אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ספר הלחישות / ורוזאן ווסגניאן


התמונה של הרצל חקק
ספר הלחישות / ורוזאן ווסגניאן

ספר הלחישות מאת וָרוּז'אן ווֹסגַניאן, הוצאת ספריית הפועלים-הקיבוץ המאוחד, 2012, 459 עמודים. תרגום מרומנית: אנני שילון, עורך: אניטה פרי סלע

 ספר הלחישות -  צעקה עד סוף העולם

הסופר הארמני ורוז'אן ווסגניאן הגיע לביקור בישראל ובצומת ספרים נערכה השקה חגיגית לספרו החדש "ספר הלחישות", המספר בכישרון ובעוצמה את סיפור השואה הארמנית. היום בצומת ספרים בדיזנגוף סנטר בשעה 7 יספר הסופר לקוראים הישראליים על המשא הכבד ועל המורשת של עמו. הרצל חקק נשא בטקס ההשקה דברים כיו"ר אגודת הסופרים העברים פורש כאן את התרשמותו העזה מן הספר שתורגם כמלאכת מחשבת בידיה האמונות של אנני שילון. ערכה את הספר אניטה פרי-סלע. הרצל חקק משוכנע, שספר רב-עוצמה כזה ראוי שיזכה את מחברו בפרס נובל לספרות.

עיון ב"ספר הלחישות" מאת וָרוּז'אן ווֹסגַניאן, הוצאת ספריית הפועלים-הקיבוץ המאוחד, 2012, 459 עמודים.

לספרות יש כוח, ספרות במיטבה יכולה לשאת על כתפיה זמן ומקום, דורות ומרחבים. לספרות יש יכולת לתת לעולם שחלף ביטוי שיוצר אותו מחדש. קלוד לוי שטראוס כתב פעם שיצירה גדולה יש בה מעין שיקוף של מעשה הבריאה. ספרות טובה נושאת בחובה דרמה גדולה, יקום שקם לחיים. היא יודעת לצייר לנו גם בניין וגם חורבן.

מי שקורא בספרו הממגנט של ורוז'אן ווסגניאן, "ספר הלחישות" חש, שהוא מיטלטל על גלים שוצפים, עד להתרחשויות היסטוריות בעין הסערה, צופה לרוח האדם, נחשף לחידת הקיום, לסיפורו הטרגי של העם הארמני. ווסגניאן פוקח את אוזנינו  לאותם קולות שכמו נשכחו, שכמו נדחקו אל מתחת לעור התוף של העולם, והלחישות האלה הנסתרות לובשות חיים. הלחישות של הספר הזה  לובשות עוצמה שוברת לבבות.  ספר הלחישות הוא ספר הקול שלא יימוג לעולם, ספר הלחישות הוא צעקה שלא תיעלם לעולם.

החיים והאמנות שלובים זה בזה – וכמו מרסל פרוסט גם ווסגניאן יוצא בעקבות הזמן האבוד. ספר הלחישות נותן לגחלים הלוחשות של הסיפור כוח חיים, והזמן ניצל מן האובדן. הסיפור והלחישה מהווים הצלה, מקוממים רובד קיום עליון, רובד שיודע להאיר את הנסתר, שיודע לאחוז בנקודות זמן, בנקודות זיכרון – ולשאוב מזה עוצמות בלתי נדלות. כמו פרוסט וכמו כותבי רומנים גדולים שניסו להאיר את הקיום מתוך החורבות, מתוך אפר המלחמות, גם וווסגניאן משקיף על שבר האנושות, על שקיעת עולם הערכים. ווסגניאן מאיר את העולם שבו גדל, את האמונה והזיכרון שבהם חיה האומה הארמנית, ומבקש למצוא משמעות מעבר לכול.

העבר נפרש דרך דמויות שונות ומיתוסים שונים – ואנו מבינים, שיש כוח אדיר להיסטוריה ולנשמות שהניעו אותה. תעצומות וחיל מעבר לעצמן. זו ממשות שמטלטלת את ההווה, שקונה לה נוכחות בתוך הלבבות, ובתור שכזאת יש לה השפעה לנצח.

