אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המלחמה נגד היהודים על פי אפרים קארש חלק ב


התמונה של רבקה שפק ליסק
בית כנסת בוער 1938

לחלק א של המאמר כאן

על ההשוואה בין שואת יהדות אירופה "לשואה" הפלסטינית

אין, כמובן, צל של דמיון בין הטבח "התעשייתי" של היהודים ע"י היטלר ובין יחסה של ישראל לפלסטינים.

חומר למחשבה:

האם גרמניה הנאצית הירשתה ליהודים להפעיל בתי"ס בארצות הכבושות על ידה באירופה בהם הטיפו והסיתו נגד גרמניה?

האם גרמניה איפשרה ליהודים לקיים מחנות קיץ לילדיהם בארצות הכיבוש בהם אימנו ילדים למלחמת גרילה נגד גרמניה?

האם גרמניה איפשרה למנהיגות הדתית והחילונית היהודית להקים ערוצי טלוויזיה משלהם בהם נקראו גרמנים "בני קופים" מבלי להענש?

הגרמנים רצחו 6 מיליון יהודים, 3/4 מיהדות אירופה בעוד שהאוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה גדלה בין 1967 לאמצע שנות ה- 1990 פי 2 , ותוחלת החיים בטריטוריות הללו עלתה מ- 48 ל- 73 .

ופרופ' קארש מסכם את הבעיה: להשוואת הציונות לנאציזם בעולם המערבי אין כל קשר לקונפליקט הישראלי- פלסטיני, אלא למטרה לשחרר את הנצרות מהמעמסה/ אשמה של אלפי שנות רדיפות ורצח של היהודים באופן כללי והשואה במיוחד.

ההשוואה בין הציונות לנאציזם : החלה ביוזמה בריטית

מגמה זו בולטת, כותב פרופ' קארש, בעובדה שההשוואה בין הציונות לנאציזם לא הועלתה לראשונה לאחר כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה ב- 1967 , או אפילו הקמת ישראל ב- 1948, אלא הועלתה כבר בתקופת השואה באירופה ובשנים שמיד לאחר מלחה"ע השנייה, ע"י גורמים בריטיים.

פקיד בכיר בשגרירות בריטניה בבגדד הכריז ב- 1943 :

"A powerful Jewish organization in Palestine that is run on Fascist lines and Nazi principles" and that "Jewish refugees from the Nazi's Fascist tyranny in Europe have introduced into Palestine a good few of the methods employed to regiment the German masses by Himmler's hoodlums."

ב- 1945 הזהיר הבריטי, סר אדוארד גריג (הלורד אלטרינצהאם), את וועידת העיתונות בקהיר, מפני:

the "establishment of a kind of Nazi gangsterism in the Holy Land."

השגריר הבריטי בסוריה ולבנון, בזמן מלחה"ע השנייה, סר אדוארד ספירס אמר:

"Political Zionism as it is manifested in Palestine today preaches very much the same doctrines as Hitler."

אפילו ראש ממשלת בריטניה קלמנט אטלי השווה ציונות לנאציזם:

"That was just Hitler's method," he responded on April 28, 1948, to an American request to allow Holocaust survivors to enter Palestine. "He put people in as tourists, but they were soon armed once they got in. The Jews would put them in as immigrants, but they would soon become soldiers, and it was known that they were already being drilled and trained."[19]

העולם הערבי והנאציזם

אם יש משהו המזכיר את הנאציזם, יש לחפשו בתעמולה האנטישמית שמנהל העולם הערבי ובדבקותו העקשנית בחיסולה של ישראל.

מצרים

למרות למעלה מ- 30 שנות שלום, מצרים היא אחת היצרניות החשובות של רעיונות אנטישמיים. בעיתונות האיסלמיסטית הקיצונית ובתקשורת המימסדית מתפרסמים מאמרים, ספרים, קריקטורות והצהרות פומביות, ובמאמרי אקדמיה, בהם היהודים מתוארים בצבעים שחורים.

פרופ' קארש אינו מתפלא על קיומה של אנטישמיות בעולם הערבי שתמך בהיטלר ובנאציזם במלחה"ע השנייה. חסאן אל – באננה, שיסד ב- 1927 את הקבוצה האיסלאמית המיליטנטית "האחים המוסלמים", היה מעריץ גדול של היטלר. הוא הקים את האגודה " בטליוני ההלם" שביצעו מעשי טרור בשנות ה- 1940 , עפ"י קווי הפעולה של ה- ס.ס (20 ). אחמד חוסין, היה האב הרוחני של "אגודת צעירי מצרים", ארגון לאומני- פאשיסטי, שחיקה את הארגונים האיטלקים והגרמנים, שבו התחנך הנשיא עבדול נאצר בראשית שנות ה-1930. גם הנשיא אנואר סאדאת העריץ בצעירותו את הנאצים ואף נעצר עם קבוצת קצינים בזמן מלחה"ע השנייה בשל ניסיון לשיתוף פעולה עם הצבא הנאצי בצפון אפריקה.

עיראק

גם בעיראק הייתה אהדה לנאציזם. באביב 1941, קבוצה של קצינים הודחה ע"י הצבא הבריטי בשל ניסיון לתפוס את השלטון.

פלשתינה

פקיד נאצי דיווח עוד ב- 1937על האהדה הרבה בכל הרמות של החברה הערבית לגרמניה הנאצית . חאג' אמין אל – חוסייני, המופתי של ירושלים, והמנהיג של ערביי פלשתינה בילה את שנות מלח"הע השנייה בברלין ועזר למכונת התעמולה הנאצית וגם למאמץ המלחמתי של מכונת הרצח הנאצית. הוא התגאה ביחסיו הקרובים עם הינריך הימלר והדגיש את הערצתו של היטלר לפלשתינים כהוכחה לפטריטיזם האמיתי שלהם (21 ).

(חסרות פה שתי ראיות נוספות על ההיזדהות של ערביי הארץ ומנהיגותם עם גרמניה הנאצית: הקמת יחידה גרמנית מיוחדת בתיאום עם המופתי להקמת מחנה ריכוז לחיסול יהודי א"י לאחר נצחונו המתוכנן של רומל באל- עלמין ביולי 1942 , והצנחת קצינים גרמנים וטרוריסטים ערבים במבצע אטלס באוקטובר 1944 עם חומר רעל להרעלת הבארות של תל אביב והסביבה כדי להביא למותם של כ- 250,000 יהודים ).

הטענה שישראל מדינת אפרטהייד

מזה כמה עשרות שנים, כותב פרופ' קארש, משווים את ישראל לדרום אפריקה הלבנה. הטענה הועלתה לראשונה בשנות ה- 1960 ע"י "התנועה לשחרור פלסטין"(22 ) נקלטה לא רק בעולם הערבי אלא גם במדינות העולם השלישי ואומצה ע"י מערביים ואף מספר מקבלי פרס נובל כמו דזמונד טוטו (23 ), ג'ימי קרטר(24 ), ומאירד קוריגן – מגואייר (25 ).

כשם שאין שמץ של אמת בהשוואת ישראל לנאצים, כך אין שמץ של אמת בהשוואת ישראל לדרום אפריקה הלבנה. אפרטהייד זוהי שיטת אפלייה מקיפה של סגרגציה גזעית על בסיס אתני, הכוללת את כל תחומי החיים- ממערכת החינוך, התחבורה הציבורית, שירותים חברתיים ורפואה.אף אחד מהמרכיבים הללו לא קיים בישראל.

התנועה הציונית שיפרה מצב ערביי הארץ

להגירה היהודית לארץ הייתה השפעה ישירה על הרווחה החברתית של התושבים הערבים. השוואה בין מימצאי מפקד האוכלוסין הבריטי ב- 1922 וב- 1931 מראים גידול אוכלוסין ערבי בערים המעורבות לעומת ירידה בערים לא מעורבות (26 ).

התנועה הציונות לקחה בחשבון מציאות מיעוט ערבי ואפילו זאב ז'בוטינסקי מהתנועה הרבזיוניסטית ואבי תנועת הליכוד כתב על שוויון לערבים בכל תחומי החיים (27 ). בחוקה שחיבר ז'בוטינסקי עבור המדינה היהודית ב- 1934 הוא כתב שיהיה שוויון בין יהודים וערבים בחובות ובזכויות, כולל שירות צבאי ואזרחי ועברית וערבית תהיינה השפות הרשמיות.

and "in every cabinet where the prime minister is a Jew, the vice-premiership shall be offered to an Arab and vice versa."[28]

דוד בן גוריון כתב ב- 1947 שיהודים ולא יהודים :

in the Jewish state "will be equal citizens; equal in everything without any exception; that is, the state will be their state as well."[29]

הוועדות שהכינו את הבסיס למדינה היהודית דנו בהקמת עיתונות בערבית,שיפור מצב הבריאות בחברה הערבית, שיתופה בשלטון, ואינטגרציה בכל תחומי החיים

אפילו מפקד ארגון ההגנה נתן הוראות ל:

"acknowledgement of the full rights, needs, and freedom of the Arabs in the Hebrew state without any discrimination, and a desire for coexistence on the basis of mutual freedom and dignity."[30]

בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל שפורסמה ב- 14 במאי 1948 , למרות שהיישוב היהודי הותקף מנובמבר 1947 ע"י האוכלוסייה הערבית, נכתב:

to "uphold absolute social and political equality of rights for all its citizens, without distinction of religion, race, or sex."

האזרחים הערבים נקראו :

"to take part in the building of the state on the basis of full and equal citizenship and on the basis of appropriate representation in all its institutions, provisional and permanent."

הערבים קיבלו זכות בחירה, הערבית הוכרה כשפה רשמית, החגים הלא- יהודיים הוכרו רשמית וניתנה אוטונומיה חינוכית, תרבותית ודתית

 

א. אין אפרטהייד בישראל- ההתקדמות של האוכלוסייה הערבית בישראל בכל תחומי החיים

לדעת פרופ' קארש ערביי ישראל התקדמו מבחינה חברתית וכלכלית לאורך השנים וכתוצאה מכך הפער בין האוכלוסייה היהודית והערבית הולך ומצטמצם.שיעור התמותה ירד בכמעט 2/3 ותוחלת החיים של גברים ערבים- ישראלים מגיעה כיום ל- 76.3 . לעומת זאת, תוחלת החיים הממוצעת במזרח התיכון היא 68 בלבד. תוחלת החיים של ערבים במדינות אירופה נמוכה משמעותית.(31 ).

גם בתחום ההשכלה הייתה התקדמות מרשימה. בעוד שהאוכלוסייה הערבית גדלה פי 8 מספר הילדים במערכת החינוך גדלה ב- 35. ב- 1960 ילד ערבי למד בממוצע כתה אחת ואילו כיום הממוצע הוא 11 כיתות. האנלפביתיות בקרב מבוגרים ירדה מ- 52% ל- 6.2%. בקרב נשים מתחת לגיל 45 ירדה האנלפביתיות ל- 3.5% . בתחום זה ערביי ישראל במצב טוב בהרבה מהמצב במדינות ערב. במרוקו האנלפביתיות מגיעה ל- 69%, במצרים ל-61% , בסוריה ל- 44% .

בתחום ההשכלה הגבוהה מספר הבוגרים מקרב ערביי ישראל גדל פי 15 בין 1961 ל- 2001 . לפני 30 שנה רק 4% מהמורים היו בעלי תואר אקדמי ועד 2000 עלה האחוז ל- 47% .

גם בתחום רמת החיים התקדמו ערביי ישראל. בשלהי שנות ה- 1940 ערביי ישראל היו עניים, אבל מאז חלה התקדמות משמעותית .ב- 2002 ל- 86% יש מגורים של 3-4 חדרים. צפיפות האוכלוסין ביישובים הערביים היא יותר נמוכה מאשר ביישובים היהודיים.

אומנם בתחום ההכנסה ערביי ישראל משתכרים פחות מיהודים, אבל, הגיל הממוצע של המוסלמים בישראל נמוך ב- 10 שנים מזה של היהודים, וצעירים משתכרים פחות ממבוגרים. כמו כן, אחוז הנשים הערביות בשוק העבודה נמוך משל היהודיות. לכן, סבור פרופ' קארש יש להשוות בין רמת השכר של ערבים לזו של האולטרה- אורתודוכסים (החרדים) בשל הדמיון בגודל המשפחה, רמת ההשכלה וגורמים נוספים, או עולים חדשים ולא עם האוכלוסייה היהודית הוותיקה.

ההקצבות לגופים המוניציפליים של ערביי ישראל גדלו מאוד לאורך 40 שנה והן כיום שוות אם לא יותר גבוהות מאלו הניתנות לגופים המוניציפליים היהודיים. באמצע שנות ה- 1990 כבר קיבלו הערבים כ-1/4 מכל ההקצבות, הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה. למשל, ב- 1996 קיבלה תמרה הערבית פי 3 מיהוד היהודית.

חיפה היא מודל לדו- קיום יהודי- ערבי. בזמן מלחמת העצמאות ב- 1948 המנהיגות הערבית לחצה על ערביי חיפה לעזוב, בניגוד לבקשות שכניהם היהודים. אבל, אלה שנשארו התערו היטב והם אזרחים שווים. יהודים וערבים נוסעים באותם אוטובוסים, עורכים קניות באותם קניונים, אוכלים באותן מסעדות וכו'.כאשר ערביה פלסטינית פוצצה עצמה ב- 4 באוקטובר 2003 במסעדה בחיפה הקורבנות היו של יהודים וערבים והמסעדה עצמה הייתה בבעלות של יהודים וערבים.

כאשר הועלתה הצעה להעביר, במסגרת הסכם שלום, יישובים של ערבים- ישראלים למדינה הפלסטינית , התושבים התנגדו להצעה והעדיפו להישאר אזרחים ישראלים. אפילו ערביי מזרח ירושלים מעדיפים להישאר אזרחים ישראלים. (32 ). והמעניין ביותר, קובע פרופ' קארש, שאפילו תושבי הרשות הפלסטינית מדרגים את ישראל כדמוקרטיה נערצת בניגוד למנהיגיהם ולערבים בארצות ערב.

ולזה קוראים שונאי מדינת היהודים מדינת אפרטהייד.

ב. מעלילות הדם עד ספטמבר 11 – ישראל הפכה לנושא לעלילות

ישראל מואשמת בתיאוריות קונספירטוריות להן שותפים לא רק ערבים ומוסלמים בעולם, אלא גם אינטלקטואלים מערביים. באוקטובר 2000 האשים העיתון המצרי הגדול ביותר "אל אהראם" ש"המצות שהיהודים אוכלים עשויות מדם ערבי". היהודים מואשמים בכל פשע אפשרי החל מהפצת מחלת האידס, וכלה ברצח ילדים פלסטינים כדי לקצור את איבריהם וכמובן, היהודים אחראים להתקפה בספטמבר 11 .

פוליטיקאים ואינטלקטואלים מערביים תורמים אף הם לדמוניזציה של ישראל ע"י טיפוח תיאוריות קונספירטיביות אנטישמיות על שליטת היהודים והישראלים בענייני העולם. יהודים מואשמים ב"בולשביזם בינלאומי", או "ציונות בינלאומית". הפרוטוקולים של זקני ציון מבוססים על הטענה לשלטון יהודי על העולם וגם היטלר כשיצא למלחמה הגדירה כ"מלחמה יהודית". ערבים תומכי הנאצים האשימו את היהודים בהשפעה על הנשיא פרנקלין דלנו רוזבלט, כאשר ארה"ב הצטרפה למלחה"ע השנייה בעקבות פרל הארבור ( 33 ). בארה"ב היו אמריקנים ממוצא גרמני שטענו שהיהודים מנסים לסבך את יחסי ארה"ב- גרמניה ולדחוף את ארה"ב למלחמה נגד גרמניה בניגוד לאינטרסים של ארה"ב. ופרופ' קארש הביא דוגמאות נוספות (34 ).

ואפילו 60 שנה אחרי מלחה"ע השנייה עדיין יש הטוענים באובססיביות שהיהודים אשמים במלחמת עיראק ב- 2003 .האמת היא, קובע פרופ' קארש שישראל חששה שההסתבכות בעיראק תפגע במאבק נגד אירן המתגרענת. גם יועצו המוסלמי של טוני בליר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, האשים את היהודים במלחמת עיראק כאמצעי להשתלט על המזרח התיכון (35 ).

במרץ 2006 פירסמו 2 פרופסורים מאוניברסיטת הארוורד, סטפן וולט וג'ון מירשהיימר,מאמר וספר בו דנו בהשפעת הלובי היהודי על הפוליטיקה האמריקנית (36 ).לוביינג, הוא חלק מהדמוקרטיה האמריקנית ויש ארגונים העוסקים בלוביינג של קבוצות אתניות, ובעלי אינטרסים שונים. בזמן מלחה"ע השנייה לובי אירי אילץ את הנשיא רוזבלט להשלים עם סירובה של אירלנד למנוע שימוש בנמליה במאבק בנאצים, למרות המחיר הכבד בחיי אדם וחומרים לבעלות הברית (37 ). לובי סיני פעל במשך שנים כדי למנוע הכרה ונורמליזציה עם סין, דבר שאולי היה מונע הסתבכות ארה"ב במלחמה בקוריאה ווייטנאם. הלובי של הנפט הערבי לא בוחל במניפולציות של מדיניות החוץ האמריקנית. אבל, אף אחד מהלוביסטים הללו אינו זוכה לביקורת – רק הלובי היהודי. אינטלקטואל יהודי, אירווינג הואו כתב בהקשר זה:

"Why it is supposed that principle requires that Jews, and Jews alone, refrain from consulting their ethnic loyalties, I don't know," .., "but it is surely outrageous to suggest that the possession of such loyalties, which does not in itself distinguish Jews from anyone else, is a ground for dismissing the arguments made by democratic radicals and intellectuals in behalf of supporting Israel."[38]

לתקוף את ישראל הפך לעסק מכניס. אלה שהפכו את ההתקפות על ישראל לקריירה, בתקשורת, באקדמיה ובפוליטיקה, הפכו לכוכבים והם זוכים לגישה לעיתונות ולהזמנות להופיע בעולם.

הזוג וולט- מירשהיימר שתקפו את הלובי היהודי זכו לצאת מאנונימיות וזכו לפירסום רב, ולבונוס כספי של 750,000 $ מהמו"ל שהוציא את סיפרם. פטר ביינארט זכה אף הוא לפירסום בזכות סיפרו על הציונות. (39 ).

אבל, האדם שגילם באישיותו את התופעה הזאת וזכה לפירסום עולמי היה אדוארד סעיד, פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה, שנפטר ב- 2003. סעיד היה התומך המפורסם והרהוט ביותר של הנושא הפלסטיני במשך עשרות שנים. למרות טענתו שהנושא אינו אופנתי ואינו מביא כל תמורה, קובע פרופ' קארש:

" the truth is that it was his status as an activist and polemicist on the Palestine issue rather than his scholarly work, or academic career, that gained him international celebrity as well as plaudits, honors, and fame beyond the wildest dreams of most English professors".

סעיד, כותב פרופ' קארש היה פיקח וידע לנצל את האהדה הגוברת במערב בשנות ה- 1960 לאידיאולוגיה האנטי- קולוניאליסטית ולנושא העולם השלישי. הוא הטיף שהציונות היא אנכרוניסטית, אידיאולוגיה לא- לגיטימית, בעוד שהמאבק של הפלסטינים הוא לשחרור. סעיד השתמש במשך 3 עשורים בסלוגנים "לוחם חירות" ובשפה אנטי- קולוניאליסטית שהורידה מערבים על ברכיהם והציג את ישראל כיצירה קולוניאליסטית מלאכותית שהוקמה ע"י האימפריאליזם המערבי. ב- 1971 פירסם סעיד מאמר בעיתון "לה – מונד" וב- 1973 הוא כתב ל"ניו יורק טיימס". שני המאמרים דנו בקונפליקט הערבי- ישראלי. ב- 1977 הוא התמנה לחבר ב"מועצה הלאומית הפלסטינית" וב- 1979 הוא פירסם את הספר "השאלה הפלסטינית" והוזמן לפריס להשתתף בסמינר על המזרח התיכון יחד עם ז'אן פול סרטר וסימון דה- בובואר. אם כי, מסכם פרופ' קארש, סעיד פירסם 2 מחקרים בספרות, הרי פירסומו העיקרי בא לו מהנושא הפלסטיני. פלסטינה, כתב פרופ' קארש, הפכה, כפי שאחד ממעריציו אמר:

"an almost overwhelming repetitive theme in Said's work," and it was now near on impossible to draw a line between his polemics on the Palestine question and the rest of his writing.[40]

העיתונאי הבריטי רוברט פיסק הפנה את תשומת לב העולם לישראל ע"י דיווח על מעשי עוול ופשעים, לכאורה, של ישראל נגד הפלסטינים, מצד אחד, והביע מחאה על אופי הדיווח במדיה על המזרח התיכון המוסלמי, הנשען על דעה קדומה, מצד שני. כמו סעיד, קובע פרופ' קארש, גם פיסק אשם באותה עבירה בגישתו לישראל. בספר זכרונותיו הוא משבח את אותם ישראלים "שיש להם את האומץ לקרוא תיגר על המנטליות הקולוניאליסטית". אבל, קובע פרופ' קארש, הישראלים אינם זקוקים לאומץ כדי לתקוף את ישראל מאחר שבישראל יש עיתונות חופשית.

ג. "ההיסטוריונים החדשים" בישראל

החל משנות ה- 1980 החלה תופעת ה"היסטוריונים החדשים" בישראל. הם היו "חלוצי" הפוסט- ציונות והגדרת הציונות ההרצליאנית כמדכאת. הם טענו שהם חושפים את "האמת ההיסטורית" לגבי הקמת מדינת ישראל והסכסוך הערבי- ישראלי. בזכות ביקורת על ישראל הם ופירסומיהם הפכו למבוקשים בעולם. פרופ' קארש מאשים את "ההיסטוריונים החדשים" בהעדר ידע על העולם הערבי, שפתו, תרבותו, ההיסטוריה שלו והפוליטיקה שלו. הם מתעלמים מהיחס המפלה של העולם הערבי לפלסטינים ולדעתו הם נכשלו בהצגת פרשנות חדשה (42 ), כפי שניתן ללמוד מהמסמכים שפורסמו לאחרונה מתקופת המנדט הבריטי וראשית ישראל., מהם עולה תמונה הרבה יותר מדוייקת של התקופה.

ד. יצירת משוואה:ישראלים- יהודים- נאצים

פרופ' קארש מצביע על תופעה דומה לזו של "ההיסטוריונים החדשים" בישראל, בקרב יהודים מסויימים. האקדמאי האמריקני נורמן פינקלשטיין מאשים את ישראל ואת הקהילות היהודיות בעולם בניצול השואה למטרותיהם (43 ). מספר יהודים כמו פרופ' משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית והפילוסוף הישראלי המנוח ישעיהו ליבוביץ, עשו השוואה, כמו סעיד ופיסק, בין פעולות צה"ל לפעולות הנאציות באירופה במלחה"ע השנייה. השוואה זו מאפשרת לאירופאים להשתחרר מתחושת האשמה שהייתה להם בשל השואה. משאל שנערך בארצות אירופה ערב יום השואה ב- 2004 , הראה ש- 35.7% מהנשאלים מאמינים שהיהודים "חייבים לחדול לשחק את תפקיד קורבן השואה".

ה. עלייה משמעותית בגילויי אנטישמיות בעולם

באירופה יש עלייה משמעותית בגילויי אנטישמיות והתקפות על יהודים לדרגה שלא הייתה ידועה באירופה מאז שנות ה- 1930. פוליטיקאים ואינטלקטואלים אירופאים עושים דמוניזציה לישראל ונוצרת המשוואה: ישראלים- יהודים – נאצים.

במלחמת לבנון השנייה, ב- 2006 התברר שאין הבחנה בין יהודים לישראלים, ובזמן המשבר הייתה הכפלה של התקפות אלימות נגד יהודים בבריטניה, ופי 3 בקנדה, בהשוואה ל- 2005. בבריסל ובברלין חיללו אתרי זכרון לשואה, בסידני, אוסטרליה ציירו צלבי קרס על שני בתי כנסת ובבית כנסת אחד בברזיל. כמו כן, 20 חנויות של יהודים הותקפו ברומא וצויירו צלבי קרס ובסיאטל, ארה"ב, אמריקני ממוצא פקיסטני נכנס לקהילה יהודית ביולי 2006, ירה על יהודים, הרג אחד ופצע 5 נשים.

המנהיגות הפוליטית במערב פועלת מאז ספטמבר 11 למניעת התפשטות האיסלאמופוביה, בעוד, שהאמת, סבור פרופ' קארש היא שהיהודים – לא המוסלמים, סובלים מגישה עויינת. היהודים ולא המהגרים המוסלמים לצרפת הם הסובלים מאלימות כלפי מוסדות יהודיים ובתי כנסת. מוסדות יהודיים זקוקים למאבטחים- לא מוסלמיים.

הפוליטיקאים והתקשורת במערב התעלמו מהרקטות שנורו על אוכלוסייה ישראלית ע"י החיזבאללה והחמאס, אבל, נתנו פירסום ביקורתי לתגובה הצבאית של ישראל.

הבעיה האמיתית במערב איננה האיסלמופוביה אלא האנטישמיות.

מסקנה:ישראל והמצפון האנושי

המשוואה אנטי- ציונות = אנטי- שמיות נדחית כ"תעמולה ציונית" ע"י מתנגדי ישראל. אקדמאים ואינטלקטואלים ישראלים דוחים טענה זאת.

פרופ' קארש מציין שהמשוואה הזאת עומדת בסתירה לתפישה של הציונות, שהקמת מדינה יהודית תפתור את "הבעיה היהודית" ותחסל את תופעת האנטישמיות. אבות הציונות לא לקחו בחשבון שהדעה הקדומה והאובססיה שהייתה מכוונת נגד יהודים כפרטים תהפוך לאובססיה נגד מדינת היהודים. אם לפני הקמתה של ישראל שנאו יהודים בשל חוסר האונים שלהם, הם כעת זוכים לחרפות בשל כוחם הצבאי והפוליטי. ישראל מואשמת ב"שימוש בלתי- פורפוציוני בכוח" בכל פעם שהיא מגינה על עצמה נגד טרור ע"י קבוצות שמטרתן חיסולה של מדינת היהודים.

ופרופ' קארש מזכיר את דברי הפילוסוף מרטין בובר בנוגע לבעיה היהודית ומביא את דברי המשורר הנריך היינה שהתנצר:.

Judaism is "the family curse that lasts a thousand years".

כל מאמציה של ישראל, טוען פרופ' קארש, כמו מאמציהם של היהודים, להיפטר ממציאות מפריעה זו, נכשלו. הוא איננו מוצא הסבר אחר (מלבד אנטישמיות) מדוע לאחר יותר מ- 60 שנה של מדינה יהודית, ישראל נותרת המדינה היחידה בעולם שאזרחיה מוצגים כיורשי הנאצים והיא נתונה לסנקציות, חרמות, ודימוי שלילי, ופעולותיה מוקעות שנה אחרי שנה ע"י הקהיליה הבינלאומית, ואף זכותה להתקיים מועמדת כל הזמן לוויכוח.

פרופ' אפרים קארש הוא מומחה למזרח התיכון ומרצה בקינגס קולג' בלונדון. הוא חוקר ראשי ב"פורום המזרח התיכון" ומחבר הספר

Palestine Betrayed (Yale University Press, 2010).

Notes:

[1] Efraim Karsh and Rory Miller, "Freya Stark in America: Orientalism, Anti-Semitism, and Political Propaganda," Journal of Contemporary History, Vol. 39, No. 3 (July 2004), 327.
[2]
Joseph W. Bendersky, "From Cowards and subversives to Aggressors and Questionable Allies: US Army Perception of Zionism since World WW I," Journal of Israeli History, 25:1 (2006), 123-24.
[3]
Rivka Yadlin, Genuis Yahir Veosheq:Anti-Zionut ke-Anti-Yahadut be-Mitsraim (Jerusalem: Yad Ben-Zvi, 1988), 127.
[4]
Akhbar al-Yom (Cairo), Oct. 11, 1947. For background of the statement and its full translation see: David Barnett and Efraim Karsh, "Azzam's Genocidal Threat," Middle East Forum, Fall 2011, 85-88.
[5] "
Political Program for the Present Stage drawn up by the 12th PNC, Cairo, June 9, 1974," Journal of Palestine Studies, Summer 1974, 224-25.
[6]
Efraim Karsh, Arafat's War: the Man and his Battle for Israeli Conquest (New York: Grove, 2003).
[7]
As early as October 11, 1949 the prominent Egyptian politician Muhammad Salah al-Din, soon to become his country's foreign minister, wrote in the influential Egyptian daily al-Misri that "in demanding the restoration of the refugees to Palestine, the Arabs intend that they shall return as the masters of the homeland and not as slaves. More specifically, they intend to annihilate the state of Israel" (quoted in Israel's Foreign Ministry, Research Department, "Refugee Repatriation—A Danger to Israel's security," Sept. 4, 1951, Israel's State Archives, ISA, FM 2564/1.
[8]
Edward Said, The Question of Palestine (New York: Vintage, 1980), 12–13.
[9]
Edward Said, "My Right of Return," interview with Haaretz journalist Ari Shavit, Aug. 18, 2000.
[10]
Tony Judt, "Israel: The Alternative," New York Review of Books, Oct. 23, 2003.
[11]
The most infamous pogrom took place in the Polish town of Kielce, where on July 4, 1946, local mobs attacked surviving and returning Jews in the city after false rumors spread that Jews had abducted a Christian child whom they intended to kill for ritual purposes. The rioters killed at least 42 Jews and wounded approximately 50 more.
[12] "
Interview [by] Clare Hollingowith with Azzam Pasha, Mar. 23, 1948, ISA, S25/9020; Cairo to London, Jun. 4, 1948, FO 371/68527.
[13]
David Ben Gurion's Diary (Sde Boker), Jun. 2, 1949.
[14]
Daniel Pipes, "The Hell of Israel is Better than the Paradise of Arafat," Middle East Quarterly, Spring 2005, 43-50.
[15]
Yale Law School, the Avalon Project, "Hamas Covenant," Articles 11.
[16]
Robert Fisk, The Great War for Civilization: the Conquest of the Middle East (New York: Vintage, 2007).
[17]
Hillel C. Neuer, "The Struggle against Anti-Israel Bias at the U.N. Commission on Human Rights," Jerusalem Center for Public Affairs, No. 40, Jan. 1, 2006; "UN Wipes Israel Off the Map—Photos – Nov. 29, 2005, UN Day of Solidarity with the Palestinian People," eyeontheun.org/view.asp?l=21&p=142.
[18]
Edwin Black, "Ford Foundation Aided Groups Behind Biased Durban Parley," Forward, Oct. 17, 2003; Jerusalem Post, Sept. 2, 2001; Anne F. Bayefsky, "Terrorism and Racism: the Aftermath of Durban," Jerusalem Letter/Viewpoints, No. 468, Dec. 16, 2001(.jcpa.org/jl/vp468.htm); Irwin Cotler, "Durban's Troubling Legacy One Year Later: Twisting the Cause of International Human Rights Against the Jewish People," Jerusalem Issue Brief, Vol. 2, No. 5 (Aug. 20, 2002).
[19] "
Record of Conversation which the Prime Minister and Secretary of State had with the United States Ambassador on the 28th April 1948," FO 800/487.
[20]
For Banna's ideology and political career see: Hassan al-Banna: Shaheed (Karachi: International Islamic Publishers, 1981); Richard P. Mitchell, The Society of the Muslim Brothers (New York: Oxford University Press, 1993); Robert St. John, The Boss: The Story of Gamal Abdel Nasser (New York: McGraw Hill, 1960), 41-42.
[21]
Muhammad Amin Husseini, Haqa'iq an Qadiyat Filastin (Cairo: Maktab al-Hay'a al-Arabiyya al-Ulya li-Filastin, 2nd ed., 1956; Abdel Karim Umar, Mudhakkirat al-Hajj Muhammad Amin al-Husseini (Damascus: Ahali, 1999), pp. 107, 124-27.
[22]
See, for example, Fayez A. Sayegh, Zionist Colonialism in Palestine (Beirut: Palestine Liberation Organization Research Center, 1965).
[23] "
Tutu Condemns Israeli Apartheid," BBC News, Apr. 29, 2002.
[24]
Jimmy carter, Palestine: Peace Not Apartheid (New York: Simon & Schuster, 2006).
[25] "
Mairead Corrigan-Maguire: Stand Up to Israeli Apartheid," Stop de Landroof stopdebezetting.com/wereldpers/mairead-corrigan-maguire-stand…), accessed Mar. 19, 2012.
[26]
Palestine Royal Commission, Report. Presented to the Secretary of State for the Colonies in Parliament by Command of his Majesty, July 1937 (London: HMSO; rep. 1946), 93 (vii).
[27]
Vladimir Jabotinsky, The Jewish War Front (London: George Allen & Unwin, 1940), 216.
[28]
Ibid., 216-20.
[29]
David Ben-Gurion, Bama'araha (Tel Aviv: Mapai Publishing House, 1949), Vol. 4, Part 2, 265.
[30]
Hagana Commander-in-Chief to Brigade Commanders, "The Arabs Residing in the Enclaves," Mar. 24, 1948, Hagana Archiva (HA), 46/199z.
[31]
Statistical data in this article is mainly taken from Israel's Central Bureau of Statistics (.cbs.gov.il/reader/?MIval=cw_usr_view_Folder&ID=141). See also two articles by Amnon Rubinstein in Haaretz, Sept. 10, 2002 and Apr. 7, 2003.
[32]
David Polock, "What do the Arabs of East Jerusalem Really Want?" Jerusalem Center for Public Policy, Sept. 7, 2011.
[33]
Jeffrey Herf, "Convergence—the Classic Case: Nazi Germany, Anti-Semitism and Anti-Zionism during World War II," Journal of Israeli History, Vol. 25, No. 1 (March 2006), 75, 77-78.
[34]
Bendersky, "From Cowards and Subversives," 114-15, 118.
[35] "
Jews and Free Masons Controlled War on Iraq, Says No. 10 advisor," Daily Telegraph, Sept. 12, 2005.
[36]
John Mearsheimer and Stephen Walt, The Israel Lobby and U.S. Foreign Policy (Harvard University: John F. Kennedy School of Government, March 2006), 1.
[37]
Efraim Karsh, Neutrality and Small States (London: Routledge, 1988; reissued 2010), 70-72.
[38]
Irving Howe, "Vietnam and Israel," in Irving Howe and Carl Gershman (eds.), Israel, the Arabs and the Middle East (New York: Bantam Books, 1982), 343-44.
[39]
The Crisis of Zionism (New York: Times Books, 2012).
[40]
Efraim Karsh and Rory Miller, "Did Edward Said Really Speak Truth to Power?" Middle East Quarterly, Vol. 15, No. 1 (Winter 2008), 13-21.
[41]
Michael Kennedy, "rewriting History," Inquirer Magazine, Feb. 1, 1998, p. 12.
[42]
Thus, for example, Benny Morris (of Ben-Gurion University in Beersheba) admitted that in writing The Birth of the Palestinian Refugee Problem (1987), he had "no access to"—elsewhere he said he "was not aware of"—the voluminous documents in the archives of the specific Israeli institutions whose actions in 1948 formed the burden of his indictment: the Hagana underground organization and the Israel Defense Forces (IDF). See: Morris, "Revisiting the Palestinian Exodus of 1948," in Eugene Rogan and Avi Shlaim, The War for Palestine: Rewriting the History of 1948 (Cambridge: Cambridge University Press, 2001), 37.
[43]
Norman G. Finkelstein, The Holocaust Industry (London: Verso, 2003).

 

תגובות

העולם על פי קארש

מאמר זה של קארש מסביר היטב את מדוע הוא מלמד מחוץ למדינה.מאמר שכולו השטחה ורידוד הנושאים עליהם הוא כותב. לאנשים הרוצים לדעת את הרקע לסכסוך באזור הוא בונה סיפור עם דגש על המופתי ועל תמיכת הפלסטינים בנאצים כאילו זה הסיפור. באותה מידה יכול היסטוריון ערבי לבנות סיפורכיצד רצו הציונים לשלוט בכל ארץ ישראל איך רק במזל הפרידו הבריטים את עבר הירדן המזרחי מהמערבי והצילו אותו מציפורני הציונים איך לפי תורת השלבים הסכימו הציונים להצעת תוכנית פיל-1937- איך גירשו ערבים מהכלכלה- עבודה עברית- ולאחר קום המדינה להביא ציטוטים מכהנא וגנדי על טרנספר ולקנח בציטוטים מהספר תורת המלך של הרבנים. אותו היסטוריון יעלה אמנם נקודות נכונות אבל יצייר תמונה מעוותת. כנל גם קארש מהצד השני. אגב כדאי להזכיר שיש יהודים שקוראים לחיילי צהל נאצים צעירים מנוער הגבעות חלק מהחרדים הקיצונים.קארש חי באנגליה חושב שהוא עדיין במאה 19 רואה בעיני רוחו אנטישמיות בכל מקום ולא מתאמץ להזכר ש 90 אחוז מהיהודים בעולם חיים בישראל ובארצות הברית. באירופה אין כמעט קהילות גדולות-להוציא צרפת.יהדות אירופהשל המאה 19 היא אירוע מהעבר. אבל עיקר הבעייה במאמרו של קארש הוא ניתוקו מהמציאות בארץ. לו היה ישראלי גם עכשו שחי את המציאות בארץ היה מבין שאת הציבור בארץ מעסיקים שני נושאים עיקריים ולא ענייני אנטישמיות כלפי אותם יהודים שמתעקשים לחיות באירופה. נושא אחד הוא מה שמגדירים צדק חברתי על כל נגזרותיו והשני איך אפשר להמנע מפתרון המדינה האחת לשני עמים כלומר ישראל המשתרעת בין הים התיכון עד הירדן כאשר אוכלוסייתה היא חצי יהודיתת וחצי ערבית כלומר הפיכת ישראל לישראטין וחיסול החזון הציוני. קארש מנותק מזה ממשיך ללהג על אנטישמיות עולמית חושב שכולם טיפשים מתעלם מעמדת מנהיגי האיחוד האירופי שמצדדים בפתרון שתי מדינות עם הבטחת בטחונה של ישראל . קארש גם לא צפה בעימות הטלוויזיוני בין רומני לבין אובמה. באותו עימות ישראל הוזכרה 34 פעמים 33 פעמים יותר מכפי שהוזכרה אירופה 30 פעם יותר מכפי שהוזכרה אמריקה הלאטינית. שניהם אמרו שישראל היא בעלת הברית החשובה באיזור ויש להגן עליה בכל מחיר. אבל מה זה חשוב כי העולם על פי קארש אנטישמי יימח שמם של כל האנטישמיים...

וזה העולם עפ"י גיורא

אתה לא מתעייף?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק