנים ועוד…כל הקבוצות האתניות הללו השתייכו למספר רב של כיתות פרוטסטנטיות – אנגליקנים, פרסביטרים, לותרנים-הולנדים, לותרנים-גרמנים, קלוויניסטים-הולנדים, קלווינסטים- גרמנים, בני כיתות קיצוניות גרמניות, יהודים וקומץ קתולים. בהבדל מהדרום והצפון היו אזורי החוף של המרכז בעלי אוכלוסיה מגוונת יותר ומעורבת יותר מאשר אזורי פנים הארץ והספר, שם חיו הקבוצות האתניות בריכוזים אתניים מבודדים אלה מאלה.

המהגרים הגיעו מושבות כבודדים, במשפחות או בקבוצות מאורגנות. אבל בסופו של דבר רובם היו מרוכזים בריכוזים אתניים בהם הייתה שפת הדיבור אתנית, וכן השתמרו המנהגים ואורח החיים של ארץ האם. האתניות הייתה מבוססת על קשרי משפחה בארץ המוצא, עבר משותף, ערכים ונורמות התנהגות, מנהגים דתיים ושאיפה לעתיד משותף. האתניות באה לידי ביטוי בהקמת בתי-ספר בהם הועברה המורשת הדתית והתרבותית מדור לדור, בהקמת כנסיות וארגונים קהילתיים שונים ובהוצאה לאור של עיתונות וספרות בשפת האם. המהגרים מהקבוצות האתניות השונות עשו מאמץ מודע או בלתי מודע לשמר את הזהות האתנית.

אבל היקף המאמצים לשימור הזהות האתנית לא היו שווים בכול הקבוצות האתניות, ובאותה מידה היו הבדלים במידת ההצלחה וההמשכיות בשמירת הזהות האתנית לאורך הדורות. עיון בתולדות הקהילות האתניות השונות מגלה שהיו שני דפוסי התנהגות עיקריים: בעוד שהגרמנים, ההולנדים והיהודים הצליחו בשימור המסגרות האתניות לאורך זמן, נכשלו בכך הסקוטים, הסקוטים-אירים, השבדים והצרפתים. הללו נטמעו במשך הזמן עד לבלי הכר בקרב הרוב האנגלי והיו לחלק בלתי ניפרד מהקבוצה שזכתה מאוחר יותר לכינוי ווספית – WASP (ראשי תיבות של לבן, אנגלו- סכסי, פרוטסטנטי). אומנם הייתה גם אירוזיה מסוימת בשוליים של הקבוצות האחרות, ואנשים אלה נבלעו כבודדים בקבוצה הווספית, אבל הקבוצות האתניות המשיכו להתקיים לאורך כול התקופה הקולוניאלית, וראשית הרפובליקה, בצד קבוצת הרוב.

עפ"י מפקד האוכלוסין מ 1775- ההרכב הדתי במושבות כלל: קונגרגציונליסטים (שמה של הכנסייה הפוריטנית) – 575.000, אנגליקנים – 500.000, פרסביטרים – 410.000, הכנסייה הרפורמית ההולנדית – 75.000, הכנסייה הרפורמית הגרמנית – 50.000, הכנסייה הלותרנית הגרמנית – 75.000, קווקרים – 40.000, בפטיסטים – 25.000, קתולים – 25.000, מתודיסטים – 5.000 ויהודים – 2.000.

השלטון הבריטי והמושלים במושבות ראו בחיוב את המאמצים לארגן קהילות וליצור מסגרות מחייבות, מכיוון שראו בדת גורם מאחד מצד אחד, ומרכיב חשוב במנגנונים לשמירת החוק והסדר, מצד שני. בתחילה נעשו מאמצים לכפות אחידות דתית בצוו השלטון, אך לאחר שהתברר שהאכיפה מגבוה של ארגון דתי נכשלה, לנוכח הגיוון הדתי ו/או ההתנגדות של המתיישבים למדיניות זו, הסתגל השלטון, בהדרגה, למציאות הייחודית של רב- גווניות דתית ועבר למדיניות של סובלנות דתית, ובהדרגה, אף למדיניות של חופש דתי. במאה השמונה-עשרה, עם הגידול במספר הלא-אנגליקנים בדרום, והלא-קונגרגציונליסטים בצפון, נתקבל תחילה העיקרון של סובלנות דתית, ובסופו של דבר נעשתה הפרדה בין דת ומדינה.

בניגוד למיתוס שבאמריקה היה קיים, מלכתחילה, חופש דתי, במציאות נתקבל עיקרון ההפרדה בין דת ומדינה בהתחלה בכורח הנסיבות ורק אח"כ כעיקרון יסוד. אבל, אין ספק שבאמריקה נתקבל העיקרון הזה זמן רב לפני שהתקבל במדינות אירופה. המושבות הבריטיות באמריקה, ואח"כ ארה"ב, היו המקום הראשון בעולם, ובמשך זמן רב היחיד, שבו היה חופש דתי מלא, ואח"כ הפרדה בין דת ומדינה. כך הוכשרו התנאים להפיכתה של ארה"ב למקלט לנרדפים בשל דתם.

המבנה האופייני לארגון הדתי במושבות היה ארגון ארצי, בינמושבתי, וולונטרי, או עדה בינמושבתית. העדה הייתה מורכבת מקהילות בעלות זיקה דתית משותפת שהיו פזורות ע"פ כול המושבות, והתארגנו לארגון גג בינמושבתי. ארגון הגג טיפל בגיוס כספים, ע"י גביית מיסים מהחברים בקהילות לשם מילוי הצרכים השונים של הקהילות (בניית כנסיות, בתי"ס, משכורת לאנשי דת ומורים וכו'…), יסוד אוניברסיטאות וקולג'ים להכשרת אנשי דת ומורים, הקמת סינודים (מועצות דתיות עליונות), שתפקידן לפקח על חיי הדת בקהילות, ויסוד בתי דפוס להדפסת ספרי דת וספרי לימוד עבור הקהילות.

כך, בהבדל מאירופה, במושבות שהיוו את הגרעין להקמתה של ארה"ב, היה הבסיס להתארגנות הדתית וולונטרי, והעדות הבינמושבתיות הפכו, לאחר השגת העצמאות לבינמדינתיות, כלומר, לזרמים ארציים, שטיפלו בצרכים הדתיים של חבריהן. הזרמים הללו נוצרו על בסיס שילוב של זהות אתנית ודתית. למשל, הלותרנים לא יסדו זרם ארצי רב-אתני אלא התחלקו לזרמים אתנו-דתיים: זרם לותרני- גרמני וזרם לותרני-הולנדי.כך נהגו גם הקלוויניסטים הגרמנים וההולנדים. הפרסביטרים, לעומת זאת, הקימו זרם אחד, שבו חברו יחד פרסביטרים סקוטים וסקוטים – אירים ומיעוט של אנגלים. תהליך האסימילציה הדתית פעל עפ"י דפוסי האסימילציה האתנית.

ב. המבנה הכלכלי והחברתי של המושבות

ההבדלים בין שלושת גושי המושבות התבטאו לא רק בהרכב האתני-דתי אלא גם בהבדלים במבנה הכלכלי והחברתי.

מושבות הצפון (ניו-אינגלנד):

שיטת ההתיישבות באזור זה במאה השבע עשרה הייתה על בסיס קהילתי, כלומר בקבוצות מאורגנות. השיטה נבעה מהאופי הדתי של ההגירה לאזור. המושבה מסצוסטס נוסדה ע"י קבוצות של פוריטנים שהשתלטו על חברת המניות מפרץ מסצוסטס, שהייתה בעלת זיכיון על השטח ממלך אנגליה, ע"י רכישת רוב מניות החברה. קבוצות מתיישבים שהתארגנו באנגליה פנו לממשל של המושבה וקיבלו שטח אדמה לייסוד עיירה, שהייתה ליחידה כלכלית, חברתית ודתית בעלת ממשל מקומי עצמאי. האדמות בכול עיירה חולקו בין המתיישבים עפ"י קריטריונים של אמצעים וכוח אדם, והפכו לרכושו הפרטי של המתיישב. במאה השמונה – עשרה עברו לחלוקת אדמות בתשלום לבודדים וכך קמו חוות מפוזרות, אבל שיטת העיירות המשיכה להיות שיטת ההתיישבות האופיינית לניו-אינגלנד.

המבנה הכלכלי של ניו-אינגלנד היה פועל יוצא של התנאים הגיאוגרפיים. האזור היה הררי ברובו ומיוער עם עמקים קטנים, והחוף היה עשיר בדגה ובעל מפרצים רבים. החקלאות הייתה הענף העיקרי ורוב התושבים התגוררו בעיירות, באזורים חקלאיים. מאחר שעפ"י חוקי המרקנטליזם של בריטניה נאסר על המושבות לפתח ענפי תעשייה שיתחרו בתעשייה האנגלית, אי אפשר היה להתבסס על כלכלה המספקת את כול צרכיה בעצמה, והתפתח מראשית ההתיישבות, סחר יצוא-יבוא שעסק בייצוא עודפי התוצרת החקלאית ומוצרי התעשייה , שייצרו במושבות, לאזורים שונים וביבוא סחורות תעשייתיות מאנגליה. מבנה מורכב זה נבע מהעובדה שאנגליה לא הייתה זקוקה לרוב המוצרים שיצרה ניו-אינגלנד. לכן, פיתחו סוחרי ניו-אינגלנד מספר מסלולי סחר שנועדו למכור את מוצריה של ניו-אינגלנד תמורת סחורות או חומרי גלם שניו-אינגלנד הייתה זקוקה להם, וכן מזומנים שיאפשרו לסוחרים לייבא מאנגליה סחורות תעשייתיות. התפתחות סחר החוץ הביאה לצמיחת ערים ששימשו כמרכזים כלכליים. בערים קמו בתי מלאכה שייצרו מוצרים לשוק הפנימי. כמו כן צמחו מספר "תעשיות" כמו בנין אוניות, מנסרות עצים, מזקקות רום, מפעלים לעישון דגים, קמח דגים וכורים לברזל גולמי ומעובד. הסוחרים ריכזו בבתי המסחר את עודפי התוצרת החקלאית לצורכי השוק המקומי ולייצוא. הערים שימשו כמרכזים להעברת סחורות ייבוא לאזורים החקלאיים. הסוחרים יצאו את התוצרת החקלאית וה"תעשייתית", שכללו מוצרי עץ, רום,קמח דגים, דגים מיובשים, בשר בקר וחזיר מעושנים ובהמות עבודה, בעיקר, לאיי הים הקריבי ולדרום אירופה וייבאו סחורות תעשייתית מאנגליה. כמו כן מילאו סוחרי ניו-אינגלנד תפקיד חשוב בסחר העבדים בין מערב אפריקה ובין הים הקריבי ומושבות הדרום. לצורך מימון הפעילות הכלכלית קמו שולחנים (השיטה שקדמה לבנקים). גם הדיג היה ענף חשוב בכלכלת האזור. בניו-אינגלנד צמחה כלכלה קפיטליסטית מהטיפוס של קפיטליזם מסחרי.

המבנה החברתי הושפע מהתנאים הגיאוגרפיים והכלכליים. בניו-אינגלנד צמחה חברה מגוונת ביותר. באזורים החקלאיים חיו חוואים קטנים ובינוניים. אחוז החוות הגדולות לא היה גבוה. החוות היו מבוססות על משק רב-גווני, ומשלב מוקדם ייצרו עודפים לייצוא. בערים צמחה חברה עירונית טיפוסית שהייתה מורכבת מסוחרים, "תעשיינים", בעלי בתי מלאכה, אומנים ופרולטריון עירוני.

מושבות הדרום

המושבות בדרום ניתנו כזיכיון ממלך אנגליה לחברות מניות או לאנשי שלומו של המלך. הם היו מעוניינים במתיישבים, לשם פיתוח כלכלי. בניגוד לצפון, ההתיישבות במושבות הדרום הייתה על בסיס פרטי, עפ"י שיטת ה head right-. כול מתיישב קיבל מהממשל של המושבה חמישים אקר עבור כול ראש שהביא עמו, כולל בני משפחה ופועלים. אנשים בעלי אמצעים ניצלו את השיטה להבאת מספר רב של פועלים על מנת להקים ולעבד אחוזות גדולות. כמו כן ,מלך אנגליה חילק באזור זה מענקי קרקע גדולים לאנשי שלומו. הבאת פועלים במספר רב הייתה פועל יוצא של המצב הכלכלי באנגליה. המהפכה האגררית הביאה לנדידת איכרים שנושלו מאדמתם לערים. בהיעדר תעסוקה היו האיכרים המנושלים מעוניינים להגר ל"עולם החדש". מאחר שלא היו בידיהם האמצעים לשלם עבור הנסיעה הם השכירו עצמם לבעלי הון עפ"י חוזה למשך 4-5 שנים. עפ"י החוזה הם התחייבו לעבוד באחוזתו של בעל ההון תמורת הוצאות הנסיעה. הם יקראו "משרתים עפ"י חוזה" (Indentured Servants ) . בעלי ההון ואנשי שלומו של המלך, רכשו או קיבלו אחוזות, אבל, בד"כ, לא היגרו למושבות והסתפקו בעיבוד האחוזות באמצעות מנהלי עבודה שנשלחו לנהל את אחוזותיהם.

המבנה הכלכלי של מושבות הדרום היה פועל יוצא של התנאים הגיאוגרפיים. אזור החוף של הדרום הצטיין במישורים עצומים בעלי אקלים חם, שהיו מתאימים לגידול טבק, אורז ואינדיגו (צמחים שהופק מהם צבע כחול). האחוזות היו מבוססות על משק חד-גווני וגידלו גידולים לייצוא. למרגלות הרי האפלצים והאלגנים, בפנים הארץ , הוקמו חוות קטנות ובינוניות שהיו מבוססות על משק רב-גווני וגידלו מזון, בעלי חיים לבשר ועבודה, ועסקו בצייד לצורך עורות ופרוות. הם סיפקו מזון לאחוזות הגדולות ולערים באזור החוף של האוקיינוס האטלנטי.

מספר הערים בדרום היה קטן וכן מספר תושביהן. צ'רלסטון, העיר הגדולה ביותר בדרום, מנתה 7,000 תושבים בלבד. הגורם העיקרי למצב זה היה העדר הצורך במעמד עירוני של סוחרים ובעלי מלאכה, מכיוון שסוחרים אנגלים השתלטו על סחר הייבוא והייצוא של מושבות הדרום. הם ניצלו את הנהרות הרחבים בדרום, שאיפשרו לאוניות טרנס אטלנטיות להגיע עד לפתחי האחוזות הגדולות, ששכנו לאורך נהרות או בקרבתם. האוניות העמיסו את הטבק ושאר הגידולים לייצוא על אוניותיהם, והביאו לבעלי האחוזות את כול המוצרים התעשייתיים שהם נזקקו להם מאנגליה. שיטה זאת הייתה נוחה לבעלי האחוזות מכיוון שהסוחרים האנגלים קנו מהם את גידוליהם וסיפקו להם אשראי נוח. במצב שנוצר לא צמח בדרום מעמד בינוני גדול כמו בצפון ובמרכז. באחוזות הגדולות היו עבדים בעלי מלאכה שביצעו את כול התיקונים הדרושים בכלי העבודה ( עבודות נפחות, פחחות, נגרות וכו'), וכך לא נוצר צורך במעמד של אומנים, בעלי מלאכה ופועלים בערים. למרות ההבדלים בין הצפון לדרום, גם בדרום צמח קפיטליזם מסחרי, עם דגש על עודפי גידולים חקלאיים לייצוא.

המבנה הכלכלי הכתיב את המבנה החברתי. קבוצה לא גדולה של בעלי אחוזות גדולות לאורך החוף האטלנטי והנהרות, חוואים קטנים ובינוניים למרגלות ההרים ומספר גדול של "משרתים עפ"י חוזה". המשרתים הוחלפו בהדרגה בעבדים, שניקנו מסוחרי העבדים מניו אינגלנד.
יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי תהליך המעבר ממשרתים לעבדים, ככוח העבודה העיקרי באחוזות. עפ"י גישה אחת הוחלפו המשרתים בעבדים מפני שבעלי האחוזות הגיעו למסקנה שעבודת עבדים משתלמת יותר. עפ"י גישה שנייה, המשרתים חדלו להגיע לדרום, כאשר ניפתח אזור המרכז להתיישבות בשלהי המאה השבע-עשרה. המשרתים הלבנים התקשו להסתגל לאקלים החם ולעבודה הקשה באחוזות. כמו כן הם נתקלו בקשיי הסתגלות לאחר שסיימו את עבודתם עפ"י החוזה. כול משרת זכאי היה, אומנם, לקבל חמישים אקר מהממשל ולעזרה בזרעים וכלי עבודה מבעל האחוזה, אבל אלה לא הספיקו לכיסוי ההוצאות הכרוכות בהקמת חווה (מבנים, הכשרת הקרקע, מקור הכנסה עד שיהיו יבולים וכו'), ומכיוון שבדרום לא היה ביקוש לפועלים שכירים, התקשו המשרתים לשעבר לגייס את הסכומים הדרושים להקמת חווה. יתר על כן, אלה שהצליחו להקים חווה התקשו להתפרנס בכבוד. במרכז, לעומת זאת, ניתן היה לעבוד כשכירים ולחסוך כסף להקמת חווה או לקבל חווה בדמי אריסות. חסידי הגישה הזאת בדעה שבעלי האחוזות נאלצו לחפש תחליף למשרתים שחדלו להגיע ,ומאחר שהניסיון להעסיק אינדיאנים נכשל, הם עברו לשיטת העבדות, שהייתה מקובלת באיי הים הקריבי. כך צמחה בדרום חברה שונה מזו של הצפון והמרכז עם מעמד עבדים גדול ,מעמד בינוני עירוני קטן, מעמד בינוני חקלאי שהתקשה לקיים את עצמו, ועילית קטנה של בעלי אחוזות.

מושבות המרכז

חלוקת האדמות במרכז הייתה אישית, וצורת ההתיישבות הטיפוסית הייתה חוות משפחתיות מבודדות הפזורות ע"פ מרחבים עצומים. יצאה מכלל זה המושבה ניו-יורק שבה היו אחוזות גדולות, שהיו שריד מהתקופה ההולנדית, ועובדו ע"י אריסים או פועלים חקלאיים. המרכז שימש כ"אסם התבואה" של האימפריה הבריטית. כאן גידלו כמויות גדולות של תבואות שונות ותירס (גידול אופייני לאמריקה) וכן בשר בקר וחזיר לייצוא לאנגליה ולאיי הים הקריבי. כמו בצפון, הביאה התפתחות סחר החוץ לצמיחת ערים שהיו מרכזים לייצוא התוצרת המקומית ולייבוא סחורות תעשייתיות מאנגליה. בנמלי הערים קמו מספנות לבניין אוניות, בתי מלאכה לייצור מוצרים לשוק הפנימי ולעיבוד עורות ומוצרי עץ ליצוא.

החברה הייתה דומה מבחינת המבנה המעמדי לחברה בצפון. רוב התושבים היו חוואים בלתי תלויים מבחינה כלכלית ובערים קם מעמד בינוני עירוני שהיה מורכב מסוחרים, בעלי בתי מלאכה, אומנים ופועלים. מעמד הפועלים היה מורכב ברובו מ"משרתים עפ"י חוזה" שהיגרו מגרמניה ונקראוredemptionists .:. כמו כן ,הייתה שכבה דקה של בעלי אחוזות.

במושבות הונחו, אם כן, היסודות למשק קפיטליסטי, המייצר עודפים לשם מכירתם למטרות רווח. מלבד בדרום, היה כוח העבודה מורכב מ"משרתים עפ"י חוזה ו/או מפועלים שכירים. כמו כן, התפתחה ספציאליזציה בחקלאות, סחר חוץ מפותח ובתי מלאכה שיצרו מוצרים לשוק המקומי ולייצוא. ההיסטוריון קרל נ.דגלר (Carl N.Degler) כתב בספרו "מתוך עברנו"(Out of Our Past ), שפורסם ב – 1958, ש "שהקפיטליזם הגיע לאמריקה באוניות הראשונות". ואכן, בניגוד לאירופה שבה הקפיטליזם ניתקל בשרידי הפאודליזם ,שבלמו במידה מסוימת את התפתחותו, באמריקה התפתח הקפיטליזם מראשית ההתיישבות, ללא מכשולים, משום שהממשל האנגלי לא הקים בה מוסדות פיאודליים. מלכתחילה, לא היו הגבלות כלכליות על היחיד, מלבד חוקי המרקנטליזם: לא היו כול הגבלות על רכישת אדמות, הבעלות על האדמות הייתה פרטית ומקורות המים והיערות וכול מה שבתוכם, היו רכוש הכלל. באזורים העירוניים לא היו גילדות והיה חופש העיסוק, כלומר החופש לפתוח עסק מכול סוג שהוא. הכלכלה במושבות הייתה מבוססת על חופש היוזמה ותחרות ולא היו מגבלות על זכות הקניין. 

חלק ב: החברה האמריקנית בעידן הקדם- תעשייתי חלק 2

תגובות

הגירה לצפון אמריקה

כיף לקרוא מאמר מרתק ומאיר עיניים.כדאי אולי להוסיף קטע קצר מדוע הרוב הגדול של המהגרים הגיעו מאנגליה: עובדת היותה של אנגליה אי פטר אותה מלהחזיק צבא יבשתי גדול וכך יכלה לחסוך במשאבים למעט בהשתתפות במלחמות באירופה ולעומת זאת להשקיע משאבים ולהגיע להישגים בצפון אמריקה. בנוסף לכך באנגליה היה לראשונה -עוד לפני המהפכה התעשייתית- תהליך של עיור ושל מעבר אוכלוסייה לערים תהליך שיצר צפיפות וכפי שרבקה כותבת היה תמריץ לעידוד הגירה לצפון אמריקה כאשר אנגליה רואה במושבות פתרון ללחצים חברתיים. נהנתי מאוד מהמאמר ומחכה למאמרים הבאים בסדרה

לא יאומן- גיורא נותן לי מחמאה

לא יאומן כי יסופר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק