אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ברק אובמה: המדיניות הבדלנית האמריקאית


התמונה של קובי דנה
ברק אובמה

ברק אובמה

בין בדלנות לאקטיביזם

1. "מה שנכון עבור העם האמריקאי"

אין זה מקרה כי נשיא ארה"ב ברק אובמה טען בראיון שהעניק לרשת CBS  האמריקאית כי "כשזה מגיע להחלטות שלנו לגבי הביטחון הלאומי שלנו והאחריות שלי כלפי אזרחי ארה"ב, אני בוחר לעשות את מה שנכון עבור העם האמריקאי. אני הולך לחסום את כל רעש שיפריע לי מבחוץ". בגישה זו כי נשיא ארה"ב בוחר לעשות "מה שנכון עבור העם האמריקאי", יש נטייה ברורה לשוב מדיניות הבדלנית האמריקאית המסורתית לפיה מה שמתרחש מעבר לחצי הכדור המערבי איננו נוגע לאינטרסים האמריקאים ולא יכול להשפיע עליהם. אולם אין זו חזרה מוחלטת לבדלנות האמריקאית, זאת אפשר לראות בדברי אובמה כי הוא "מבין את ההתעקשות של ראש הממשלה על כך שטהרן לא תשיג נשק גרעיני, ואף מזדהה עמו, כיוון שזה עלול לסכן אותנו [את אמריקה]. זה יסכן את ישראל ואת העולם כולו..." כשהוא טוען כי התחמשות איראן בנשק גרעיני עלולה "לסכן אותנו" הרי שבהחלט ניתן לראות דווקא את הגישה השנייה, זו שמזכירה יותר את האקטיביזם  אשר החל תיאודור רוזוולט במלחמת העולם הראשונה. לשם הבנת מדיניותו של אובמה מול הגרעין האיראני בפרט ובכלל במדיניות החוץ נצטרך לעיין מעט בהיסטוריה האמריקאית.

 

2. בין בדלנות למיסיונריות

בסיום מלחמת העולם השנייה הופיעה ארצות-הברית כמעצמה המערבית החזקה ביותר במערכת היחסים הבינלאומיים שנוצרה, בעלת מעמד בינלאומי כמעט בלעדי ניתן לומר. אולם מכיוון מזרח ניצבה מולה מעצמה אחרת, השותפה שלה לניצחון על מדינות הציר במלחמת העולם השנייה, ברית-המועצות. מערכת היחסים הבינלאומיים שלאחר המלחמה יצרה מאבק בין שני גושי מעצמות – הגוש המערבי בראשות ארצות-הברית אל מול הגוש הסובייטי-קומוניסטי בראשות ברית-המועצות. במהלך המאבק הבין-גושי שנוצר היווה המזרח-התיכון, הממוקם בצומת דרכים אסטרטגית בין מספר יבשות, את אחת הזירות החשובות שבין מזרח למערב. ארצות-הברית כמעצמה עולה לאחר המלחמה, הייתה צריכה לברור בקפדנות יתרה את בעלות בריתה באזור. הנטייה המסורתית של משרד החוץ האמריקאי לבדלנות הלכה ונשחקה עד כי במהלך שנות המלחמה, ובוודאי שבשנים אחריה, נקטה אמריקה מדיניות של מעורבות בינלאומית גוברת. נדמה כי גם אם רצתה בכך וגם אם לא, מצב זה היה כורח המציאות.

