אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סרח בת אשר – בכתב ובעל פה חלק א


התמונה של משה גנן
סרח בת אשר – בכתב ובעל פה - ציור מודליאני

מאת: שושנה גנן-רזנבאך (ז"ל) - 1973-74

מאמר במסגרת קוים לקדושים ולמקומות קדושה בעדות ישראל

רשם מכתב-יד של אשתו ז"ל, שושנה גנן,  ומעיזבונה -  – בעלה.

הקדמה

 אחת המטרות במאמר זה היתה לרכז כמה שיותר חומר על שרח בת אשר. המידע נאסף ממקורות  בכתב ובעל פה. הכוונה האחרת היא לנסות ולהביע השערות אחדות לגבי עצם ההופעה של דמות שרח בת אשר בהקשרים השונים  בעקבות החומר המובא בזה. המאמר ערוך באופן כרונולוגי על פי סדר הופעתה של סרח בכתב ובעל פה. פריטי הביבליוגרפיה  מוספרו במספר רץ וכשמצאתי לנכון ציינתי את מספר הערך הביבליוגרפי בגוף המאמר במקום הנכון והמתאים. שרח מופיעה במסורת הכתובה במגרת המקרא והמדרשים. לאחר הפסקה של כמה מאות שנים בהן היא כאילו שוקעת בתהום הנשייה, שרח צצה שוב וזוכה למעמד של אישה צדיקה בקרב יהודי פרס ולמקום קדוש על שמה. המחקר שנגע בעובדה מפליאה זו פסק שהיא חידתית ללא פיתרון. מגמתי בין השאר לנסות ולהבהיר תופעה זו.

 שרח בת אשר בתנ"ך

 שרח מופיעה בתנ"ך שלש פעמים, וזאת במסגרת רשימות גיניאולוגיות:

היא מוזכרת ברשימת הדור שירד למצרים: בראשית 46/1: "ואלה שמות ישראל הבאים מצרימה: בראשית 46/17: ובני אשר ימנה וישוה וישוי *ובריעה* וְסֶרַח אֲחוֹתָם.

היא מצויה  ברשימת אלה שעלו ממצרים כעבור 400 שנה: במדבר 26/4: ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים": במדבר 26/46: "ושם שרח בת אשר".

היא מופיעה ברשימה גניאולוגית של תולדות האנושות:דברי הימים א 7/30: "בני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה  ושרח אחותם".

כבר בתנ"ך   יש בהופעת שרח משום ייחוד, וזאת  מכמה טעמים, ובזאת טמונים הגרעין וההסבר   לדרך התפתחות דמותה במסורת המאוחרת למקרא.

לאחר עיון מתבלטות  מספר עובדות תמוהות:

שרה היא האישה היחידה המוזכרת בדור הנכדים של יעקב. אין לתאר שלא היו לו נכדות אחרות. במה זכתה לציון זה?

היא מופיעה ברשימת שמות יורדי מצרים וגם ברשימת העולים משם. מכאן שהיתה קיימת בין שני הדורות. אחרת למה הוזכרה? מצד אחר כיצד ייתכן שחיתה 400 שנה?

שרח מופיעה פעם כבת אשר, ופעם אחרת כאחות בני אשר. האם יש בכך משום רמז למעמדה הלא רגיל בקרב המשפחה?

עובדות טקסטואליות אלה אומרות דרשני וטעונות משמעויות למיניהן. יש בבלתי רגיל שבהן משום פוטנציאל רב להשתמעויות שונות ולכן לא מן הנמנע הוא, וגם לא מפתיע, שנארגו סביבן פרשנות ענפה. הפרשנות ריפדה את הופעת שרח בתנ"ך בקשת סיפורים תוך כדי מלוי פערים דרשני. ציון שמה במקרא התגלגל  וזכה לפיתוח סיפורי.

ברור שמוצא הפרשנות אינו עממי והפרשנות לא נולדה בקרב העם. הפרשנות ראשיתה אצל העוסקים בכתוב. המסורת אודות שרח אם כן יסודה אינו באמונה עממית אלא תחילתה רציונאלית והיא נבעה מתוך הצורך ליישר הידורים בכתוב. שורש מסורת זו במקור הכתוב הסתום. אנו עדים לתופעה שמסורת הפרשנות  שהתפתחה בין בכתב ובין בעל פה סביב הכתוב מצאה לה מהלכים במידה זו או אחרת בקרב העם והצמיחה אמונה עממית בתקופה מאוחרת יותר.

 

2. סרח בספרות הבתר-מקראית

 כאמור, התמוה בהופעתה של שרח בתנ"ך גירה את היצר הפרשני וגרם  להיוצרותו של  חומר במקורות הבתר-מקראיים  העוסק בשרח. הציון הגניאולוגי  התנ"כי  בצד הקשריו זכה לפיתוח סיפורי בתרגומים, בתלמודים, במדרשים וכו'.

בדמותה של שרח כפי שהיא מצטיירת בספרות זאת יש לעתים משום הסממנים המכשירים אותה למעמדה כאישה קדושה בתקופה מאוחרת יותר.

כפי שכבר נאמר, שורשה של דמות  שרח כאישה מיוחדת במינה  ארינו באמונה העממית. יחודיותיה   לא התפתחה בקרב העם  באפן עצמאי. הצורך ליישר הידורים בהקשרים המקראיים   שבהם היא מופיעה הצמניח חומר פרשני, וחומר ז\ה זכה לתפוצה  בקרב העם  ולטיפוח עממי והוא שהצמיח את האמונה העממית אודות שרח.

ילדותה של שרח

 שרח מוזכרת במקרא כאחות בני אשר והיא האישה היחידה הזוכה לציון שמה ברשימות הגיניאולוגיות  של צאצאי יעקב, למעט את דינה. הופעתה זו עוררה את הפעילות הפרשנית. הרמב"ן בפרושו אמר שאונקלוס מתרגם "ושום בת אחת (אשת) אשר שרח". כנראה שהיתה לפני הרמב"ו נוסחה שאינה קיימת לפנינו. בתרגום המצוי כיום נאמר "ושום בת אשר שרח".  על פי הרמב"ן  שרח לא היתה בת אשר. היו לאשר בנים זכרים אך שרח היתה בת יורשת כי היתה "בת אשתו ולא בתו והיא מוזכרת כבנות צלופחד. לו היתה  בת אשר עצמו לא היתה יורשת כי בנים זכרים  היו לו אבל היתה בת אשתו מאיש אחר". ובהמשך מפרש הרמב"ן שכיון שלא היתה בת אשר היא מצויינת כאחות בני אשר ולא כבתו.

כנראה שהמב"ן ידע את המסורת המופיעה בספר הישר פרשת וישב: "וילך אשר ויקח את עדון בת אפלל בן חדד בן ישמעאל לאישה ויביאנה ארצה כנען. ותמות עדון וילך אשר אל עבר הנהר ויקח את הדורה בת אבימאל בן עבר בן שם לו לאישה והנערה טובת מראה ובעלת שכל. ותהי למלכיאל בן עילם בן שם לאישה: ותלד הדורה למלכאיל בת ויקרא את שמה סרח. וימות מלכיאל אחרי כן  ותלך הדורה ותשב בית אביה. ויהי אחר מות אשר וילך ויקח את הדורה לאישה ויביאנה ארצה כנען. ויבא גם את סרח בתה עמה והיא בת שלש שנים ותגדל הנערה בבית יעקב. והנערה טובת מראה ותך בדרכי בני יעקב בקדושים לא חסרה דבר ויתן לה ה' חוכמה ושכל. ותהר הדורה אשת אשר ולד לו ימנה וישוה וישוי ובריעה בנים ארבעה".

סיפור זה מופיע בספר הישר כשהוא מנותק מהקשרו הפרשני ויש בו משום נופך עממי בציון  גילה של שרח בעת בואה לבית יעקב. כנראה מקורו בסיפור פרשנית עלומה שדרשה את המקרא  בדומה לרמב"ן. כבר בסיפור זה יש יסוד מתאים לייחודה של שרח  בתקופה מאוחרת יותר. הכוונה למוצאה הזר.נשים זרות שבאו לחיות בקרב העם היהודי זכו מאז ומתמיד למעמד מיוחד, כמוח רות ויעל. עלכל פנים במרחב העממי  לא זכה סיפור זה לתפוצה ולא טופח. היסוד הזה לא שבה את לב העם  ובהתאם לסקר סיפור זה אינו ידוע כלל. שלא כמו חומר כתוב אחר אודות שרח, לסיפור זה לא היה הד במסורת שבעל פה והוא נותר בכתוב, אך גם בתור כזה פעל את פעולתו ותרם  את תרומתו כמקור כתוב  לדמותה של שרח. האנשים קראו את המקור הכתוב הזה, אמנם  לא גלגלוהו בעל פה ולא עיבדוהו בדמיונם, אך במידה מסוימת, גם אם לא בצורה מודעת, משך הסיפור הכתוב תשומת לב ושימש מניע בהתהוות דמות שרח במרחב העממי.

 המעשים המיוחסים לשרח.

 המקורות הבתר-מקראים  מייחסים לשרח שורה של מעשים מסוימים. על פי אופיים  וקוויהם המשותפים  ניתן להבין את התפתחות הדמות בתקופה מאורחת יותר. בהמשך יהיה נסיון להבהיר  את המיוחד במעשים המיוחסים לשרח.

ב1. שרח מזהה את הגואל

בשמות רבה פרשה ה סימן יג נאמר: "ויאמן העם. עשו כמו שאמר הקב"ה (שם ג, יח) ושמעו לקולך. יכול לא האמינו עד שראו האותות? לא, אלא: וישמעו כי פקד ה' על השמועה  האמינו  ולא על ראית האותות. ובמה האמינו? על סימן הפקידה שאמר להם, שכך היתה מסורת בידם מיעקב, שיעקב מסר הסוד ליוסף ויוסף לאחיו ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח ועדין היתה היא קימת וכך אמר לה: כל גואל שיבוא ויאמר לבני (שם, שם טז) פקד פקדתי אתכם הוא גואל של אמת. כיון שבא משה ואמר פקד פקדתי אתכם מיד ויאמן העם. במה האמינו, כי שמעו הפקודה. הדא הוא דכתיב: כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את עונים ויקדו וישתחוו. ויקדו על הפקידה וישתחוו על כי ראה את עונים.

על פי מקור זה שרח מזהה את הגואל האמיתי. יכולתה זו באה לה כיון שהיתה לה אינפורמציה קדומה שלא היתה ידועה לאחרים. המיוחד שבה שהיא האריכה שנים מעבר לטבעי ולכן היה לה מידע שאיפשר לה לעשות את אשר נבצר מאנשים אחרים כיון שלא האריכו ימים כמוה ולכן לא יכולים היו לדעת את אשר היא  ידעה. יש לציין אם כן שפרט לאריכות ימיה אין במעשה זה המיוחס לה משום כשרון על טבעי.  יכולה לזהות את הגואל נובעת מידיעה שהיתה לה ב גלל תכונתה הפלאית להאריך ימים ולכן היו לה כלים לדעת את אשר בני הדור החדש לא יכולים היו לדעת. כמו כן יש לשים  לב להקשר הלאומי של מעשה זה. גם מעשה זה לא זכה להד עממי ולתפוצה בקרב העם.

נוסחה אחרת בהירה יותר של סיפור זה נמצאת בתנחומא קטז/1:

"ואשר בו יעקב מסר סוד הגאלה לסרח בת אשר וכשבא משה  ואהרון אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם הלכו זקני ישראל אצל זקנתן סרח בת אשר ואמרו לה: בא איש ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם אין באותות הללו ממש. אמרו לה והלא אמר לנו פקד פקדתי אתכם. אמרה להם הוא האיש שעתיד לגאול את ישראל ממצרים שכך שמעי מאבא...שנאמר פקד פקדתי אתכם. מיד האמינו העם באלקים ובמשה, שנאמר ויאמן העם וישמעו פקד ה' את בני  ישראל".

 

2ב. שרח מספרת על יציאת מצרים

מעשה דומה בקויו למעשה זהוי הגואל  מופיע בפסיקתא דרב כהנא  י, קיז: "ר יוחנן הוה יתיב ודרש, כיצד היו המים עשויים לשיראל לחומה, כאילין קינקלייא. אדיקת שרח  בת אשר ואמרת תמן הוינא ולא הוון כאילין איפומטא".

 ר' יוחנן היה יושב ודורש כיצד היו המים לישראל כחומה. כמו שבכה. הגיבה שרה בת אשר ואמרה, הייתי שם ולא היה אלא כמו עששית.

גם במקור זה, בדומה  לקודם, לשרח אינפורמציה על העבר הרחוק. הפלא ה וא בכך ששרח קיימת גם בתקופת ר' יוחנן,  אך יכולתה להעיד על יציאת מצרים אינה נובעת  מכך שֶׁנֵחָנָה בכוח על טבעי  לדעת דברים, אלא מכך שהיא קיימת תמיד והיתה נוכחת גם ביציאת מצרים. תכונתה זו  להיות חווה תמיד היא פלאית וחורגת מגדר הטבע,  אך המעשה שעשתה בעזרת תכונה זו המעשה כשלעצמו אינו מיוחד במינו. לפנינו תופעה של דמות  שלה כושר פלאי להיות קיימת תמיד אך מה שהיא מסוגלת לעשות בזכות תכונה זו היא רק להעיד על העבר הרחוק. גם סיפור זה אינו רווח בקרב העם, וגם לו מש מעות במישור הלאומי.

 

ב3. שרח מעידה  על מקום המצאות ארונו של יוסף.

 שרח היתה היחידה שיכולה היתה לספר למשה היכן קבור יוסף.  ידיעתה זו שוב נובעת מכך שהאריכה ימים וידעה דבר שנסתר מהדור המאוחר. גם למעשה זה משמעות לאומית שכן אי אפשר היה לצאת את מצרים מבלי להעלות את עצמות יוסף, מאחר ויוסף השביע שיש לעשות כך. סיפור זה מופיע בכמה מקורות קדומים ומאוחרים.

בתלמוד הבבלי סוטה 13/1¨" ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור. אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו דור. הלך משה אצלה. אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצרים, וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו..."

נוסחא דומה ביותר מצויה היתה במכילתא בשלח, פתיחתא 24/2 – 24/1: "ומשה מהיכן היה יודע היכן היה יוסף קבור. אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור   והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת ושקעוהו בתוך הנילוס".

בדברים רבא פרשה 11 סימן ה' נאמר: " ולמה זכה משה שהקדוש ברוך הוא נתעסק עמו אלא בשעה שירד למצרים והגיעה  גאולתן של ישראל, כל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה מסבב את העיר ויגע שלשה ימים ושלשה לילות למצוא  ארונו של יוסף  שלא היו יכולים לצאת ממצרים וחוץ מיוסף. למה שכך נשבע להן בשבועה לפני מותו. שנאמר...משנתיגע הרבה פגעה בו  סגולה וראתה משה שהיה עיף מן היגיעה. אמרה לו אדוני  משה למה אתה עיף? אמר לה¨שלשה ימים ושלשה ליללות סבבתי את העיר למצוא ארונו של  יוסף ואין אני מוצא אותו. אמרה לו: בוא עמי וארך היכן הוא. הולכה אותו לנחל, אמרה לו: במקום זה עשו ארון של חמש מאות ככרים והשליכוהו בתוך הנחל החרטומים והאשפים. וכך אמרה לפרעה: רצונך לשא תצא אמה זו מכאן לעולם  העצמות של יוסף אם לא ימצאו אותן, עד עולם אינם יכולים לצאת.

נוסחה זו היא עממית מאד. מופיעים בה השילוש, הדיאלוג. במקום שרה ישנה סגולה, הכוונה היא כנראה לאשת סגולה, אישה מיוחדת במינה שלה קשר עם השלטונות. ההקשר הרציונלי  של שרח שידעה על קבורת יוסף כיון שהאריכה ימים נעלם, והמוטיב העל טבעי חודד והוחרף. ישנה אישה שיודעת ידיעה פלאית לא מוסברת את אשר משה אינו יודע.

מעשה סרח וארון יוסף אינו רווח היום בעל פה. כנראה שהסיפור חי חיים קצרים בעם לאחר שהגיע אליו מהכתוב והתגלגל במקצת בעל פה ועוצב בצורה בה הוא מופיע בדברים רבה שהוא כידוע מדרש מאוחר.

 בשמות רב לעומת זאת מופיע המעשה בקיצור ללא הנופך העממי: פרשה כת סימן יט: ומנין היה משה יודע היכן היה יוסף קבור. יש אומרים סרח בת אשר הראתה אותו והיה קבור בנילוס".

 

ב4: שרח מודיעה ליעקב שיוסף חי

 עובדה היא ששרח נזכרת בדור שירד למצרים ובדור שחזר ממצרים. ענין זה היה תמוה ואמר דרשני והיו נסיונות פרשניים להסבירו. נאמר בסדר עולם רבה ט/יט: "סרח בת אשר היתה מבאי מצרים ויוצאיה.  מבאי מצרים דכתיב: וסרח אחותם ומבאי הארץ שנאמר ושם בת אשר סרח. כלומר כשיצאה ממצרים אי אפשר היה להזכירה עם אחיה כי הם כבר לא היו בחיים".

רש"י בפירושו לבמדבר אומר: "ושם בת אשר שרח. לפי שהיתה קיימת בחיים מצאה כאן".

היות ולפי המקרא שרח האריכה ימים היה צורך להסביר במה זכתה לכך ולכן בא סיפור מסוים אודותיה למלא את הפער וכך נתהוותה המסורת בענין נצחיותה של סרח.

ספר הישר פרשת ויגש: "ויבואו עד גבול הארץ וימרו איש אל רעהו מה נעשה בדבר הזה לפני אבינו". כי אם נבוא אליו פתאום ונגיד לו הדבר ונבהל מד מדברינו ולא יאבה לשמוע אלינו. וילכו להם עד קרבם אל בתיהם וימצאו את סרח בת אשר יוצאת לקראתם והנערה טובה עד מאד וחכמה ויודעת נגן בכינור. ויקראו אליה ותבוא אליהם ותשק להם ויקחוה ויתנו לה כנור אחד לאמור: בואי נא לפני אבינו וישבה לפניו. הכי בכינור מדברת ואומרת כדברים האלה לאמור. ויצוו אותה ללכת אל ביתם ותקח הכינור ותמהר  והלך לפניהם ותבוא ותשב לפני יעקב. והיטב הכינור ותנגן ותאמר בנועם דבריה יוסף דודי חי הוא וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ולא מת והוסף ותנגן ותדבר  כדברים  האלה  וישמע יעקב את דבריה ויערב לו. וישמע עוד בדברה פעמיים  ושלש ותבוא השמחה בלב יעקב מנועם דבריה ותהי עליו רוח אלהים ויידע כי כל דבריה נכונים. ויברך  יעקב את סרח  בדברה את הדברים האלה לפניו  ויאמר אליה: בתי אל ימשול מות בך עד עולם כי החיית רוחי. אך דברי נא עוד לפני כאשר דיברת כי שמחתנו בכל דבריך. ותוסף ותנגן כדברים האלה ויעקב שומע ויערב לו וישמח ותהי עליו רוח אלהים.

עיבוד ספרותי של הנושא קיים אצל תומס מאן ב"יוסף ואחיו". בגלל הדמיון לספר הישר יש להניח שמאן השתמש  בספר הישר כבמקור.

מסורת זאת בענין שרח שזכתה להיכנס לגן העדן בחייה ומכאן שלא מתה וחיה חיי  נצח קיימת גם בתרגום יונתן בן עוזיאל לבראשית ובמדבר. גם בתרגום זכתה לכך כיון שבישרה ליעקב שיוסף קיים.

נוסחה אחרת, מקוצרת, פחות מפורטת ופחות ספרותית קיימת במדרש הגדול ויגש מה/כו: "ויגידו לו לאמור: עוד יוסף חי. רבנן אמרי: אמרו אם אנו אומרין לו תחילה יוסף קיים שמא תפרח נשמתו. מה עשו? אמרו לשרח בת אשר לכי אמרי לאבינו יעקב שיוסף קיים והוא במצרים.  מה עשת. המתינה לו עד שהוא עומד בתפלה ואמרה בלשון תימה יוסף במצרים יולדו לו על ברכים  מנשה ואפרים".  שכטר טוען שדיבורה  הנו שריד מפיוט עתיק בגלל החרוז. "פג לבו כשהוא עומד בתפילה. כיון שהשלים ראה העגלות ותחי רוח יעקב אביהם".

מסורת זאת קיימת גם באלפבית דבן סירא 28/2 :  "ויש אומרים אנשים מבני אדם נכנסו בחיים בגן עדן, אמר לו מי הם, אמר לו...וסרח בת אשר ...אמר לו ספר לי למה נמלטו אלה ממלאך המות. אמר לו אני אספר לך:...סרח בת אשר בעבור שאמרה ליעקב יוסף חי, אמר לה הפה שבישרנו על יוסף שהוא חי לא יטעם טעם מות".

יש לציין שנצחיותה של שרח שבתה את לב העם.עד היום ידועה שרח כנצחית שלא מתה וגם הסיבה ידועה: כיון שהודיעה ליעקב שיוסף חי  ויעקב בֵּרְכָהּ. מלבד אליהו שעלה בסערה השמימה ולא מת, שרח היא הדמות היהודית היחידה שלא מתה. כשם שעובדת חיי הנצח פִתְּחָה את דמותו של אליהו כפי שֶׁפִּתְּחָה,  כך בצורה זו או אחרת, בגלל אותה סיבה, התפתחה דמותה של שרח.

 

ב5. שרח היא האשה החכמה המייעצת לכרות את ראש שבע בן בכרי.

 

במספר מקורות מזוהה שרח כאישה החכמה שיעצה לאנשי אבל בית מעכה לכרות את ראש הבוגד שבע בן  בכרי וכך הצילה את העיר מידי יואב. ההקשר שוב לאומי. מאחר ושרח קיימת תמיד והיא מקובלת כבעלת תושיה ודואגת לכלל היא זוהתה  במסורה עם אישה חכמה זו. בפרשה  זו מצוי פסוק סתום "אנכי שלומי אמוני ישראל ", שמואל ב  כ/19 והיה צרך להסבירו והפרשנות הגיעה למסקנה שהיתה זו  שרח שהשליה את מנין   בני ישראל בצאתם ממצרים.  פרשת שבע בן  בכרי והאישה החכמה שהיא שרח מופיעה במספר מקורות: בראשית רבה צד סימן ט, קוהלת רבה פרשה ט סימן ב, מדרש שמואל פרשה לב , אגדת בראשית פרק כב. כמו כן  מצויה מסורת זאת בתרגום יונתן בן עוזיאל לבראשית, במדרש הגדול ובמדרש שכל טוב. מעשה זה אינו ידוע במסורת שבעל פה.

יש לציין שבאנציקלופדיה מסדה בערך סרח נאמר ששרח מזוהה  עם האישה מתקוע שבאה אל דוד בשם יואב בענין אבשלום. כנראה זו טעות שכן אין לכך כך מקורות.

לסיכום, על פי הספרות הבתר-מקראית תכונתה העל-טבעית היחידה של שרח היא נצחיותה. תכונה זו אינה מעניקה לשרח אלא את היכולת  להעיד על העבר הרחוק. אין בכוחה של שרח לפעול באופן על-טבעי ויכולתה להופיע בכל דור ולהעיד על העבר הרחוק עוברת לחום הטבעי והציונלי בהנמקה של נצחיותה. כלומר תכונתה היא על טבעית אך פעולותיה בתוקף תכונתה זו היא טבעית ואינה חורגת. בהתאם לחומר, שרח היא אישה מן השורה בעלת סגולות אנושיות אך לא בלי טבעיות : יפה, טובה,  חכמה, מוסרית,  בעלת תושיה, יודעת לנגן ובעלת מודעות לאומית ודואגת לכלל. קוים אלה הם המשפיעים על עיצוב דמותה של שרח בתקופה היותר מאוחרת – שכן העם ינק  מהספרות הבתר-מקראית כשם שינק  מהמקרא. הספרות התלמודית לא טיפחה את שרח כאישה כאישה צדיקה בעלת יכולת פלאית. בעקבות כך דמותה של שרח לא זכתה למהלכים מיוחדים בקרב העם. לעומת אליהו שעליו נאמר במקרא בפירוש שעלה בסערה השמימה וכו', הרי ששרח  רק נזכרת במקרא ותו לא. נצחיותה מצויה באגדה, במדרשים שלא היו נפוצים כמו המקרא.  לכן התפתח אליהו בקרב העם בממדים חבים שהתפתח, ולו שרח התפתחה באופן מוגבל בהתאם למידה המצומצמת שנגזרה לה בספות הכתובה.

מתוך החומר הכתוב האגדה היחידה שזכתה להד והשתרשה  בקרב אלה שידעו  אותה היא שזו בענין נצחיותה של שרח וכניסתה לגן העדן בחייה.  אגדה זו נפוצה בקרב העדות במידה זו או אחרת והיא שימשה יסוד למעמד לו זכתה שרח, מעמד של אישה צדיקה, בקרב יהודי פרס, כפי שנראה להלן.

 שרח בת אשר בספרות בתר- תלמודית מדרשית.

 באבאי  בן לוטף.

 לאחר תקופת ספרות התלמוד והמדרשים המסתיימת  במאה ה-13 בערך חלה הפסקה של כ-400 שנים ושרח בת אשר נעלמה כלא היתה  מהחומר הכתוב.  והנה במאה ה-17 הייא צצה שוב ומופיעה ביצירתו של בבאי בן לוטף, משורר יהודי פרסי שחי בראשית המאה ה-17 בכאשאן. ביצירתו "כאתב אנוסי" מתאר המשורר ב-83 פרקים את תקופתו 1617-1656. בפרק 7 של הכרוניקה  מוזכר מקום קדוש על שם שרח בת אשר.  המקום על שמה חוזר ונשנה  בכרוניקה מספר פעמים. בהתאם לכתוב זה היה המקום הקדוש על שם שרח בת שרח בת אשר מקובל כמקום מקלט ליהודים בעת רדיפותיהם. הכרוניקה מעידה שיהודי פרס היו רגילים   לקבץ נדבות  כדי לטפח את המקום  וכי היו תלונות על המחיר הגבוה שנדרש עבור הכניסה למקום ועל כך שלעתים הכסף הכסף נוצל שלא כראוי. לפי  הכרוניקה החש במקום פלא. שאח עבאס ראה משהו בלתי ידוע שגרם לו לבטל את אות הקלון שנגזר על היהודים. הופעתו של מקום לכבוד שרח במקור כתוב זה היא חידתית בגלל היותה פתאומית, לפחות בראיה ראשונה,  ויהיה נסיון כלשהו לפענח את התופעה.

בעוד שהמסורת הבתר-מקראית היא מסורת שבכתב  והיא אחידה למדי, פרט למסורת במדרש שֵׂכֶל טוב מקום בו נאמר ששרח בת אשר אינה נצחית אלא התקיימה רק עד מלכות בית דוד ועד בכלל, מתברר שהמסורת המופיעה בכרוניקה היא מסורת עממית טהורה.  במקור הכתוב שָׂם המשורר  אגדה שֶׁרָוְחָה סביבו בעל פה והעלה הווי של תקופתו. האגדה קשורה במקום שהרשומה בכרוניקה נפוצה עד היום בעל פה בקרב יהודי פרס במספר ואריאציות.  מצד אחד יצירתו של המשורר מעולם לא הודפסה במקורה ובשלמותה. הכרוניקה קיימת במספר כתבי יד. חלקים ממנה תורגמו לצרפתית  בכתב עת  וכן הופיעה תמצית  בצרפתית באותו כתב עת והתמצית פורסמה בנפרד. ברור שהאנשים היודעים את האגדה קיבלוה דרך המסורת שבעל פה כי לא הייתה להם גישה למקורות הכתובים. ריבוי הנוסחאות והגרסאות,  נדירות החומר בכתב  והגישה הקשה אליו, כל אלה מעידים  על מסורת עממית  אודות שרח  שטופחה אצל יהודים בפרס. שרח זכתה אם כן בקרב יהודי פרס למעמד של אישה צדיקה שלה מקום על שמה ולו משמעות בחיי הכלל.

 שרח בספרי מסעות.

 

עד כמה שידוע הרי שלאחר המאה ה-17    שרח בת אשר מופיעה   במסורת הכתובה רק בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 כאישה צדיקה שעל שמה מקום בפרס.

נוסעים מימי הביניים כגון בנימין מטודלה שעבר באיספהן ב-1170 אינם מזכירים מקום על שמה של שרח בקרבת איספהאן.  לעובדה זו השלכות    לגבי הזמן בו יוחס המקום לראשונה לשרח בת אשר.

כאמור מספר דיווחי מסעות  מאוחרים מספרים על המקום. יש לציין שהחור במקורות השונים אחיד למדי  וחוזר על עצמו.

חנינא מזרחי בן איספהן העלה זיכרונות  על הכתב  ובין השאר  כתב גם על המקום על שם שרח.

הרב יחיאל פישל שליח צפת ביקר במקום במחצית המאה ה-19.

הרב רפאל חיים הכהן היה שם ב-1885.

מ. קונפינו על המקום בעת שהותו שם ב-1902.

3) ארנסט הרצפלד היה שם ב-1923.

4) יצחק בן צבי ביקר במקום ב-1935.

5) אברהם יעקב  בְּרָוֶר סייר באיספהאן  במסגרת תכנית מסעות ענפה בסוף 1935 ובתחילת 1936.

מדווחי הנוסעים  שבכתב ומהחומר שנאסף בעל פה ניתן לקבל תמונה מסוימת אודות המקום וההווי שסביבו.

 

שרח במסורת שבעל פה. תפוצת המסורת שבעל פה.

 לפי דברי יצחק בן צבי, שרח בת אשר ידועה בכלח ארצות המזרח ובכל ארצות המזרח יש בבתי הכנסת קופות על שמה.  האמת היא  שקביעות כאלה אינן מדויקות כל עיקר. על פי סקר בעל פה  מתברר שאפילו בבתי כנסת באיספהאן עצמה לא היו קופות לכבודה של שרח ושמה של שרח ידוע בכל ארצות המזרח רק במידה מוגבלת לא כאישה צדיקה אלא כדמות מהמסורת הכתובה. בעוד שאצל יוצאי אשכנז לעתים אין יודעים מי זאת, הרי שהגברים מבין יוצאי המזרח יודעים ששרח היא נכדתו של יעקב שנכנסה לגן העדן בעיניים פקוחות. עובדות אלה נחרתו בקרב אנשי בספר בעקבות המסורת הכתובה ואלו הנשים שאינן קוראות  אינן יודעות על שרח דבר. זהו המצב בענין שרח אצל יהדות המזרח בכלל ואלו בפרס שרח ידועה  לכל יהודי באשר הוא. בפרס היא מוכרת בזכות המסורת על פה שנטלה את הדמות מהמסורת הכתובה וטיפחה אותה על ידי הדמיון העממי.  המסורת המציגה  את שרח כאישה צדיקה ופועלת שנתגלתה בקרבת איספהאן ונעלמה במערה  היא מסורת  יהודית עממית מקומית של יהודי פרס. מסורת זו זרה ליהודים מחוץ לפרס. היא מוכרת במקצת ליהודי אפגניסטן. כנראה  שיהודי איספהאן שגלו לאפגניסטן   בתקופות של רדיפות הביאו עמם  מסורת זאת.

סרח בת אשר היתה קיימת במסורת הכתובה  ומסיבות שונות שעוד נדון בהן בהמשך אומצה  על ידי המסורת העממית דוקאט אצל יהודי פרס. בכל אזור ואזור בפרס היא מוכרת כצדיקה מסתורית שהתגלתה ונעלמה במערה בקרבת איספהאן.  מצד אחר האגדה המסוימת  הרווחות אודות שרח ושאח עבאס ידועה רק ליהודי איספהאן  או לאחרים  שביקרו במקום ושמעו במקרה את האגדה מפי שומר המקום.  יהודי יזד הקרובה ביותר לאיספהאן   אינם יודעים אגדה זאת. היהודים מחוץ לאיספהאן  טוענים ששרח התגוררה באספאהן ונעלמה והם מספרים את האגדה המסוימת. יש מבין יהודי איספהאן  הטוענים שראוה בתקופות מאוחריות יותר שכן שבה והתגלתה חליפות.

לסיכום, שרח ידועה במסורת בעיקר בקרב יהדות המזרח כאישה נצחית. בפרס טופחה על  ידי הדמיון העממי של יהודי המקום והפכה לאישה צדיקה שרירה וקיימת. מסורת זו  מוצאה אצל יהודי איספהאן והם מחזיקים במסורת של אגדה מסוימת אודות שרח ושאח עבאס שלא התפשטה  כמעט מעבר לאיספהאן.

 

האגדה אודות שרח ושאח אבעס

 האגדה המסוימת אודות שרח ושאח עבאס רווחת עד היום בעל פה בקרב אחדים מיוצאי פרס. רשמתי שתי נוסחאות  עיקריות וכן הבאתי נוסחאות מקבילות שמצאתי בכתב.

 ב1. שאח  יבאס  והאילה שנעלמה.

 מפי זקן יוצא איספהאן המתגורר עתה בשכונת הבוכרים:

"בזמן הגלות שבטי יהודה ושבטי אשר הלכו בפרס. היה מלך פרס שאח עבאס שונא ישראל. הלך שם וראה נסים ונפלאות. שאח עבאס היה שונא, שונא ישראל. אחר כך יבוא, כמוט אומרים אני לא יודע מלאך או שטן, ההוא מן ההם כמו  אחד איל, איל. היה הולך אחריו הולך שמה. פתאום אין מישהו. (אני שואלת: ומי היה האיל הזה?) איזה מלאך אני אומר. פתאום הוא נעלם.  רואה נעלם. הלך שמה. היה מערה. הלך למערה. רואה נעלם אין מישהו".

 גירסה שונה מפי אורה רבי יוצאת טהרן. היא בשנות ה-30. ביקרה במקום פעם אחת.  את האגדה שמעה מפי שוער מוסלמי  של המקום: "המלך היה שם, אחד המלכים. המלך רצה לעשות ציד. ראה שם אילה והתחיל לרדוף אחריו  והאילה נעלמה  והמלך חשב שהמקום הזה הוא קדוש והאילה בטח מהנשמות הטהורות ובמקום הזה צריכים לעשות מקום לתפילה".

גלית חזן רוקם ביקרה במקום ב-1972 ורשמה גרסה מפי בעל חנות  שטיחים אוריינט בטהרן שמוצאו מאיספהאן. הסיפור סופר באנגלית ואני מתרגמת לעברית:

"מספרים שבתקופת עבאס הגדול  שהיה אחד המלכים הגדולים בפרס היה רגיל לצוד באזור הזה והוא רדף אחרי אילה  והגיע לאזור שהוא עתה אזור המקום הקדוש על שם על שם שרח והאילה נעלמה. הוא לא יכול היה למצאה ואז שאל מהו מקום   זה ויהודי ענה לו שזה המקום שבו עברה שרח בת אשר לפני אלפיים שנה ושאח עבאס האמין לכך והעניק מאות קילומטרים של אדמה על שמה של שר בת אשר והמסמך עדין קיים".

 אצל בבאי בן לוטף בכרוניקה רשומה האגדה. החומר תורגם לעברית מהתמצית הפרפרזית הצרפתית של בכר.

"נכנסת אפיזודה על חיי שא עבאס הראשון: הנסיך הזה הלך יום אחד לצוד עם האמירים והם צדו הרבה ציד. כשהגיעו לקבר של שרח בת אשר הם ראו אילה בעלת ממדים בלתי רגילים שהופיעה ונעלמה חליפות. השאח ציוה  לתפסה בחיים, אבל היא נעלמה מהירה כרוח.  השאח הלך אז ברגל עד המאוזוליאום  של הקדושה. הוא ראה זקן שם יהודי  עני משיראז  שהיה לפנים צורף  ושהוא היה ממונה על ההשגחה במקום הקדוש. כשביקשו מהזקן למסור את האילה שהתחבאה שם הזקן אמר שלא ראה שום אילה. אחר כך לבקשתו של השאח הוא נותן לו  אינפורמציה על הקשר הידוע כמקום עליה לרגל. השאח התוודע לזקן  וביקש להכניסו לפנים הקבר. אבל רק נכנס לקבר הוא נתקף חרדה והוא מיהר לעלות לסוס ולחזור מהר לעיר.  

הוא ציוה על מנהיגי  היהודים להתאסף למחרת בבוקר...הם הגיעו  לכיכר ציבורית היכן שהשאח אמור היה לעבור. כשהם ראוהו, בירכוהו ואיחלו לו אושר. הוא אמר להם שאין להם מה לפחד  ושהוא רוצה להרחיק  מהם כל דיכוי והוא קרע את המצנפת של אבו חסן. הוא הרשה להם לשלוח  לכל מקום שליחים ולאסוף כסף בשביל הקבר כמום עליה לרגל והוא אמר שילכו ביום השני , שיצומו ושילכו לשם ויתפללו למענו. הקהילה היהודית קיימה זאת וביום השני  כולם צמו, ק'טנים וגדולים והלכו לקבל והתפללו למען השאח. השאח הראה להם יחסו הטוב. הוא הזמינם לארוחה וביטל את מצנפת הקלון ואיפשר להם לקיים את הדת בחופשיות. הוא הלך בדרך החוק ומילא את בקשות היהודים".

אצל חנינא מזרחי בספרו יהודי פרס גם כן מופיעה אגדה זאת: " באחד הימים יצא שאח עבאס בלוית שריו לצוד ציד. ליד מצבת שרח בת אשר נגלתה אליהם אילה יפה  בגודל בלתי רגיל. ציוה השאח לצודה אך היא נעלמה תמיד.  נפגש ליד המצבה ביהודי זקן שומר המקום ודרש ממנו למסור מיד את האילה שנמלטה לשם. אולם הזקן לא ראה כל אילה. נכנס  השאח פנימה אך טרם הספיק  לראות דבר-מה  נפלו עליו אימה ופחד .  מיהר השאח אל סוסו ושב בחיפזון העירה. למחרת היום  הזמין אליו את ראשי העדה והבטיח להם לשכלל את מצבת שרח בת אשר אך דרש מהם  להכריז צום כללי ביום השני הא ולהשתטח על מצבת הקדושה ולהתפלל בעדו. היהודים עשו כן. ערך להם המלך משתה, ביטל את כובע הקלון והתיר להם לעבוד לאלוהיהם על פי תורת משה".

לפנינו חמש גירסאות של נוסחה אחת. ברור שהגירסה העממית ביתור היא זו של הזקן מאיספהן. בולט בה קצב פנימי הנוצר על ידי חזרה מילולית וחבל שאין להכיר על פי הכתב את האינטונציות. האינטונציה מגבירה את תחושת הקצב הפנימי. האילה המופיעה  בגירסה זו  היא מטמורפוזה של שד או מלאך ויש פה דגש על היעלמותה המסתורית. בכל אלה יש מן הנופך העממי הטהור ומהנטיה לטפח כל פלא.

הגירסה של אורה רבי אינה עממית אלא מתוחכמת. ישנה פה פרשנות אישית שהאילה היא מן הנשמות הטהורות  ובשיחה בהמשך אומרת אורה שהמופלא הוא בכך שהאילה נעלמה והמשמעות  היא  בכך שכוח אלהי גרם  לה להנצל מהציד. לדעתה של אורה  אגדה זו היא מוסלמית ונוצרה על ידי המוסלמים  כדי להגביר את האמונה במקום על ידי הפלא שהתרחש בו.  האגדה באה להעיד שכוח אלהי שורה על  המקום והאל שומר בו על יצוריו. לדבריה נולדה האגדה לאחר שהמקום היה מקודש ליהודים כיון ששרח בת אשר היתה גרה שם  תקופה מסוימת  במקום צנוע וכיון שהיתה נכדתו של יעקב והיתה נצחית פותח המקום על ידי יהודים לאחר ששרח עזבה ונעלמה. ישנה אפשרות אחת של הסבר מהות האגדה. בהמשך נראה אפשרויות אחרות.

הגירסה שנרשמה על ידי גלית חזן רוקם דומה לזו של אורה בכך שגם לפיה המקום קדוש ליהודים כי שרח נמצאה בו פעם, או עברה. אלא שבגירסה זו התרחש פלא היעלמות האילה בזכות ייחודו של המקום, וייחודו של המקום הוא בכך ששרח עברה בו. גם לפי גירסה זו מתברר  שהמקום היה מקובל על  היהודים  כמקום קדוש, זה שנים לפני שהתרחש מעשה השאח, והשאח מיסד את המקום. בניגוד לגירסה של אורה שמבחינה סיפורית אין בה כל קשר בין שרח לענין היעלמות האילה, הרי שבגירסה של גלית יש קשר אורגני בין נוכחות שרח לבין הילעמות האילה.  קשר זה בא לידי ביטוי בפרשנות של אורה לאגדה אך לא באגדה עצמה כפי שסופרה על ידה.

האגדה המצויה בכרוניקה קיבלה פיתוח סיפורי  ומשמעות הסטורית אקטואלית. גם לפיה המקום כבר מקובל על היהודים כמקום קדוש. האגדה אינה מסבירה  מה ראה השאח כשהיה ....ובכך עיבודה הספרותי,   שכן לו היתה זו נוסחה עממית הרי הריע שהדמיון היה מרבה לתאר מומנט זה. [טקסט לא ברור].  ההתאפקות הזאת היא גילוי ספרותי טהור. 

האגדה מסבירה שבעקבות המאורע   בוטל  אות הקלון והשאח היה טוב ליהודים. אין לכך הוכחות היסטוריות. ידוע שבתחילת  שלטונו היה טוב ליהודים אך בהמשך התגברו הרדיפות  והוצאו מיני חוקים  מגבילים ואין  כל הוכחה להרפייה כפי שמספרת האגדה.  ייתכן שהאגדה נוצרה בניגוד לדעתה של אורה דווקא על ידי היהודים כדי להביע משאלה כמוסה ורצון לגאולה ושיפור המצב. כפי שנראה  בהמשך כמובן שזו אינה אגדה יהודית אך  ישנה אפשרות שנשאלה על ידי היהודים כדי לבטא צרכיהם ורצונם  להכניע את השאח המציק  ולרככו לטובתם.

ברור שחנינא מזרחי כתב את גרסתו כעיבוד משלו לגירסה   לגרסתו של באבי בן לוטף. חנינא מזרחי  איש ספר קרא כנראה  את הגירסה בתרגום הצרפתי. גרסתו דומה מדי לזו שבכרוניקה ולא יתכן  שרשמה משמיעה.

מעניין לציין  שאישה מיזד שאינה מכירה את סיפור האילה  אומרת שהמקום הוקדש לשרח כיון  שעברה בו יונה ירוק בהופעת יונה ירוקה   ויש מן הנדיר והפלאי בהופעת יונה ירוקה.  לא  מצאתי לכך מקבילות לא בכתב ולא בעל פה.

המכנה המשותף הבולט  לכל הגירסאות הוא בכך שאין קשר  ישיר בין האילה לבין שרה. יש לשים לב להופעת  היהודי הזקן שאינו יודע דבר על האילה  ... [טקסט משובש] כן יש לשים לב  שנאמר בכמה גירסאות שייחודה של האילה בממדיה הלא רגילים.

 

המשך וביבליוגרפיה בחלק ב

 

תגובות

יש פה סתירה

איך זה יכול להיות שאותה הדמות חיה על פני כמה דורות? אולי מדובר במלאך? מה מקור השם סרח? בטח זה לקוח ממשהו
התמונה של יהודית מליק שירן

סיפור עממי המבוסס על אגדה

אני לא מוצאת שיש סתירה, אני מוצאת שיש כאן סיפור עממי שהועבר מפה לאוזן וכך השתמר. פעם ראשונה אני קוראת על שרח / סרח בת אשר. בסיפור העממי המובא כאן יש כמה גרסאות: אחת, סרח היא בת אשר ונכדתו של יעקב אבינו. השנייה, סרח היא אשתו של אשר. כיוון ששתי הסברות כאן לא אחידות, נוצר בלבול כזה בהעברת המידע אודותיה. מה שכן בהיר וחוזר כמו לייט מוטיב, זה הרעיון שהגברת הזו משבט אשר עברה במקום באיספהן לפני אלפיים שנה והמקום הפך לקדוש, כי היא הייתה אישה חכמה. במקורות המקרא גנן מציין שלושה בהם מופיעה שמה של סרח ואף מצויין שהיא משבט אשר והיא אחותם היחידה של בני אשר. את דודתם דינה לא ממש מזכירים, כי האישה והבת הן רכוש האדון וכבודה של בת מלך פנימה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גנן