אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ארבע מדינות לשני עמים


ארבע מדינות לשני עמים

מיד לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, הכריז ראש הממשלה דאז לוי אשכול, כי תמורת הסכמי שלום ישראל מוכנה להחזיר את כל השטחים בחזרה. המענה של מדינות ערב ניתן ב"וועידת חרטום" (בירת סודן) בצורת "שלושת הלאווים" המפורסמים: "לא הכרה", "לא מו"מ" ו"לא שלום". וכאשר גמאל עבד אל-נאצר חזר לקהיר הוא הוסיף טיפה משלו: "מה שנלקח בכח יוחזר בכח". אבל האמת ניתנת להאמר, כי מנהיגי ישראל חמדו את השטחים החדשים שישראל כבשה – במיוחד לאור העובדה שהמלחמה היתה קלה ביותר. הם חמדו במיוחד את אזור ההר של ארץ ישראל המערבית, אזור יהודה ושומרון. שטח ששימש את ערש המדינאות של עם ישראל. אישית, כאשר לוויתי אורחים מחו"ל באזור זה, במיוחד אמריקנים, הם היו אומרים "הנה כאן היה שאול, והנה כאן יהושע הכה.. והנה כאן אלהים עצר את השמש.. אנחנו מטיילים עכשיו בארץ התנ"ך". זו היתה אכן חוויה.

מנהיגי ישראל חמדו את האזור אבל לא העזו לספחו לישראל. אחת הסבות לכך היתה הבעיה הדמוגרפית – חוסר הרצון להוסיף לאוכלוסית ישראל כמליון וחצי ערבים. לא העזו לספח, אבל החלו ליישב את האזור ביהודים. תחילה קרוב ל"קו הירוק", אחר כך ספחו את גוש עציון, אלון מורה, בית אל וכן הלאה.. וכאשר הליכוד עלה לשלטון הוא הגביר את ה"התנחלות היהודית" באזור ההר, מתוך מגמה מוצהרת כעם השב אל נופי מולדתו. כך נבנתה קרית ארבע הסמוכה לחברון, וכך חדרו המתנחלים בגניבה אל תוך חברון עצמה.

מאז שכוננה ממשלת נתניהו הנוכחית, יש המרבים לתקוף אותה בשל הקו המדיני שהיא נוקטת ביחס לאזור יהודה ושומרון. הטענה המרכזית של מתנגדיו היא שריבוי הבניה באזור הזה יגרום לכך שבסופו של דבר אי אפשר יהיה להפריד את אזור הגדה המערבית ממדינית ישראל, ואז ישראל תאלץ לספח את האזור, ולהקים מדינה אחת לשני העמים - מה שיצור מדינה דו-לאומית דוגמת לבנון. או-אז תאבד ישראל את צביונה היהודי. מנגד, סקרי דעת קהל שנערכו ביהודה ושומרון, הצביעו על כך שכ-65% מכלל האוכלוסיה הפלסטינית היו רוצים מאד להסתפח לישראל, ולזכות בתעודת הזהות הכחולה. הערה בנושא זה השמיע לאחרונה מזכיר המדינה האמריקני לשעבר, הנרי קיסינג'ר, באומרו כי להערכתו, בעוד עשר שנים ישראל תחדל להתקיים כמדינה. האיש סתם ולא פרש. אני מעריך שדעתו נאמרה בהקשר של ספוח הגדה המערבית. עד כאן במישור האחד.

מנגד מתקיים בישראל תהליך של הקצנה דתית באופן כללי, והגברת החרדנות של קבוצות החרדים למיניהם באופן פרטי. ומסתבר שהחרדנות הדתית היא לא רק מנת חלקנו. אלא שהיא מתרחשת גם אצל שכנינו המוסלמים. והמעניין הוא שמטרת הקיצונים החרדים בשתי הדתות, היא להשליט את השריעה הדתית אצל היהודים ואצל הערבים גם יחד. דהיינו, שהדת וחוקיה הם שישלטו במדינה. אלא שאצלנו מתרחשים תהליכים חברתיים מסוכנים שעלולים לקרב את שלטון הדת על המדינה. החרדים מבקשים להשתלט על מוקדי הכח של השלטון. וזו תופעה שמאיימת על שלמות העם. ולהערכתי, מסוכנת יותר מן הסכנה השניה.

ובינתים סכנת ההכחדה של המדינה מתגנבת מכוון שלא נלקח בחשבון. במחנה הדתי והחרדי החוקה והחוק של המדינה אינם מקובלים עליהם. הקביעה "דינא דמלכותא דינא" שרירה וקיימת אך ורק ב"מדינת ההלכה", שבה חוקי התורה הם הקובעים והמכתיבים את החיים. ממש כפי שהיה בימי בית ראשון ובימי בית שני. אבל הנסיון מוכיח שהתיאולוגיה אינה מכשיר יעיל להנהיג שלטון. בתקופת שלטון הממסד הרבני, שתי ממלכות ישראל ירדו לטמיון. תופעה מעניינת היא שאמנם המדינה ירדה לטמיון, אבל הממשלה הרבנית המשיכה להתקיים. במשך כל התקופה שעם ישראל היה בגלות הממסד הרבני המשיך להתקיים ולהנהיג את העם. הרבנות היהודית חיה טוב עם העובדה שעם ישראל חי בגלות. אמנם לא היתה לו טרטוריה משלו, אבל הממשל הרבני המשיך להתקיים – ולהתפלל לבואו של המשיח, שלא יבוא. לממסד הרבני זה היה מאד נח. עיר הבירה התיאולוגית שלו, "ארון הברית" נדד עם העם. ירושלים שלנו נדדה אתנו: בבל, קורדובה וירושלים דליטא. ואלמלא הופעת ה"השכלה" באמצע המאה ה-18 ועד אמצע המאה ה-19, ואחריה האמנסיפציה, ואחריה הרצל והקונגרס הציוני הראשון בבאזל – אלמלא כל אלה היינו עדיין חיים בגלות עם ממשלה רבנית.

היציאה מתחום המושב, ההתערות בקרב האוכלוסיה האזרחית ואמוץ התבונה האוניברסאלית, יצרו תנועות ומנהיגים ציוניים שחתרו לשוב לארץ ישראל ולחדש את עצמאותו של עם ישראל. קם דור חדש של מנהיגים ואנשי רוח, שקראו ודחפו למימוש הרעיון של הקמת מדינה. וקמו לנו "עזרא ונחמיה" מודרניים בדמותם של ז'בוטינסקי, בן-גוריון, וייצמן ובגין. אלא שמסתבר, כי מאז יציאת מצרים, שהיתה הצעד הראשון להיותנו לעם, המדינאות לא היתה הצד החזק שלנו מאז ועד ימינו אלה. וכל זאת בגלל שאנו קצרי-רוח, חסרי סבלנות הנעדרים את התובנה שתהליכים הם ענין של זמן – ולא ענין של זבנג וגמרנו. ולא בכדי אמרו התנאים: "ישראל עמא פזיזא". התופעה הראשונה של "שלום עכשיו" לא ארעה בימינו, עם תחילת המגעים המדיניים על השלום עם מצרים במאה ה-20. אלא ביציאת מצרים כ-3500 שנים לפני כן, ב"מעשה העגל". לעם שיצא מעבדות לחרות לא היתה הסבלנות להמתין לחוקה 40 יום, עד לרדתו של משה מן ההר, ולוחות הברית עם עשרת הדברות בידיו. והמעניין הוא שעל אף שההיסטוריה הוכיחה ש"מעשה העגל" היה משגה חמור – לא למדנו דבר.

ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, במקום להתמודד עם "לוחות הברית" החדשים - החוקה שתהווה הבסיס שעליו תכון המדינה, מהר להכריז על בטול האסיפה המכוננת, והכריז עליה כעל הכנסת הראשונה. וכל זאת כדי לבסס את מפלגתו בשלטון. החלטתו זו של בן-גוריון התאימה מאד לרבנים, ואפשר לומר שהם חיכו לבן-גוריון והחלטתו כמו שממתינים לעשירי למניין. וכך עשו המפלגות האחרות. ומאז, ממשלות ישראל מתנהלות כ"וועד קהילה" כמו שהיה בגלות. ואט אט הממסד הרבני שלל מדי פעם נתח נוסף מן השלטון העשיר בעטינים של ממון – ונצמדו אליו.

בעוד שבתקופת שלטון מפא"י הדרישות של המפלגות הדתיות היו מתונות, תחת שלטון הליכוד החמדנות והמשיחיות גברו לאין ערוך. ושתי סבות לדבר. הראשונה, המחנה הדתי והחרדי גדל לאין ערוך בהשוואה לעבר. ושנית, החזון הפוליטי שלהן ושל הליכוד היה זהה. והזהות הרעיונית הזאת האדירה את כוחן של המפלגות הדתיות. ככל שגבר כוחן גברה קיצוניותן החרדית, ואתה השתנו נורמות ההתנהגות, והאימרה: "אין מעמידין פרנס על הצבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה מאחוריו" – הפכה לנורמה התנהגותית. וזה משליך על אחדות העם. שכן שתי הנורמות של השלמה עם השחיתות וכפיית ההתנחלות בחסות הדת, רוב העם מתנגד להן. והן עלולות להביא לידי פילוג בעם – שיביא לקיומן של שתי מסגרות מדיניות יהודיות, כדוגמת "ישראל" ו"יהודה" בעברנו הקדום. כל זאת ועוד לא שאלנו למה הערבים מתאווים.

כפי שכבר נזכר לעיל, המדינאות היא אינה הצד החזק של מנהיגינו. כאשר עלה בגין לשלטון, והחליט להגיע להסכם של שלום עם הגדולה במדינות ערב. אילו האיש היה בכל חזון פרקטי, הוא היה נעתר לבקשתו של סאדאת ומחזיר לו את רצועת עזה. בכך היה מנטרל חצי מהבעיה הפלסטינית. כאשר סאדאת דרש לחזור לגבולות 1967, הוא לקח בחשבון את התקרית שהיתה לחברו נאצר, שבשנת 1956 רצה לקבל את סיני מבלי לחזור לעזה. אבל אז בן-גוריון אמר לנאצר: אם אינך חוזר לעזה, אתה גם לא תקבל את סיני. וכך הבטיח סאדאת לבגין, שתחת שלטונו הוא יעשה סדר ברצועה, כך שתושביה לא יטרידונו יותר. היה זה בגין שהתעקש לקבל את עזה כי "היא חלק מארץ ישראל". סאדאת הסכים בשמחה סמויה להפטר מקן הצרעות הזה, ואמר לבגין: אבל זה יעלה לך… במקום להתעקש על הכרה מצרית בירושלים כבירת ישראל, התעקש בגין לקבל את רצועת עזה כחלק ממולדתו. חבל.

כיום אנו עומדים בפני שתי ישויות פלסטיניות, שאסור לנו לחבר ביניהן. ואנו עומדים בפני סכנת פילוג בעם בין דתיים לבין חילוניים. והאופק המדיני הנשקף לנו, אפשר שיצור ארבע ישויות מדיניות: "ציון המשיחית" מול "ישראל המדינית" מחד, ומאידך רצועת עזה מול פלסטין. ארבע מדינות לשני עמים.

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמעון מנדס