אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ראובן בן יוסף / שירים בעולם רותת


התמונה של בלפור חקק
ראובן בן יוסף / שירים בעולם רותת

ראובן בן יוסף, שירים בעולם רותת (תשכ"ג- תשמ"ט), הוצאת דביר, ת"א 1989, 387 עמ'

בינואר 1990 (טבת תש"ן) פרסמתי ב"מֹאזנַים" מאמר על שירתו של ראובן בן יוסף, עם הופעת מבחר מיצירתו בקובץ "שירים בעולם רותת". במאמר הצבעתי על תופעה ספרותית ייחודית לשירתו. המשורר נפטר ב-2001 (תשס"א), וכמחווה ליצירתו, המאמר מתפרסם שוב. אוהבי הספרות צריכים לעשות חסד של אמת עם בּוניה של התרבות העברית, וראובן בן יוסף הוא אחד ממשוררינו החשובים.

 
נֶצח מבּעד לרֶגע

על שירת ראובן בן יוסף 

ראובן בן יוסף, שירים בעולם רותת (תשכ"ג- תשמ"ט), הוצאת דביר, ת"א 1989, 387 עמ'

 קובץ שיריו החדש של ראובן בן יוסף הוא סיכּום ביניים של יצירתו השירית עד כּה, ומכיל מבחר מאחד עשר קובצי השירה שיצאו בעבר ( שחפים ממתינים- 1965, דרך ארץ- 1968, כאשר את מתלבשת- 1970, מתים ואוהבים- 1975, קולות ברמה- 1976, צהריים בירושלים- 1978, על סף המדבר- 1981, מן הקו- 1984, טעם הארץ- 1985, אֶל ארץ התודעה- 1987, על הצוּק- 1988).

השירים מופיעים בסדר כרונולוגי, אך ללא ציון שמות הקבצים, וללא חלוקה למדורים. אם הייתי מנסה להכיל בקליפת אגוז את תפיסתו התימטית של בן יוסף, הייתי בוחר בשורה מתוך "שישה שירי מעשׂה": "לִרְאוֹת  דֶּרֶךְ הָרֶגַע אֶת הַנֶּצַח נִמְשָׁךְ" (שיר חמישי, עמ' 131).

גם אם השירים מאוד מקומיים, מאוד ארצישׂראליים, חשוב למשורר להבליט תמיד לא רק את ציר המקום. בכל חוויה ובכל אמירה יש התמודדות מתמדת עם ציר הזמן. האירועים העכשוויים שזורים ופְתוּכים בחֲווקָיו של עולם הזמן.

השיר "טיול במדבר" (327) מדגים היטב את הכתיבה העל-זמנית. כמוטו לשיר מביא  המשורר ארבע ציטטות מזמנים שונים: א) "עֵמק הבכא" מאת ר' יוסף הכּהן הרופא, ב) "עוּרבא פּרח" מאת מ"י בּרדיצ'בסקי, ג) "נוֹף בֶּעשן" מאת איתמר יעוז קסט, ד) מפת טיולים באילת.

השיר מתאר טיול במִדבּר, ואל נשכח שבעברית "מִדבּר" הוא גם "דיבּור". במהלך הטיול שוזר המשורר את הציטטות בתוך המארג השירי. לא מדובר בשזירת ציטטות על דרך השיבּוץ (נוסח בּיאליק, למשל) וגם לא על דרך האֶרמז (אַלוזיה: נוסח גלבוע, זַך או גורי). הציטטה מפוזרת בצורה מקוטעת בין השורות ומילותיה מודפסות באותיות שמֵנות. הטיפּוגראפיה של המילים המודגשות מציירת לנו את מסלול הטיול:

ההליכה בקֵניון המדברי שזורה בציטטה מ"עֵמק הבָּכא", והמילים מופיעות בנתיב מפותל בתוך השיר, כמסלול ההליכה בקֵניון, בירידה התלולה שזורות שורות ברדיצ'בסקי בקו אלכסוני. מכאן בא המעבר אל שורות בֶּרגן-בֶּלזן של יעוז-קסט והן מופיעות בקו ישיר, שהרי המטייל הגיע לארץ מישור.

הקטע הראשון בטיול מתנהל ב"שביל ירוק" (327), בקטע השני יש "צבע אדום לשביל חיינו" (328), ובקטע המסיים "מחפשׂים את השביל והנֵהוּ עכשיו שחור" (329).

ההליכה בתוך הנוף היא לא רק הליכה בתוך מִדבּר גיאוגרפי אלא גם הליכה בתוך דיבּור, היינו: בתוך הרצף התרבותי- היסטורי של העם. הדוֹבר השר כּובש את נופי הארץ, ומתמודד בכל שעל ושעל עם הגורל היהודי, עם סבל הגלות, עם השואה שיצרה שביל שחור אל התקומה.

אופן השזירה של מקור ספרותי- תרבותי בתוך המארג השירי היא ייחודית לראובן בן יוסף, ולא מוּכֶּרת לי דוגמא אחרת בשירה העברית.

בן יוסף, ששורשיו בתרבות האמריקאית, ודאי הכיר את "ארץ היְשימון" של ט"ס אליוט. שָם שזורים אֶרמזים למקורות תרבותיים ופולקלוריים של עמים שונים, אך לא שזירה של טקסט בתוך טקסט.

להלן קטע שבו שזור משפט של ברדיצ'בסקי בתוך המארג השירי (328):

 

וּבַזְּמָן הַזֶּה שֶׁאַתָּה מֵגִיחַ מִן הַמָּעוֹק

גַּם הַמַּפָּה מְגִיבָה, צֶבַע אָדֹם

לִשְׁבִיל חַיֵּינוּ שֶׁהִשִּׂיגוּ פִּסְגָּה סַלְעִית

אַךְ צְרִיכִים לָרֶדֶת גַּם הֵמָּה בְּמוֹרָד מְפֻתָּל

לַמְרוֹת תְּחוּשַׁת הַגֹּבַהּ אֲשֶׁר רַק בַּמִּדְבָּר

אַתָּה זוֹכֶה לָחוּשׁ וְלָפוּשׁ עִם צִלְלֵי

הַצּוּק, הַחֹד לִמְעוֹק הַחַיִּים שֶׁעָבַרְתָּ

(הקטע של ברדיצ'בסקי הנחשׂף מן השיר: "גם חיינו המה רק צללי החיים").

 

שילוב העבר בתוך ההווה באמצעות  זִכרֵי לשון ממקורות קדומים רווֵח גם בשירים אחרים, אך לא על דרך שזירת טקסט. בשיר "עַזה כמוות" מתוארים זִכרונות על ימי מילואים בעזה. הכותרת עצמה מרמזת לצירוף "עזה כמוות אהבה" (שיה"ש ח, 6), וגם במהלך השירים מפוזרים ארמזים לפסוקים מקראיים שונים. לפעמים הארמז בנוי על שברי פסוקים כצורתם במקרא (54):

אוֹתָהּ סֻכָּה בְּכֶרֶם מְלוּנָה בְּמִקְשָׁה

כַּאֲשֶׁר קָרָאתָ, וְעַל הָעִיר הַנְּצוּרָה

 

השורות רומזות לישעיהו א, 8: "ונוֹתרה בת ציון כסוכּה בְּכרם, כִּמלונה בּמִקשָה, כּעיר נצורה". הארמז יוצר היפוך אירוני.במקרא מדובר על החורבן שיבוא על ישראל בעתיד, ובשיר מדובר על ישראל לאחר תקומתה והתיאור מוסב על עַזה כעיר ערבית.

יש שהארמז פחות שקוף והוא נשען על תבנית פסוק קדום ולא על רצף מילותיו. למשל הקטע בו מתוארים זִכרונות הדובר הנמצא בסיור- פטרול בעזה (59):

 

יָפָה הִיא הָאַהֲבָה הַזָּרָה כְּמוֹ חוֹל, נָאוָה

כְּרָקִיעַ קֵיצִי, אֲיֻמָּה כְּחוֹמַת אֶשְׁנַבִּים

השורות רומזות לשיה"ש ו' 4: "יפה את רעייתי כֹתרצה, נָאוה כירושלים, איוּמה כַּנדגלוֹת". הארמז ממקד את רגשות הדובר: אהבתו לרעייתו הנמצאת בירושלים. שזירת טקסטים מסוג אחר  מופיעה בשיר "שׂיח מעורב" (293). השיר מתאר חופשה על חוף סיני, כשהמשורר נמצאת באוהל עם רעייתו, בקיץ שלפני מלחמת יום הכיפורים. בצד התיאור השירי (המופיע באותיות מנוקדות) מופיעים קטעים מתוך ספר גיאוגרפיה ( "מפרץ אילת וצפונותיו" מאת מנשה הראל), מתוך ספר הגות ( "ספר העיקרים" מאת ר' יוסף אלבו), היסטוריה צבאית ( "מלחמת יום הדין" מאת חיים הרצוג) ועוד כיו"ב. התחושה היא שהכול נמצא בתך הנוף: גם הגיאוגרפיה, גם ההיסטוריה, גם עיקרי היהדות של הרב אלבו. וחוט השני הוא, שהמאבק על הקיום טבוע בנוף עצמו, וגם הילדים שיוולדו "עתידים לבוא אל ארץ הברית, להילחם/ על חיינו שלא פָּסקו מֵאז"... (296).

להלן דוגמא לשזירת הטקסטים  ב"שיר מעורב"  (294):

 

וְרֹחַב יְרֵכֶיהָ הַגּוֹלְשׁוֹת, שֶׁדּוֹמֶה כִּי מָקוֹם

אֵין לִשְׁכַּב בְּנַחַת לְיָדָן, בְּלִי לָגַעַת

אֵין לֶאֱהֹב אֶת הֲוָיַת מִשְׁיָּן הַשְּׁחוּמָה

מֵרֹב גִּלְגּוּלִים עַל הַחוֹל, מֵשֶּׁמֶשׁ לְצֵל

וּמִצֵּל אֶל יָדַיִם חוֹמְדוֹת, הַחוֹתְרוֹת לְהַעֲנִיק

חֹפֶשׁ לְאוֹתוֹ מַעְיַן חַיִּים צָפוּן

אֲשֶׁר בּוֹ יִנְבְּטוּ יְלָדֵינוּ עַל חוֹף יַם סוּף,

הַנּוֹלָדִים מֵאַהֲבָה חָפְשִׁית בְּאָהֳלִי שֶׁלִּי

עִם אִשְׁתִּי שֶׁלִּי הַמִּתְמוֹדֶדֶת בַּאֲנָחָה דַּקָּה

דרך התענוג להימצא אחר הצער...כי

ההוויה לא תימצא כי אם אחר ההפסד

(ר' יוסף אלבו/ "ספר העיקרים")

 

בשיר אחר "לקוראי ישראל" (49) משולבים במהלך השיר רצף מקומות (ללא ניקוד) המסמלים פּרעות ביהודים בגלויותיהם, והמקום האחרון ברצף הוא "בֶּלזן", כמו בא השיר לומר שהגורל היהודי בגולה הוביל לשוֹאה.

בכל המקרים שהודגמו לעיל,  שזירת הטקסט הקדום אינה הדבּקה לצורך קישוט השיר או לצורך התרברבות במצעד מילים יפות, האֶרמז והשזירה הם חלק מן השיר, והם חיוניים לחוויה השירית.

בשירים שונים המשורר מתמודד עם החוויה הציונית. בשיר "מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד" (שם השיר שאול מהמקרא: קוהלת ה, 8), יש רמיזה לסיור של הרב קוק ומשלחת הרבנים בתרע"ד (1914) ביישובים החדשים שנבנו ע"י החלוצים. בשיר אחר "על הגשר" (82) מתוארים מילואים בגֶשר דַמיה, והמשורר מקנה משמעות מטפיזיית לשמו הכפול של הגשר:

 

לֹא עַל הַגֶּשֶׁר מַמָּשׁ, כִּי אִם עַל יַד

הַגֶּשֶׁר שֶׁהָעֲרָבִים קוֹרְאִים לוֹ "דָּמִיָּה"

וְאָנוּ "אָדָם", בְּעֶצֶם שְׁלוֹשָׁה גְּשָׁרִים

- - -

עוֹבִר אוֹטוֹבּוּס מִגָּדָה לְגָדָה, מַסִּיעַ

הֲמוֹן אָדָם אֲשֶׁר בָּם דָּם- יָהּ לְרַבַּת

 

יש כאן, כביכול, מאבק בין שתי תפיסות: אחת השָׂמה דגש על האדם ואחרת הטבולה בדם. ותמיד שלובים מראות העבר במראות ההֹווה. אם בשיר "עַזה כּמוות" שולבו זִכרי מראות משמשון בעַזה, כאן משולבים זכרונות מִמעבר היבּוֹק של יעקֹב ( בראשית ל"ב, 23).

בביקור בהר הזיתים ( "לשיר באלול", 140) יש חצבים פּורחים בבית הקברות. ובתוך אווירת השלווה והפּריחה שומע המשורר את רכּבות- השואה. הנוף העכשווי רדוף סיוטי העבר, ו"תסביך השואה" הוא מרכּיב בּסיסי בחוויה הציונית, ברצון להישׂרד לאחר ניסיונות השמדה גם בגלות וגם לאחר הקמת המדינה.

השואה והגלות נתפסות כחלק מזֶהותנו כאן, ואין רצון למחוק את העבר ולהציג זהות ישׂראלית סטרילית, נקייה מהגלות כאות- קלון, מהשוֹאה כצלקת בזיכּרון.

השיר "על נושׂא מאת יצחק כצנלסון" ( 244) מתאר שכונה ירושלמית חדשה ובה זוג הנושׂא עמו במראהו ובלשונו את זכר השואה והגלות. כפי שבשיר "טיול במדבר" (327), הקטעים מ"עמק הבּכא" הם חלק מהנוף הישראלי, גם כאן הזוג הגלותי הוא חלק מהחוויה הציונית.

 השליחות של המשורר לפרושׂ את המציאות בשלימותה, להציג את הבּרק של הנוף הישׂראלי עם משׂא זכרונות העבר.

 

(המאמר התפרסם בעבר בביטאון "מֹאזנַים", ינואר 1990- טבת תש"ן, עמ' 42-41.)

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בלפור חקק