אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אטלאנטיס מלאה בתשואות


התמונה של עופר אורן
ג'ימי הנדריקס

ג'ימי הנדריקס

אני רוצה לספר כאן במאמר זה על מה שאני מרגיש. ויותר מזה, אולי אפילו אתאר כאן הרגשה של הרבה מאד אנשים צעירים שחיים כאן שפגשתי ושוחחתי עימם. אני בסך הכל בן 24 והספקתי לראות במעט שנותיי כמה דברים. אחד הדברים שראיתי הוא הניכור הבלתי נסבל הזה שלנו לחיים או למסלול שמוצעים לנו כאן בחברה המודרנית. אבל אני לא כאן כדי להעביר ביקורת על החברה, לא כרגע, ובטח שלא כאשר ביקורת שכזו הושמעה כבר המון פעמים ואין בכוונתי להיות בלתי מקורי, עד כמה שהדבר אפשרי.

אני רוצה לספר על עולמות אחרים, על אטלנטיס של ג'ימי הנדריקס שאני מייחל לשמוע אותה כמוהו. אני פה כדי לספר על אטלנטיס. על איך שהייתי קרוב אליה מאד והילכתי ברחובותיה ועתה אפשר כי אהיה בקרוב תושב קבע ממש, אולי לנצח...

 HURRAY I AWAKE FROM YESTERDAY
ALIVE BUT THE WAR IS HERE TO STAY
SO MY LOVE CATHERINA AND ME
DECIDE TO TAKE OUR LAST WALK THRU THE NOISE TO THE SEA
NOT TO DIE BUT TO BE REBORN
AWAY FROM THE LANDS SO BATTRED AND TORN
FOREVER FOREVER

זן ואמנות אחזקת האופנועאני זוכר שטיילתי עם אהובתי האחרונה לא מזמן והשיר הזה כל הזמן התנגן לשנינו בראש. השיר הזה היה בדיוק על שנינו,  שני אוהבים שמחליטים ללכת מהמלחמות והרעש של צורת חיים או תודעה מסוימת ולעבור לאחת אחרת, חדשה. תודעה חדשה זו, נראה כי היא זורחת לה ומנצנצת בכמה וכמה מקומות. ולמעשה, היו אנשים שהטיפו לה, או לפחות לתהליך הראשוני שבה כבר מאות בשנים.

"זן ואומנות אחזקת האופנוע" של רוברט מ' פירסיג מתאר יפה התחלה של תודעה חדשה זו. בלי להיכנס כאן לפילוסופיה של המדע, הוא אומר לנו בעצם כי ישנו יסוד נוסף למציאות שאנו חווים שהוא אינו רציונלי, או שאינו ניתן לניתוח ע"י ההיגיון. פירסיג קורא לממשות/מציאות בשם "איכות" והוא טוען שאת איכות זו אפשר אמנם לנתח בצורה רציונלית, אך ישנו בה גם יסוד אחר, שלא ניתן להגדירו, אך אנו מרגישים בו וחווים אותו בכל רגע ורגע בחיינו במציאות זו. יסוד זה והצגתו בספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע" אכן פתח דלת לאינספור תיאוריות אירציונליות וחסרות היגיון שמשתוללות בשנים האחרונות. אך לא זה הכיוון שאני רוצה ללכת בו. רבות הדרכים לאלה שרוצים לחסל את ההיגיון בימינו ואין אני מתכוון ללכת בדרכם, אני רוצה לדבר על דרך חדשה שאני רואה שמתהווה לה באנשים שאני פוגש ומגמות שאני רואה בחברה.

פירסיג מתאר צורת חיים שנשלטת ע"י "איכות". לדוגמא, המודל הסטנדרטי של הרציונל החבתי מלמד אותנו ללכת בדרכים מסוימות כדי להשיג "הישגים" מסוימים או "תוצאות" מסוימות. הכל מכוון כדי להשיג תוצאה מסוימת, ההווה כאן רק כדי לעבוד על תוצאה מסוימת שתבוא בעתיד. ואז, לפי רציונל זה, כאשר מגיעה התוצאה או החיים שחלמנו לבנות, אז הכל נעצר ואנו פשוט חיים את החיים האלו עד הסוף שלנו. החלום האמריקאי בהתגשמותו. כאילו המציאות היא "תמונה" סטטית ("איכות סטטית" כפי שקורא לה פירסיג בספרו "ליילה"). בהרבה מהמקרים, כשאדם מגיע סוף סוף לתוצאה שייחל לה זמן כה רב, בהתחלה אופפת אותו שמחה, אך זו שמחה קצרת מועד ומהר מאד היא מתחלפת בהרגשה שויקטור פראנקל (בספרו "האדם מחפש משמעות") קורא לה "ריק קיומי". שמחה קצרת מועד זו היא כמו סם, "היי" רגעי שמתחלף בתחושת ריקנות. הרגשה זו נובעת מסגנון חיים שאינו מאפשר לאדם להינות מההווה בצורה אמיתית, כיוון שכל מרצו וכל תודעתו היו מכוונים תמיד אל העתיד. הוא אינו מסוגל להיות מאושר כיוון שאף פעם לא עשה פעילות שגורמת לאושר. האושר אף פעם לא מגיע אלינו מדברים שאנו "מקבלים" מבחוץ. האושר והשמחה האמיתית מגיעים אלינו כאשר אנו יוצרים וחיים חיים של יצירה. שום תוצאה שנקבל לא תיתן לנו אושר קבוע, המציאות אינה סטטית, רק פעילות יוצרת (שאפשר גם לומר שהיא סוג של נתינה) שבה אנו גם יוצרים את עצמנו גורמת לאושר (מה שקורא לו פירסיג "איכות דינמית"). מלמדים אותנו בחברה, שמבוססת על חשיבה רציונליסטית, "למכור עבור התוצאה", כלומר לעשות דברים מסוימים (שלרוב אנו לא מתחברים אליהם) אך ורק כדי להשיג תוצאה כמו כסף או מעמד חברתי למרות שאלה גורמים לאושר קצר תווך.

במקום זה, ניצבת מולנו אטלנטיס של ג'ימי הנדריקס. מקום בו צורת החיים השלטת אינה של "רציונליות", אלא של איכות. כלומר, האדם בוחר לעצמו את הדרך שלו שיש לה את האיכות הגבוהה ביותר עבורו, היינו, הוא מאושר ללכת בה. מה שקורה בדרך זו הוא שהאדם נכנס לתוך ה"רגע", נכנס עמוק לתוך העכשיו/ההוווה, שכן, זו המציאות הממשית ביותר עבורו. היא הממשית ביותר כיוון ששם הוא יוצר, שם הוא מחובר ביותר לעצמו ולעולם (ואינו מתנתק מעצמו ומה"ייעוד" שלו כתוצאה מרציונל כזה או אחר שמנסה להכתיב לו דרך מסוימת ומגדיר אותו בתור אובייקט סטטי). במצב זה האדם עושה את מה שהוא אוהב ומתוך כך גם יוצר את עתידו, עתיד בעל איכות גבוהה.

בספר "כה אמר זרתוסטרא", ניטשה כמעט ואינו מדבר על "אמיתות" או על אידאולוגיות וערכים קבועים, עיקר הדיבור שלו הוא על "העל-אדם", איך להפוך להיות אותו אדם שיוצר את המציאות שלו, את הטוב והרע שלו, בורא את ערכיו ועולמו. הדיבור אינו רציונליסטי הטוען לאמת אובייקטיבית. הוא מדבר על "איך" האדם צריך לחיות ולא "לאיזו מטרה". אותו דיבור מופיע גם אצל פירסיג בסוף "זן ואומנו אחזקת האופנוע" , כאשר הוא מדבר על הסופיסטים היווניים שהשאלה שהנחתה אותם תמיד בפילוסופיה לא הייתה "מהי האמת?", אלא "מהו הטוב?". איך אדם צריך לחיות כדי ליצור לעצמו ולחברה שסביבו את צורת החיים הטובה ביותר. זאת בניגוד למאות שנים של דוקטרינות ואידאולוגיות שגורסות שישנה אמת אחת, תמונת עולם סטטית אחת, שכל בני האדם כפופים לה ומוגדרים על-ידה כמו אובייקטים.

ניטשהחשוב לי לציין כאן שוב, כי ההסתייגות של מושג "האיכות" מהעמדה הרציונליסטית מדעית, אין בכוונתה שלילה מוחלטת של עמדה זו. שלילה שכזו אנו מוצאים בפילוסופיה הפוסט מודרנית שרבים היום מחזיקים ברעיונותיה. רעיונות אלו מנוגדים לכל היגיון, ואפשר לראות היום הרבה מאד אנשים שמאמינים ברעיונות אלה שפונים לדרכי חשיבה אירציונליות בעליל. אני רוצה להראות שדרך חשיבה חדשה זו שאני מדבר עליה ורואה אותה מתהווה אינה סתם עוד שלוחה של הפוסט מודרניזם. זאת אוכל להראות טוב יותר אם אספר על איך נראים הדברים בדרך חדשה זו לעומת איך הם נראים בפוסט מודרניזם. בקצרה, ישנה כאן שלילה של אמת אובייקטיבית כעל אמת שמקיפה את מכלול כל המציאות, אך אין כאן את הקפיצה אל הקיצוניות השנייה, הפוסט מודרנית, בה הכל סובייקטיבי (כולל המדע עצמו).  לפני חשיבה חדשה זו המציאות קיימת (יש לה נוכחות, אנרגיה, איכות), משמע, היא אינה רק "סובייקטיבית", אך גם לא ניתן להגדיר את כולה ע"י תיאוריה אובייקטיבית (המדע לא יכול להגדיר את כל המציאות בדיוק בגלל שהיא אינה לגמרי "סובייקטיבית", שכן המדע אינו אלא שפה סובייקטיבית, קונוונציה). אם נחלק את המציאות לשני סוגי שאלות בדבר טבעה, יהיה קל לנו יותר לדבר על זה. אפשר להגיד כי המציאות מחולקת ל"איך" ול"למה". המדע בא לענות על "איך" המציאות עובדת. המדע תמיד הלך יד ביד עם העמדה הרציונליסטית, ולכן, ברוב המקרים, לא רק שניסה להסביר "איך" המציאות עובדת, אלא ניסה גם להסביר "למה". דוגמא לכך הן כל הדוקטרינות החברתיות המנסות להגדיר את האדם כאובייקט, וגורסות כי העולם אמור להגיע למצב סופי מסוים, תמונה סופית מסוימת בה כל הדברים הבלתי מוסברים יהפכו למוסברים (דוגמא לכך הן התיאוריות של מרכס והגל). הפוסט מודרניזם לעומת זאת, אינו רק שולל את הדוגמות בדבר "קץ ההיסטוריה" (או קץ השינוי והתהליך הדינמי), אלא הוא טוען אף כי המדעים המתארים את "איך" המציאות עובדת הינם סובייקטיביים ואינם אמתיים, למרות שניתן לחזות בדיוקו של המדע בתחום זה ע"י ניסויים. החשיבה החדשה לוקחת משני העולמות, היא טוענת כי המדע יודע לתאר "איך" הדברים עובדים בדיוק סביר (להוציא את החלק שאינו ניתן לניתוח רציונלי) אך אינו יכול להסביר "למה" או "לאיזו מטרה" בגלל הדינמיות של המציאות. צורת חשיבה זו מאחדת לתוכה שתי עמדות אלה, ובכך גם פותחת דלת נוספת. הדלת הנוספת שנפתחת היא הזדמנות ל"איחוד" בקנה מידה כזה או אחר בין הפילוסופיה המזרחית לפילוסופיה המערבית. שלא כמו הפוסט מודרניסטים, יכולים ענו עתה לעיין ברעיונות של הפילוסופיה המזרחית ללא "נטישה" של השכל הישר. אנו יכולים לעיין בהם ללא דעה קדומה על מנת לראות אם בפילוסופיות עתיקות יומין אלה ישנה איכות שיכולה לשפר את חיינו.

דבר נוסף שברצוני להראות הוא ההבדל בהסתכלות. אנשים רציונליסטים מסתכלים תמיד על המציאות כאילו דרך משקפיים. בדומה מאד לסינתטי אפריורי של קאנט הם נוטים לא לראות את המציאות כמו שהיא על כל גווניה, נראה כאילו הם תקועים בתוך תמונה רציונלית בתוך ראשם שבה כל היבט של המציאות מקוטלג ומסווג לתבנית מסוימת. כאשר הם עוברים התנסות מסוימת, נראה כאילו ההתנסות רק גרמה לתמונות או סמלים או תבניות רציונליות מסוימות לעלות בעיני רוחם, אך הם לא רואים את המציאות עצמה כפי שהיא ללא כל ניתוחים ומתווכים. אדם שחשיבתו משוחררת מרציונליזם (ולעיתים גם מדעות קדומות שבאות עם הרציונליזם כעמדה פילוסופית), ישנה לו היכולת לראות את הדברים כמו שהם באמת ולהרגיש בצורה אמיתית וכנה את האיכות שגלומה עבורו בכל מצב וחוויה. ההזדמנות שבהסתכלות זו היא לראות ולחוש במציאות ללא מתווכים. העובדה שאדם לא מגדיר ומסווג את המציאות שלפניו לתבניות מאפשרת לו שוב "לראות את הדברים בפעם הראשונה", ממש כפי שראה אותם שהיה ילד, כאשר הכל היה חדש וכל חוויה לימדה אותו משהו על העולם. ישנו ביטיו ידוע האומר שהמפה היא לא הטריטוריה. "המפה" הרציונלית שאנו מלבישים על העולם גורמת לנו בהרבה מקרים להיות עיוורים למציאות, ל"טריטוריה". כך תמונת העולם שלנו נשארת תמיד אותו הדבר, למרות שהמציאות היא דינמית ומשתנה כל הזמן. אנשים שיש להם מפה שכזאת בראש, למעשה חווים כל הזמן את "הנוף" של המפה שלהם, אפשר כי הוא קרוב למציאות ואכן חושף פן מסוים שלה, אך אין זו פגישה ישירה עם הממשות והנופים האדירים והאינסופיים שבה שיצרו הכל וממשיכים ליצור הכל. כל רגע הוא חדש, הכל משתנה, השאלה היא האם אנו לוקחים חלק בשינוי ובזרימה הזו של המציאות, או שאנו מתנגדים לה בכוח כדי להישאר מוגדרים ע"י תבניות סטטיות קבועות.

לראות את הממשות, משמע הוא לראות את כל מה שהיא ברגע בוא אתה נמצא ולהרגיש את הכיוון שממנו נברא הרגע הבא. בספרו "ליילה" מראה פירסיג יפה כי הכיוון שאליו הממשות הולכת, הוא תמיד מרמת איכות קיימת אחת לרמת איכות גבוהה יותר. הכיוון של הממשות הוא תמיד מטוב שקיים לטוב יותר שעתיד להתקיים. הטבע פועל לפי אותה השיטה שפעלו לפיה הסופיסטים שהוזכרו לעיל, הוא עובר מצורות חיים בעלות איכות ירודה (לדוגמא, יכולת הישרדות נמוכה) לצורות חיים בעלות איכות גבוהה. אנו יכולים לומר בעצם כי העובדה שאנו משתנים כל הזמן, רצונותינו ואישיותינו, אלה בעצם סממנים למעיין "אבולוצייה" של הפרט. התהליך של מעבר מרמת איכות אחת לרמה גבוהה יותר מתרחש גם בתקופת חיים של אדם יחיד, ואפשר כי השינוי שאנו מרגישים בעצמנו אינו אלא מעבר לרמה גבוהה יותר של איכות.

הייתי רוצה גם להראות בקצרה, כי השקפת עולם שדוגלת באיכות, משתלבת יפה גם עם התיאוריות הפיזיקליות הידועות לנו היום. בדומה לתורת היחסות, גם בהערכת "איכות" של אובייקטים או אמיתות, אי אפשר לקבוע דברים בצורה מוחלטת. כמו במערכות ייחוס בתורת היחסות, אפשר לדבר אך ורק על איכות יחסית, אף פעם לא על איכות מוחלטת. הדבר היחידי שמוחלט הוא שהמציאות היא קיימת, יש לה ממשות, איכות (בדיוק כמו בתורת היחסות, שבה הדבר היחידי שמוחלט הוא שכל חוקי הפיזיקה נשמרים בכל מערכות הייחוס- מוחלטות מסוג זה מצביעה על המוחלטות של הקיום, כיוון ששום דבר לא יכול להתקיים אם פועלת עליו יותר ממערכת חוקים פיזיקליים מסוג אחד). לכל "צופה" יש את האמת היחסית לו, כפי שתרבויות ועמים שונים ישנם להם הערכים שלהם. אנשים ותרבויות שונים ייבחרו ב"איכות" שונה. כל ה"צופים" מסתכלים על אותה ממשות אחת, אך מכיוון שהם ב"במערכות ייחוס" אחרות, פרשנותם למציאות היא שונה (קונוונציה, ממש כמו תורת היחסות הפיזיקלית). השקפת עולם של איכות משתלבת יפה גם עם מכניקת הקוונטים. מכיוון שאפשר לראות כי לממשות ישנם כיוונים בהם היא בוחרת ללכת (מאיכות נמוכה לגבוהה, למשל) ניתן להסביר טוב יותר את האקראיות שבקוונטים. ניתן לומר שה"אקראיות" אינה מושג מוחלט במכניקת הקוונטים כמו שהמושג סיבה-תוצאה הוא מוחלט בפיזיקה הקלאסית. אפשר במקום זה לומר כי האקראיות מהווה אפשרות לקיומה של איכות דינמית. כלומר, מערכת קוונטית יכולה ללכת בכיוון מסוים לא בגלל "אקראיות" (המדע המודרני מחליף את מושג הסיבה-תוצאה במושג האקראיות בשביל לשמור על תמונת עולם "אובייקטיבית" שאין בה מקום למושג האיכות), אלא בגלל שיש לה כיוון מסוים שבוא היא הולכת שיש בוא איכות גבוהה יותר. כלומר, למציאות ישנו כיוון שאליו היא "בוחרת" ללכת וניתן לומר שמכניקת הקוונטים מאפשרת לה את "חופש הבחירה".

שאלה שנשאלת, היא איך ייתכן שאנו רואים כל כך הרבה אנשים, שביניהם גם אנשים צעירים, מידרדרים עם השנים ויורדים לצורת חיים איכותית פחות? לדעתי יש כאן קשר עמוק עם הניתוק של החברה המודרנית מהטבע. אינני מתכוון שעלינו לחזור לגור במערות או לזרוק את כל הטכנולוגיה שלנו. מה שאני אומר זה שהניתוק של האדם המודרני מהטבע בצורה שהיא גם פיזית (מזון לא בריא, עישון, מחסור בפעילות גופנית) וגם מנטלית (מכריח את עצמו ללכת בדרכים מסוימות שהוא אינו אוהב רק לשם תוצאה מסוימת, כפי שנידון לעיל) מונעת מהאדם לחיות בצורה טובה ואפילו אפשר כי ניתוק זה יגרום לאדם להידרדרות לאורך זמן, במקום בוא הייתה צריכה לבוא צמיחה אם ידע לחיות נכון יותר.  "חזרה לטבע" מתבטאת בכל הרבדים באדם, החל מהמישור הפיזי ועד העליון שברצונותיו הנפשיים. העניין הוא כאן בעמדה פילוסופית, לא בפעולות חיצוניות. לדוגמא, אפשר לראות אנשים רבים מטיילים בטבע, לרוב עם כל אמצעי הטכנולוגיה, אך הגישה שלהם כלפי הטבע אינה נכונה. אדם שהתחנך בחברה המודרנית מאמין בדואליזם של חומר ורוח. לדידו, כל דבר שאינו הסובייקטיביות של ה"אני" שלו, אינה אלה אובייקט חומרי שנחות מהסובייקטיביות שלו. ההפרדה הזו בין הפנימיות לכל מה שחיצוני אינה מאפשרת חיבור אמיתי לטבע. כאשר אנו מבטלים את הדואליזם הזה של הסובייקט-אובייקט, אנו מקבלים בעצם שהטבע הוא הכל, גם אנחנו ונפשנו חלק מהטבע, ושישנה מערכת יחסים ישירה בין הפנימיות שלנו למעשינו החיצוניים. התחברות אמיתית לטבע מאפשרת לפתח צורות חדשות של תיקשורת עם אנשים והעולם ולעיתים אף יכולת לראות את "המציאות האחרת", מושג שמדובר בו הרבה בתרבות ה-אל.אס.די. תיקשורת שכזו עם העולם, בראש ובראשונה נובעת משינוי בתודעה. בדרך כלל שינוי זה הוא זמני והוא מתבטא במעבר של הפוקוס התודעתי, כלומר, המחשבה מתרכזת בדברים אחרים ממה שהיא מתרכזת בדרך כלל. רוב הזמן, המחשבה שלנו עסוקה בעיקר באיך לשפר את הישרדותנו (שכמובן, בחברה המודרנית זה בא לידי ביטוי במחשבות על קריירה, מקום בחברה וכסף). בתודעה זמנית זו, שאפשר לומר כי היא גבוהה יותר, אנו חופשיים מהעיסוק האובססיבי הזה של מרדף אחרי דברים. אנו חופשיים לראות את המציאות כפי שהיא ללא מתווכים ולהתפעל שוב כמו ילדים על כל היופי הזה שנמצא סביבנו כל רגע ורגע אך היינו עיוורים מדי בשביל לראות אותו בגלל אובססיות שהטביעו בנו (כבר מגיל צעיר מלמדים ילדים במערכת החינוך מהם הדברים "בעלי החשיבות" שישיגו להם כסף ומהם הדברים שהם "ביזבוז זמן". מצחיק לציין שדווקא האנשים הגדולים בהיסטוריה היו אנשים אלה שדווקא היה להם חזון מתוך תודעה גבוהה זו ורצו לראותו מתממש במציאות, ליצור את מציאותם). בספר "ליילה", מספר פירסיג כי אנשים שבאמת מתנתקים מחשיבה רציונלית, שמשמשת "מתווך" בינם לבין המציאות, רואים את "האור" או את "ההילה" של דברים מסוימים, הם רואים את האור באנשים מסוימים או ביצירות אומנות מסוימות.

הדור שלנו משולל מכל "האמיתות" וה"אידאולוגיות" שהיו, התקופה הנוכחית טוענת למעשה כי "אין אמת" והכל נתון למאבק כוחות ותיאוריות דומות כאלה פרי הדימיון הפוסט-מודרני. הדור שלנו אינו מחפש את "האמת" האחת או "המשמעות" האחת או "האלוהים" האחד, הוא אינו זקוק לכל אלה, הוא מוכן לחיות בהווה, ליצור ולנסות לבנות עולם טוב יותר. לא עוד עולם שיום יום עובד כדי להשיג את מטרותיה של איזו דוקטרינה, וגם לא עולם שלא ניתן לומר בו שום דבר בעל ערך כמו העולם הפוסט מודרני, אלא עולם המכוון לפי "איכות" שבה האדם והחברה בכללותה חופשיים לבחור וליצור את מציאותם לפי הטוב ביותר בעינייהם. האדם ייצור את החברה, החברה לא תיהיה דוקטרינה שיוצרת את האדם. "פנומנולוגיה של הרוח" לא רק בין מגמות חברתיות, אלא גם בין בני אדם ובין אדם לעצמו. אטלנטיס אמיתית...

ככל שאני ממשיך לחשוב על זה, על פתיחת הדלת הזו לחופש חדש של מחשבה, אני מרגיש שאני חוזר יותר ויותר ל"אינדיאני" שבי, לטבע הקדום ביותר שבי ולמנגינות השחר שלו. חזרה לטבע היא כמו בוקר טהור, זריחה אדירה שאני מרגיש את עוצמתה בכל רגע ורגע עכשיו, לא נותנת לי מנוח ומדריכה את צעדיי בהבזקים של זהב טהור. מלילה אפל אני חוזר למקדש השמש, אני חוזר להתאחד שוב עם כל "השגרירים של בוקר" שהיו פה תמיד והדהדו לאורך כל הזמנים ואני שב גם לכל התרבויות והמקדשים העתיקים, להיות שוב אזרח של אטלנטיס. אני ואהובתי האחרונה הפכנו לבני-ים. בלעדיה זה לא היה אותו הדבר. אני זוכר שיום מעונן אחד היא שמה את התקליט של ג'ימי הנדריקס "Electric Ladyland" והיה זה כמו הדלקה של טלוויזיה שתשדר מעתה ואילך את המהפכה שמתרחשת וגם מספרת את כל שעתיד להתרחש במדויק. איכשהו ישנם דברים שמופיעים, שאתה פשוט יודע שהם כמו פצצה בעלת פתיל ארוך, שאתה יכול להסתכל ולהסתכל בהם ואתה  יודע שבסוף יבוא הפיצוץ שיוביל למהפכה. באמצע יום גשום אפשר לחלום על אטלנטיס, ואת משוטטת לך בארצות אחרות, ואני עדיין מבעיר את מנורת חצות, מתכונן לאותו פיצוץ ישן, שעובר לי דרך המחשבה. כשאני מסתכל על זה, כל העניין הוא בעצם להוסיף פנימיות לתרבות המערבית שמנסה להרוג כל רגש שכזה. אטלנטיס תיהיה תמיד איתי וגם התרבות המערבית. מחשבה שמאחדת בין השקפות עולם מנוגדות, היא, לפי דעתי, החידוש של הדור הצעיר בארץ ובעולם.

הסיכום הטוב ביותר שאפשרי לי לתת כאן הוא מילותיו של דון חואן, "לדידי אין נתיבים פרט לנתיבים שיש בהם לב" (קרלוס קסטנדה, "מציאות נפרדת"). דון חואן מסביר לקסטנדה כי הכל חסר חשיבות ונטול משמעות ולכן לא איכפת לו באמת מדברים כאלה ואחרים. אך בניגוד לכך, הוא איש פעולה, הוא יוצר את מציאותו ויוצר בעולם שסביבו. קסטנדה אינו מבין כיצד הוא יכול להיות איש יצירה כאשר הוא מבין כי אין דבר בעל חשיבות בעולם. דון חואן עונה לו שאת ההוויה הזו הוא אינו מסוגל להבין בחשיבתו הרציונלית הרגילה, שכן זו אינה יכולה להיכנס לטבע הדברים הללו. הוא אומר לו כי יוכל להבין זאת רק אם "יראה" את העולם כפי שהוא באמת, ולא דרך תבניות המחשבה שלו. כך ייווכח לדעת שישנם כוחות אימתניים שפועלים בטבע, ובטבע האדם, שפועלים ללא כל צורך ב"משמעות". זוהי "האיכות" עצמה של הממשות, שחומקת מדיון רציונלי אודותיה. דון חואן, וכמוהו העולם, יוצרים ומשתנים מרגע לרגע בעוצמה וביופי אדירים, אך זאת ללא כל סיבה או מטרה. דון חואן מדבר על העוצמות שבממשות שהן מעבר לתבניות של החשיבה הרציונלית. דון חואן זורם עם הזרם הדינמי של הממשות למרות שהוא מודע באורך מלא כי אין משמעות לכל פעולותיו ומעשיו. אני זוכר שלפני כמה חודשים טיילתי בלילה עם חבר טוב שלי בקיבוץ בו גרנו. לילה יפייפה ושקט. אני זוכר שטיילנו וראינו את כל השלמות והיופי שהיו סביבנו בכל פינה, היה ממש אור שעטף את הכל והרגשה של חמימות כזו שבאה אלינו מהטבע שהיה סביבנו. אני זוכר שדיברתי בלהט על האבסורד הענק הזה, איך שזה מנוגד לכל חשיבה רציונלית, שהעולם למעשה חסר כיוון וחסר משמעות, אך הכל נראה כי הדברים מתנהלים בו ביופי ושלמות שלא ניתן אפילו לתאר אותם במילים כל זמן שאנו באמת משחררים את המחשבה ו"רואים" את המציאות האמיתית. ולמעשה זה הכל, אני רואה שהכל פשוט קורה ואין חשיבות לדבר, ומצד שני אני מרגיש כוחות בלתי נלאים ועוצמתיים שדוחפים אותי להתקרב יותר ויותר לחיים וליצירה. פתיחות של המחשבה מצד אחד, ומצד אחר צימצומה לקרן לייזר ממש (כפי שתיאר פירסיג את דמותו פידרוס ב"זן ואומנות אחזקת האופנוע"), להיות שלם עם הכל וגם לרצות לשנות את הכל. הקיבוץ שבו גרתי היה אטלנטיס ממש, ואני ואהובתי האחרונה הפכנו לבני-ים... זה היה בלילה של מטר המטאורים וזו כנראה הייתה משאלתנו היחידה. באותו לילה צפינו בכוכבים הנופלים כשהיינו בים, ישבנו במים שעות, התפללנו לבואה של השמש, אך חברים שלנו דאגו לנו ורצו שנחזור למקום שהם היו בו וניסע בחזרה לקיבוץ. כל כך הצטערנו שחברינו לא יכולים לבוא איתנו, הם חושבים שזה יהיה נגד רצונו של אלוהים, וחסדו של המלך... אבל אנחנו היינו נדהמים, כל מה שקרה היה שינוי ענק בכל ההרגשה שלנו, והדבר היחיד שרצינו היה לחזור עוד פעם לים ולראות את הזריחה. היה ברור אז שנתנו בלילה זה מבט אחרון על כל מה שכבר מחוץ לסגנון, ואנחנו יכולים לשמוע את אטלנטיס מלאה בתשואות...

"שוב פעם אתה חושב במקום לעשות", אומר דון חואן לקסטנדה. הוא מספר לו שכאשר הוא רואה את "הישויות"  שיש בעולם (כמו למשל, היישות "מסקליטו", שקסטנדה פוגש בוא כאשר הוא אוכל ניצני פיוטה) הוא נוכח לדעת כי הינו עומד מול מציאות שהיא מסתורית לגביו ואינו מסוגל להבינה ואת דרכי פעולתה. הכל חסר משמעות ואין חשיבות "אמתית" לדבר, לפי דון חואן, אך כשהוא רואה את מסקליטו, הוא נוכח לראות ש"ישות" זו אכפת לה מאד כנראה, וגם אם אין כיוון להכל, היא באה ליצור כאן יופי בלתי רגיל והיא מכוונת הכל לפי סודות שאין אנו מסוגלים ליידעם. דון חואן מנסה להסביר לקסטנדה כי החשיבה הרציונלית שלו גורמת לניתוק מהחוויה הישירה עם המציאות, ואין הוא יוכל "לדעת" באמת רק בדרך חשיבה זו. לפי ניטשה, חשיבה זו, אפשר כי היא הדבר המפריד בין האדם לעל-אדם. האדם עודנו מנותק מהטבע כאשר הוא נמצא בריחוק ומנתח הכל, בעוד העל-אדם, למרות שעדיין שמורה לו היכולת לנתח דברים, הוא גם נמצא בתוך הדברים, הוא לגמרי בתוך המציאות. "אהבתי את כל אלה, אשר כטיפות כבדות המה, הנושרות אחת אחת מאפלת העננה התלויה מעל ראשי בני האדם: הלוא מבשרים הם את בוא הברק ובבחינת מבשרים- יאבדו. ראו, אחד ממבשרי הברק אנוכי וטיפה כבדה מן העננה: והנה ברק זה הלוא שמו על-אדם" ("כה אמר זרתוסטרא", פרידריך ניטשה). אפשר לקרוא לזה להיות "דלוק", כניסה ללא מחיצות לתוך המרחב האינסופי של המציאות. אי אפשר להבין את מסקליטו ודרכיו, ניתן לנו לקבלו או לדחותו ולהינתק ממנו. אנו יכולים להינתק מהמציאות או שאנו יכולים לקבלה בצורה שלמה. אני זוכר תקופה כזו בחיי שבה הייתי "דלוק", הייתי לגמרי בתוך כל הדברים. ראוי לציון שנכנסתי לתוך תקופה זו עקב חודשים של יצירה אינטנסיבית. גרתי בקיבוץ בו נולדתי, עבדתי מספר ימים בשבוע במטעים של הקיבוץ ובשאר השבוע קראתי פילוסופיה וכתבתי במשך כל היום. מה שאני זוכר אפשר לתאר ע"י שורה משיר של ג'ימי הנדריקס, "Love or Confusion", " למה כל הזמן חייבים להיות הצבעים האלה? מה בנוגע לשמות? מה בנוגע לצלילים?". אני זוכר בעיקר את הצבעים של הכל, של ימי אביב שטופי שמש, של הסכמה תמימה עם כל היופי הזה. היו ימים שממש הרגשתי שנפשי עולה על גדותיה מרוב שמחה ואושר. הייתי שלם על הכל, הצחוק והיופי היו בכל פינה. תקופה זו בהחלט אישרה את אמרתו של ניטשה: "זהב בבטן האדמה", כלומר, ישנו משהו אינסופי ומדהים שיוצר פה הכל ואנו יכולים להתחבר אליו, אם רק נוריד את החומות האחרונות שנשארו ונעבור לרמת איכות גבוהה יותר. עלינו להמשיך להשתמש בכל מה שידוע לנו היום בתרבות המערבית, אך אפשר שהרחבה כזו של תפיסתנו את העולם תביא לשינוי שיעשה רק טוב לכולם.

ראיה ורצון. שני מונחי יסוד במשנתו של דון חואן. הרצון הוא הכוח הבלתי נלאה באדם שדוחפו אליי יצירה. הראיה הינה היכולת לראות את כל הכוחות הפועלים בעולם, את היצירה שלהם, והיא גם היכולת לראות כי כוחות אלה יוצרים ויוצרים ללא מטרה ומשמעות במובן הידוע לנו. הראיה חושפת עולם מלא מסתורין, שרק את חלקו אנו מסוגלים להבין בחשיבה רציונלית. הראיה מראה גם לאדם, שבעולם זה החסר משמעות, אין הוא אלא עוד כוח, או עוד "יישות" שנמצאת כאן. לפי דון חואן, הלוחם שפועל בהתאם לרצונו מודע למוות כל הזמן, אך הוא מבין כי עליו להתרחק מהמחשבות על מותו האישי. שכן אלו הן מחשבות שגורמות להינתקות מהעולם, אלו מחשבות על "אני", על "אגו", על דרך חיים של "רציונליות" (המוות נתפס כאן למעשה כוודאות גמורה העלולה לסיים את חיי היצירה של הלוחם וכן את כל עולמו. המוות מדרבן את הלוחם לפעול יותר, כלומר, לחיות יותר את צורת החיים היחידה שבה הוא רואה ערך עבורו, חיים של יצירה וראיה צלולה). הוא מבין שהוא "יישות" שהיא חלק בלתי נפרד מהעולם, והעולם מצייד אותו ברצון בלתי נלאה שדוחף אותו לעבר הדרכים שיש בהן לב. וכך, במקום שהמוות ואי הוודאות יגרמו לאדם לסגת לעבר מחוזות שנראים לכאורה בטוחים יותר כמו הקונספט של "האני" או החשיבה החברתית הרציונליסטית, הוא מזדהה עם היותו חלק מהמציאות, עוד "יישות" או עוד "כוח" הפועל בעולם. אדם "דלוק" מגיע לרמת תודעה גבוהה זו שהוא מזהה עצמו בתור כוח בעולם שייעודו ליצור, וזאת למרות הוודאות השלמה כי ימות ואין חשיבות ומשמעות לדבר. היצירה בהווה היא המציאות היחידה עבורו. דון חואן מתאר במילים נפלאות את דרכו של הלוחם, או האדם ה"דלוק": "רוחו של לוחם אינה מוכשרת להתפנקות ולביאה בטרוניות, גם לא לניצחון או הפסד. היא מוכשרת רק למאבק, וכל מאבק הוא הקרב האחרון של הלוחם עלי אדמות. על ידי כך התוצאה היא דבר שאינו אכפת לו כל כך. בקרב האחרון שלו עלי אדמות מניח הלוחם לרוחו לזרום בחופשיות ובבהירות; ובשעת הלחימה, מתוך ידיעה שרצונו הוא מושלם, צוחק הלוחם וצוחק."

עמוק עמוק בתוך המכונה של החברה המודרנית, שבימים אלה אני בתוכה, אני חולם הרחק מכאן. אהובתי האחרונה כבר באטלנטיס החדשה שלה. אני כאן ותקוותי היחידה היא "דאוס אקס מכינה", המכונה של אלוהים. בשיר של ג'ימי הנדריקס (1983… A Merman I should turn to be) הוא נותן למעשה נבואה על העתיד (השיר מדבר על 15 שנה קדימה מהזמן שבו הוא כתבו). בעתיד זה, המכונות שמשעבדות את האדם המודרני וגורמות למלחמות ולכאב נותנות גם הזדמנות. בשיר הוא מספר שהוא ואהובתו בנו מכונה שהופכת אותם לבני ים, וזו כאילו נבואה שהמכונות שגורמות ללילה האפל של החברה המודרנית, אפשר שהן רק שלב מעבר בהתפתחותה של האנושות, ויום אחד הן יוכלו להיות כוח משחרר שעוזר לאדם ליצור חיים טובים יותר במקום לשעבדו. וכך, המכונה המודרנית, היא רק שלב ביניים בתוכנית האלוהית ובבוא העת אפשר יהיה לשמוע מנגינות העולות מקרקעית הים ואטלנטיס תחזור מטביעתה הנוראה. אני חושב שאני כבר יכול לשמוע אותה, ואין בי שימחה גדולה מזו, למשמע צלילים מדהימים אלה...    

אז אלו הן מחשבות ראשונות ורעיונות כללים של מה שאני רואה שמתרחש אצלנו, הדור הצעיר, או לפחות בחלקנו. בקרוב מאד אני טס להודו, להצטרף לחברים שלי ולשאר הצעירים בדור שלי ולראות לאן לוקחת אותנו חשיבה חדשה זו. לאן לוקחת אותי חירות חדשה זו שבה אני ניצב שוב כמו ילד מול העולם, שזה ילמד אותי, כאילו מחדש, על החיים והיופי האינסופי שקיים בוא. "כי הנה הילד תום הוא ושכחה, מעשה בראשית, משחק, גלגל המתגלגל מעצמו, ראשית תנועה, אמירת הן קדושה." ("כה אמר זרתוסטרא", ניטשה). 

OH SAY CAN YOU SEE IT'S REALLY SUCH A MESS EVERY INCH OF EARTH IS A FIGHTING NEST GIANT PENCIL AND LIPSTICK-TUBE SHAPED THINGS CONTINUE TO RAIN AND CAUSE SCREAMIN' PAIN AND THE ARCTIC STAINS FROM SILVER BLUE TO BLOODY RED AS OUR FEET FIND THE SAND AND THE SEA IS STRAIGHT AHAD STRAIGHT UP AHEAD WELL IT'S TOO BAD THAT OUR FRIENDS CAN'T BE WITH US TODAY WELL IT'S TOO BAD THE MACHINE THAT WE BUILT WOULD NEVER SAVE US THAT'S WHAT THEY SAY THAT'S WHY THEY AIN'T COMIN' WITH US TODAY AND THEY ALSO SAID IT'S IMPOSSIBLE FOR A MAN TO LIVE AND BREATHE UNDRERWATER FOREVER WAS A MAIN COMPLAINT YEAH AND THEY ALSO THREW THIS IN MY FACE THEY SAID ANYWAY YOU KNOW GOOD AND WELL IT WOULD BE BEYOND THE WILL OF GOD AND THE GRACE OF THE KING GRACE OF THE KING YEAH OOO SO MY DARLING AND I MAKE LOVE IN THE SAND TO SALUTE THE LAST MOMENT EVER ON DRY LAND OUR MACHINE IT HAS DONE ITS WORK PLAYED ITS PART WELL WITHOUT A SCRATCH ON OUR BODY WHEN WE BID IT FAREWELL STARFISH AND GIANT FOAMS GREET US WITH A SMILE BEFORE OUR HEADS GO UNDER WE TAKE OUR LAST LOOK AT THE KILLING NOISE OF THE OUT OF STYLE THE OUT OF STYLE OUT OF STYLE OH YEAH OOOO SO DOWN AND DOWN AND DOWN AND DOWN WE GO HURRY MY DARLIN' WE MUSTN'T BE LATE FOR THE SHOW NEPTUNE CHAMPION GAMES TO AN AQUA WORLD IS SO MY DEAR RIGHT THIS WAY SMILES A MERMAID I CAN HEAR ATLANTIS FULL OF CHEER ATLANTIS FULL OF CHEER I CAN HEAR ATLANTIS FULL OF CHEER OH YEAH

(jimi Hendrix, "1983… A Merman I should turn to be")

 

 

תגובות

נהנתי לקרוא אבל...

מסובר במחשבות לא מסודרות (אפילו ניו איג'יות). רואי שהכותב עדיין לא למד פילוסופיה באוניברסיטה. למרות כל זה תענוג לקרוא

רציונאליות

אני לא סבורה שיש ניגוד בין הרעיונות הנחמדים שהכותב מביא לרציונאליות. כלומר עדיין אפשר להשאר במסגרת רציונאלית וליישם את הרעיונות שהכותב מדבר עליהם. אם רציונאליות היא מקסום של עלות תועלת, אז מה הבעיה? וגם לגבי ההווה... אנחנו תמיד חושבים בהווה. אי אפשר לחשוב או לחשב לעתיד. זה כבר בגדר נבואה

הרבה מילים יפות

עופר היקר, מהכתוב, נראה שניחנת בראיה רחבה ומעמיקה של הדברים. בתקווה, שהמילים היפות אט אט יצטמצמו בראשך ובתודעתך, ואת מקומם יתפסו חוויות אחדות וחיבור שקטות, אמיתיות וללא מילים. אתה כבר על הדרך הנכונה.

להתחבר למציאות ----לכל שבת יש מוצאי שבת

עופר אתה כותב נהדר. כיף לקרוא אותך אך בסיומו של יום יש להתחבר למציאות אתה מתעלם מהעובדה שהאדם הוא בעל חיים אחד מני רבים עשוי מאותם חומרים שעשויים בעלי חיים אחרים וכפוף לאותם חוקי טבע כמוהם. יש כיום ספרות על הנתון שהאדם הוא בעל חי ועל הנגזר מנתון זה אני מציע לך לקרוא את הספר מסע לגיבושה של פילוסופיה על פי המדע החיים האהבה והמוות מאת מישקה בן דוד. בספר זה מוקדש פרק שלם שמסביר מנקודת ראות ביולוגית-אבולוציונית מדוע דבריו של ניטשה הם פיקציה פילוסופית רומנטית פיקציה המתנפצת מול הידע העכשוי בנושאי ביולוגיה.אינני רוצה להרוס לך את המסיבה אלא שלכל שבת יש גם מוצאי שבת

רעיון מעניין

אני בחיים לא חשבתי שנושא כזה קיים ועוד יתקיים בו דיון עמוק מעניין מאוד

נהדר, עופר.

דומני שאם לא היית מציין את גילך הכה צעיר, אחת התגובות כאן, הגם שבבסיסה היא מפרגנת מאוד, היתה נעדרות אדי פטרונות ושחצנות. אתה מעז לשאול, להבין ולחיות כמו שרק מתי מעט יכולים ומעזים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עופר אורן