ארצות-הברית היא אחת המדינות המשפיעות ביותר, אם לא המשפיעה שבהן, על היחסים הבינלאומיים במהלך המאה העשרים. במהותה ובבסיס אמונתה של ארצות-הברית קיימת החשיבה כי הממשל האמריקאי הוא הנכון והטוב ביותר. שורשיה של אמונה זו מצויים עוד בימיה הראשונים לקיומה של אמריקה כאומה עצמאית, ששאפה להתרחק, ואף ניתן לומר להתנתק, מאירופה המסורתית, וליצור חיים המבוססים על חירות, סחר חופשי ודמוקרטיה. מאמונה ועיקרון זה גזרה גם את מדיניותה, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, במהלך שנות קיומה. במדיניות החוץ של ארצות-הברית ניתן להבחין בין שתי גישות מרכזיות, הגישה הראשונה היא הגישה הבדלנית, לפיה על ארצות-הברית להתרכז בענייניה הפנימיים ובשיפור הממשל הדמוקרטי. והגישה השנייה, הגישה המיסיונרית, גורסת כי על ארצות-הברית להיות מעורבת אקטיבית במישור הבינלאומי ולצאת בתוקף ערכיה ואמונותיה למעיין "מסע צלב" למען האנושות. כפי שנראה בהמשך, הגישה הראשונה הבדלנית, הונהגה בעיקר עד המאה העשרים, בעוד מראשיתה של המאה העשרים ותקופת מלחמות העולם ננקטה, אומנם בהדרגה, הגישה המיסיונרית. מלכתחילה, וללא קשר לאחת מהגישות, היה יחסה של ארצות-הברית לשיטה האירופאית המסורתית, שיטת מאזן הכוחות, יחס שלילי וראתה בה המקור לבעיותיה של אירופה.[1]

לאחר הבנה בסיסית זו של מהות האמונה האמריקאית והשלכתה על מדיניות החוץ של ארצות-הברית, ניתן לעבור לסקירה ההיסטורית של התפתחות מדיניות החוץ האמריקאית בשתי תקופות שמהוות קו פרשת המים בהתפתחותה של מדיניות החוץ, ולשם כך נצטרך להרחיק מעט לראשית המאה העשרים ולבחון את ההתפתחות בתקופות של בין שתי מלחמות העולם.


3. מלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918): בין תיאודור רוזוולט לוודרו וילסון

וודרו וילסוןכאמור, עד לראשיתה של המאה העשרים הייתה הגישה הראשונה, הגישה הבדלנית, דומיננטית במדיניות החוץ האמריקאית. אומנם, תקופת כהונתו של הנשיא ה-26 של ארצות-הברית, תיאודור רוזוולט (1901 – 1909) היוותה כנקודת ציון ראשונה לקראת שינוי בגישה זו. בבסיסה של הגישה הבדלנית עד המאה העשרים הייתה המטרה להמשיך את ההתפשטות באמריקה הצפונית ולא להסתבך בארצות מרוחקות מעבר לים. תיאודור רוזוולט היה הנשיא האמריקאי הראשון אשר טען כי על ארצות-הברית לפעול בזירה הבינלאומית מתוך אינטרסים לאומיים, שהינם חשובים יותר מנטייתה הבדלנית של אמריקה. הוא היה הנשיא שהיטיב להבין את דרך הפעולה של הפוליטיקה הבינלאומית שניהלו המעצמות דאז. לכן למעשה היה ת.רוזוולט הנשיא האמריקאי הראשון שהניח על סדר היום של ארצות-הברית את התפישה שהיא כוח חשוב ובעל יכולת השפעה בזירה העולמית, וזאת כאמצעי לקידום האינטרס הלאומי האמריקאי.[2]

גם הנשיא האמריקאי ה-28, וודרו וילסון (1913 – 1921), הכיר בתפקידה החשוב של ארצו בזירה הגלובלית. מבחינה זו היה וילסון ממשיכו של ת.רוזוולט, אך וילסון פיתח חשיבה זו והעלה אותה מספר דרגות מעלה. בעוד רוזוולט ראה בארצות-הברית מעצמה כשאר המעצמות, וילסון התייחס אליה, כפי שתפסה את עצמה, כאומה מיוחדת שאיננה ככל שאר האומות. וילסון בעצם לקח את תחושת הבדלנות האמריקאית ושילב אותה עם התפישה שגורסת כי על ארצות-הברית להיות מעורבת על-מנת להפיץ את ערכיה בעולם, ערכים שלתפישתה הם בעלי ערך יישומי אוניברסאלי. על-פי חזונו של וילסון, הדרך ליישוב מחלוקות לאומיות הוא באמצעות בוררות ולא בכוח. בשנת 1915 טען כי בטחונה של ארצות-הברית קשור בביטחון העולם ולכן עליה להתנגד לתוקפנות בכל מקום שהיא קיימת. מכך נגזרת התפישה לפיה אין הבדל בין חירותה של ארצות-הברית לחירות העולם. ולפי תפישה זו ראתה ארצות-הברית את הצטרפותה למלחמת העולם הראשונה כהתערבות למען העולם כולו כנושאת בשורת החירות הגלובלית. מבחינתה הייתה המלחמה מאבק למען סדר עולמי חדש וצודק יותר שיושג באמצעות שינוי השיטה הקיימת באירופה, אותה שיטת מאזן הכוחות שהאמריקאים כה בזו לה.[3]

לאחר שנסתיימה המלחמה באירופה, בשנת 1918, הציג וילסון את תכניתו ליצירת מערכת בינלאומית חדשה המבוססת על הגדרה עצמית לאומית ולא על מאזן הכוחות המסורתי. אותה תכנית זכתה לשם "ארבע עשרה הנקודות" על שם ארבע עשרה הסעיפים שהיוו את התכנית. בין החשובים בהם היה הסעיף אשר קרא למדינות לחדול מניהול דיפלומטיה חשאית ולנהל את המגעים ביניהן בגלוי.[4]  וילסון הציע להקים ארגון בינ"ל שמטרתו שמירה על שלום העולם ואשר יהווה גוף של ביטחון קולקטיבי בין המדינות ופתרון סכסוכים בין האומות. בהמשך יוקם ארגון כזה תחת השם "חבר הלאומיים".[5] 

תקופת כהונתו של וילסון נחשבת בבחינת "קו פרשת מים" מרכזית בהתפתחות מדיניות החוץ האמריקאית בפרט, ובכניסתה של אמריקה למרכז הזירה הגלובלית בכלל. לא בכדי נחשב חזונו של וילסון מאז ועד ימינו למצפן הדיפלומטי של מדיניות החוץ האמריקאית. אך תקופה זו היא רק ראשית הדרך בכניסתה של אמריקה לזירה הגלובלית, והנטייה הבדלנית עדיין הייתה מושרשת היטב במדיניות האמריקאית. השינוי האמיתי יגיע רק לקראת אמצע המאה העשרים. וכפי שאנו רואים כעת, למעשה גם מדיניותו של אובמה היא מדיניות אקטיביסטית אולם הנטייה הבדלנית השלילית ניכרת גם כן.

 

4. מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945): פרנקלין ד. רוזוולט

לאחר מלחמת העולם הראשונה ניסתה ארצות-הברית להשפיע על הסדר העולמי בהתאם לעקרונותיו של וילסון. אך ניסיון זה לא צלח ממספר סיבות. ראשית, חלקן של מדינות אירופה חשו מאוימות ממצב מאזן הכוחות שנוצר לאחר המלחמה ולכן סלדו מהמדיניות האמריקאית. שנית, המדינות שכן קיבלו עליהן את המדיניות האמריקאית היו חסרות ניסיון בניהול מדיניות זו. ולבסוף, ואולי זו הסיבה המרכזית מכולן, האמריקאים במהותם נותרו בדלנים והתקשו לקבל את ההנחה שדבר הנמצא מעבר לתחומם בארצות רחוקות מהם, עלול להשפיע על ביטחונם. דבר זה התבטא בכך שהתומכים המובהקים ביותר של הגישה הוילסוניסטית דחו את המעורבות בסדר הלקוי לדעתם, שנוצר לאחר המלחמה. בכך למעשה ככל שחלפו השנים מאז סיומה של המלחמה, שבו האמריקאים למדיניות המסורתית הבדלנית, להתרכז בענייניהם הפנימיים. דוגמא בולטת לניסיון למנוע מעורבות אמריקאית בסכסוך או מלחמה עתידית אפשרית היו סדרת החוקים שהועברו בקונגרס בשנים 1935 – 1937 שזכו לשם "חוקי הניטרליות". החוקים אסרו על מענק הלוואות או מימון של כל צד לוחם ללא קשר למצבו ועמדתו. אולם, התעצמותה ההדרגתית וההתפתחויות בזירה האירופית לאחר שנות מלחמת העולם הראשונה, וכמובן עליית שלטון הדיקטטוריים שאיימו על מאזן הכוחות האירופי, לא הותירה ברירות רבות לאמריקאים, וארצות-הברית נדחפה, אם בעל כורחה ואם לא, חזרה אל מרכז הזירה הגלובלית.[6] למעשה גם בימינו מצב אנו רואים כי מצד אחד נוקט ממשל אובמה במדיניות בדלנית ביחס למתרחש בעולם, ומצד שני נוקט במעורבות מוגבלת בכך שהוא תומך בהתקוממות העמים הערביים במזרח התיכון ובשאיפתם לחירות וחופש, לטענתם. ובכך שהסנאט האמריקאי למעשה מעביר את העמדה כי המדיניות האמריקאית "לא תוכל להכיל מצב של איראן בעלת נשק גרעיני." בכך למעשה המדיניות האמריקאית בזמן ממשל אובמה לא שבה לבדלנות מוחלטת אולם גם אינה נוקטת במעורבות אקטיבית וטוטאלית במדיניות החוץ שלה.

פרנקלין ד. רוזוולטהנשיא האמריקאי ה-32, פרנקלין ד. רוזוולט (1933 – 1945), כמו וילסון לפניו, דחף את ארצות-הברית למעורבות בינלאומית. לאחר ניצחונו השני בבחירות של 1936, ביטא את מחויבותה המוסרית של ארצות-הברית למדינות הדמוקרטיות. הפעם הראשונה שהצהיר כי ייתכן שארצות-הברית תאלץ לקחת אחראיות במצב של סכסוך גלובלי שעלול לאיים על בטחונה הייתה בשנת 1937, בנאום שכונה "נאום ההסגר". אולם, דעת הקהל האמריקאית נטתה ברובה לרוח הבדלנית של חוקי הניטרליות ולא לזו הוילסונית. במרץ 1938 לאחר שסיפח היטלר את אוסטריה לגרמניה, לא הגיב רוזוולט והדגיש כי ארצות-הברית לא תיקח חלק בחזית מאוחדת נגד גרמניה. אך זמן קצר לאחר מכן, ימי ועידת מינכן, החל מסתמן מפנה במדיניותו של רוזוולט כאשר הוא התחיל לפעול לתיאום אמריקאי עם הדמוקרטיות האירופיות, בעיקר בריטניה, הן פוליטית ובהמשך גם חומרית. בגלוי היה נראה שרוזוולט תומך רק הצהרתית בדמוקרטיות האירופאיות, בעוד בחשאי עשה פעולות משמעותיות יותר כדי לתמוך בעיקר בבריטניה. בשנת 1938 לאחר כיבוש פראג על-ידי הגרמנים, הדגיש רוזוולט כי התוקפנות הזו נגד מדינות קטנות עלולה לאיים על בטחונה של ארצות-הברית. שנה לאחר מכן נחתם הסכם בין האמריקאים לבריטים, לפיו ניתן אישור לצי הבריטי לרכז את כוחותיו באוקיינוס האטלנטי בעוד יוצב הצי האמריקאי באוקיינוס השקט. כך בהדרגה פעל רוזוולט ליצירת שיתוף-פעולה עם בריטניה מבלי להפר את חוקי הניטרליות, אולם לאחר פלישת גרמניה לפולין בספטמבר 1939, שכעת ברור היה שבריטניה במלחמה עם גרמניה, הוא החל לפעול לשינוי החוקים כדי לאפשר לבריטניה לרכוש נשק אמריקאי שהיה כה נחוץ עבורה. בנובמבר 1939 הוא נחל הצלחה כאשר אושר חוק שהתיר לצדדים הלוחמים לרכוש נשק מארצות-הברית.[7]

עד כה השתדל רוזוולט לדבוק בעמדה הניטראלית בעודו מסייע לבריטניה רק בהיבט החומרי. אך ב1940 נפלה צרפת, וכך קיבלה מדיניותו של רוזוולט תפנית משמעותית. כעת, לאחר שנפלה צרפת בידי הגרמנים, היה ברור שבריטניה היא ההתנגדות המשמעותית היחידה בפני השתלטות נאצית על אירופה כולה, ולכן הצהיר רוזוולט כי קיימת סכנה אמיתית לביטחונה של ארצות-הברית במידה ומדינות הציר ינחלו ניצחון, ושיש להעניק סיוע חומרי לכל מדינה שתפגע על-ידי גרמניה. אך רוזוולט ידע שבכך לא די, ולכן התחיל לפעול באינטנסיביות להשרשת ההנחה כי יתכן שעל האמריקאים יהיה להצטרף למלחמה. בין הצעדים המשמעותיים שעשה היה הגדלת תקציב ההגנה והעברת אישור הקונגרס לגיוס חובה בזמן שלום. רוזוולט הבין שכדי לשכנע את דעת הקהל האמריקאית לאפשרות של הצטרפות למלחמה יהיה עליו לפנות לאמונה הבסיסית האמריקאית, בדיוק כפי שעשה וילסון בשעתו. ולכן ניסח את מטרותיה של ארצות-הברית בשנת 1941 במה שכונה "ארבעת החירויות" – חופש הדיבור, חופש הפולחן, חופש ממחסור וחופש מפחד. במקביל, בפגישה בין רוזוולט לוינסטון צ'רצ'יל, שהיה מנהיגה של מדינה השרויה במלחמה עם גרמניה, ניסחו השניים עקרונות משותפים ויצרו חלוקה של המדינות לשתי קבוצות – אומות תוקפניות, ביניהן מדינות הציר, שיש לפרקן מנשקן, ואומות שוחרות שלום.[8]

בתאריך ה-7 לדצמבר 1941, אירע מפנה נוסף, המפנה הגדול ביותר במדיניות האמריקאית באותה תקופה, לאחר שחלק ניכר מהצי האמריקאי שבנמל פרל-הארבור באוקיאנוס השקט חוסל בהתקפת פתע מתוכננת היטב ואכזרית על-ידי חיל-האוויר היפני. מנקודה זו ארצות-הברית הייתה במלחמה עם יפן. מספר ימים לאחר מכן, הושלמה הצטרפותה של ארצות-הברית למלחמת העולם השנייה בחזית אירופה כאשר הכריז היטלר על ברית משולשת עם יפן ואיטליה ועל מלחמה עם ארצות-הברית. וכך הצטרפה ארצות-הברית, בעל כורחה למעשה, למלחמת העולם השנייה בשתי חזיתות. האירוני הוא שהאמריקאים היו כה בדלנים במהותם עד כי הם נאלצו שיפן תתקוף אותם בפרל-הארבור כדי לצאת למלחמה נגד יפן, ושהיטלר יכריז מלחמה נגדם כדי לצאת למלחמה באירופה.[9]

 

5. מבדלנות לאקטיביזם וחזרה

כפי שראינו, מדיניות החוץ האמריקאית עברה מהפך משמעותי מראשית המאה העשרים. מבדלנות שרואה בארצות-הברית כישות מנותקת ללא קשר והשפעה למתרחש מעבר לחצי הכדור המערבי ועד למעורבות בזירה הגלובלית ואף עד להנהגתו של העולם המערבי, כפי שנהוג לכנות את נשיא ארה"ב כ"מנהיג העולם המערבי". אך התפתחות זו איננה רק תוצאה של התעצמות ארצות-הברית ושינוי התפישה האמריקאית, אלא גם שינוי הסטאטוס קוו הקיים בזירה הגלובלית. במשך תקופה ארוכה לא הייתה השפעה הדדית של איזור אחד בעולם על איזור אחר. למעשה, כל מספר מדינות ביבשת מסוימת ניהלו את היחסים ביניהן ללא קשר ליבשות האחרות. אולם בעידן החדש הלך ונוצר מצב בו מדינות מיבשת אחת נעשות מעורבות בנעשה ביבשות אחרות, ובכך מדיניות החוץ נעשתה גלובלית ולא רק אזורית או יבשתית.[10]  ולכן גם האמריקאים הבינו כי ישנה חשיבות לנעשה מעבר לחצי הכדור המערבי ושלמען האינטרס הלאומי שלהם עליהם להיות מעורבים בזירה הגלובלית, ללא קשר אם רואים הם זאת מנקודת מבט פרקטית כפי שראה זאת תיאודור רוזוולט או מנקודת מבט וילסונית-אידיאליסטית ומוסרית. 

אם נבחן לאור דברים אלו את מדיניותו של אובמה וכן לאור הצהרותיו בימים האחרונים בסוגית הגרעין האיראני, הרי שאנו יכולים בוודאות לומר כי נטיית מדיניותו של אובמה היא להשיב את האמריקאים לסוג מסוים של בדלנות. לא בדלנות מוחלטת, שכן בראשית הקדנציה של אובמה הוא בחר דווקא להגיע לסיור במזרח התיכון ולנאום לעולם המוסלמי והערבי נאום של פיוס, אולם כן מדיניות "אקטיביסטית לייט" אשר מסתפקת בפיקוח, הצהרות וקיום מגעים דיפלומטים עם מנהיגי העולם וכלפי סכסוכים בינ"ל ולאו דווקא נקיטת מעורבות נחרצת ואף נקיטת פעולה משמעותית.

 

--------------------------------------------------------------------------------

[1] הנרי קיסינג'ר, דיפלומטיה (ירושלים: שלם, 2007), ע"ע 3 – 6 (להלן, קיסינג'ר, דיפלומטיה).

[2] שם, ע"ע 15 – 30.

[3] שם, ע"ע 13 – 34.

[4] שם, עמ' 6.

אברהם בן-צבי (עורך), ארצות-הברית בזירה הבין-לאומית מאז 1945, מקראה (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006) עמ' 24 (להלן, בן-צבי, מקראה).

[5] קיסינג'ר, דיפלומטיה, עמ' 38.

[6] שם, ע"ע 351 – 358.

[7] שם, ע"ע 360 – 366.

בן-צבי, מקראה, עמ' 35.

[8] קיסינג'ר, דיפלומטיה, ע"ע 367 – 372.

[9] שם, ע"ע 373 – 374.

בן-צבי, מקראה, עמ' 36.

[10] הנרי קיסינג'ר, מדיניות החוץ האמריקנית (תל-אביב: עם עובד, 1974), ע"ע 44 – 45 (להלן, קיסינג'ר, מדיניות החוץ האמריקנית).

תגובות

האומנם בדלנות?

יש במאמר ניתוח נכון של הבדלנות האמריקאית עד המאה ה20 מעבר למאה ה20 נראה לי שהכותב מגזים בהשפעת הבדלנות הקלאסית ומתעלם מגורמים אחרים. למשל לגבי הניטרליות שלארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. פרופסור ארנון גוטפלד מזכיר את המוצא האתני שלהאמריקאים אמריקאים ממוצא גרמני תמכו בגרמניה אמרקאים ממוצא אנגלי תמכו בבריטניה אמריקאים ממוצא אירי התנגדו לחבור לאנגליה כאשר ארצות הברית הצטרפה למלחמה היא שילמה מחיר דמים כבד שצינן עוד יותר את הרצון להיו מוערבים בסכסוכי חוץ.אחרי מלחמה זאת נוסף עוד גורם התנגדות לתקצב צבא סדיר גדול. שוב לא בדלנות בנוסח הקלאסי אלא סיבה כלכלית למה צריך צבא גדול? במזרח ובמערב גבלותתינו הם שני אוקינוסים אדירים גבולות טבעיים מוגנים. בדרום מכסיקו חלשה בצפון קנדה ידידותית כיום ארצות הברית מושקעת בעולם ואין לה לא האופציה ולא הרצון לחזור לבדלנות. בדרום קוריאה ובאפגניסטן מוצבים-ביחד- כמאה ועשרים אלף חיילים אמריקאים. הנשיא אובמה מנהל ומוביל מסע נחוש לעצירת אירן בדרכה לפצצה..זה שהוא לא מקבל את דעת נתניהו לגבי קוים אדומים זה לא מעיד על בדלנות. ראשי הצבא האמריקאי לא מעוניינים בהסתבכות צבאית מה גם שראשי הממשל מאמינים שהסנקציות ימוטטו את הכלכלה האיראנית ומייתרות את הצורך בפעולה צבאית

מאוד מעניין

תודה רבה אתר מעניין !!

לגיורא - האסטרטגיה של הנשיא אובמה

קראתי על האסטרטגיה של הנשיא אובמה ונידהמתי. ב-אתר הבית הלבן מפורסם האני מאמין הצבאי של אובמה. מה שהוא אומר בגדול זה בניית צבא יעיל שיוכל להתמודד עם כל האתגרים העומדים בפני ארה"ב ולעשות זאת באופן כה יעילה עד כדי לשמש גורם הרתעה ליריבים פוטנציאליים.

כמה דברים לא מובנים לי:

1) האם אובמה לא הואשם בקיצוץ בטחוני שמקצץ את הכנפיים לצבא האמריקאי? אז איך זה מסתדר עם הכוונה שלו להכשיר את הצבא האמריקאי למגוון של אתגרים ברמה הגלובאלית?

2) אמריקה לא למדה את הלקח? הם עדיין רוצים לדחוף את האף שלהם לכל סכסוך בעולם? וכל זאת שהמצב הכלכלי שם מתדרדר מיום ליום.

אכן דברים שנשגבים מבינתי

תגובה לענבל:אובמה

הבדלנות הקלאסית של ארצות הברית הסתיימה לקראת סוף המאה 19 ותחילת המאה ה20 (הסיבות הם נושא הראוי לדיון נפרד) מאז נעהמדיניות החוץ האמריקאית על סקאלה של דרגות שונות של אקטיביזם (וגם זה נושא לדיון נפרד ) הנשיא ברק אובמה הוא מנהיג מפוכח שקול המכיר בכוחה
של ארצות הברית אך גם במגבלות כוחה. בשנת 2002 כתב ספר"הפרדוקס של הכח האמריקאי" ובו הסביר מדוע לדעתו מעצמת העל היחידה של העולם אינה יכולה לפעול על דעת עצמה לשאלותיך:

1 אובמה ודאי שלא מקצץ כנפיים. הוא שוקד עלהתאמה לצרכים משתנים בויכוח טלויזיוני מול יריבו למירוץ לנשיאות מיט רומני הטיח בו האחרון
"זה עשרות שנים שלא היו כה מעט צוללות בצי" ענה אובמה:נכון וכך גם סוסים..." יש להזכיר שבתקופת אובמה הוכנסו לשימוש מאסיבי מזלט'יים ומלט'ים בפקיסטן תימן ועכשו גם מול דע'ש היכולת האמריקאית הודגמה לפני שבוע ב ניתוק צפון קןריאה מרשת האינטרנט למשך כמה שעות

2 גם אובמה וגם דעת הקהל בארצות הברית אינם רוצים לדחוף האף לכלל מקום בעולם ובודאי לא להיות שוטר העולם ביום 28.5.2014 בנאום בפני בוגר "וסט- פוינט" אמר אובמה בין השאר :...הוצאנו חיילים שלנו מעירק אנו מסיימים המעורבות הצבאית באפגניסטן... אנו ממקדים את ההשקעות שלנו במקור העיקרי של העוצמה האמריקאית: כלכלה..."

אני מודה שאינני אובייקטיבי כלפי אובמה: אני מחבב אותו כאדם וכישראלי אני אסיר תודה על התמיכה הנדיבה ועל הסיוע הענק חסר התקדים
לבטחונה של ישראל.

1.;

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה