אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חסד ספרדי / אברהם ב. יהושע


חסד ספרדי / אברהם ב. יהושע

חסד ספרדי / אברהם ב. יהושע. הוצאת הספריה החדשה. עורך מנחם פרי. עמ' 374,שנה 2011

תמונת 'החסד הרומי' המטרידה על הכריכה, מזוויעה ומרתקת כאחת, משרה על הספר תחושה מעיקה של חוסר נוחות, שרק תלך ותתעצם עם הקריאה, האם יהושע חוגג לעצמו רטרוספקטיבה פרטית אפופה בתחושת גילוי עריות ורגשות אשמה או מדובר בחשבון נפש אמיץ ונוקב של יוצר וותיק ומוערך עם יצירתו ודרכו כיוצר ?

מוזס, בימאי סרטים עתיר ניסיון וכיבודים, נוחת בספרד עם רות השחקנית הראשית שלו, לרטרוספקטיבה של סרטיו. על קיר חדרם המשותף במלון מקבלת את פניו תמונה טורדת מנוחה – אותה תמונה חידתית, ספק מושכת ספק דוחה, המתנוססת על כריכת הספר. להפתעתו, הרטרוספקטיבה מתמקדת בסרטיו המוקדמים, שמוזס נאלץ לראות אותם שוב, שנים כה רבות אחרי יצירתם ועוד בדיבוב לספרדית, שפה שאינו שולט בה. ( הדיבוב לספרדית– להמחשת הזרות בין היוצר לבין יצירתו המוקדמת- אחת מאותן הברקות יצירתיות והומוריסטיות שהספר משופע בהן ) מה שאונס את מוזס לנסות ולחזור ולשחזר את הדיאלוגים, הטקסט, ולמעשה ואת תהליך היצירה של הסרטים. ומצד שני התמונה טורדת המנוחה, משמשת כזרז, היא מצידה רודפת אותו, תחילה במסתוריות הלא המפוענחת שלה וככל שהוא לומד יותר פרטים על אודותיה כן האובססיה גוברת, בייחוד כשמתברר שסצנה דומה מאוד לזו שהתמונה מתארת –אישה צעירה מניקה גבר זקן- הייתה אמורה להיות הסיום הדרמטי של אחד מהסרטים ,עד שמוזס, נכנע להתקוממות בלתי צפויה אך נחרצת ביותר של רות, וויתר עליה. ויתור שהיה העילה לקרע בינו לבין טריגנו – מי שהיה עד אז התסריטאי שלו, שהסרטים המוצגים ברטרו' הם פרי יצירתם המשותפת.

טריגנו צעיר פראי וזועם, תלמידו לשעבר של מוזס שבעצם גרם לו לעזוב את ההוראה ולהתחיל לביים, טריגנו שהיה אהובה של רות השחקנית ומוזס חושד, שלמעשה הוא שעומד מאחורי ארגון אותה רטרוספקטיבה מוזרה. התמונה הטורדת מנוחה, מטלטלת את היוצר הוותיק והמכובד מהשלווה הבורגנית בה נמצא, מחזירה אותו לקדחת הנעורים הנשכחת, לפראיות הזועמת שננטשה מאחור, מעמתת אותו עם אותו הויתור על העוקצני , הנשכני , עם הסמליות הנבואית, שבזמנו לא יכול היה להתמודד איתה. ואולי, היא מעלה את השאלה, לא היה צריך, שהרי אז הייתה בטרם עת. אותה סימליות נטושה ששבה להציק לו לעת זיקנה, כשהזיקנה מספקת את הבשלות, מחד הופכת אותה לפתטית ומאידך מעצימה את הדחף, תשוקת הזקן לחזור להיות יונק שדיים. אבל כאן למרבה הזוועה הוא פונה לבת – לא לאם. מאחר והתמונה הטורדת הנקראת חסד רומי, מתארת בת המניקה את אביה הגווע ברעב. כלומר התשוקה לינוק ממעין הנעורים , מיצירותיו המוקדמות. ולא שנדרש לכך מעוף פרשני מיוחד, מאחר והסרטים המשתתפים ברטרו' מזכירים שלא במקרה את סיפוריו המוקדמים של יהושע (שפרי עורך שקדן, בולדוזר ויחצן משומן, דאג להחזירם לתודעה הציבורית על ידי הוצאות מחודשות לא מזמן ).

הספר עמוס בסמליות שזועקת מכל פינה. ומרגע שמתגלה משמעות התמונה, לאחר החלחלה הראשונית, היא יכולה להציב מפתח, פשוט למדי, למקרא המפה שפורש יהושע. מוזס מעדיף לשמור את המודעות העצמית על אש קטנה ולא לחינם מאשים אותו טריגנו התסריטאי שעושה סרטים שאינו מבין. ומוזס עצמו, לא רק מודע לחוסר ההבנה אלא בעצם מטפח אותו במידה מסוימת, על ידי התעקשות לא ללכת לפסיכולוג, מחשש שזה ייבש לו את מעיין היצירה. יהושע להבדיל מהגיבור שלו, ככותב לפחות, דווקא חובב חפירות פסיכולוגיות, ומרבה להשתמש בהן באירוניה שרחוקה מלהיות דקה.

למרות שניתן באופן פשטני למדי לזהות את מוזס עם האגו ( ויהושע מצידו בהחלט משתעשע בכך שדרך הדיווח היובשני לכאורה, המכיר בערך עצמו וכמעט ענותן בהצהרה, הוא נותן לאגו הנפוח לבצבץ לא אחת ), ואת טריגנו כאיד, התת מודע היצרי , קשה יותר למקם את רות בתור הסופר אגו. רות היא ההשתקפות, המראה בה מוזס שב ומסתכל בלא לראות חלילה את עצמו. אותו עיוורון שמסומל בבוטות בספק תאונה ספק התאבדות של במותו של הצלם . למרות שמוזס מציג עצמו כמלא הון ויצירתיות, כמי שלא מפסיק לחשוב על הסרט הבא, מי שמסמן את נקודת החידלון היא רות. רות שפתאום אין לה מקום בסרטו הבא, זו שנראה למוזס שמיצתה את כל התפקידים שיכול להעניק לה. רות החולה, במחלה שהיא לא טורחת לברר. רות, נסיכה זקנה, הנופלת לתרדמה עמוקה שהוא מתקשה לחלץ אותה ממנה. רות, שבאופן מקומם, מוזס שב ומתייחס אליה לא בתור אישה כי אם כדמות. שחקנית מזדקנת ועדיין יפה. כמובן. כמובן. המגלמת את הפנטזיות של הבמאי והתסריטאי, אשת המריבה שאמנם לטענתו יש לה חיים משל עצמה, אבל מוזס מרגיש אחריות עליה, איזו תחושת אשם לא ברורה, על שקרע אותה מעל טריגנו שהיה אהבתה האמיתית. ומי היא רות? היצירה שהיא הפילגש הנצחית ? זו שמסוגלת להפריד אפילו את הבעל מאשתו – אהובתו? לזכות יהושע יאמר שהוא אינו מהדק את הפרטים עד הסוף, ומשאיר את אותה עמימות, את אי האפשרות לגזור ולהצמיד את הסמל למסומל באופן חד משמעי, ובכך מונע את השטחת היצירה למעין מודל פשטני של ייצוגים. מצד השני נראה כי השמירה על מסתוריותה של רות עולה לו בדמותה. בעודו טוען שאנשים מתחברים לדמויות להבדיל מהמבקרים, שמתייחסים לסיפור ולסמליות וכו'. נראה כי דווקא היא, רות קצת נוזלת לו, מבין האצבעות, במקום לרחף כעוד דמות מתעתעת , חידתית , נדמה שרות נלחמת ביוצר שלה, מסרבת להמריא מתעקשת להיות 'דודה' אפרורית השומרת על עצמאותה היחסית. אולי זה הקורבן שמועלה על מזבח הניסיון להפוך אותה לאישה בשר דם. על דמה הנגוע כמובן. רות שלא ברור מה מלבד יופייה מצאו בה מוזס וטריגנו, ואולי זה כל העניין שהיא הופכת בידיהם לכלי, קולב לפנטזיות . ואולי מדובר ביצירה ובמקום שהיא ממלאת בחיי היוצר. ה"יצירה" זו שאחרי שנים רבות כבר אינה האהבה המטורפת, האובססיבית לעיתים עד כדי אכזריות, כי אם בת זוג קבועה, ספק עול ספק פילגש גחמנית, האהבה הפראית של הנעורים שהפכה להיות מטלה, בת לוויה לחיים שעדיין מעוררת תשוקה לפרקים, אבל מדובר בתשוקה מנומסת , מגודרת היטב, היכולה לבוא לידי ביטוי רק כשעל שני הצדדים נחה הרוח, ויותר מכל מעוררת דאגה. דאגה הנובעת מתחושת אחריות סתומה ולא פעם מעיקה. לא רק שכל האפשרויות פתוחות, יש נוספות מן הסתם.

מחד יש לנו את מוזס הבימאי המכובד והמרוכז בעצמו, שבכמעט כל סצנה מחיי היום יום שנתקל בה קודם כל חושב איך לעבד אותה לסצנה קולנועית , מוזס שאינו מודע לאבסורד כשהוא מצהיר בפני רות שעכשיו הוא יכול להרשות לעצמו להתרגש – לאחר שקיבל הכשר רפואי לכך שליבו תקין. שמרוחק מביתו (הבת בשר ודם ), הזקוקה לבדיקה לוודא שליבו אכן פועל כראוי, זה שהרחבת האופקים שהוא מאחל לנכדו היא ביקור במוזיאונים באירופה ומתחלחל למחשבה שנכדו יעשה את טיול הבר מצווה שלו בספארי שבאפריקה. זה שהשאיר מאחוריו את המורשת הספרדית/מזרחית ומעדיף לינוק משדי תרבות המערב. אבל מאחורי ההצלחה מסתתרת מילה אותה מוזס לא יכול להרשות לעצמו להעלות על דל שפתיים, עד שטריגנו התסריטאי הזועם מטיח אותה בפניו – התמסחרות !

מאידך טריגנו ממחיש את כל החששות של היוצר המכובד, מה היה קורה אילו המשיך לשתף איתו פעולה: הנידחות, השכחה שלא לדבר על הויתור על היצירה ואם לא די בכך, (זהירות ספוילר קטן ) יהושע שכבר לא פרוע אפילו דואג לו לבן מעוות . ספק מפגר, ספק אוטיסט, מקסים ומיוחד כמובן, אבל כזה שיש להסתיר, מה שמחדד את השאלה שהעלתה אותה כניעה היסטורית לרות, האם ההקשבה לרות כשהיא מוחה שמתעללים בה, ההקשבה ליצירה, מעמידה את האידיאליזם הנחרץ של טריגנו כסוג של חוסר בשלות, שההתנתקות ממנו אין פירושה התמסחרות דווקא, כי אם התבגרות .

ההפרדה המגוחכת לכאורה בין וידוי אישי לוידוי מקצועי אותה מנסה מוזס לפתור מעליו בחיוך, בטענה שלוידוי מקצועי יידרש כומר שמבין בקולנוע, מתנה את הוידוי ביכולת שיפוט ,מלבד בקיאות בחומר (הכרת כתביו המוקדמים של יהושע ), לא עוד שומע/קורא פסיבי שאמור להעניק מחילה אוטומטית כי אם שומע אקטיבי הנקרא לשמוע להבין ולהכריע . יהושע מצדו, מקפיד למלא את חלקו בהסכם ומשתדל לפרוט עד אחרון הפרטים את כוונותיו, לבטיו, חרדותיו, מבחינה מסוימת ניתן לומר כי ניצחון ב'קרב' יכול היה להיות הפסד במשפט, אילו הצליחה הסמליות להמריא, היה בעצם מוצא עצמו אשם בכך שנטש אותה לטובת הריאליזם הקפדני, וככל שהסמליות מכבידה יותר מתערבת יותר ופוגעת ברומן, ככל שהאבסורד צורם יותר, כן מצפונו המקצועי נעשה נקי יותר.

ואם לא די בכך, השימוש בגוף שני בחלק האחרון של הרומן, הופך אותו בבירור כתב אשמה ועתה מגיע תורה של הכפרה, שרק מספר ימים קודם לכן מוזס כפר בה. בוידוי שלו טען מוזס בתוקף שאין לו שום צורך בכפרה, ומצד שני כבר אז הכין את הקרקע, בטענה שבוידוי, במילים , אין די בכדי לכפר, כפרה אפשר להשיג רק במעשים. ומוזס יוצא למסע כפרה, הזוי, גרוטסקי ואבסורדי עד כדי כך שנראה כאילו יהושע מנסה להפוך הכל לחוכא ואיטלולא. כאילו היוצר המיושב והשקול שמצא עצמו מסתבך שוב בסוריאליזם של ימי נעוריו ממהר להצטדק – רק צחקתי רבותיי. כמה עמודים לפני כן, הוא שב ומתנצל, או לפחות ממהר להכריז על מודעותו לאבסורד :" .. תיאור של שני אנשים מבוגרים ,ששוכבים במיטה אחת, והגבר מזהה, בלי שום ניסיון לגעת, רק מקצה המיטה, את המחלה הסמויה של האישה – תיאור מופרך כזה לא הייתי קונה אפילו בתור תיאור ספרותי ..." מטיח טריגנו במוזס .

המודעות לדון קישוטיות של ניסיון הכפרה, ואולי אף המודעות לכך שכיוצר הוא בעצם נלחם נגד הענקים שלו, נגד תחנות הרוח של הזמן שאת כיוון סיבובן לא ניתן להפוך ומאותו עימות חושפני, עם הפתטיות האנושית, עם הגיחוך של התעקשות על מלחמה שאי אפשר לנצח בה , שמטיחה עצמה כנגד חומות האבסורד, דווקא משם בהפוך על הפוך מה שקוראים, עולה מפציעה הגדוּלה של מי שלא נשאר מאחורי הקלעים, ולאורך כל הדרך משך בחוטים, מסבך את גיבורו ואת עצמו ללא הפרד, בכישלון מפואר .

מה קורה כאשר המאבק הארס פואטי מרתק הרבה יותר מהעלילה המגוחכת לא מעט ? כשהסמליות כה קרובה לפני השטח ולא פעם מאפילה על הדמויות שכל מטרתן כמדומה לאייר אותה, להמחיש אותה ? האם כל תפקידו של הסיפור הוא להצביע על משהו אחר, האם הוא בסה"כ האמצעי, כלי השרת על מנת לעסוק במה שבאמת מעניין את יהושע ?

אבל זו היא קריאה שמרנית, על פי אמות המידה המקובלות בהן הסמליות אמורה להישאר תחת פני השטח ומשם להדהד, את המתרחש לכאורה על פני השטח, ברומן .כאשר הסמליות נאבקת לכל אורך הדרך עם ה'סיפור', למעשה במהלך חתרני הסמליות מתקוממת על יוצרה, מסרבת להישאר מאחורי הקלעים ונדחפת לבמה, תובעת לעצמה את מלוא עוצמת הזרקורים ושיכרכרו הנערים הקשישים מאחוריה , אותה הסמליות שננטשה מאחור לטובת ריאליזם דקדקני שלא לומר טרחני, בחוצפה ועוז נעורים קוראת תיגר על הריאליזם העייף. וכך כשהוא למעשה מפנה לה את הבמה, עושה יהושע את מעשה הכפרה האמיץ והמגוחך גם יחד. רק שלהבדיל מגיבורו שנוסע לשם כך, לארץ רחוקה, ומחפש את כפרתו במסתרים יהושע שוטח אותה בפני כל מי שיהיה מוכן להקדיש את זמנו לקריאת הספר המרתק והמתחבט הזה. בו יהושע מוכיח שאינו הזקן חדל האונים היונק מעברו באופן פסיבי, כי אם מגדיר מחדש את יחסי הכוחות המקובלים בין ריאליזם לסימבוליזם ושיניו התותבות של האבסורד עדיין בכוחן לנשוך. בעוד שהאלגוריה ה'קלאסית' היא חד כיוונית כלומר היצירה מצביעה לעבר, מייצגת איזו משמעות מסתורית המסתתרת מאחוריה, כאן הרובד הסמוי לכאורה, דווקא מאחר והוא כלל אינו סמוי, מקיים דיאלוג ישיר עם היצירה עצמה, לא רק מוזס, בהתחבטויותיו באשר לדרכו , מיצג את לבטיו של יהושע, כי אם אותם לבטים וחששות של הכותב, בהיותם כה ברורים, וחצופים, בהשתלטותם על הדמויות והעלילה, מספקים מצידם קונטרה למתרחש בסיפור, אלטרנטיבה בוגרת שקולה, גם אם מעט מודעת מדי, לאותם ספקות המענים את מוזס .אך בעוד מוזס נגרר לכפרה אבסורדית ומגוחכת ומשפילה, הכפרה של יהושע דווקא בגלל היותה מטרידה ומגוחכת לא פעם ,תובענית , מרתקת וללא ספק אמיצה .

הנכחת הכותב בלא להזדקק לטריק המודרני, בו הוא פשוט פורץ ומשרבב את הגיגיו בהערות על המתרחש בסיפור, הופכת את האינטראקציה בין הכותב לכתוב לחלק אינטגראלי מהיצירה, ובכך מערערת על הקונבנציה כי היצירה יכולה או אמורה להיות שלמות העומדת בפני עצמה . נוכחות היוצר הופכת לאלמנט שלא ניתן להתעלם ממנו, שהופכת את עצם הניסיון להשאירו מחוץ לתמונה למגוחך, אבסורדי. וכאן מכה האבסורד מהכיוון השני, האבסורד שבניסיון להכיל את החוקים והדרישות על היצירה, אלה שהמחבר מסרב לציית להם. וכזקן היונק ממעין הנעורים, מסוגל סוף סוף לנתק את כבליו. להבדיל מסרוונטס המייחס את הספר למספר מחברים בדיוניים במטרה להקנות "אמינות" לסיפור הבדיוני ומבעד למסך המתווך ניכר רק חיוכו הרחב . יהושע הופך את היוצרות והמלאכותיות המודגשת של הסיפור הבדיוני מצביעה נחרצות לעבר המחבר, נאבקת איתו, מנכיחה אותו ואינה מאפשרת לו להיוותר מאחורי הקלעים .וכך יהושע 'נחשף' בעודו טורח על אותה 'כפרה', אותו דין וחשבון אבסורדי לאקדמיה, למרות הידיעה ששחזור מדויק דורש חזרה, לאותה מהות קופית שכבר אינה בנמצא. ובעודו מודה בכישלון, בעצם מפלס יהושע, דרך חדשה.

תגובות

חסד ספרדי

ספרו של א.ב יהושע מ 2011 - חסד ספרדי הוא למעשה ביקורת עצמית סמויה. מי שקורא את הספר מבין כי מדובר על סוג של חשבון נפש ספרותי של יוצר של עשרות שנים. ברומן המצויין הזה המגולל אינטראקציה בין כמה וכמה דמויות מפתח, ניתן לומר כי כל דמות מגלמת חלק מהנפש האנושית ברמותיה השונות החל מהאיד דרך האגו וכלה בסופר אגו. קריאה אלגורית שכזאת הופכת את חסד ספרדי של א.ב יהושע לרומן עמוק ואנושי מאד. מומלץ בחום לקרוא לכל אוהבי הסופר ובכלל לכל מי שספרות עברית עושה לו משהו בלב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמואל הדס