ווסגניאן הפך את השואה הארמנית לעדות חיה, וספר הלחישות שכתב יישאר כאנדרטה נושמת. במגילת הכאב הזו, הפיח המחבר רוח חיים בכל הזיכרונות, בכל אותם רגעים שותתי-דם, בכל התקוות שהתנפצו לרסיסים. העבר שהיה דומֵם, קם מן החורבות. הנה נשמעות קרוב לפנינו הנשימות שלו, האנחות. הדומם הפך למדַמם, ומכאן ואילך קשה יהיה להיות שווי-נפש מול הסיפור הנורא הזה. שוב אין מדובר רק בסיפור של עם, זהו סיפור אוניברסאלי, זה סיפור שנוגע לכולנו, מגילת ייסורים ואמונה. הלחישות מספרות לנו  תעודה רוטטת, שמדברת ללבו של כל אדם.

  נכון, זה קודם-כל, סיפור התלאות של העם הארמני, ודפי הספר מציירים בעט אמן זוויות שונות לתיאור צעדת המוות, לשרטוט השיירות שהלכו בדרך אל מותן, לתיעוד אותן שנים של אימה ובלהות. חלום הביעותים הנורא פורץ מתוך שנה של סיוט, שנת  1915 – כאן  מתחילה תקופה של אופל מצמרר. טבח של מיליון וחצי נפשות. עולם שסב על צירו. מוות וגסיסה ועדויות חיות מתוך התופת. עולם שזוכר, שלא מוותר, שמבקש נקמה, שיודע גם את דרך המאבק.

התמונות לופתות אותנו, אותם  ניסיונות לקום מן הקברים ומן הקרשים, הסבל שנמשך. התמודדות של עם בעל תעצומות נפש עם הצורר התורכי מצד אחד, ועם יד הברזל של המשטר הסובייטי. נסים מן הדוב הטורף, וכבר פוגע בהם הארי צמא הדם. מבקשים חיים חדשים והנה מגיע גירוש נוסף, הגליה לסיביר. מן הפח אל הפחת.

בספר הלחישות המשמעויות וההתרחשויות והרוח, כולם כאברים של אותה ישות, לכל מה שקורה יש קול פנימי שהולך בעקבות המאורעות. ספר הלחישות אינו כותב היסטוריה, הוא בונה לפנינו הכרה היסטורית, הכרה מכוננת. התמונות מצטרפות זו לזו מזמנים שונים, ממקומות שונים. לתלאותיו של העם יש פנים, יש משפחות קרועות, יש סבל בודד שצובט בלב. הספר מבודד אירועים מדממים מן ההתרחשויות ונותן לנו חלון תצפית לגעת בנשמות, בקולות, לחוש את סבלם, לשמוע את צעקתם, למות איתם.

השואה הארמנית לאחר שקראנו את ספר הלחישות היא שואה אחרת, היא לחישה שהפכה לצעקה שתהדהד מקצה לקצה, לא תניח לעולם להישאר כמות שהוא. 

 

מַחבּרת הסתרים שמעבר לרומן

השם 'ספר הלחישות' מופיע בספר כצופן למַחברת סודית, מַחברת שבה מסופרת השואה הארמנית מבפנים, מתוך עולמם של הסובלים. קרעי הרמזים על אותה מחברת סתרים, מאירים בפנינו את נשמתה: זה ספר קודש, שבו להיסטוריה יש לא רק תאריכים ושמות ומנצחים ומנוצחים, אלא גם משמעות  - ומעמד מיוחד לתמונות.

כך כותב המחבר: "בספר הלחישות ממלאות התמונות מדי פעם את מקום החיים" – וכמה שורות לאחר קביעה זו  מגלה לנו ווסגניאן עוד סוד מאותו ספר לחישות מסתורי: "הארמנים ישובים במעגל שלהם, שהיה מצטמצם והולך, נהגו להניח בכל פעם שבה היה מי מהם נעלם, תמונה שלו במקומו, מטעמי שמירת רצף המעגל ושלמותו...בשביל הארמנים של אותם זמנים, היו התמונות כעין צוואה או ביטוח חיים" ( עמוד 150-151). לאורך כל הספר יש לתצלומים כוח חיים, אלה מהווים נרות נשמה, נרות לעדות.

חלק ניכר מתיאור דמות הסב גאראבט מוקדש לתיאור המדיות המקיפות אותו, ציור וצילום כנתיבים של הרוח האנושית, נתיבים שיש להם כוח לנצח, לספר, להזכיר. הסיפור מבליט את הקשר המיוחד עם ארשאג שהיה שען וצלם. בחיי השניים הצילום נקשר כדרך של מאבק במוות, דרך של חיים, של הנצחה.  כך מתאר המחבר ווסגניאן את ארשאג מצלם חיים וגם מתים, ו מפרט בפנינו כי לאותו צלם היו נורות מתאימות לכל מקרה. כשצילם ארשאג מתים ראו תמיד "כתם של אור בלתי מוסבר מעל למצחו של הנפטר" – והמחבר מצטט אמירה של אותו צלָם: "אינני צלָם מתים, כי אם צלָם נשמות" (עמוד 143). הצילום רואה לא רק את החומר, אלא גם את הרוח.

המחבר מנסה לתאר עולם שחלף, אבל ככל שאנו צוללים בתוך מעמקי העולם הזה, אנו חשים שאנו מצלמים נשמות, מגלים יקום מתחת ליקום, מחברת סתרים מתחת לתיאור העובדות היבשות. מספר נסתר מעבר למספר הסיפור הגלוי. כך נחשף בפנינו אותו ספר לחישות כמוס שמהווה רובד תת קרקעי של כל הרומן:

"בספר הלחישות אין דמויות בדיוניות...לעתים קרובות אני כותב על דמות המספר של ספר הלחישות. בסיפור שלי, המספר מגולל לפנינו את עלילת ספר הלחישות, ובעלילה זו, גם בה מופיעה דמות המספר, שסיפר את הדברים לראשונה. הוא סיפר על המספר, ועל הסיפור שלו. אילו היינו הופכים את הסדר והיינו מגיעים אל המספר הראשון, זה שאינו לוקה בחולשה לתיאורים עצמיים, והיינו מתקדמים ממנו ועד אליי, היינו מקבלים חלום, אחר כך נקבל חלום בתוך חלום" (עמוד 291).

אין מוקדם ומאוחר בספר, והעלילה אינה קו ליניארי אלא עלילה נפשית. הדפים סוחפים אותנו לסיפור המשפחתי של המחבר, לסיפור פרשיות מעולמו של העם הארמני, לאירועים היסטוריים עולמיים שמציירים את הפילוסופיה שמעבר לעובדות, את החיים האמיתיים שמעבר לכרוניקה היבשה.

מעבר לרומן שאנו קוראים, יש עולם בבואה. שם מקנן ספר הלחישות, עולם שכל הווייתו היא סיפור בתוך סיפור, זיכרון בתוך זיכרון, דמות שמצטלבת בדמות אחרת. מעבר לכל זה יש רובד תת קרקעי, שכולו נשמות וחלומות וצופן גנוז, ושם נחבא הרובד האמיתי. לכן חשוב למחבר להבהיר לנו, שלא תיעוד ההיסטוריה הוא עיקר הספר: "הספר אף שלרוב הוא דן בעיקר בעבר, אינו ספר היסטוריה. ספרי היסטוריה דנים בדרך כלל במנצחים. ספר הלחישות מזכיר יחד אוסף של מזמורי תהלים, והוא מוקדש בעיקר למנוצחים" (עמוד 291).

הספר מותיר כמה פרשיות ללא פשר וללא הסבר סופי. כך למשל בנושא סיפור כלי הנשק של גנרל דרו, שאיש אינו יודע לאן נעלמו – וכך גם. סיפור המפות של נוראדונגיאן והעברתן מכתובת לכתובת, ובצד כל זה  הביוגרפיות המסתוריות של מיכאל נורדונגיאן ושל הגנרל דראסטאמט קניאן, הוא הגנרל דרו, מפקד הליגיון הארמני. יש בסיפור נקודות שאינן מגיעות לפתרון מלא. דוגמה מובהקת: יש קטע דרמטי ברומן, השיחה האחרונה והעלומה בין מסייה חצ'ריאן לבין אוֹניק טוֹקטליאן – עמוד 161. הכול נאמר שם ברמזים. לנו כקוראים אין גרסה מוסמכת מה בדיוק קרה שם. כמו כן מפוזרות גרסאות שונות על רצח המשורר הארמני ורוז'אן וחבריו בידי התורכים.

ספר הלחישות אינו רומן רגיל, שבו יש מספר יודע-כול, שחושף את כל המחשבות והנפש ואת כל נבכי העלילה. התיעוד המפורט הוא רק מעטפת חיצונית, מעבר לכול יש מעטפות רוחניות, הילות שמעבר. כך כותב המחבר באמצע תיאור של אחד האירועים: "זה קרה בערב ה-12 בנובמבר 1968. לתאריך המדויק אין כמובן כל חשיבות. ספר הלחישות, על אף שהוא גדוש בתאריכים כמו ספר היסטוריה, אינו קשור למעשה  לאף אחת מכל אותן ספרות. ההיסטוריה האמיתית, זו שראוי לגולל אותה, הינה זו שכל עוד יהיו מצויים מספיק אנשים שיספרוה, ולצדם אחרים, שיזכרוה, תהפוך לאגדה" – ובהמשך: "בהיבט זה, ספר הלחישות הוא קצת בלתי שגרתי, שכן בשונה מסיפורים אחרים, המוות בו אינו אלא פרט קטן בלבד,, ומה שחשוב ממנו, ולפיכך גם מן החיים, הוא הזיכרון" (עמוד 445).

הזיכרון והסיפור והעדות הם  העיקר. זה גם הצו המדריך את המחבר לגולל בפנינו את ההיסטוריה ואת הרובד המיסטי שלה הלקוח מתוך אותה מחברת נסתרת, מתוך ספר הלחישות.

בספר עדויות רבות לכך, שאת הפילוסופיה של החיים ירש המחבר מסבו גראראבט ווסגניאן. כך, למשל, בניתוח אחד האירועים אומר הסב לצלם ארשאג: "האנושות מצויה על קו המאזניים, זהו קו נסתר. המלים נלחמות במקומנו. ואנחנו מתים במקומן" (עמוד 90).

 

הילד הזקן – וחוכמת הסב

היכולת להבין את העולם ולבטא אותו במילים היא המדריכה את גיבוריו. כשאתה קורא את דברי הדמויות, אתה קולט שהמחבר חי אותן יום ולילה, חלם אותן, בכה את חייהן, ובכל שורה ניסה לרדת לעומק נשמתן. כצופים במחזה שהוא מגולל לפנינו, ברור לנו שהילד-המחבר חיי את חייו ללא ילדות, וסיפורו נע בין ניסיון להבין את המוות לבין ניסיון לטעום את החיים. מדובר בעולם ובקוד חיים שאינם דומים לדרך התנהלות של רומן שגרתי ומקובל. קפיצות הזמן, דילוגי הדמויות מתקופה לתקופה, סוחפים אותנו למציאות כאוטית, והלב מבין, כי אין מדובר בתיעוד יבש, כי אין מדובר בדמויות ובעליל שאנו רגילים להם ברומנים היסטוריים.

כך, למשל, מסופר סיפורו של דוד סימון, שהתפתה לתעמולה הסובייטית והצטרף לכל אותם, שנקראו לבוא ולהקים את הרפובליקה הסובייטית הארמנית. מעבר להבטחות ולמלים היו כוונות אחרות ותככים אפלים. דוד סימון מנסה להבין את חוקי העולם: "השעונים הומצאו מתוך חוסר היכולת לשלוט בזמן...ממש כמו כלי הנשק, שגם הם מהווים סימן לחוסר אונים, ולא לעוצמה" (עמוד 114). הדוד סימון כרבים אחרים הושפל ונבגד על ידי המשטר הסובייטי, רובם נשלחו לסיביר. כשהוא מצליח לחזור לקהילתו ברומניה, הוא מבקש למות קרוב למשפחתו, לעמו, , לשוב לאמת של נשמתו: "ארמניה ראויה שיאהבו אותה...כאן האדמה טובה, פה כדאי למות" (עמוד 138).

סיפורו של מינאס העיוור הולם את הקו המוביל של הספר, לתת כבוד לפשר האפל שמעבר לאור, למציאות הנסתרת. מה פלא, שאותו עיוור הוא זה שרואה יותר מכולם. לרגעים נדמה לנו, שזה גלגול שלא אותו טרזיאס מן הטרגדיה היוונית. את סיפור חייו של העיוור משרטט המחבר בכמה מלים: "בראשית היה האור. פעם נפלה תרדמה על האור. הוא חלם, וכך, מתוך חלומו, נולד לו הצל. "כשהייתי בן גילך", אמר מינאס, "חלמתי שאני עיוור. זה  היה יפה, בחלום. עכשיו אני חולם שאני רואה" (עמוד 79).

 העיוורון והסוד והחלום מובילים את העלילה, וכורח החיים הוא להמשיך לחפש, להמשיך בחקר כדי להגיע לנשמת הדברים, לאותו צופן שמעבר ליקום. וכך כותב המחבר על המוטו של סבו גאראבט: "ובשל כך סבי, אשר האמין שהעולם אינו קיים אלא כדי שיבינו אותו, היה אומר: "כשאתה לומד את עצמך בעל פה, כשאתה נעשה צפוי עד כדי כך שאתה מסוגל לדקלם את עצמך בקול רם, כפי שמדקלמים שיר, עם התחלה ועם סוף, ואפילו בחרוזים, הרי שאז הגיע זמנך למות" (עמוד 290).

הטבח והתלאות שפקדו את העם הארמני מחייבים אותם לחפש את הכוחות להאמין בעצמם, לא להאמין בפתרונות שווא, לא לסמוך על אחרים. כך מספר בגילוי לב אחד הגיבורים, סאהאג, על ציפייתו שהאמריקנים יצילו אותם. על כך עונה לו אוונס:

"כל החיים לא עשיתי דבר מלבד לחכות לאמריקנים שיבואו. בפעם הראשונה הייתי ילדון, ב-1909 באדנה. כשהתחיל הטבח אבא אמר שנברח לנמל כי בטוח שהאמריקנים יבואו ויצילו אותנו. ישבנו וחיכינו להם גם ב-1918 שיבואו להציל אותנו, מהטורקים ומהרוסים גם יחד. ועל שנת 44, מה יש עוד לומר". על כך עונה לו אחד מחבריו: "כשאני אמות, תקראו לאיזה אמריקני, שיצלצל לזכרי בפעמונים. לפחות אז אני אדע שהם הגיעו"... (עמוד 92).

תמונה של הטקס מימין לשמאל פרופסור רירי מנור , הרצל חקק, אנני שילון המתרגמת, ורוז'אן ווסגניאן הסופר, אניטה פרי-סלע העורכת. צילמה תפארת חקק

 

החורבן וההיסטוריה

 ספר הלחישות של ווסגניאן יישאר לנצח כספר הקודש של השואה הארמנית, פרק בכתבי הקודש, מגילה של נביא חורבן שצופה בפרקי הקינה של עמו, שמנסה להבין את סוד הקיום של אבותיו, ופרקי הטבח של התורכים, פרקי הזוועות שמתרחשים בשיירות המגורשים, כל אלה כתובים בשפה עצורה, בכאב נשבר. המחבר מנסה להבהיר את משמעות הדברים ומדוע טבח וגירוש מקבלים ביטוי בלחישה ולא בצעקה: "הסיפור הזה, שאנו מכנים בשם ספר הלחישות, הוא לא הסיפור שלי. הוא החל עוד זמן רב לפני תקופת ילדותי, עת נהגו לדבר בלחש. הוא החל עוד זמן רב לפני שהפך והיה לספר. הוא לא התחיל בפוקשאני של ילדותי". ובהמשך: "הוא החל אפילו עוד קודם, כשהיה מאוגד באגדות ובחרדות, שלהן היו זקני ילדותי מאזינים, ושאליהן נחשפו בילדותם. בזמנים שבהם לא היו יותר מאשר דפי ספר מעולעלים, ספוגים בדם" וכאן הוא מגולל את מעשי הטבח של השנים 1894-1895. ( עמוד 196). דפי הספר מספרים היסטוריה של צער – ואנו חשים שתיעוד הימים ההם אינו נשכח. כותב המחבר: "ייתכן גם כי ספר הלחישות, ברבדיו העמוקים ביותר, מתחיל ויונק מתוך ספר אחר – משום שכשם שבני האדם נולדים מתוך בני אדם, כך הספרים נולדים מתוך ספרים". וכך הוא מוביל אותנו לקיומו של ספר נסתר אחר, ספר הבכי. דרך אותם נתיבים כמוסים של הבנת הקיום אנו מגיעים לתובנה פוצעת: "אין בין הבכי ההוא ובין הלחישות הללו סבל אחד שמוּמָר באחר, אלא רק הבדל שבין בכי לבכי עצור. במאה שבה נולדתי, נשפכה עבור דמעה אחת, כמות דם שהייתה יכולה להספיק למאה שנות מלחמה" (עמוד 197).

 הלחישה של ההיסטוריה הארמנית נשמעת מיוסרת, זכה ואצילית. תיאור הטבח שורט את נימי הנפש, מצמרר. כל לחישה יכולה לפוצץ סלעים, והבכי בוקע מבעד להליכה העצובה הזו, מבעד לתהליך הארוך של גירוש המונים מבתיהם, מבעד לאותן מסעות לקראת המוות: ההרעבה, ההטבעה של משפחות שלמות. בתמימותן מעלים אותן על אסדות ודוברות ולאחר מכן התורכים משליכים אותן ללב ים. הנה קטע מאותם תיאורים שוברי לב:

"בטרבזון הועלו כמה מאות נשים עם  ילדיהם ועם הקשישים, שכבר לא היו מסוגלים ללכת על אסדות והושטו ללב ים. בתוך כל אותה אומללות, שמחו הנשים כשנאמר להן, שהן יעשו חלק מהדרך על המים, וכך יימנע מהם מאמץ נוסף. אלא שלמחרת היום חזרו האסדות ריקות אל החוף". וכך בקטע אחר: "הילדים הארמנים מבית היתומים הגרמני הוטבעו באגם בקרבת מקום. הנשים ממֵסנֵה, שכבר יצאו לדרכן אל עבר אוּרפָה, נרצחו בדרך וגופותיהן הושלכו אל הנהר. לאורך הגדה המזרחית של נהר הפרת...נותרו גופות הנשים השחוטות והמבותרות מוטלות בשולי הדרכים, או בתעלות שלצדן....עד למחצית שנת 1916 ניתן היה עוד לראות את השלדים שלהן".

כאשר נרקם קשר לנקום באותם מפקדי צבא מקרב המשטר התורכי, ניתנת לכל חברי החוליה של הקומנדו הארמני הוראה גורפת לפגוע רק ברוצחים, ולא לבצע את ההתנקשות בהם, אם יש סיכוי, שייפגעו נשים וילדים.

לאורך כל הספר אנו חשים, שנפשו של הכותב שואבת מנפש הסב גאראבט ווסגניאן. סבו השני פיתח תפיסה אחרת כאשר ספג תהפוכות בחייו: לדבריו יש "להחשיב את העולם כבלתי ניתן להבנה לחלוטין" (עמוד 284) – ולעומתו הסב גאראבט מאמץ כיוון חשיבה אחר, המוביל את הספר: הסב מאמין, "שלכל דבר יש משמעות" (עמוד 285). תובנה זו הוא מנחיל לנכדו המספר את הסיפור.

את כובד החיים הזה הוא מטמיע בילד הכותב, וכך מתאר המספר, כיצד היה מתלווה לזקן מינאס העיוור - ובהמשך מתוודה במלים אלה: "כמעט כל האנשים שבחברתם ביליתי את ילדותי, היו זקנים. "מה מחפש בינינו הילד הזה?", היה שואל בצחוק ארשאג, מצלצל הפעמונים. "עזוב אותו", ענה סבא גאראבט, "זה לא ילד רגיל, זה ילד זקן, בא בימים" ( עמוד 77).

 

הבכי שנותר לנצח

 כשאנו קוראים בצימאון את פרקי ספר הלחישות, אנו חשים, שאותו 'ילד זקן' היטיב להבין את ילדותו האבודה ואת זקנתם של סביו. היטיב לספוג את הסודות שהנחיל לו סבו, וכך היטיב להטמיע בקרבו את רוח העם הארמני, ובעיקר - השכיל צייר לנו דיוקן של הוויה שחיה בין סבל לבין זיכרון, סיפור שהוא עדות, סיפור שהוא לקח לדורות.

מעבר לפאזל של הדמויות וקרעי הסיפורים השוזרים בפנינו את האפוס של העם הארמני, את זוועות השיירות, את מעשי הטבח והאונס, את סיפורי הנקמה של קבוצת 'נמזיס', את סיפורו העלום של הליגיון הארמני, את סיפורי האימה של שריפת הספרים, רצח מאות הסופרים והאינטלקטואלים עמוד 219), הדיכוי של המשטר הסובייטי – מעבר לכל אלה בונה המספר שלוש פלאנטות, שמקבילות לכל הסיפור כדי לתת לו שלושה סיפורי על מקבילים. אנו מקבלים פירוש שחושף בפנינו את הקול הפנימי, אותו קיום רוחני נסתר:

"אין זה נכון שהאנשים לא בכו. הם רק בכו אחרת. מי שעוד עמד לו כוחו לשבת, התנדנד, היתר בכו בעיניים פקוחות לרווחה, מכוונות אל השמים. הבכי היה מין אנחה אינסופית, בקול נמוך, מהדהדת בקרבם של אלפי בתי חזה, כמו המהום... הבכי לא היה שובל של דמע על הלחיים כי אם צליל. והיות שהמהום זה, שזרם בלא הפסק והתאים את עצמו לעולם החיצון, נשמע לבסוף כקול אוושת הרוח בין הדיונות או כפכפוך מימי הפרת, הבכי לא פסק אף לא לרגע אחד...רבים היו נרדמים מתוך בכי, אחרים מתו בבכי, והבכי היה עוד ממשיך בחזותיהם הקפואים, מהדהד בם כבצינורות של עוגב" ( עמוד 322). הבכי הזה מלווה דפים רבים, וכך הוא קושר את הבכי של הטבח משנת 1915 לבכי של שני הסבים שלו: "שמעתי את הבכי הזה כאשר סבא סטראק היה מתנדנד על כיסא הנדנדה שבגינה, או כשסבא גאראבט היה ננעל בחדרו ומפסיק את נגינת הכינור".

כאשר מתואר מות הסב בעמודים האחרונים, אנו שבים אל אותו נהי, אל אותו בכי:  מעבר לדלת, נשמע קולו של הסב הגוסס, והשורות אומרות הכול: "עמדנו כולנו מול הדלת, שסבא אמנם לא נעל, אך הרגשנו נבוכים לפתוח, כשמעברה השני נשמע מין מזמור קינה בלתי פוסק, בהמיית נהי העקורים במחנות...כלחישה של אדם שלא עוצר עוד לשאוף לחזהו אוויר, כמו היה מבקש להתרוקן מן החיים שבקרבו...מין מזמור הלל שנבע מתהומות נשמתו, מזמור שהזמין את המוות" ( עמוד 448).

 אותו בכי נספג בכל דפי הספר, סוחף אותנו אל אותו צער, אל אותה תחושה שמבטא המחבר, שבאותו עולם לא היה הבדל בין החיים לבין המתים: "החיים היו שוכבים בלי ניע שעות ארוכות...מתעוורים מן הבוהק הלוהט...ואילו המתים היו נרעדים ומפרכסים מדי פעם" (עמוד 324).

 

שלוש פלאנטות

 שלושה סיפורי על מאירים את הסיפור המרכזי המתואר בעלילת הספר, שלוש פלאנטות. הסיפור המרכזי של חיי הארמנים, כל זה מואר כך לדוגמה הוא מעניק פירוש מיוחד לאותה ילדות של ילד שלא זכה להיות ילד. אפילו צעצוע הילדות זוכה לכמה אגדות בהמשכים, אגדות על סוסי עץ. אותו צעצוע ילדות עובר מטמורפוזה ויש בו לשקף את החלום ושברו לאורך העלילה.

כך, לדוגמה, בסוף הספר הוא מצייר פלאנטה, שכּל כּולה ברוח סיפורי האגדה, האגדות על סוסי העץ.

  פלאנטה נוספת להבנת רוח הדמויות מופיעה בדמות סיפור אגדי נוסף, סיפור של הלוויה וארון קודש. בתיאור הלוויה  זה  מופיעות באופן סמלי כל הדמויות, ואנו עדים למפגש נשמות:  אנו נשאבים לפרק, שנראה כפרק מתוך ספרי הנביאים, פרק שנושב רוח מקדש, פרק שבו מתכנסות כל דמויות הספר, החיים והמתים. צמרמורת חולפת בנו כשאנו נוגעים ולא נוגעים בטקס דתי שייתן לנשמות כלי ביטוי, שייתן לעולם את צידוק הדין. כל דמות מביאה מִנחה שבא לבטא בדרכה שלה את האסון והצער. בתוך ארון קודש נאספים פריטים מן החיים של כולם, הסב גאראבט ואוסף נעליים מתוך שיירות הארמנים, שאותם הגלו הרוסים לסיבי, מנחת נעליים כמוה כקורבן. לצד מנחה זו מנחתו של מיכאל נוראדונגיאן המביא עמו את אוסף המפות שלו. וכך שב אלינו מינאס העיוור וכאן בטקס דמיוני הוא מנסה להחזיר את האור, מביא עמו ומניח בארון הקודש את הפנס שבו האיר את דרכם של העוברים ושבים בלילות  - וכך הלאה. בין הבאים מגיעה גם וירג'יניקה שסיפור אהבתה הטרגי נחשף בעמודי הספר. וירג'יניה מתאהבת אהבה נכזבת באסיר, וכאשר הוא נאלץ להיות מועבר לכלא אחר – יגון עוטף אותה, שביב התקווה כמו נעלם - ואנו לרגע חשים, שאותה עלמה היא משל לאומה הארמנית.

פלאנטה נוספת היא פרק שכולו מעגלים – מעגלים קונצנטריים, שהופכים ללוח מטרה, חיצי מוות בדרכם של אנשי השיירות אל מותם. המחבר מצייר שבעה מעגלים מעמוד 314 ואילך – ומכאן נשלח זרקור לסיפורם של אנשי השיירות, - ואנו נחשפים לצער ולסבל בשיירות, זיקוק של התלאות,  סיפור אנושי שמזכך את הבכי ואת ההשלמה עם הסבל:

 

שואת היהודים ושואת הארמנים

 יש בספר צלילים, שמשיקים בין סבלם של היהודים לסבלם של הארמנים. כדאי לזכור: שואת הארמנים התרחשה לפני שואת העם היהודי, וכיום ברור, שאילו ידע העולם להבין את לקח השואה הזאת, אילו ידע להתעורר ולהציל את העם הארמני, לא הייתה מתרחשת השואה באירופה. בספרו של ווסגניאן יש אזכור למעשהו של ויזנטל צייד הנאצים, כשהוא נדרש לאותה קבוצה שיצאה כחוליית קומנדו לצוד את מבַצעי הטבח. כאשר הסב גוסס ומשמיע נהי, מזמינה הסבתא את הרופא היהודי דוקטור זילברמן, והוא שהיה עד לשואה של היהודים, מסביר להם את התנהגות הסב לפני המוות כך: "זו מחלה חדשה",הוא אמר, "נתקלתי בה גם אצל היהודים הזקנים שלנו שחזרו מן המחנות, אין לה אזכור או שם בספרי הרפואה, ולא מוצאים לה תרופה" ( עמוד 449). כאשר הוא מתאר את אופני ההשמדה של העם הארמני כותב המחבר: "בכל אופני ההשמדה המגוונים ששימשו לרצח הארמנים...החל בצעדות מוות בשיירות שהיו מובלות למקומות מבודדים, שם קל היה להקיפן ולטבוח בהן, דרך מחנות הריכוז וכלה בהרג באמצעות ירי, הרעבה, הטבעה במים קפואים, או שריפת הגוססים בעודם בחיים, השתמשו מאוחר יותר הנאצים נגד היהודים" ( עמוד 313).

 הספר של ווסגניאן הוא מצֵבה חיה לכל השואה הנוראה של העם הארמני. המחבר הצליח לתאר את נפש הפורענות, את עומק הכישלון של האנושות, ואותו בכי מלווה אותנו, כדי שנלמד לזכור, כדי שהעולם יידע להתאבל על המתים ויידע גם לא לשכוח את חרפת הרוצחים.

המחבר כותב כך: "תולדות בני האדם הינם תולדות המעשים, המילים הבלתי נשכחות, אך בעיקר הם תולדות המבטים. קשים לתיאור, קשים לפענוח, אך עזים ומציאותיים יותר מכול....תמונותיהם של המתים הדקיקים פעורי המבט, מטלטלות ומטרידות אף יותר, משום שככל שהיה גופם הולך ומתמעט ברעב, בתשישות או במחלות, היו עיניהם נותרות שלמות, ונראות על פניהם המצומקות, ענקיות ותאֵוות חיים" עמוד 221).

לנו נותר לחבק את הספר, לנשום את טעם הדברים. לא לברוח ממוסר ההשכל, מצעקתם של המתים. ראוי שספר זה יקבל חיבוק של כלל הסופרים בעולם באמצעות פרס נובל לספרות. פרס כזה ייתן כבוד לסופר שהצליח ליצור ולבנות קלאסיקה אמיתית ותיעוד רוטט ונושם של הסבל והשואה של העם הארמני. פרס כזה יגביר את המודעות לשואה הזו ולגודל האסון – ויעמיק את ההכרה בפשע הנורא. ווסגניאן כתב את העדות, כדי שנבין מה קרה, כדי שנזכור מה קרה. המשא היה כבד מנשוא, והוא בדרכו יודע, שלא ניתן לספר הכול:

 "ספר הלחישות הוא עלילה, שאיש לא גולל בשלמותה, כאילו היו חוששים להבין את הכול, כמו ניסו בדרך זו להגן על חייהם מהיעדר משמעות" ( עמוד 175). כאשר מתוארת ההלוויה, שבה נקברים כל החפצים והמנחות של גיבורי הספר, אנו עדים למעמד מקודש, שבו מובל הארון לקבורה. כאן מוסיף המספר את מוסר ההשכל: "וכך הוּכח עם קבורת הארון, שגם התשובות מתות, בדיוק כבני האדם, ומפנות מקום לחיים שיוכלו להמשיך הלאה" (עמוד 430).

החיים והזיכרון, המוות והעדות – זו נשמת הספר, ובכך יש המשך של הפסוק מתהלים קי"ח 17, הלב של הפסוק, וכך הוא אומר: "לא אמות, כי אחיה ואסַפֵּר". המשך לספר לנו, המשך לשורר, כי את המנגינה האמיתית האצילית הזו, אסור להשתיק. אסור לשכוח. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק