אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תמביסרת ציפור מרוקאית / ארז ביטון


תמביסרת ציפור מרוקאית / ארז ביטון

תמביסרת ציפור מרוקאית / ארז ביטון. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 2009.

קובץ  שיריו של המשורר ארז ביטון , תימביסרת ציפור מרוקאית (שעל פי האמונה באה ממרחקים לבשר בשורה טובה), היא אכן מבשרת הבשורה לאוהבי  שירתו של ארז ביטון ולאוהבי שירה בכלל. קובץ מרשים ומרגש זה מאגד בתוכו שירים חדשים לצד שירים שנכתבו בשלושים השנים האחרונות, שלא כולם נכללים כאן. אינני יודעת מה היה הקריטריון לבחירתם, שכן  שירים יפים מאוד נפקדים וחבל. כמו כמה משירי העיוורון היותר מוכרים שלו  "למידה מאוחרת", "שיר המקל", ו"הסדר עם בן בכור", שירים מכמירי לב ונוגעים בנימים הרכים ביותר של נפשנו, בהם,  יותר משהוא מנסה ללמד את ילדו שלו וילדים אחרים לחיות בהרמוניה עם עיוורונו, ולא לפחד מפניו, הוא בעצם מנסה ללמד את עצמו.

בשיר "הסדר עם בן בכור"  הוא אומר  "כשתלמד/  לשחק על שפת עיני כמו במגרשים מוכרים/ בלי הפחד של מערות אפלות/ אלמד אותך בתמורה/ להתהלך עם החושך כמו עם ידידים/ ולא תצטער, בני"

הפרשנות הראשונה המפתה היא כמובן לראות את הדברים ככתבם, תוך התייחסות למטאפורות שהוא מעלה, בעיקר נוכח ההזדהות המיידית שהקורא חש, הן עם הילד והן עם האב. אולם לדעתי זו דרך קלה מדי לראות את הדברים,  שכן ילד הנולד לנכותו של הורה, הורגל לה, ואינו ירא מפניה. אני בטוחה שארז החזיק את ילדו על ידו, ככל הורה, וכדרכם של פעוטות, הילד גישש בידיו הקטנות על פניו, ובאצבעותיו הזעירות בעיניו, שהן אחד המוקדים הראשונים אליהן הוא נמשך. וגם אם מצא אצל האם עיניים ואצל האב  "מערות אפלות", כהגדרת ארז, הוא איננו יכול לפחד מפניהן, שהרי התרגל אליהן במישושיו. 

 רק מי שהתנסה בחדרים האפלים במוזיאון בחולון יכול להבין את גודל האימה ואת אין האונים של העיוור, בעיקר של ארז, שחלק ניכר מביטחונו ניטל ממנו ממילא עם אבדן ידו, שהיא איבר תומך, ועם קשיי אובדנה הוא עדיין נאלץ להתמודד בדברים הטריוויאליים ביותר  כמו לבוש, שריכת שרוכי נעליים, והקלדה במקלדת. (זאת בשיר "סובלנות היד האחת." בעמ' 31).

חרף השנים הרבות שחלפו מאז התעוור, לבד מן הפחד, קשה הדבר עד מאוד, שכן  מי שראה את העולם ולמד להעריך ולהתפעם מיופיו,  בפרט אדם רגיש כארז, תחושת האובדן וההחמצה שלו קשים שבעתיים.

הבית החותם את השיר "אלגיות בן שושן ב'" בעמ' 51, למרות שהוא מדבר על בן שושן, (דמות לירית בפולקלור היהודי-אלגירי), הוא מדבר בעצם על עצמו "אמא יקרה שלי, / זה לא הכבלים שמכבידים / זה לבי שכבד מכבלים, / והחושך מסביב קשה, / אימא יקרה שלי."

ולמרות הקושי, ארז לומד ליהנות ולהעריך ולשמוח עם  הדברים הקטנים,  ביודעו שבחיים הכול נזיל, גם הטוב הבא עלינו הוא זמני בלבד, ולכן הוא הוא האושר.  ("קן ציפור" בעמ' 94) "וכשבאות הציפורים מאירופה אינני יהיר, / אני יודע שביום בהיר / ירדו לשבור במצרים,/ אני פה רק תחנת ביניים, / ורק זה האושר."

השיר "ציפורניים" מעלה את דאגתו של ארז וחרדתו לילדיו, כשהוא מנסה ללמדם קשיחות ולהקנות להם ערכי הישרדות, אולם אלה משום מה, מתעקשים להישאר תמימים "ומה יהיה על ילדי/בציפורניים נצורות/ כשתבואנה/ השנים הבצורות." ארז שחווה את המהפך הטוטאלי בחייו איננו אומר "אם תבואנה" אלא "כשתבואנה". חייו הקשים לימדוהו לא לבטוח עוד בגורל, ובתהפוכותיו האורבות מעבר לכתף. 

המכתם הפותח את הקובץ ומועמד בנפרד, לפני שער ראשון, הוא גם הלייטמוטיב שלו "הוא הולך בשקט/ אומרים, הוא בודאי מחבר שיר הם לא אומרים/ אולי דמיו שותתים בפנים." ואת דם ליבו זה הוא מביא בפנינו, לא בבחינת אלגיה על עצמו (ואולי משום  כך גם בחר להמנע  מלהכיל שירים נוספים על עיוורונו, על אלו המופיעים בקובץ) אלא אלגיה על חבריו מילדות שכולם כבר שוכני עפר, וחייהם העלובים,  ואלגיה על דור שביקש לדעת את משה, אולם משה הקיאו מקרבו. ""...אתם עומדים במבוכה מול פרץ צחוק לבלי חוק/ אתם עומדים במבוכה מול אנחה/ ...  במקום שהחמה השפוכה הוקיעה אותנו על פני כל הצלבים/ לא תהיה אנחתנו זרה/ לא תהיה אנחתנו מותרה/ ואתם דוחים בקש תובעים לא לבכות ממש/ כי אם ברמזי רמזים." ("משהו על רוח תזזית" עמ' 93.)    

ארז, כבר בשיריו הראשונים, נתן ביטוי  נוקב לשבר התרבותי של עדות המזרח, והיה החלוץ לזעוק שבר זה, זעק בבלי דעת, גם את שברי שלי. האם אנחנו, שהגענו מאירופה אחרי השואה, לא נתקלנו בבוז ובזלזול מופגן על פחדנותנו והליכתנו כצאן לטבח? האם לא נלעגנו על לבושנו, מנהגינו הגלותיים ושפת היידיש שקפאה על לשוננו? האם ילדינו (ואני בתוכם) לא בושנו בהורינו ובשפת היידיש וביקשנו לאמץ מנהגי "יפי הבלורית והתואר"?

יוצאי עדות המזרח חשו אולי באופן קשה יותר את השבר במשפחה הפטריאכלית, שבה מעמדו  של האב הושחת והושפל, לעומת המשפחות שבאו מאירופה שלאחר  השואה, שכן אלה הגיעו כבר מרוסקות, ונתחלפו התפקידים הורים-ילדים.

כך או  כך, הארץ, מושא  כמיהתו של היהודי במשך אלפיים שנות  גלות, הסבה מפח נפש ואכזבה מרה, לאלה וגם  לאלה, כי אנשיה "ענקים" היו בעיני עצמם, ופגיעתם קשה.  

על דבר אחד אין עוררין, על כך שהתרבות המזרחית אכן נחשבה נחותה, וככזו גם זכתה ליחס משפיל ודוחה מצד כל הגורמים. 

בכמיהתו להתערות, היה מוכן ארז לזנוח את תרבותו הוא, ולסגל לעצמו את התרבות החדשה ואת מנהגי מבשריה, שהיו, בסופו של דבר לצנינים בעיניו,  עם ההתפכחות  "אני אני/ שהרחקתי  עצמי הרחק אל תוך לבי כשהכל היו ישנים/ הייתי משנן הרחק אל תוך לבי/ מיסות קטנות של בך/ ביהודית מרוקאית." (מתוך "דברי רקע ראשונים" עמ' 45). ובשיר אחר הוא אומר "כשאנשים ברוול פונים אלי/ אני שולף את השפה/ מלים נקיות./ כן אדוני, בבקשה אדוני, עברית מעודכנת מאוד "(מתוך "שיר קניה בדיזנגוף" עמ' 52). שבו הוא מספר כי קנה חנות בדיזנגוף (באופן מטאפורי כמובן) "כדי להכות שורש/ כדי לקנות שורש/ כדי למצוא מקום ברוול" שהוא מעוז וסמל התרבות השלטת. השימוש החוזר בתבנית "כדי" באה להדגיש את עוצמת כמיהתו ויחד עם זאת את האבסורד שבדבר.  "מה אתם רוצים ממני. / טעם ערק וריח זעפרן צורב / אני כבר לא אותו הילד, / ... עכשיו חברים, אני לומד לאכול גלידה מבדולח / מאוטו שמשמיע קולות של ציפורים. / בערב, אני לומד לפתוח דלתות בתיבות נגינה עתיקות. עכשיו, / נשים בטעם תות- שדה / מלמדות אותי להריח כריכות שקספיר / מן המאה השבע עשרה / מלמדות אותי לשחק בחתול סיאמי / בתוך סלון ירוק / חברים." אבל כל זאת לא לפני שהם מנסים להפשיטו מכל אוצרות תרבותו ואפילו לגזול ממנו את הזכות הבסיסית להבעת רגשות צער, כמו האנחה והבכי, (שכבר הוזכרו)  ולעצבו לפי אמות המידה שלהם, המאופיינות בהפנמה ואיפוק.                                      

כמה כאב יש בשירים הללו, איזו אירוניה עצמית מרה. ליבך יוצא אל האיש הצעיר הפצוע פיסית ונפשית, המבקש בכל מאודו לקבל הכרה ולגיטימיות, ולהתערות, במה שנדמה לו, פניה היפים של ארץ ישראל, גם במחיר ההתנכרות לעצמו, ונדחה. דוד מול גולית!

ככלבלב מוכה, זנבו בין רגליו, הוא שב, וליבו מלא, שכן למרות כל המאמצים, לא הצליח להיות יותר מאשר זה שבמשל הלב  הברסלבאי הניצב מול המעיין ואליו לא בא, או משה מול ארץ כנען.     

כשבאה ההתפכחות הוא מבין שזו איננה אלא בועה שהתנפצה, ומתוכה עולים פניה המכוערים של החברה אליה ביקש להשתייך, על סולם הערכים הכוזב ומנהגיה המזויפים "מי הם האנשים ברוול, / מה יש באנשים ברוול, / כי הבתים העומדים כאן עלי / גבוהים כאן עלי, והפתחים הפתוחים כאן / בלתי חדירים לי כאן. / בשעה אפלולית / בחנות בדיזינגוף / אני אורז חפצים לחזור לפרברים / לעברית האחרת." ואז הוא שואל את עצמו מה זה בעצם להיות אותנטי, האם להכריז בקול: "אני לא קוראים לי זוהר אני זיש, אני זיש, שיש כאן גם תחינה בלתי מודעת אולי – השיבו  לי את זהותי, החזירו לי את עצמי. "ובכל זאת טופחת שפה אחרת בפה עד פקוע חניכיים, / ובכל זאת תוקפים ריחות דחויים ואהובים/ ואני נופל בין העגות / אובד בבליל הקולות." (מתוך תקציר שיחה" בעמ' 64.) (ארמז לשירה של לאה גולדברג "בין שתי  מולדות" ולמושג "דו-שורש"  שתבע המשורר איתמר יעוז קסט). אבל ההתפכות אינה מביאה עמה מזור והרמוניה לנפש, נהפוך הוא, היא משליכה אותו בין שני הכוחות המתנגשים שבתוכו, זה שזנח וזה שביקש לאמץ, והוא כילד שה"אני הקולקטיבי" שלו מסתכסך עם ה"אני העליון" ומשבש עליו את "העצמי" עד אבדן כיוון.  

בעצבונו כי רב הוא  מבקש מזיש חברו, ואולי מזיש הילד שבתוכו, להשיב  אותו אל אותן "גרוטאות יפות חבויות בין עשבים מצהיבים/... עגנים   קטנים של חיי /" ואל אותה "מתיקות רגל  יחפה על אדמה לחה." ואל תפוחי אדמה...בטעם גן עדן.../   כשהחיך היה הופך סתם חופן גרגרים / לעדנים זוהרים." ("זיש" עמ' 70). אין זו נוסטלגיה המיפה דברים שבדיעבד, אלא נוסטלגיה אל ימי התום, אותם הוא מעלה למעלות קדושה ("לעדנים זוהרים") – אל האפשרות ליצור יש מאין, רק מכוח התקווה והאמונה.    

וכדי לחבור אל עצמו הוא חובר אל המשורר האלג'ירי העיוור רבאח בלעמרי, ובו הוא מוצא את אח הנפש שלו, את ההבנה והחמלה את הכנות והאמת (מתוך "כשחבר נהיה אח" עמ' 30 ) שכבר שמו מדבר בעד עצמו. בדומה לחסד "ידה של אללה עישה העקרה על ראשו העזוב על שרפרף בשמש" (מתוך "למרגלול הנשים" עמ' 73)  – עישה, למרות עקרותה, היא השמש - התגלמות החסד, החמלה והאור.

ארז איננו היחיד שבתמימותו נטעה להאמין כי ניתן לחדור את החומה של התרבות והחברה החדשה,  כמוהו היה גם אברהם המכונה הנו "השחור משחור" משכונת ילדותו בלוד, שהיה רם ונישא מעל כולם (בגובה בלבד) ולא דיבר עם איש, וממילא גם לא אמר שלום, כי ליבו נהה לשעשועים אחרי האשכנזיה. (האשכנזיה מייצגת את התרבות השלטת). כדי לממש זאת, הקים הנו בית קפה. מאוחר יותר הקים גם אולם חתונות וקראו על שמו – ביטוי לנרקיסיזם ויוהרה, שאין מאחוריהם כלום. הנו היה הראשון שקיבל עבודה ברשות שדות התעופה, משאת נפשו של כל תושב בשכונה, ומסמלי הסטטוס. הנו מקביל מצד אחד לאלה אליהם ביקש להשתייך, שהרי גם הם כמותו אינם אומרים שלום בעברם על פניו, ובה במידה מקביל לארז עצמו – הקונה לעצמו חנות בדיזינגוף כדי להשתייך ואילו הוא מקים בית קפה. התאבדותו של הנו, מסמלת את מות האשליה וההתפכחות הכואבת מן החלום.

כמוהם אף שכנם אהרון הכהן, שראה בלבנוניותו לגיטימציה להשתייכות "והוא יושב בתוך גיגית / לבנוני גאה בלבנוניותו." (מתוך השיר בבית הקברות בלוד עמ' 13).

המורה ארך הפאות וקצר הסבלנות המתעמר בילדים, למרות המנחה שאלה מביאים לו כדי לרצותו, הוא בבחינת אלוקים נוקם ונוטר, במקום אל ארך אפיים, סובלני, חומל ומבין.

ארז מצליח לעשות שיקוף נאמן של רבים ממייצגיה הבולטים של שדרת ילדותו, שיש בה גם עצב גם שמחה, גם צער גם חדווה, ובעיקר תמימות. "ואני מלא שמחה מיום של הנאה צרופה / ואת הסל הזהוב נתן לאשתו העיוורת." תמורת עבודתו של ארז הילד בקטיף תאנים ומילוי סלו של הרבי יצחק הזקן, מקבל הילד שתיים-שלוש תאנים, ורואה בכך נדיבות לב שיש בה כדי להביאו לידי אושר צרוף. יש כאן בעצם התבוננות כפולה, הן של הילד החווה והן של הבוגר המתבונן לאחור ואינו רואה בכך נדיבות לב של ממש, שהרי מה הן שתיים – שלוש תאנים תמורת מילוי סל מלא. כך או כך הסל הזהוב מסמל את התחושה המיסטית שהילד חש כלפי הרבי הזקן על הזכות המיוחדת שניתנה לו לשרתו, בדומה ללויים ששירתו את הכהנים בבית המקדש. בכך הוא עורך הקבלה בינו לבין אשתו העיוורת של הרב, ששניהם זכו לשרתו וזכו מתשורת ידו ורוחו.

וישנה גם זוהרה אלפסיה זמרת החצר של המלך מחמד החמישי ברבת שבמרוקו, שאמרו עליה "שכאשר שרה, לחמו חיילים בסכינים / לפלס דרך בהמון/ להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה / ...היום, ניתן למצוא אותה / באשקלון, בעתיקות ג', ליד לשכת הסעד, ריח שיירים של קופסות סרדינים / על שולחן מתנודד בן שלוש רגליים,/ שטיחי מלך מרהיבים, מרובבים על מטת סוכנות,/ והיא בחלוק בוקר בהוי / שעות במראה / בצבעי  איפור זולים..."      ("שיר זוהרה אלפסיה עמ'46 ).

ביצירתו, מקים ארז גלעד מיוחד ומכמיר לב, גם להוריו, להם הוא  מקדיש שירים רבים, ומן המרגשים שבהם. אמו - למרות סבלה  ואובדנה גם במרוקו וגם בארץ, מייצגת, כיתר הנשים את האם המיתולוגית הגדולה, המסוככת והמגינה – מקור הקיום והנחמה " בבקרים של חורף / עשתה אמי מרק של  חרירה / מסכה בו ממנה חם ביום קר / ותבלה אותו בחמדה לבה" ("בבקרים של חורף" עמ' 19)  ובשיר אחר הוא אומר  " אמי אמי שהרחיקה רעות באצבעות צרדות" (עמ' 45) אותן אצבעות שנאלצו לחפור באדמה אל בורות הספיגה / כי מקלט לא היה בבית (עמ' 40). והאב, שכל כך השתוקק להגיע לארץ ישראל, כי "טוב חצי בית בארץ ישראל / מהרבה בתים טובים ויפים בחוסה לארץ." (אלקסקס אולפראן (ב') עמ' 70) בא לכאן ונאלץ להתמודד עם עבודה  במחראות בית נבאלה, עד כי דבק בו הריח הזר.  האב,  בדומה לארז, מייצג את השבר הקשה, את ההתפכחות הכואבת והתם שאבד.  אבל הבן, בכוח  אהבתו, יקים מחדש את סוכת אמו הנופלת, (רמז לסוכת דוד) כי בטבורו הוא תפור לחלומה, וכן את אגדת אביו, ויעלה את שמו הרמוס לכס מלכות, למעלת חלומות."

ביטוי יפה לשבר נותן ארז בשירו ,אלקסקס אולפרן" בעמ' 68, שבו הוא מדמה את שבירת האולפרן (תנור של טין, שהוא חלק ממבנה הבית) והשארתו בחצר, לשבר בחייהם.

התנור העשוי מעפר מסמל את החיים הפשוטים, הלא ראוותנים, ולצד זה את עושר הטעמים וניחוחם. הלחמים הנאפים מסמלים את הקיום ומלאותם.  

האם, בעלת התושייה, המעוף והדמיון, מבקשת לשחזר את חייהם הקודמים, וליצור טבעת ביטחון של קיום מכובד סביב משפחתה. בתמימותה היא נוטה להאמין כי בכוח רצון ועבודה קשה, ניתן הדבר, 

ואי לכך היא מבקשת מהילדים לאסוף לה זרדים כדי להכין מהם קסקסים. אולם המציאות טופחת על פניה, כשאין  היא מצליחה למכרם.  ביתה מלא אותם, וכסף אין.  משלא עזרו לה חלומות החוץ, היא מבקשת להגשים את חלומות הפנים "תנו לי עפר,/ ואני אבנה לכם פראן./ (תנור טין, כאמור). ונהיה מוציאים מתוכו לחמים קטנים ויונים צלויות"./ משנשבר הפראן לחציו / נשאר הפראן כמו גיבנת בחצר הבית."

 ארז מדמה את  שבירת הפראן לחציו, לקרע שהם חשים, קרע המפר את האיזון הנפשי והגופני ומצמיח סרח עודף מר – דמוי הגיבנת – שאיננה עליהם, אלא בחצר הבית. עד כדי כך  השפעת השבר גדולה, שאפילו חצר הבית, המקום הנייטרלי שתכליתו לספק הנאה בלבד, הושפע והושחת גם  הוא, "ואנחנו הילדים לפעמים  יושבים עליו / ולפעמים מחרבנים.”

הציון "ילדים" מבטאת את הבלבול ואובדן הדרך שלהם, שאינם אלא כאותם ילדים היושבים על השבר. ובסופו של דבר יתעשתו וישובו לעצמם.  

הנושא האקזסטינציאליסטי, גם הוא לא ניפקד, וזאת בעיקר בשיר המרגש על רעידת האדמה באגדיר, עד כי  הקורא חש עצמו כאילו הוא הוא החווה את הקריסה.  

בטוי נאמן  הוא נותן לתופעת ה"פוסט טראומה", שמאז האינתיפאדה חדרה לתודעה הישראלית ולשיח הציבורי, על הפחדים והסיוטים הליליים העולים  מהתת מודע ומציפים. "אנחנו השומרים הנצחיים / הזכרון פוקד אותנו כמו חבר רע."  ולמה מייחלים אלה שלקו   ב"פוסט טראומה" הסובלים מעוררות יתר ומנדודי שינה, שגם אם נרדמים הם,  מיד באים הסיוטים, אם לא  "רק פעם אחת לישון שנת תינוקות עד הבוקר." ("מכאובנו בלילה" עמ' 42). ובשיר בעמוד 26 "שיר שינה

בעיר אורן", בבית ב' שלו, שב הילד שבתוכו אל חיק ההורים המגוננים, המבטיחים לו שיוציאוהו מתוך השינה המוכה, מתוך חרדת הנפילות אל תוך החלל הנורא, ילמדוהו לחיות בהרמוניה עם הסביבה, ואפילו ילמדוהו להגיע אל המרכבות הטובות.  במקום נפילה אל החלל הנורא, ישאוהו המרכבות אל השלווה והשקט, אל שנת הלילה הרצופה, שרק בכוחו של זיש, הילד שבתוכו, "הנר במדורים הרכים", להעמיד לרשותו עדות לאפשרות קיום אחרת, קיום המקל על תחושת האימה כשהכול סוגר ללא אפשרות בריחה. ההיזכרות בילדות, היא היא הנותנת לו כוח. ("זיש" עמ' 74), ולכן גם היה רוצה 

להיטמן  בין החיים בשנות החמישים בעיר לוד. ("בית הקברות בלוד" עמ'13).

על גירוש  ספרד, שיר שזיעזע אותי במיוחד, נוכח הקונוטציות שעורר בי במישור האישי, בשיר "עצי תפוז קצוצי ענף" בעמ' 34. ארז בוחר להתייחס למשפחה אחת, וליתר דיוק רבע משפחה –  זקנה וילד, והאימה האוחזת בהם עם בוא החיילים או נציגי הממשל ( במקרה שלי – הקלגסים) כדי לעקרם מביתם ולשלחם אל הלא  נודע. כל הקיום שהיה עד אז חלק אינטגרלי של חיי היום יום כמו עצי התפוז קצוצי הענף, המבטאים מצד אחד את מתיקות ועסיסיות החיים, ומצד שני  את גדיעתם, הבאר העמוקה המסמלת את החוכמה והשפע של  יושבי המקום, הזיתים העתיקים המסמלים את שרשיותם, רחש הים המסמל את החופש והמרחבים בהם חיו, וכל אלה, לא היו אלא, עוד בועת ביטחון שהתפוצצה באחת, עם בוא המכים במנעולים. הבתים הפעורים לשמים מבטאים הן את הזעקה  והן את אדישות ההשגחה

העליונה לשוועתם. הפלמנקו, סמל תרבות ספרד, הופך סמל לפחד קיומי המוליד את התגובה האקסטטית.   בדומה לילד נפחד המקפץ ורוקע בלא שליטה, כמו לתוך עצמו, כשגם ידיו מעורבות בקפיצות.  רגלי רקדני הפלמנקו מקבילות, על דרך ההיפוך, לרגליהם המסוקסות של המגורשים המסתתרים  במערות גרדנה. "כך התחיל הפלמנקו / אשה זקנה וילד / וחדר סגור ופחד / ותשוקה גדולה לצעוק חיים." 

אבל מעבר להיות הקובץ תימביסרת מסמך תיעודי כואב ומרגש, הוא גם חגיגה קולינרית של ניחוחות וצבעים, של ריגוש ושיכרון חושים -  התפעמות יוצאת דופן שאינה יכולה שלא לסחוף את הקורא. זאת בעיקר בשירים  "חתונה מרוקאית" בעמ' 53, שבו  לאחר תיאור מדוייק של מני המזון,  כלי המוסיקה, והמשתתפים, עובר המשורר ומתכתב עם שיר השירים, ומתוכו  יוצא באחד הביטויים  המפעימים ביותר לביטוי שמחה "עשר צפורים רוצות להנתק מקבורת חזי."                               

כך בשיר "עונת מבשל הלפת" בעמ' 71 ו"למרגלות הנשים" עמ' 73.

עוד ועוד דמויות ססגוניות, עוד ועוד תיאורים מרתקים,  מפעימים ומעוררי אמפתיה והזדהות, שהלב נכמר ומתרונן עמו בו זמנית, צולל למעמקי הצער ומתרומם לגבהים של חדווה ותשוקה נעלה לאחוז ביופי הזה, שארז הוא השופר האולטימטיבי שלו, והוא המחברנו לאותו קרשצ'נטו מתפרץ כמו גם למוסיקה החרישית הבוקעת מכל תו ותו בו, והוא המאפשר לנו להיפתח לאותו אור, ולאותה נהרה מופלאה של בראשית ואחרית, כמו גם אל בדידותו של האדם ומצוקותיו, הארוגים בידיו המיומנות של ארז, ביופי זך, המעלה את הכאב לזיכוך אמנותי.

זהרה אלפסיה אמנם איבדה את "כתרה" אבל ארז, בשירו, ובדברו עליה שוב ושוב בראיונות עמו, השיב לה את עטרת עלומיה ותפארתה, והעניק לה חיי נצח.

באלף מני גוון ומוסיקליות כובשת מגיש לנו ארז את תימביסרת שלו,  ציפור נפשו הקסומה, עטירת האימאז'ים, והמטאפורות המרתקות. השימוש שעושה ארז בארמזים מן המקורות גם הוא תורם ליופי הזה ולרבדיו העמוקים. כאותו אמן וירטואוזי, שיש בו היכולת להוציא מן הכלי המוסיקלי את תחושת הרחף המטאפיסית ולהעניקו למאזין. 

אפילו ההקדשה שבה בוחר ארז לפתוח את הקובץ היא שיר: "לאשתי רחל / כל אוני וחיילי // לאסף/  בני בכורי / כל הוני ומכרי // לבתי שלומיתי / כל היפה שבעולם / וכל האמתי" אז עם הקדשה כזו אי אפשר שלא להתחבר ולהתפעם מהמשכו,  שכן ארז ביטון, שאבן החכמים  נגעה בו בלידתו, פיכח יותר ממרבית הפיכחים שבנינו, ויודע להתבונן פנימה לתוך עצמו ולתוך זולתו,  התבוננות חומלת או מבקרת, מפויסת או כעוסה, אבל בעיקר כנה, עם עצמו ועם האחר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מלכה נתנזון