אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טיפול פסיכולוגי - קורטוב מן הסודות - חלק ב


התמונה של צביאל רופא
מודליאני

שאלתם פעם את עצמכם מהי הסיבה שבשביל שעה טיפולית אצל פסיכולוג נשלם כ-300 ₪ ואולי אף יותר? ובעצם בשביל מה? בשביל שבמקרה הטוב הוא יקשיב לנו 45 דקות ויהנהן בראשו בקצב של מטרונום? ומה ייתן בתמורה? ולמה לא לפתוח את לבנו בפני רב/ כומר/ נזיר או סתם אדם חכם? קשה למצוא מישהו שאינו מקצועי שידע להשיב דבר דבור על אופניו באשר למהות הטיפול הפסיכולוגי. קשה למצוא גם מישהו מקצועי שיהיה מוכן להסיר את הצעיף המסתיר מעין הציבור את רזי המקצוע.

חלק א של המאמר כאן

  על התבגרות מאוחרת

 בטיפולים הפסיכו-דינאמיים, המטפל מלווה את המטופל במשך שנים אחדות ויוצר תנאים, טריגרים, להתבגרותו מתוך כוונה שתתרחש התפתחות חשובה עשרות שנים אחרי אי התרחשותה בזמנה הטבעי. מניסיוני הלא קל אוכל להעיד שזהו "ניתוח נפשי" קשה וכואב מאוד הכולל סיכונים כבדים שאינם נופלים בהרבה מהסיכונים המתלווים לניתוחים פיזיים. כי האישיות היא ישות נוקשה שאינה משתנה בקלות ולכן בדרך כלל כאשר נדרשים שינויים משמעותיים יחסית לא תספיק חוויה קלה אחת מצד המטפל. עם זאת, ישנם לא מעט מטופלים שסובלים ממחלת נפש קשה, שאכן ישנה אפשרות לשנות ולחזק באופן בלתי הפיך את אישיותם, אך לשם כך בדרך כלל יהיה צורך להעבירם חוויות לא נעימות עד מזעזעות עד שתתקבל תוצאה משביעת רצון. וטריוויאלי שאיש אינו מתבגר ומתחזק נפשית באופן משמעותי אך ורק מחוויות נעימות. טבע האדם הוא, שדווקא חוויות הכרוכות בהתמודדות משמעותית המלוות בסבל לא מבוטל הן אלו שמובילות להתבגרות המיוחלת.

 

 הפרידה כחוויה טיפולית

 לחוויה הבאה קראתי בבלוג שלי: "כוחה של פרידה לעולמים". הסצנה התרחשה במציאות חיי בשנת 1984 בחדרו של פסיכיאטר נכבד ומקצועי שחדרו שכן בעיבורה של מרפאה גדולה לבריאות הנפש:

 פסיכיאטר אחד שאהבתי והערכתי התחיל לצרוח עלי בקול אימים והטיח בפניי (בצעקה רמה שנשמעה בכל הבניין הציבורי ההוא) שאני "סכיזופרן". ואולם, אני ידעתי שמאז שחליתי תמיד הוגדרתי כסובל מחולי אפקטיבי דו-קוטבי (מאניה דפרסיה)... ופה אולי אתם תמהים: אם נניח שהמטפל חושב שהגיעה השעה להיפרד מהמטופל שלו, אז מדוע לעלות לטונים גבוהים? הרי אפשר ללבן זאת בשקט? לא כן?

 כאשר מטפל מעולל לך כך, יכולות לבוא לעולם כל מיני תגובות, אך התגובות שתבואנה לעולם תמיד תהיינה פרי מבנה האישיות שלך (עיין לעיל גם במשנתו של קרנברג). בחדרו של הפסיכיאטר הצורח עלי שקרים בוטים, התגובה שעמדה על הפרק מבחינתי הייתה אחת מהשתיים; שתיקה או נטישה (לא העליתי בדעתי לבצע ניסיון לברר עימו את אשר אירע). היום אני מבין שהוא רצה להיפרד ממני כי באופן טבעי - בגלל הפרשי התפתחות באישיות - נוצרה בי תלות פסיכולוגית כלפיו. כלומר, הוא ביקש לנתק אותי מעליו כדי לשבור את "יחסי האובייקט" (יחסי ילד-הורה שנוצרו ביתר שאת מפאת עיכוב התפתחותי משמעותי) רבי העוצמה שנוצרו במהלך הטיפול הממושך. בניגוד להתערבות שתיארתי בסוף חלק א' של מאמר זה, בה אני "נדבק לכיסאי" ולא נפרד מהמטפל למרות "התנכלויותיו", כאן אני נפרד ממנו והפרידה אכן משחררת אותי לדרך חדשה בה אני מקבל הזדמנות פז להתבגר קמעה. כל זאת במקום להישאר צמוד אליו ולדרוך באותה משבצת של חסותו "האימהית". אבל בכל זאת, מדוע לא אמר לי זאת בשקט ובנימוס?

 

 פרידה פיזית לעומת פרידה רגשית

 אני משער שהוא העריך (בצדק!) שאם הייתה נוצרת בינינו פרידה בהסכמה הייתה זו פרידה פיזית – דהיינו פרידה אשר אינה יוצרת נתק רגשי מוחלט. כי אמנם המטופל לא נפגש עוד עם המטפל אך הוא ממשיך להתגעגע אליו ולכן אינו מתבגר באופן דרסטי על פי מטרות הטיפול (בדומה למי שאהובו נסע לחו"ל לתקופה ממושכת והוא מלא געגועים וכל הימים מצפה ליום שישוב). לעומתה, הפרידה רגשית מושגת בדרך כלל באופן "אלים". המטפל פוגע במטופל פגיעה קטנה עד חמורה ובעקבות זאת המטופל נפגע ובדרך כלל גם זועם מאוד. בהמשך, חל נתק רגשי שהולך ומתעצם וכך המטופל אינו מעוניין יותר בקשר עם המטפל עד עולם. אך ברגע הפרידה לא מסתיים התהליך הטיפולי, כי בין אוזניו של המטופל מתרחשת "מהומה" שלמה שלא במהרה תשכך. שהרי מרגע ההתערבות הטיפולית מתחולל במוחו תהליך התבגרות אינטנסיבי (בדומה לגוזל שעף מהקן ולא ישוב לעולם ולפיכך הופך לעצמאי לחלוטין) שמן הסתם מסתיים שבועות ואף חודשים לאחר מכן. כל זאת בתנאי שהטיפול אכן הצליח.

 אחת הטעויות הנפוצות בציבור בכלל, ובקהילת המטופלים ובני משפחותיהם בפרט, היא; שחלק מהרופאים הפסיכיאטרים הם "פסיכיאטרים רעים". אכן, אני הראשון שאוכל להעיד שיש פסיכיאטרים שמכאיבים לא מעט, בדיוק כמו שרופאי הגוף מכאיבים אגב הטיפולים השונים, אך בניגוד לטיפולים פיזיים שמכאיבים ובאפשרותנו להבין ולהצדיק זאת לעיתים מזומנות, הרי שבטיפולים נפשיים סיבתה של גרימת הסבל נסתרת מעינינו וכפועל יוצא גם אינה מוצדקת בשום אופן בעינינו. ואולם, בנקודה זו בואו לא נשכח שמדובר במדעי ההתנהגות, אשר בהם התנהגות המטפל בחדר הטיפול היא כלי העבודה החזק ביותר שלו. אז תנו לי סיבה טובה אחת מדוע הפסיכיאטר והפסיכולוג הקליני והעו"ס הקליני לא יתנהגו באופן שלהערכתם המקצועית יקדם את הטיפול? ואם "פרידה" היא זו שכה נחוצה למטופל המעוכב התפתחותית, מדוע שהמטפל לא ייזום אותה?

בצבא, משנים את האישיות?

 אחת הדוגמאות לגרימת שינויים מהותיים באישיות מצויה ממש מתחת לאפו של הציבור והיא נחלתו של כל עם וכל מדינה. היא בדיוק כל אותם אימונים מפרכים ומתוכננים היטב (הכרוכים גם בהנמכת אגו) במסגרת טירונות או קורסים צבאיים אחרים כפי שמקובל בכל צבא בעולם כבר מקדמת דנה. מטרתם ברורה; חישול החיילים על ידי ההתמודדויות שאיתן הם "מופגשים" והכנתם לקראת אירועים מלחיצים בעתיד כבני אדם בוגרים וקשוחים יותר.

 פחות מכך ידועים לציבור "טקסי החניכה" שהתבצעו במשך אלפי שנים, בקרב שבטים באפריקה ובאמריקה ולבשו צורות שונות. לדוגמה: נערים כבני 12-13 הועמדו בפני מטלה שהיו חייבים לבצע כתנאי להכנסתם לסקטור הלוחמים הבוגרים. לדוגמה: הנער הצעיר היה אנוס לעזוב את הכפר לשוטט במעבי הג'ונגל עד שיצוד אריה או נמר בעזרת חרב, סכין או חץ וקשת בה היו מציידים אותו.

 האם מישהו בכלל יוכל לתאר מה עבר על הילד הזה בימים שבאו אחר כך כאשר הוא צריך לדאוג לצרכיו מתחת לכיפת השמיים ובלי שום מחסה מפני חיות הטרף? רבים מאוד הילדים שלא חזרו לכפרם כי נטרפו, אך יש כאלה שחזרו אחרי שצדו אריה או נמר. האם מישהו יכול לתאר איזה שינוי פנימי ומרחיק לכת התרחש בילדים אלה מבחינה פסיכולוגית? עד כמה השתנו בימים או בשבועות ששוטטו לבדם בג'ונגל המפחיד ללא קורת גג וללא מזון? ובייחוד, עד כמה השתנו והתבגרו ללא היכר אחרי חוויות, אכזריות אך מכוננות שכאלה, המתאפיינות בעיקר בכך שהן דורשות התמודדות קשה גם עם הסובב וגם עם התחושות הפנימיות שמציפות?

  לאכזב את המטופל - שיטת טיפול יעילה?  או לאכזב את המטופל - שתי המשימות של אוטו קרנברג

 מחלת הנפש דומה לשק קמח כבד שרובץ לנו על הכתפיים. למיטב הבנתי, הגישה הפסיכואנליטית סוברת שבלתי אפשרי להוריד את שק הקמח מעלינו באופן ישיר. בשיטות טיפול אחרות, פחות מעמיקות אך גם מהירות וסימפטיות יותר למטופל, הטענה היא שאפילו אי אפשר לגעת בבסיס המחלה אלא רק לתקן את ההתנהגות שעל פני השטח. ואילו בתחתית הסולם התרפויטי נמצא הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי אשר מראש נועד בזמני הרמיסיה (הפוגה בין התקף להתקף) אך ורק למנוע סימפטומים באמצעות תרופות על בסיס יומיומי. עם זאת, בזמני התקף התרופות הפסיכיאטריות הן בעלות יכולת לא מבוטלת למגר את תופעות המחלה הקשות ביותר, אך כמובן לא להשפיע על שורשי החולי עצמו.

 ואולם, הטיפולים הפסיכודינמיים הנגזרים מהתיאוריה הפסיכואנליטית מתחכמים למחלת הנפש ומטפלים בה בצורה עקיפה, יצירתית, ולעתים משמעותית ביותר. כי הרי התיאוריה הפסיכואנליטית גורסת שתחלואה נפשית במקרים רבים נגזרת מעיכובים התפתחותיים מסוימים באישיות המטופל הנובעים ממינון כלשהו של תורשה וסביבה. פירושו, שככל שתעלה דרגת התפתחותה של האישיות השפעת המחלה תיחלש!

 לפיכך, התיאוריה בעצם גורסת שאישיותו של המטופל - הלא היא אותן כתפיים שנושאות את הנטל הנורא של הסובל ממחלת נפש - אינה בוגרת דיה בסקטורים משמעותיים ובהתאם אינה מסוגלת לעמוד ברבים מלחצי עולם המבוגרים. לכן אותה אישיות לא מפותחת דיה, תקרוס לסימפטומים כתוצאה מטריגרים חיצוניים ו/או פנימיים שאנשים "נורמאלים" בדרך כלל לא יקרסו מהם למצבי חולי. לדוגמה, אם בתחום מסוים אישיותי לא מפותחת ואני מגיב למציאות כמו ילד בן שנתיים, אז ברור שיהיה לי קשה לשרוד בתחום זה בו אנשים מגיבים באופן בוגר הרבה יותר.

 אם כך, אומרת התיאוריה, אולי לא נוכל לטפל ישירות במחלה, אבל כן יהיה באפשרותנו בעקיפין לחזק ולבגר את האישיות הסוחבת על גבה את המשא הכבד של אותו שק הקמח הלא הוא המחלה הנפשית. בהתאם, הטיפול הפסיכודינמי הממושך מתמקד בניסיונות חוזרים ונשנים לגרום התבגרות בנקודות הפחות מפותחות של האישיות. אולי בדיוק זו הסיבה שנדרשות לו שנים אחדות ולא פגישות ספורות.

 כדי לנסות ולהבין כיצד הטיפול הזה עושה זאת, עיינתי גם בערך הויקיפדיה על אודות אוטו קרנברג שם כתוב כך: 

"לפי קרנברג, המשימה הראשונה של התינוק היא להפריד בין דמות האם לדמותו הוא. תהליך זה מכונה אינדיבידואציה) כישלון בשלב זה מהווה סיכון להתפתחות מצבים פסיכוטיים).

המשימה ההתפתחותית השנייה היא התגברות על הפיצול בין אובייקטים טובים ואובייקטים רעים. בשלב זה, על התינוק לעשות אינטגרציה (שילוב ואיחוד) בין דימויי האם המספקים ודימויי האם הרעים והמתסכלים, וכך לראות אותה כאובייקט שלם שהוא גם טוב וגם רע. במקביל לאינטגרציה של דימויי האובייקט, מתרחשת אצל התינוק גם אינטגרציה של דימויי העצמי. כך יכול התינוק לראות את עצמו כטוב ורע, כאוהב וכשונא. לפי קרנברג, כישלון בשלב זה עלול להוביל להפרעת אישיות גבולית, מצב בו האדם מסוגל להבחין בינו לבין הסביבה, אך לא מסוגל לראות אנשים כטובים ורעים בו זמנית. במצב זה, האדם רואה אנשים כטובים בלבד או כרעים בלבד, או שהוא "קופץ" בין אידיאליזציה לזלזול באותו אדם, מה שמוביל לאישיות בלתי יציבה."

 למיטב הבנתי, כאשר המטפל - שהוא דמות אם בתודעתו של המטופל הבוגר שלא צלח כראוי את השלבים שלעיל - מאכזב את המטופל, הוא בעצם יוצר חיץ המפריד מנטאלית (בתודעתו של המטופל) בינו לבין המטופל. בכך, אם המטופל מנתק קשר עם המטפל ונפרד ממנו, הוא מביא במידה לא מבוטלת (תלוי עד כמה זה מצליח) למימוש המשימה הראשונה שלא התרחשה בינקותו הרחוקה.

או אז, תתחזק/ תתפתח אישיותו של המטופל ברמה מסוימת, עד שעשוי הוא לצאת מקבוצת הסיכון של מקבלי ההתקפים הפסיכוטיים.

 ברם, אם המטופל בשלב זה אינו מנתק קשר בחמת זעם מהמטפל אלא בכל זאת נשאר עימו ומנסה ללבן את אשר אירע ותופש את דמות המטפל כרע וטוב בו זמנית, אזי הוא אף עומד גם במשימה ההתפתחותית השנייה כיוון שהוא מתגבר על הפיצול בין אובייקטים טובים ואובייקטים רעים (ראה גם המשל בסופו של המאמר).

או אז, תתחזק/ תתפתח אישיותו של המטופל ברמה מסוימת, עד שעשויים לא להתקיים בו כל חמשת הקריטריונים או חלקם, המהווים תנאים הכרחיים להפרעת אישיות הגבולית.

 ברם, ראיתי בטיפול שלי ובטיפולים רבים של אחרים, שהספרציה אינדיבידואציה לא מושגת כה בקלות. כי בדרך כלל, לא מספיק שהמטפל הראשון שיצר יחסי אובייקט עם המטופל יבצע התערבות מנתקת והמטופל אכן יתנתק מעליו כמי שכפאו השד ואחר אף יהפוך לנבדל "מאימו".

 לפי קרנברג אם חולה הגולש לעיתים להתקפי פסיכוזה יהיה בטיפול אשר יביא אותו למצב של אינדיבידואציה (נבדלות מדמות האם) אזי עקרונית כבר לא יהיה פסיכוטי בזמן משבר נפשי עמוק. אם כי לפי הבנתי יגיב בהתאם לקריטריונים הספציפים שמתקיימים בו במסגרת הפרעת האישיות הגבולית.

 כאן אולי המקום לציין שהטיפול הספציפי הזה מבית מדרשו של קרנברג הוא טיפול אחד מיני רבים בו אנשי המקצוע משתמשים מתוך שלל הטיפולים שבאו לעולם במסגרת השיטות הפסיכודינמיות. שהרי לכל פסיכופתולוגיה קיימים טיפולים המתאימים לה, בדומה לשלל הטיפולים הפיזיים הקיימים בתחום בריאות הגוף המתאימים במיוחד לכל אבחנה פיזית הדורשת טיפול.

 ונשאלת שאלה: מדוע לתינוק האנושי עשוי להספיק "סיבוב אחד" מוצלח כדי להתפתח באופן נורמטיבי, ואילו בטיפולים פסיכודינאמים בדרך כלל דרושים הרבה "סיבובים"? מדוע הטיפולים הנפשיים מתנהלים באמצעות הרבה מטפלים בזה אחר זה עד שמושגת המטרה או חלקה?

 א. ייתכן שיחסי האובייקט בין המטפלים השונים לבין המטופלים אינם באותו טיב ועוצמה כמו הקשר בין התינוק האנושי לבין אימו. לדוגמה, המטפל אינו קרוב ודואג 24/7 כמו אם אנושית. בהתאם, כל המטפל במטופל מבוגר מסוגל לבצע רק "קטע" מסוים של הטיפול התואם לאופי וטיב הקשר. לפיכך, כדי להשלים את הטיפול יש צורך בהרבה מטפלים בזה אחר זה.

 ב. ייתכן שאחרי עשרות שנים קשה הרבה יותר לשחרר את התקיעות שנוצרה בינקות/ ילדות מוקדמת. לדוגמה, אישיותו של המטופל המבוגר כבר אינה רכה ונוחה להשפעה ולעיצוב כאישיותו העדינה של התינוק שהינה כחומר ביד יוצר. לפיכך, גם מסיבה כבדת משקל זאת, כדי להשלים את הטיפול יש צורך בהרבה מטפלים בזה אחר זה.

 ג. ייתכן ששתי ההשערות נכונות גם יחד, ומן הסתם בוודאי שישנן עוד כמה וכמה סיבות אחרות לסיבובים המרובים, הנסתרות ממני ומהציבור הרחב.

 

מה הציבור אינו יודע?

 מלבד העובדה שהטיפול הפסיכולוגי אינו רק בגדר "שיחות" אלא משתמש בכלים הרבה יותר חזקים, הציבור גם לא מתאר לעצמו עד כמה טיפולים עמוקים וממושכים שכאלה עלולים לגרום סבל. עם זאת, לא כל מה שנראה לנו רע הוא באמת רע, ולא כל מה שנראה לנו טוב הוא באמת טוב.

  חשוב לי כאן להדגיש את עמדתי המורכבת; אני בעד טיפולים פסיכולוגיים פסיכודינמיים ואחרים, ואולם בד בבד מחזיק אני בביקורת לא מבוטלת ביחס לזכויות האדם החולה המופרות השכם והערב במסגרת טיפולים אלה ואין תרתי דסתרי. אכן עוד רבה הדרך ונדרשים תיקונים ושיפורים משמעותיים בהליכים השוררים על פי החוק ועל פי המוסר.

 בעטיו הישירה של הטיפול עלולים להיגרם נזקים שחלקם בלתי הפיכים כגון התאבדות. כי טעות בהערכת המטפל ביחס למכלול כוחותיו של המטופל עלול להביא ללחץ כבד מדי על אישיות המטופל. המטופל עלול לקרוס נפשית או גרוע יותר לשלוח יד בנפשו כי אינו יכול להכיל את הסבל התהומי.

 ואם בין בני זוג כלשהם קיימת התאמה סבירה בזוגיות, אך אחד מבני זוג מטופל ועובר שינוי לא קטן, עלול הטיפול במקרים לא מעטים להביא לזעזוע משמעותי בחיי הנישואין עד גירושין ממש. ככל שהשינוי באישיות המטופל כתוצאה מהטיפול לא יהיה ניתן לגישור ביחס לבן הזוג, הסיכוי לגירושין יהיה גבוה יותר.

 גם נזקים הפיכים עלולים להיגרם עקב הטיפול הפסיכו-דינאמי ולהכאיב למטופל לא מעט. שהרי הטיפול עצמו יכול להימשך שנים אחדות אשר במהלכן תהיינה תקופות בהן המטפל יוצר לחץ כבד על אישיותו של המטופל מתוך כוונה מבורכת לשנותה בנקודות המתאימות. פעמים רבות ההתערבות הטיפולית מתבצעת על ידי כך שהמטפל - שלמעשה הוא "דמות אם" בתודעתו של המטופל הפחות מפותח - "מאכזב" את המטופל. מסתבר, שאכזבה גדולה שכזו, או לעתים רצף אכזבות שכאלה מהמטפל המצטייר בתחילה בצבעים וורודים במיוחד, עשויות לגרום להתבגרות מסוימת גם אחרי עשרות שנים משלבי הספרציה אינדיבידואציה המקוריים. לעתים קרובות, למקורו של הלחץ המאסיבי במסגרת הטיפול, המטופל אינו מודע, או שהוא מודע אך בוחר להעתיק את התגובות למצוקתו לעבר סביבתו. אם סביבה זו היא מקום עבודתו, לדוגמה, עלולים עקב כך להיווצר חיכוכים בעייתיים עד פיטורין.

 

בהיוודע בציבור קלונו של טיפול

 קורה לפעמים שנודע ברבים קלונו של מטפל זה או אחר, אשר נקט באמצעים שאינם מקובלים מבחינה ציבורית; כגון מטפל שהפעיל לחץ כבד על מטופל לא לבקר אצל הפסיכיאטר שלו, למרות שמצבו הנפשי הלך והחמיר והיה זקוק לתרופות באופן נואש. אנשי המקצוע מעדיפים שמקרה שכזה, כמו גם במאות מקרים לא חוקיים ולא מוסריים שמתרחשים השכם והערב במרפאות ובבתי החולים הפסיכיאטריים, ייחשבו וייתפשו "המקרים" בעיני הציבור כ"רשלנות" או אפילו כ"רוע לב" מצד מבצעיהם ולא כאקט טיפולי! כלומר, כדי למנוע אפשרות שהציבור ייחס את החריגות להתערבויות טיפוליות המתוכננות מראש ותואמות את המתודה של מדעי ההתנהגות. שהרי אם כך יתפרסם בקרב הציבור, לא מטפל מסוים שסרח יוענש ואולי אף וינודה, אלא פגם גדול ומהותי ירבוץ כענן כבד על רוב הטיפולים הפסיכודינמיים המהווים את רובם הגדול של הטיפולים במדעי ההתנהגות כיום.

  

לסיום

 כאמור, על אודות "טיפולים נפשיים" לא לומדים כלל בבתי הספר התיכוניים בישראל. הציבור מודע לסכנות שונות ומשונות הכרוכות בטיפולים רפואיים פיזיים ורובו הגדול אינו נמנע מטיפולים שכאלה למרות הסיכונים הרבים והכבדים לעתים. ואילו בטיפולים הנפשיים רובו הגדול של הציבור הנו בור ועם הארץ ובהתאם אינו מודע כלל לסיכונים ולכן אינו מגיע כלל לשיקול דעת כלשהו ביחס אליהם. מהות הבורות, לעניות דעתי, מתמצאת בקוצר ההבנה של מהות הטיפול של הרציונל העומד בבסיסו, על היעדר תחליף טוב ומספק במקרים רבים על שלל שיטותיו, על יכולתו להטיב בגדול וכן על מגרעותיו הלא מבוטלות. נוסף על כך, לעיתים קרובות הציבור, ולא פחות מכך גם ציבור המטופלים ובני המשפחות, חוטא לעיתים קרובות בראייה קיצונית ביחס לטיפולים הפסיכודינמיים; יש העושים אידיאליזציה מופרזת של הטיפול, ומנגד לעיתים שוכנת כאבן כבדה בלב דמוניזציה עיוורת. המשל הקצרצר הבא מתוך "מישהו מטפל בך" (עמ'  116) מנסה מדגים זאת:

 לפני שנים רבות חי נער אחד. מאז היותו רך בשנים הורגל לצאת לאחו לרעות את הכבשים. הנער אהב את הכבשים בעלות הצמר הצחור והרך, ותמיד חשב שהן נאות וטובות מאוד.

יום אחד הבחין כי מתחת לצמר אחת הכבשים מבצבץ כתם שחור ומבריק. תחילה לא האמין למראה עיניו, אך בהדרגה גילה כתמים שחורים נוספים מתחת לצמר הצחור של הכבשה. סבו סיפר לו פעמים רבות את האגדה על  ה"זאב בעור של כבש", אך הוא סירב להאמין למראה עיניו. הרועה הצעיר ניסה לשכוח את מה שראה והמשיך לאהוב ללא סייג את כבשיו, כולל הכבשה המשונה.

יום אחד נוכח בתדהמה ובפחד כי הכבשה פשטה את צורתה המקורית (נותרו שרידים מעטים שהעידו כי זו הכבשה) ולבשה את דמותו של זאב שחור ואימתני להחריד. כעת לא היה יכול עוד להכחיש את המטמורפוזה שהתרחשה בכבשתו האהובה, והתחיל להיאבק בדמות הזאב.

פה לכאורה מסתיים הסיפור, ויש נטייה לתעב ולשנוא את הזאב הטורף שהתחפש לכבשה תמימה, אך בחינה מדוקדקת הייתה מעלה כי גם דמות הזאב היא תחפושת בלבד. מתחתיה קיים הקוסם אשר רצה ללמד את רועה הכבשים הצעיר לגדול בעולם שבו כולם הם תערובות שונות של כבשים וזאבים - אפילו הילדים הנחמדים ביותר. הקוסמים המוכשרים מתחפשים לעתים לכבשים צחורות, או לזאבים מאיימים, או לשניהם גם יחד.

תגובות

מעניין, לא קל, וחשוב

חשוב שתהיה חשיבה ביקורתית על הטיפול הפסיכולוגי המקובל, אין ספק בכך.,
רחל, פסיכולוגית קלינית

התמונה של צביאל רופא

תודה על המשוב, רחל

רק עתה ראיתי אותו, ואני מעריך זאת.
חג שמח!

מאמר שצריך להלמד ע"י מטפלים

כל שאלה שאתה מעלה היא משהו שאם המטפלים
היו שואלים אותה מה שהיה קורה בחדר הטיפולים היה מדוייק יותר מתרופות....

התמונה של צביאל רופא

תודה, בתיה

אולי יפליא אותך, אך אין לי טענות כלפי הטיפולים הנפשיים, אפילו אם הם קשים ומסוכנים. אני רק טוען שכמעט כולם כלל אינם חוקיים בגלל "הפרוסה הראשונה":
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?entryId=1263530

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא