אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תיאוריית השעיר לעזאזל


שעיר לעזאזל - ציור של ויליאם האנט

שעיר לעזאזל - ציור של ויליאם האנט

יש משפחות, קבוצות או חבורות, שיש בהן שעיר לעזאזל. אחד שמשמש כצינור הארקה לתסכולים, קשיים וטרוניות של הרוב.

 ככל שהמטען של קשיים אישיים של חברה, קבוצה או משפחה – יהיה מרובה יותר, כך 'יחפשו' (באופן בלתי מודע כמובן) אחר צינור ניקוז דרכו ניתן להיפטר מן המועקות, המתחים והקשיים שצפים בחלל האוויר, בין ובתוך בני אדם.

זה קורה כמעט בכל קבוצה, משפחה או חבורה. ותמיד הקשיים יתמגנטו אל החוליה החלשה. חלשה מבחינת היכולת להסתדר בחיים ובחברה כמות שהם. אך מבחינת עצמם וביחס לנפשם הם דווקא בעלי שאר רוח, עדיני נפש ורגישים.

אדם כזה, מועד לשמש צינור ניקוז אידיאלי לבית מלא המתחים, למשפחה הבעייתית, לקבוצה הלא מלוכדת וכו'.

באוויר מרחפת  האשמה, אשמה מחפשת בית, אחר מישהו שיקבל אותה  ויכריז עליה: ''זאת שלי''.

ובזה הוא הופך לקורבן.

ואז הוא הולך דרך חייו כשכובד האשמה מונח על כתפיו הצרות. תחושה עזה של: 'אני לא בסדר'. ועם נטייה עזה להעניש עצמו בדרך זו או אחרת.

ואם בשלב זה לא יחלץ מישהו להילחם עבורו ולהראות לו שמה שנראה ככתמים של בושה, אינו אלא מרגליות ואבני חן של נפש שעולה על גדותיה, הוא ילך ויהרוס עצמו, דרך תסביכים, פסיכוזות ודיכאונות.

(ברגע שהחוליה החלשה בארגון, קבוצה, חבורה או משפחה – נשברת ומוכנה לקחת על עצמה אשמה – ישנה הקלה (לא מודעת לחלוטין כמובן) בקרב הרוב הנורמטיבי).

והפרדוכס בכך הוא שדווקא צינורות הניקוז הם בעלי שאר הרוח, הרגישים והמעודנים שבינינו. הדעת נותנת כי כדי להיות צינור ניקוז למי שופכין, על האובייקט או האדם להיות גס או ברמה נמוכה. והנה כאן זה ההיפך.

וזה אומר משהו על פרצופה של החברה. שמגדלת פרות במכלאות ומחראות, מפרידה עגלות מהוריהן תוך כמה שעות, (למרות געיות הבכי של הפרות שזה עתה המליטו) ומתאכזרת לתרנגולות שמבלות כל ימיהן בכלובים צרים, כדי לקחת מהן את הביצים. פירוט >בכתבה הבאה.

הורגת אפרוחים זכרים על ידי כך שהיא נותנת להם להיחנק בערימה אחת גדולה. ועוד ועוד. אבל על האריזות תמיד מופיע טבע, ירק ופרות מאושרות באחו.

אותה חברה מסוגלת גם מסוגלת לקחת את הרוחניים ובעלי הפוטנציאל הנפשי הגבוה ולהפכם לשעירים לעזאזל, לצינורות ניקוז.

ואותם אלה שהפכו לצינורות ניקוז יעשו זאת בתנאי שהם מסכימים לדעת הרוב שמה מיוחד בהם, אינו מיוחד אלא מקולקל, מה שיוביל אותם להטיל ספק בעצמם. ובכך ירשו ל'אני לא בסדר' לשכון בתוכם.

ברגע שהם יפסיקו להטיל ספק בעצמם, אלא יראו עצמם דרך העין הטובה, שרואה את החיסרון החברתי כיתרון נפשי, הם יתחילו להפסיק להרוס את עצמם.

למעשה בכל קונסטלציה; חברתית/קבוצתית/משפחתית – ישנה פונקציה תפקודית חשובה לעדיני הנפש; הם מועדים לנקז דרכם את המטענים של אנטגוניזם, עוינות חיכוכים וכו', של הרוב הנורמטיבי.

בימים עברו החברה הפגאנית והפרה-פגאנית הקריבה קורבנות אדם כדי לשכך את זעם האלים ולעשות את חייהם טובים יותר. בדרך כלל אלה היו בתולות או ילדים רכים בשנים, (כאילו שהקרבת הטהור תכפר על חטאי הפחות טהורים). מאוחר יותר זה נהיה פחות אכזרי והסתפקו בהקרבת בעלי חיים (שעיר זה תיש, שעיר לעזאזל).

ישנן 2 דרכים בהן יכולה הקבוצה/האירגון/המשפחה וכו' לנהוג באדם בעל שאר רוח. דרך אחת היא, כאמור, לכוון כלפיו אשמה ולשים עליו תווית של לא יוצלח, ואז הוא כבר בדרך להשמדה עצמית דרך  אימוץ האשמה של: 'אני לא בסדר'.

הדרך השנייה היא לראות בו את המיוחד, נעלה, ואולי אפילו כדרך גאולה לרבים, דרך משאבי הנפש והרוח שאותם יחידים נושאים עימם.

כמובן שלשם כך על אותם יחידים להיות אמנים, סופרים, מחזאים מוכרים. אך אם לא הצליחו בשדה האמנות יהיה מאוד קשה לאחרים להמשיך ולהתייחס אליו כאל מיוחד.

בתי חולים לחולי נפש מלאים באנשים שבראשית דרכם היו בעלי שאר רוח פוטנציאלי אך לא עמדו בלחץ הסביבתי להיכנע, להישבר, לצאת נגד עצמם. ואז הם פשוט קרסו בתוך עצמם, הגבולות שלהם (הפנימיים והחיצוניים) לא עמדו במעמסת האשמה של 'אני לא בסדר'.

בהעדר אנשים שיתייחסו אליו כאל מיוחד, (ובזאת יסירו את נטל האשמה מעליו) לא נותר לו אלא לצאת נגד עצמו ולהכריז על עצמו כלא שווה, כזיבורית ושוליים של הכלל הנורמטיבי.

לכן כה חשוב שעדיני הנפש לא יסכימו בשום פנים ואופן 'לבדוק את עצמם', להפנים את המלים: ''אני לא בסדר'', עליו להחזיר את האשמה לחלל האוויר כדי שאלה שהם פחות עדיני נפש ישברו את הראש מה לעשות עם נטל האשמה שכל הזמן מסתובב באויר.

אם יש פחות מידי אנשים שמוכנים לקחת על עצמם את האשמה (דרך אגב, זה גם יכול להיות אויב של מדינה, או היהודים שבמשך כל הגולה שימשו כצינור ניקוז וכו'), או מפלגה מסוימת– אנו נמצא כי הקיטוב באוכלוסייה בין: שמרנים, או ימנייים, או לאומניים, ובצד השני את הליברלים, השמאלניים וכו'. ילך ויחריף.

אינדווידואלים רבים בעלי שאר רוח מצאו דרך להיפטר מנטל האשמה והם מצטרפים לקבוצות ליברליות כגון 'צער בעלי חיים', 'הירוקים', סוציאליסטים וכו' ושם הם לוחמים את המלחמה האידיאולוגית של הקבוצה אליה הם שייכים. ואז האשמה תתפזר בין רבים אחרים והוא יכול לקבל מקבוצת השייכות שלו זהות וגיבוי, שלא יאפשרו לו לצנוח ל'אני לא בסדר'.

וכך יוצא שהמצב הוא שהרוב נמצא בחילוקי דעות פוליטיים ואידיאולוגיים (למשל: קפיטליסטים וסוציאליסטים) ובתווך ישנו מיעוט בעלי נפש גדולה עד ענקית שלא מצטרף לפלג ההומניסטי/ליברלי – ובזאת לא מוכן לוותר על הייחוד האינדווידאולי שלו, ואז לא נותר לו אלא לקחת על עצמו  את האשמה באופן אישי. מה שאומר שבמהלך חייו ינוע בתנודות לא שוות, בין לחוש מיוחד ובעל שאר רוח, ובין להרגיש אשם ו''אני לא בסדר'' . מה שאומר: חיים של סבל וסטיגמה עצמית.

 --

גבריאל רעם , 5.9.2012

תגובות

עצוב לי שנועדתי לחיים כאלה...

אבל כנראה שככה זה כשנולדים רגישים מידיי. מאמר מעניין, כתוב יפה ומשקף את המציאות העגומה של רבים וטובים.

וואו.

וואו.
מזמן לא קראתי משהו כל כך חזק ומדויק. ועברתי דברים בחיי.
תודה!

אשמח לעוד מידע בנושא

מעניין מאד

העלה בי הרבה מחשבות
בהיותי רגישה מאד (לדוגמה, חווה בתקופה האחרונה את כאב בעלי החיים בצורה מאד מוחשית וכואבת וחוסר ההבנה של ההתנהגות הלא אנושית הזו), אבודה, מחפשת את דרכי, שואלת שאלות, מנסה להבין את דרכו של העולם, בודדה.
אני בסך הכל אדם עם שמחת חיים, אינטיליגנטית, אוהבת אנשים..
אולי אני שעירה לעזעזל? אולי אני מנקזת אלי, או מאפשרת שינקזו אלי אנרגיות שליליות
אני לא יודעת..
בכל מקרה אני משקיעה את כל כולי בעבודה פנימית עמוקה להשתחרר מהאנרגיות האלה, לפתוח את הלב, למצוא את מקומי בעולם
אני כבר זמן מה בתהליך זה, לא יודעת מה יקרה, מתי יקרה ואם בכלל, אבל חייבת לנסות. אין לי אופצייה אחרת.
מאחלת לעצמי הצלחה, אושר ושקט
ולמי שקורה ומזדהה, מאחלת אותו הדבר
ולהאמין..

מדהים

מדהים. מאמר מפליא ומדוייק. מזכיר את התיאוריה של סלבדור מינושין על "החולה המזוהה" בתוך משפחה (אחד שמנקז אליו את הקשיים המשפחתיים ומגלם אותם כמחלה על עצמו. אם יבריא, המערכת המשפחתית כולה תתחיל להתבלבל)
המילים החריפות שהשתמשת בהן (השמדה עצמית) הן לצערי מציאותיות. אני עושה עכשיו את המאבק של חיי, לקום מעפר ולהשתחרר מהמקום הנורא הזה. לקבל את חיי בחזרה. לחיות חיים של בת חורין, עצמאית רוחנית (תמיד הייתי) רגשית (זה יהיה השחרור) וכלכלית (בעזרת ה').

המשמעות של להיות שעיר לעזאזאל של משפחה עלולה להיות גזר דין מוות. לא פחות. היה לי אח בכור שנפטר בגיל צעיר אחרי שסבל ממחלות קשות בגוף ובנפש. אמי ניצולת שואה והוא כבן בכור, אציל נפש ובעל שאר רוח אמיתי ומיוחד מאד, גאון, יפה תואר, באמת הפך להיות כל מה שתיארת למעלה, עד שהוא ניפטר. אחרי מותו התברר שזה עבר אלי...
עכשיו ראיתי פרסומות על תחנות אוטובוס : "תחיי את חייך" (live your life)
אני רוצה להגיד לכל מי שלא זרק עדיין את הטינופת הזאת, אנא מכם תשליכו אותה מיד, זה ממש יצר הרע, האמת היא שאתם טובים, בפרט שלכל יהודי יש נשמה אלוקית טהורה, אתם טובים, אתם בסדר גמור, ויש לכם זכות וגם חובה לחיות חיים מלאים, יצירתיים, פוריים. קחו את המושכות לידיים שלכם, קחו בעלות על הפיקדון הזה שנקרא החיים שלכם, הגוף והנפש שלכם, ותתחילו לחיות.
כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה לכולם

" לו נדרשתי לסכם את חוויית

" לו נדרשתי לסכם את חוויית חיי בשתי מילים, הן היו: פחד מוות. הסתובבתי בעולם מבועתת, לא מבינה מה רוצים ממני ולא מצליחה ללמוד את שפת המקום ואת חוקיו. בבית ילדותי שימשתי בור ניקוז לכל חוליי המשפחה. נתונה לטרור, לעג, אלימות קשה, איומים והשפלות יומיומיים מבלי שאף אחד יעצור את זה. ככל שגדל התסכול האישי של בני המשפחה, כך גדלה מנת האלימות הפיזית והנפשית שהופנתה אליי. גם בחוץ לא הבנתי מה רוצים. לא קלטתי את חוקי התקשורת ולא הצלחתי להשתלב בשום מקום".
זה מתוך הספר "כלנית בעמק הגרוטאות" של רבקה בן דוד. על חייה של ילדה עם אספרגר שנבחרה לשמש שעיר לעזאזל במשפחתה מרובת הבעיות. היא חכמה ואמיצה והתהליך שעברה מרתק.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גבריאל רעם