אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ארץ ישראל: הרכב אתני-דתי במאה ה- 16


התמונה של רבקה שפק ליסק
ישראל ימי הביניים - שפרד

ישראל ימי הביניים - שפרד

ההרכב האתני- דתי של אוכלוסיית הארץ בראשית המאה ה- 16

יוסף דרורי קבע במאמרו "ארץ ישראל במדינה הממלוכית, 1260 – 1516 ", שלטון הממלוכים והעות'מאנים, 1260 – 1804 , בעריכת אמנון כהן, 1981 , עמ' 12, ש"בתקופה הממלוכית היתה תמורה בולטת ביחס המספרי שבין האוכלוסיה הנוצרית והאוכלוסיה המוסלמית. "הנוצרים הלאטינים גורשו ממנה". הרוב הנוצרי- מזרחי חוסל והארץ הפכה לארץ מוסלמית, עם מיעוט נוצרי קטן.

ערב הכיבוש הערבי ב- 640 היה בארץ רוב נוצרי. הרוב הנוצרי- מזרחי ראשיתו בתקופה הביזאנטית, במאות ה- 4-5 לס', כאשר הביזאנטים ניצרו את האוכלוסייה ההלניסטית, שהייתה מורכבת מיוונים, מוקדונים, וטרנים של הצבא הרומי, סורים- ארמים ופיניקים שעברו תהליך הלניזציה וצליינים נוצרים מביצאנץ ואירופה שהשתקעו בארץ.

בעת הכיבוש הערבי (640 ) חל שינוי בהרכבו של הרוב הנוצרי. חלק ניכר מהעילית הכלכלית- חברתית המשכילה היוונית נרצחה או ברחה ונותרה בעיקר האוכלוסיה הסורית- ארמית. אוכלוסייה זו שרדה את תקופת הכיבוש הערבי (640 -1099 ), כפי שקבע פרופ' Robert Schick מאוניברסיטת אל- קודס בירושלים המזרחית, במחקרו The Christian Communities of Palestine from .Byzantine to Islamic Rule, 1995 , p.9,81 .

החוקרים מסכימים שבעת הכיבוש הממלוכי היו הנוצרים המזרחיים, עדיין, רוב. המוסלמים היו הקבוצה השנייה בגודלה. היהודים מנו בתחילה לא יותר מכמה אלפים, אם כי הייתה עלייה לארץ שהגדילה את מספר היהודים . גם השומרונים היו מיעוט קטן.

עפ"י הערכות החוקרים (ראה, פרק 6 חלק א' ) חיו, כאמור, בארץ בתקופה הצלבנית כ- 470,000 תושבים:

  • הצלבנים הפרנקים מנו בין 100,000 ל- 120,000 ובקרבות עם הממלוכים רבים נהרגו ו/א נמלטו על נפשם ונותרו נזירים מעטים.
  • נותרו 350,000 תושבים שמתוכם היו הנוצרים המזרחיים הקבוצה הגדולה ביותר. ומנו כ- 200,000 והמוסלמים מנו כ- 150,000.

הממלוכים הביאו לארץ מתיישבים חדשים:

הייתה הגירה מוסלמית לארץ בתקופה הממלוכית (דרורי, עמ' 41 ), בעידודם של השליטים הממלוכים. הפשיטה המונגולית על פני ארצות האיסלאם הביאה לגל הגירה של מוסלמים לארץ. מצפון פרס, ברחו הפליטים לצפון עירק ודרך הפרת לצפון סוריה ומשם למרכז הגליל: משפחות מצפון סוריה התיישבו בצפת. פליטים מונגולים, כורדים, נוודים תורכמנים ושהרזורים התיישבו בעתלית. חלק מהפליטים המונגולים הועברו לעזה. בשפלת החוף הנטושה רעו עדרי הנוודים התורכמנים. פליטים מצפון סוריה התיישבו בחברון ובירושלים.

כמו כן, הייתה הגירה מצומצמת בעלת אופי דתי מאנדלוסיה בספרד המוסלמית, מהמגרב, חצי האי קרים, אפגניסטן וטרנס אוקסניה. ( דרורי, עמ' 26 , 41 ).

בשל אובדן המסמכים המינהליים של השלטון הממלוכי חסרים נתונים מספריים על מספר המתיישבים שהובאו ע"י הממלוכים.

בשל חורבנן של ערי החוף ע"י הממלוכים, התרכזו התושבים שנותרו בארץ בפנים הארץ, בשפלה הפנימית וגב ההר. כמו כן הייתה אוכלוסייה בגליל ובהרי שומרון ויהודה.

הייתה בריחה של תושבים מפני פשיטות הבדווים מהכפרים לערים. תושבי כפרים בשומרון ברחו לעיר שכם ותושבי כפרים ביהודה ברחו לירושלים. אוכלוסיית ג'נין, בית שאן והעיירה קאקון גדלו.

הרוב הנוצרי- מזרחי (כ- 200,000 בראשית הכיבוש הממלוכי) הצטמק לקבוצה השנייה בגודלה אחרי המוסלמים.

התרשים בעמ' 40 במחקר של Hutteroth, Wolf – Dieter and Kamal Abdulfattah, Historical Geography of Palestine, Transjordan and Southern Syria, 1977.

מתאר את חלוקת האוכלוסייה עפ"י דת באזורים השונים, עפ"י המפקד העות'מאני מ- 1596/7, כלומר, כ- 80 שנה, לאחר ההתמוטטות השלטון הממלוכי והכיבוש העות'מאני:

באזור עזה היה רוב מוסלמי , מיעוט נוצרי וקומץ יהודים ושומרונים.

באזור ירושלים היה רוב מוסלמי, ומיעוט נוצרי.

באזור השומרון היה רוב מוסלמי, מיעוט נוצרי וקומץ שומרונים.

באזור צפת (הגליל) היה רוב מוסלמי ומיעוט יהודי וקומץ נוצרים.

עפ"י חישובי החוקרים חיו בארץ ישראל המערבית בסוף המאה ה- 16 , כ- 290, 206 תושבים (עמ' 43). המוסלמים היוו כ-60% – 70% מאוכלוסיית הארץ.

מסקנה: בתקופה הממלוכית הצטמקה האוכלוסייה של הפרובינציה, הקבוצה הנוצרית- מזרחית הפכה למיעוט, חלו שינויים בהרכב האוכלוסייה המוסלמית, ומספר המוסלמים ירד לעומת התקופה הצלבנית. בתקופה הצלבנית הוערך מספרם בכ- 150,000, אך ערב הכיבוש העות'מאני מנתה כל האוכלוסייה כ- 120,000(ראה, להלן ).

Rhode Harold, The Administration and Population of the Sancak of Safed in the 16th Century, Ph.D, Dissertation, 1979 כתב, תוך הסתמכות על פרופ' ברנרד לואיס, שבדק את הנושא, שהרגיסטר שעליו הסתמכו החוקרים Hutteroth ו- Kamal איננו מתאר עת המצב ב- 1595/6 אלא ב- 1548/9 ( עמ' 6 ב- Introduction ).

בין 1525/6 ו- 1548/9 חל, עפ"י המיפקד שחקרו Hutteroth & Kamal גידול באוכלוסיית הארץ. הארולד הסביר שהגידול נבע מכך שכפריים רבים שברחו בשלהי התקופה הממלוכית בשל מצב הביטחון, מגיפות, פגעי טבע, מסים כבדים וגיוס כפוי לצבא, החלו לחזור, כשהמצב הביטחוני התייצב בראשית השלטון העות'מאני ( עמ' 20 – 21 ).

אבל, יתכן שההבדל נובע מכך שהמיפקד של 1525/6 לא היה מקיף דיו ולא הכיל את כל הנתונים.

נוסף על המחקרים שכבר הוזכרו, יש מחקרים נוספים העוסקים באוכלוסיית ארץ ישראל המערבית עפ"י מסמכי מיפקדים שנערכו במאה ה- 16 תחת השלטון העות'מאני:

ברנרד לואיס, "ארץ ישראל ביובל הראשון לשלטון העות'מאני על פי פנקסי הקרקעות העות'מאניים" ארץ ישראל , כרך ד' , עמ' 170 – 187 , 1959 .

אהוד טולדנו, "סנג'ק ירושלים במאה הט"ז- התיישבות כפרית ומגמות דמוגרפיות" , בקובץ, בעריכת אמנון כהן, פרקים בתולדות ירושליםבראשית התקופה העות'מאנית, 1979 , עמ' 61 – 92 .

Amnon Cohen & Bernard Lewis, People and Revenue in the Towns of Palestine in the 16th Century, 1978.

לא כל הנתונים במסמכים השונים שעליהם מסתמכים החוקרים זהים. יש הבדלי גירסאות המקשים על הסקת מסקנות לגבי גודל והרכב האוכלוסייה. הארולד חקר רק את סנג'ק צפת עפ"י מסמכים שונים מאלה של לואיס וחישוביו מבוססים על משפחה ממוצעת בעלת 5 נפשות בעוד שלואיס ערך חישובים לפי 6 נפשות משפחה ממוצעת.

המסמכים הנוגעים להרכב האוכלוסייה ב- 1525/6 עפ"י לואיס נותנים תמונת מצב של האוכלוסיה בשלהי השלטון הממלוכי:

הנתונים של המיפקד הראשון ב- 1525/6 , 8 שנים לאחר הכיבוש העות'מאני:

אזור (סנג'ק ) הגליל ובירתו צפת:

5,463 בתי אב, 360 רווקים ו – 86 חולים, נכים או פטורים ממסים

אזור (סנג'ק ) עזה ובירתו עזה:

5,183 בתי אב, 364 רווקים ו- 39 חולים, נכים ופטורים ממס

אזור (סנג'ק ) ירושלים ויהודה:

2,673 בתי אב, 120 רווקים ו- 8 חולים וכו'

אזור(סנג'ק ) השומרון ובירתו שכם אינם נכללים במיפקד.

אין מידע על השבטים הבדווים בנגב ובחלקים אחרים של הארץ במאמר של ברנרד לואיס.

לואיס חישב את גודל המשפחה הממוצעת עפ"י 6 נפשות. עפ"י חישוב זה היה מספר התושבים החלקי עפ"י המיפקד הראשון, כדלקמן:

אזור הגליל: 33,224 תושבים ( עפ"י הארולד היו בסנג'ק 24,299 תושבים, עמ' 182 ).

אזור עזה: 31,501 תושבים

אזור ירושלים : 16,166 תושבים

סה"כ: 80,891

מאחר שמיפקד האוכלוסין הראשון, 8 שנים לאחר הכיבוש , ב- 1525/6 לא כלל, כאמור, את אזור השומרון ובירתו שכם, היכן שהיה הריכוז הגדול ביותר של אוכלוסייה ערבית. להשלמת התמונה יצורפו נתוני סנג'ק שכם,שכלל את השומרון ושכם, מהמיפקד של 1533/9 :

1,375 בתי אב, 169 רווקים ו- 4 חולים וכו' , סה"כ 8,423 תושבים

סה"כ : כ- 90,000 .

לנתון זה יש להוסיף 30,000 בדווים. אמנון כהן וברנרד לואיס הביאו נתונים על האוכלוסייה הבדווית בסיפרם, Population and Revenue in the Towns of Palestine in the 16th Century , עמ'17. בסנג'ק עזה היו ב- 1525/6 30,000 בדווים (מספרם במשך המאה ה- 16 גדל משמעותית תחת השלטון העות'מאני. מספר הבדווים בסנג'ק עזה עפ"י המיפקד של 1533/9 היה 62,500) .

סה"כ: כ- 120,000 תושבים.

מתוך התאור אצל פרנקל (עמ' 20 ) מתברר שהגליל המערבי, אזור ירושלים וערי החוף, שהיו בעלי רוב נוצרי, בתקופה הצלבנית, התרוקנו מנוצרים ואת מקומם תפשו מוסלמים, מלבד בערי החוף שנותרו הרוסות. אבל, האוכלוסייה בכל האזורים הייתה דלילה.

המוסלמים

המוסלמים הפכו בתקופה הממלוכית לקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסייה ומנו עפ"י הערכה כ- 60% - 70% מכלל האוכלוסייה.

האוכלוסייה המוסלמית התחלקה לעירונים, כפריים ושבטים נוודים. השבטים הנוודים היו מיעוט מתוך כלל האוכלוסייה המוסלמים, שהייתה ברובה כפרית, ומיעוטה עירונית.

רוב האוכלוסייה הייתה כפרית ומספר תושבי הערים היה נמוך, אם כי היה בהם רוב מוסלמי, עם מיעוט נוצרי מזרחי, יהודי ושומרוני. המיעוטים התגוררו בירושלים, צפת, עזה, שכם, רמלה וחברון.

האזורים הכפריים בהם היו המוסלמים מרוכזים היו: השומרון, יהודה, אזור עזה והגליל.

השבטים הנוודים נהגו לחנות באזורי המדבר או בעמקים בהם היו ביצות (עמק יזרעאל ובית שאן ). הם עסקו בגידול צאן ובקר. מאחר שבאזור המדברי היה מרעה רק תקופה קצרה בחורף ובאביב, הם נהגו לנדוד עם עדריהם לאזורים המיושבים בהם היה מרעה בשפע. הם רעו את עדריהם באזור עזה, ירושלים, השומרון, הגליל והכרמל. השבטים התורכמנים היו בעלי עדרי בפאלו והעדיפו את עמק יזרעאל, בית שאן והחולה, על ביצותיהם.

אזור ירושלים ויהודה

התושבים המוסלמים היוו בנפת ירושלים, עפ"י מיפקד 1525/6 , 75.2% מתושבי הנפה, (אהוד טולדאנו, "סנג'ק ירושלים במאה הט"ז- התיישבות כפרית ומגמות דמוגרפיות", עמ' 79 .)לא כולל העיר ירושלים. מספרם הגיע ל- 7,196 .

העיר ירושלים

המקורות השונים נותנים הערכות שונות לגבי מספר תושבי העיר וגודל האוכלוסייה המוסלמית:

עפ"י עדותו של משולם מוולטירא שביקר בעיר ב- 1481 חיו בשלהי המאה ה- 15 כ- 10,000 בתי אב מוסלמים. ( פרידמן, עמ' 26 ). אהוד טולידאנו הביא את ההערכה של ברנרד לואיס וא.ל.ברקאן שהסכימו שמשפחה ממוצעת היא בת 6 נפשות. מכאן, שבעיר ירושלים חיו כ- 60,000 מוסלמים.

אבל, עפ"י המיפקד ממחקרו של לואיס ב- 1525/6 חיו בירושלים 3,696 מוסלמים.

בסנג'ק ירושלים המוסלמים מנו כ- 10,895 מתוך כ- (לואיס )16,166.

אזור (סנג'ק) הגליל

יש הבדלים בין הנתונים המובאים במחקר של ברנרד לואיס לבין הנתונים במחקר של רוד הארולד. ההבדלים נובעים מכך שכל אחד מהמחקרים הסתמך על סקרים שונים, שנעשו ע"י פקידים שונים, וכן מכך שברנרד העריך את גודל המשפחה הממוצעת כ- 6 נפשות ואילו הארולד העריך שגודלה היה 5 נפשות.

עפ"י לואיס:

במיפקד הראשון ב- 1525/6 היו באזור הגליל 33,224 תושבים.

בעיר בצפת היו 633 בתי אב+ 75 רווקים שהם 3,873 מוסלמים, ו- 693 בתי אב +75 רווקים שהם 4,233 .

מספר הכפריים היה 28,420 ורובם היו מוסלמים.

עפ"י הארולד:

בסנג'ק צפת היו 24,299 תושבים.

צפת ב- 1525/6 היה מספר המוסלמים 3,644 (עפ"י טבלה 7.2 ,עמ' 174. ) נוסף לרובע המוסלמי , היה גם רובע כורדי. (עמ' 178 ). מספר התושבים בעיר צפת היה 4,804.

האזורים הכפריים

בטבלה 7.3 , עמ' 172 מביא הארולד נתונים על המספר הממוצע של האוכלוסייה הכפרית, שרובה הייתה מוסלמית, בסנג'ק צפת, ב- 1525/6 (בהנחה שמדובר בבתי אב)

מספר התושבים היה 19,495 .

באזור הכפרי של הסנג'ק היו כ-280 כפרים (הארולד, עמ' 160 ). רוב התושבים היו מוסלמים (עמ' 173). אין איזכור של הדרוזים שלבטח חיו בגליל וכנראה נכללו במספר המוסלמים. רוב הכפרים המעורבים היו של מוסלמים ונוצרים או מוסלמים ויהודים (עמ' 175 ). המספר 280 כולל 2 נפות שהיו בדרום הלבנון – תיבנין ו- Saqif .

האוכלוסייה השבטית הייתה מורכבת מ – 6 שבטים כורדים ושבט תורכמני אחד ומעט שבטים ערביים והייתה יחסית קטנה. ב- 1525/6 לא נמצאו שבטים באזור עכו וטבריה, אבל היו שבטים באזור נהר הירדן, בנפת צפת.

נפת טבריה 1525/6 : (עמ' 176 )

27 כפרים של מוסלמים (2,835 עפ"י חישוב של 105 תושבים בממוצע לכפר, טבלה 7.3 עמ' 172 )

כפר אחד של מוסלמים ויהודים

2 כפרים של מוסלמים ונוצרים

2 כפרים של נוצרים

הפקידים לא רשמו את מספר בני השבטים

נפת עכו 1525/6 : (עמ' 176 )

51 כפרים של מוסלמים (14,280 עפ"י חישוב של ממוצע של 280 תושבים לכפר, עמ' 172 ))

2 כפרים של מוסלמים ויהודים

כפר אחד כורדי. סביר שהוא נמנה בין הכפרים המוסלמים

צפוריה ( ציפורי היהודית לשעבר ) ב- 1555/6 היו 373 בתי אב ו- 2 רווקים שהם 1,867 נפשות.

שעב (שאב היהודית) ב- 155/6 חיו 57 בתי אב שהם עפ"י חישוב של 5 נפשות – 285 נפשות.

נפת צפת

בנפת Jirah (נפת צפת) מספר התושבים הממוצע לכפר היה 465 נפשות

מספר הכפרים לא הובא.

סה"כ: כ- 3,000 מוסלמים בנפת טבריה, כ- 14,500 מוסלמים בנפת עכו. כנראה שבנפות צפת הייתה אוכלוסייה כפרית מצומצמת, אם המספר הכולל של הכפריים היה 19,495 .

מספר המוסלמים בסנג'ק צפת היה בערך 22,000 עפ"י הנתונים של הארולד, לא כולל נפת צפת שלגביה חסר מספר הכפרים.

אזור (סנג'ק) עזה

המחקר של לואיס וכהן:

עפ"י המפקד ב- 1525/6 היו 31,501 תושבים+30,000 בדווים, סה"כ 62,500 תושבים, ומתוכם באזור הכפרי היו 1,446 מוסלמים ו- 30,000 בדווים

סה"כ: כ- 31,500

בעיר עזה היו 3,209 מוסלמים עפ"י לואיס ו- 3,288 עפ"י כהן& לואיס.

בעיר רמלה היו 1,876 מוסלמים עפ"י לואיס ו- 1,884 עפ"י כהן& לואיס, כלומר, כ- 2,000 מוסלמים.

סה"כ: 31,500 +כ- 5,500 עירוניים = כ- 37,000

אזור (סנג'ק) שכם (השומרון)

לגבי אזור זה, שהיה בעל הריכוז הגדול ביותר של אוכלוסייה מוסלמית, אין בידינו נתונים על המיפקד הראשון. בהעדר נתונים על השומרון במיפקד הראשון ניתן להיעזר בנתוני האזור במיפקד השני, ב-1533/9.

בסנג'ק שכם היו 8,423 עפ"י גירסה אחת ו- 6,628 עפ"י גירסה אחרת, ומתוכם היו בין כ- 1,000 ל- כ- 2,500 מוסלמים

בעיר שכם היו 5,972 מוסלמים עפ"י 2 המקורות.

בסה"כ כ-7,000 מוסלמים

לסיכום, ההבדלים בין הנתונים של המסמכים השונים עליהם הסתנכו החוקרים מקשים על קביעת מספר המוסלמים. מספר המוסלמים בשלהי השלטון הממלוכי בשטחי ארץ ישראל המערבית היה:

שכם – 7,000

ירושלים- כ- 11,000

עזה – כ- 37,000

צפת – למעלה מ- 22,000

סה"כ כ- 80,000 מוסלמים מתוך כ- 120,000 תושבים בראשית המאה ה- 16 .

הנוצרים המזרחיים

מה קרה לכ- 200,000 הנוצרים המזרחיים?

האם היה איסלום כפוי של נוצרים- מזרחיים תחת הכיבוש הממלוכי?

עפ"י מחקר של Robert Bulliet , Conversion to Islam in the Medieval Period, 1979, רק 10% מאוכלוסיית א- שאם (שמה הערבי של הארץ ) הנוצרית התאסלמה בתקופת הכיבוש הערבי- מוסלמי (640 – 1099 ), כך שהרוב הנוצרי נשאר בעינו בתקופה הצלבנית וערב הכיבוש הממלוכי.

פרופ' נחמיה לבציון שהתמחה בנושא האיסלמיזציה תחת השלטון הערבי והמוסלמי חילק את האסלאמיזציה של האוכלוסייה הנוצרית בסוריה, ופלשתינה לשלבים.

("המרות דת והתאסלמות בימי הביניים:מה בין יהודים לנוצרים?", כתב העת פעמים, כרך XLII ,1990, עמ' 8 – 15 .

"Conversion to Islam in Syria and Palestine and the Survival of Christian Communities,"in Nehemia Levtzion, Islam in Africa and Middle East, 2007. )

הוא קבע שתהליך ההתאסלמות בסוריה ופלשתינה היה איטי וארוך ונמשך מאות שנים ( ,302 (Conversion to Islam,pp.289,298 .

שלב א' – תחת שלטון בית אומייה (640 – 750 ) לא הופעל כל לחץ על האוכלוסייה להתאסלם, מלבד תקופה קצרה בימיו של הכליף אבן עבד אלעזיז (717 – 720 ). במידה שהייתה התאסלמות, זה היה של משיקולם תועלתיים.

Robert Schick מאוניברסיטת אלקודס, כתב בסיפרו, The Christian Communities of Palestine from Byzantine to Islamic Rule, p.9,12, 82,138,158 שבעת הכיבוש הערבי היה רוב נוצרי בארץ, ורוב המוסלמים בארץ לא היו מתאסלמים שבאו מקרב האוכלוסייה הנוצרית. הנוצרים לא נרדפו כלל ולא הייתה תופעה של התאסלמות .

Richar W.Bulliet מאוניברסיטת קולומביה קבע במאמרו, "Conversion stories in ,Early Islam" in Michael Gervers and Rmzi J.Bikhaze, eds, Conversion and Continuity:Indigenous Christians Communities in Islam Lands, 8th to 18th Centuries, pp. 123- 135 שבתקופה זו סיפורים על התאסלמות מקרב האוכלוסייה הנוצרית המקומית היו נדירים.

הטיעון שהייתה התאסלמות ההמונית בראשית השלטון הערבי- מוסלמי בשל המס שהוטל על הכופרים, היה מקובל בעבר במחקר . החוקרים סברו שזה היה המניע להמרת דת מוקדמת תחת השלטון המוסלמי, אבל, תזה זו הופרכה. המפנה החל בעקבות מחקרו של Daniel C.Dennet, Conversion and the Poll Tax in the Early Islam, 1950.

כפי שקבע במאמרו, Michael G.Motony, "The Age of Conversion:A Reassessment," in Michael Gervers and Ramzi J.Bikhazi, eds, Conversion and Continuity, pp.135 – 145.

שלב ב'- ימיה"ב המאוחרים, תקופת השלטון העבאסי (750 – 942 ). במאה ה- 9, בימיו של הכליף אלמתוכל ( 847 – 861 ), עם התחזקות השפעת אנשי הדת המוסלמים, העולמא, החלה אכיפה יותר קפדנית של "תנאי עומר", מערכת התקנות נגד הלא- מוסלמים. בתקופת השושלת הפאטימית (942 – 1099 ) , הכליף אל- חאכים ( 996 -1021 ) גזר גזירות שמד נגד הלא- מוסלמים ורבים היגרו או המירו דתם למראית עין.

עד המאה ה- 10 או המאה ה- 11 כ- 50% מהנוצרים – המזרחיים התאסלמו.

Bulliet קבע בסיפרו Conversion to Islam in the Medieval Period,pp.105 ,106 שהיו 2 נקודות שיא בהתאסלמות בסוריה (כולל פלשתינה), בתקופה העבאסית במאות ה- 8 – 10 ובתקופה הפאטימית, במאה ה- 10. במאה ה- 9 הגיעה ההתאסלמות בקושי לכ- 50% ) עמ'( 107 . .

בתקופה הצלבנית לא נהנו, אומנם, הנוצרים – המזרחיים ממעמד מיוחד, אבל, הם לא סבלו מרדיפות. מספרם הוערך כ- 200,000 .

שלב ג'- מאות 13 – 14 , תחת השלטון הממלוכי, גברו הרדיפות, הפוגרומים, הריסת כנסיות ופגיעה בנפש ורכוש. העולמא ניהלו מאבק ללא פשרות לסילוקם של פקידים נוצרים מהמינהל הממלוכי. הממלוכים, שלא היו ערבים במוצאם, היו זקוקים ללגיטימציה לשלטונם והם עשו זאת באמצעות אימוץ התפקיד של מגיני דת האסלאם.

עד המאה ה- 14 התאסלמו רוב הנוצרים- המזרחיים מרצון או מאונס. הקבוצה הנוצרים- מזרחית , שהייתה קבוצה אתנית- דתית , המורכבת בעיקר מסורים- ארמים והייתה קבוצת הרוב באוכלוסיית הארץ מהתקופה הביזאנטית, הפכה לקבוצת מיעוט.

Bulliet קבע שבתקופה הממלוכית היה גל ההתאסלמות הגדול ביותר (עמ' 106 ).

הנוצרים התחלקו לשלוש קבוצות מבחינת השייכות הדתית: יעקובינים, נסטוריאנים ויוונים- אורתודוכסים.

הגורמים להתאסלמות

א. התבוללות תרבותית – לשונית, כלומר אימוץ השפה והתרבות הערבית.

ב. פיתויים תועלתיים.

ג. היזדהות עם השליטים.

ד. לחצים ורדיפות

ה. ההתפוררות הפנימית של לכידות הקהילות הדתיות.

ו. חלקם נרצחו, חלקם ברחו

ז. חלקם מתו במגיפה השחורה שפרצה ב- 1348 והביאה לקטסטרופה דמוגרפית.

למרבה הצער, חסרים נתונים על היקף הנפגעים מהמגיפה.

לסיכום, ההתאסלמות של האוכלוסייה הנוצרית הייתה איטית ונמשכה על פני מאות שנים. לעומת זאת תהליך השירעוב, כלומר אימוץ השפה והתרבות הערבית היה מזורז הרבה יותר.

השירעוב של הסורים- ארמים הביא לאובדן הזהות האתנית והתרבותית של העם העתיק, הארמי. בעקבות השירעוב נינטשה השפה הארמית והוחלפה בערבית והתרבות הארמית גוועה והוחלפה בתרבות הערבית. ( על הארמית, האנציקלופדיה העברית, ערך ארמית, עמ' 959 – 969 ).

הנוצרים הפרנקים (הצלבנים ), שמנו בין 100,000 ל- 120,000 בתקופה הצלבנית נטבחו, גורשו או ברחו. העילית היוונית- נוצרית נרצחה או ברחה ברובה עוד בעת הכיבוש הערבי- מוסלמי, והנוצרים שנותרו בארץ היו ברובם נוצרים ממוצא סורי- ארמי או פיניקי. אלה היו שרידי משפחות מהתקופה הביזאנטית. הם כונו "נוצרי החגורה", מכיוון שחוייבו ללבוש חגורה כדי להבדילם מהרוב המוסלמי. הנוצרים המזרחיים, שהיו ותיקים יותר בארץ, סבלו מעויינות מצד השליטים הממלוכים שהיו קנאים לדתם וראו בנוצרים אויב האסלאם והתנכלו לכנסיות ולאתרים הקדושים לנצרות מיד עם הכיבוש. חלקם נטבחו בעת הכיבוש, חלקם ברחו או גורשו ובארץ נותר מיעוט קטן. סביר להניח שגם למגיפה השחורה היה חלק בהתמעטותם.

מהקבוצה הגדולה ביותר הפכו הנוצרים המזרחיים לקבוצה השנייה בגודלה אחרי המוסלמים.

הפיזור הגיאוגרפי של הנוצרים- המזרחיים

הריכוזים העיקריים של הנוצרים בתקופה הצלבנית היו בערי החוף, בגליל המערבי ובדרום השומרון ואזור יהודה וירושלים (העיר ירושלים, בית ג'אלה, בית לחם). כמו כן, נוצרים מזרחיים התגוררו ברמלה, לוד, ובמספר יישובים בגליל כמו נצרת וכפר כנה שהיו מקודשים לנצרות.

ערי החוף

מירון בנבנישטי הביא הסיפרו The Crusaders in the Holy Land , עמ'27 נתונים על אוכלוסיית ערי החוף בתקופה הצלבנית. ערי החוף נהרסו כליל ע"י הממלוכים כדי למנוע פלישות של הצלבנים מהים. העיר עזה שוקמה במידה מסויימת כדי להפוך לנמל מרכזי וגם בעכו הייתה במשך הזמן התאוששות מסויימת מאוחר יותר.

אוכלוסיית ערי החוף בתקופה הצלבנית הייתה ברובה נוצרית. מספר התושבים בערי החוף היה:

עכו- 30,000

חיפה- 3,500

קיסריה – 4,800

ארסוף – 3,600

עתלית – 3,600

יפו – 5,000

אשקלון – 10,000

עזה – בין 2,000 ל- 5,000

מספר תושבי ערי החוף היה מעל 60,000 . תושבי ערי החוף הנוצרים נעלמו כליל והממלוכים הרסו עד היסוד את ערי החוף מחשש מניסיונות צלבניים לפרוץ לערים בדרך הים. סביר להניח שחלקם נטבחו בעת הכיבוש והיתר נמלטו על נפשם. ניתן להעריך שמאחר שרב אוכלוסיית ערי החוף היו נוצרים מדובר בירידה משמעותית במספר הנוצרים בממלכת הממלוכים. רק באזור החוף נעלמו עפ"י אומדן זהיר לפחות 50,000 נוצרים.

אמנון כהן וברנרד לואיס פירסמו מחקר שכותרתו: Population and Revenue in the Towns of Palestine in the 16th Century , בו הביאו נתונים על מספר תושבי 6 הערים העיקריות בארץ, ירושלים, חברון, עזה, רמלה וצפת, ממיפקדים שערך השלטון העות'מאני במאה ה- 16. המיפקד הראשון, שנערך ב- 1525/6, 8 שנים לאחר כיבוש הארץ מידי הממלוכים, מאפשר לקבל מושג על מספר והרכב האוכלוסייה בערים אלה בשלהי השלטון הממלוכי.

העיר ירושלים

בעיר ירושלים חיו בשנות ה- 1480, שלהי המאה ה- 15 עפ"י התייר פליכס פאברי, למעלה מ- 1,000 נוצרים. (פרידמן, עמ' 26 ).

עפ"י מחקרו של לואיס

עפ"י מיפקד האוכלוסין העות'מאני הראשון ב- 1525/6 לאחר הכיבוש (1516 ), חיו בירושלים 119 בתי אב נוצריים שהם 714 נפשות (לואיס, עמ' 174 ), עפ"י חישוב של משפחה ממוצעת בת 6 נפשות ((Cohen& Lewis, p.94.

ההפרש בין הנתונים- בהנחה שניתן לסמוך על הנתונים של פאברי- מרמז על הצטמקות הקהילה הנוצרית בעיר.

ירושלים הייתה מאוכלסת ברוב נוצרי בתקופה הצלבנית, אבל, עפ"י המיפקד ב- 1525/6 היו המוסלמים הקבוצה הגדולה ביותר והייתה ירידה במספר הנוצרים (עמ' 31 ).

מתברר שחלק לא מבוטל מהנוצרים שחיו בירושלים ברחו מהאזור הכפרי של יהודה, כך שהאוכלוסייה הנוצרית בירושלים לא הייתה מורכבת מהאוכלוסייה הנוצרית הוותיקה אלא בעיקר מהכפריים הנוצרים של אזור יהודה. (עמ'32 – 33 ).

החוקרים התלבטו בשאלה אם תהליך הבריחה מאזור יהודה החל לאחר הכיבוש העות'מאני או כבר בתקופה הממלוכית. אם, טענו החוקרים, החל התהליך אצל הממלוכים, הרי הוא צבר תאוצה לאחר הכיבוש העות'מאני. החוקרים שיערו שהבריחה הייתה מסיבות ביטחוניות וכלכליות. הביטחון האישי בערים היה טוב יותר וגם האפשרויות הכלכליות. אם, אכן, החל התהליך בתקופה הממלוכית, הדבר עולה בקנה אחד עם המציאות הביטחונית והכלכלית בשלהי השלטון הממלוכי. הבדווים בדרום שהתנכלו לכפריים, מצד אחד, וההידרדרות הכלכלית בממלכה הממלוכית, מצד שני.

חשוב לציין שתופעת הבריחה מהדרום לירושלים, ולערים אחרות, הייתה בולטת יותר במיפקדים הבאים, אבל, החוקרים קבעו ששיטות העבודה של הפוקדים השתפרו ממיפקד למיפקד וסביר להניח שבמיפקד הראשון היו ליקויים באיסוף החומר (עמ' 7, 11, 23 ).

מה היה גורל האוכלוסייה הנוצרית- המזרחית הוותיקה? מעשי טבח, בריחה, מוות במגיפה ואולי איסלום כפוי , ודאי תרמו להתמעטות האוכלוסייה הנוצרית- מזרחית.

אזור יהודה וירושלים

אזור יהודה וירושלים היה נוצרי ברובו בתקופה הצלבנית. אין מידע על גורלם בתקופה הממלוכית.

עפ"י הנתונים שהביא טולידאנו במיפקד העות'מאני הראשון ב- 1525/6 , 8 שנים לאחר הכיבוש נותרו בנפת ירושלים רק 7 כפרים בהם חיו נוצרים, ורק 3 מהם היו בעלי אוכלוסייה נוצרית בלבד.

עפ"י הנתונים שהביא לואיס

עפ"י המיפקד הראשון היו באזור 6 כפרים בהם חיו נוצרים וב- 5 מהם היה רוב נוצרי. בכפרים אלה היו 401 בתי אב שהם 2,406 נוצרים. בחברון לא נמצאו ב- 1525/6 ונוצרים.

האוכלוסייה הנוצרית, היוותה עפ"י טולידאנו, רק 24.8% מכלל אוכלוסיית הסנג'ק. הכפרים הנוצריים היו מרוכזים מדרום לירושלים סביב המקומות הקדושים לנצרות, ומצפון לירושלים על הדרך הראשית לשכם. הנוצרים בכפרים הקטנים נהגו להתפלל בימי א' ובחגים בכנסייה של הכפר הגדול ביותר בשכנותם.

מספר הנוצרים בסנג'ק ירושלים עפ"י לואיס היה ערב הכיבוש העות'מאני 714 +2,406 = 3,120 נוצרים. עפ"י טולדאנו הגיע המספר ל- 4,000 .

העיר עזה

עזה הייתה מרכז נוצרי חשוב ביותר מבחינה דמוגרפית בתקופה הצלבנית. היא נהרסה על ידי הממלוכים, אך לאחר מכן שוקמה משום שהממלוכים נזקקו לנמל אחד לפחות לצורכי מסחר. אבל, עפ"י מקורות עזה דמתה יותר לכפר מאשר לעיר.

עפ"י לואיס

במיפקד הראשון לאחר הכיבוש העותמאני מידי הממלוכים, ב- 1525/6 ,( לואיס, עמ' 174 ) נימנו 235 בתי אב נוצרים שהם 1,410 נוצרים. במשך המאה ה- 16 הגיעו גם לעזה נוצרים שברחו מיהודה וכפי שכבר צויין, סביר להניח שתהליך זה החל בשלהי השלטון הממלוכי, כך שגם בעזה, מרבית הנוצרים לא היו מהאוכלוסייה הנוצרית הוותיקה שברחה או חוסלה.

ברמלה, במיפקד הראשון נימנו בעיר רוב מוסלמי של 1,574 תושבים לעומת 156 נוצרים.

אזור עזה

באזור הכפרי של עזה מוזכרים במיפקד הראשון 56 בתי אב נוצריים שהם 346 נפש ובאזור רמלה ולוד 127 בתי אב ו- 11 רווקים, כלומר, 773 נוצרים, שהם 1,119 .

בעיר עזה היו 235 בתי אב שהם 1,140 נוצרים. בעיר רמלה היו 156 נוצרים. בסה"כ באזור עזה היו 1,119 נוצרים.

סה"כ חיו בסנגק עזה 2,685 נוצרים

סנג'ק צפת- אזור הגליל

בתקופה הצלבנית חיו נוצרים בנצרת, טבריה, כפר כנה, עכו ובאזור מערב הגליל הם היו האוכלוסייה העיקרית.

עפ"י לואיס

במיפקד העות'מאני הראשון מוזכרים:

באזור טבריה, כלומר הגליל התחתון 8 בתי אב שהם 48 נוצרים

בגליל המערבי אין כלל איזכור של נוצרים.

בעיר נצרת מוזכרים 6 בתי אב שהם 36 נוצרים ובאזור צפת 84.

בסה"כ 168 נוצרים בכל אזור הגליל.

זהו נתון תמוה לאור העובדה שהגליל המערבי היה נוצרי ברובו ובגליל המזרחי היו מובלעות נוצריות

עפ"י הארולד:

בסה"כ היוו הנוצרים פחות מ- 1% מאוכלוסיית הגליל (עמ' 181 ).ב- 1525/6. מספר הנוצרים בסנג'ק היה 2,144 . הארולד מטיל ספק בנתון זה, ומעדיף את הערכתו של G.Schumacher, שבשלהי המאה ה- 16 היוו הנוצרים 16.88% מכלל האוכלוסייה (עמ' 180 – 183 ). עפ"י הערכה זו היה מספר הנוצרים 4,102 ב- 1525/6 .

הנימוק של שומכר הוא שהאוכלוסייה הנוצרית בוודאי לא גדלה מהתקופה הממלוכית לעות'מאנית והמיפקדים האחרונים במאה ה- 16 היו יותר יסודיים מהראשונים.

בעיר צפת לא היו נוצרים

הארולד מצא אי דיוקים שונים . למשל, בכפר כנה נרשמו ב- 1538/9 הלא- מוסלמים (היהודים) כנוצרים

סה"כ היו בסנג'ק צפת כ- 4,102

סנג'ק שכם – אזור השומרון

האזור מצפון לירושלים, כלומר דרום השומרון היה נוצרי ברובו, מתקופה הביזאנטית. עפ"י סקר ארכיאולוגי היו בו 267 יישובים (ראה, פרק 5 ). בדרום השומרון נשארו היישובים הנוצרים- ביזאנטים ללא שינוי בתקופה הביזאנטית. הצלבנים התיישבו רק באזורים בהם ישבו נוצרים, כך שיתכן שמספר הנוצרים בדרום בשומרון אף עלה. אין כל מידע על הנוצרים באזור השומרון בתקופה הממלוכית ובמיפקד העות'מאני הראשון אין נתונים על אזור שכם.

בעיר שכם גרו בעת המפקד השני 15 בתי אב נוצריים שהם 90 נפש

בסנג'ק שכם התגוררו עפ"יהמפקד של 1533/5 173 נוצרים.

סה"כ: 263 .

לסיכום, האוכלוסייה הנוצרית ערב הכיבוש העות'מאני הגיעה ל:

סנג'ק ירושלים – 3,120 עפ"י לואיס ו- 4,000 עפ"י טולדאנו. ( הפשרה: כ- 3,500 )

סנג'ק עזה- 2,685

סנג'ק צפת – 4,102

סנג'ק שכם – 263

סה"כ:,10,551

בתקופה הצלבנית חיו בארץ כ- 120,000 נוצרים קתולים (צלבנים ) וכ- 200,000 נוצרים מזרחיים. האוכלוסייה הקתולית- צלבנית ברחה או חוסלה.

מתוך כ- 200,000 נוצרים מזרחיים ניתן להחסיר בין 50,000 ל- 60,000 נוצרים מזרחיים שברחו ואו נרצחו במישור החוף. מ- 120,000 קשה להעלות על הדעת שנותרו רק 10,551 נוצרים, למרות מעשי הטבח, הבריחה והרדיפות נגד הנוצרים והמגיפה השחורה, בתקופה הממלוכית. נראה, שהנתונים שבידינו מהמיפקד הראשון לוקים בחסר, בכל הנוגע לאוכלוסייה הנוצרית.

אם נקבל את הערכתו של שומכר שהנוצרים במאה ה- 16 היוו 16.88% הרי שהאוכלוסייה הנוצרית הגיעה ב- 1525/6 ל- 20,256 מתוך 120,000 .

כלומר, בשלהי השלטון הממלוכי היו כ- 80,000 מוסלמים וכ- 21,000 נוצרים.

מה היו הסיבות להתמעטות מספר הנוצרים המזרחיים?

מעשי טבח והעויינות מצד השלטון הממלוכי הביאו לעזיבה משמעותית. גם המגיפה השחורה פגעה בנוצרים, והידרדרות המצב הכלכלי והביטחוני בשלהי השלטון הממלוכי. כמו כן, היה אחוז מסויים שהעדיף להתאסלם.

יחסו של השלטון הממלוכי לנוצרים היה נוקשה יותר מאשר כלפי היהודים. ברעידת האדמה ב- 1458 , נהרסה בירושלים כיפת כנסייה מדרום לכנסיית הקבר. המושל אישר את תיקון המבנה ואף הקאדי, אבל, אחד השופטים התנגד להחלטה וביוזמתו נהרס הבניין לאחר שכמעט הושלמו התיקונים. כמו כן, היו חיכוכים בין הקהילה המוסלמית הקנאית לבין הקהילה הנוצרית בהר ציון. ב- 1489/90 בנו הנזירים כיפה חדשה לכנסייה. המוסלמים התנגדו והרסו את הכיפה. הנזירים הפרנציסקנים מהר ציון נאסרו וגורשו לדמשק ב- 1365 . נראה, שחלקם חזרו ונאסרו שוב וגורשו לקהיר ב- 1476.(פרידמן, עמ' 30 ).

היהודים

היהודים היו הקבוצה השלישי בגודלה לאחר המוסלמים והנוצרים, אבל מספרם היה נמוך. רוב היהודים היו מרוכזים בגליל ובעיר צפת, ומעטים חיו ירושלים, עזה, שכם וחברון. באזור הכפרי ביהודה לא נותרו יהודים.

לא הייתה התאסלמות המונית של יהודים (ראה, פרק 4 ).

בעת הכיבוש הערבי- מוסלמי חיו בארץ כ- 150,000 – 200,000 יהודים, שרידים מלמעלה מ- 3,000,000 במאה הראשונה לס'.

פרופ' נחמיה לבציון קבע שאומנם הייתה התאסלמות של יחידים משיקולים תועלתיים ואי עמידה בלחץ של רדיפות, אבל, הקהילה היהודית בארץ שמרה על לכידותה, על הארגון הפנימי שלה ומוסדותיה, והייתה זו המנהיגות הדתית שהצליחה לשמור על הקהילה. (עמ' 10 ). יתר על כן, מפעם לפעם, זכתה הקהילה לזריקת עידוד, ע"י יהודים מצפון אפריקה ומאירופה שעלו לארץ והתיישבו בה. הגל הגדול ביותר היה הגל של מגורשי ואנוסי ספרד ופורטוגל במאות ה- 16 וה- 17.

בימי אל- חאכים הייתה התאסלמות מאונס לתקופה קצרה. אבל, היה הבדל בין הנוצרים ליהודים:"יהודים שנאנסו שמרו על זהותם ועם חלוף הגזרות שבו ליהדותם". (עמ' 12, 13 פעמים ).

היהודים סבלו יחסית פחות מהנוצרים משום, שבניגוד לנוצרים ששיתפו פעולה עם

הביזאנטים ועם המונגולים נגד המוסלמים, היהודים לא היו מעורבים במאבק בין האסלאם לנצרות.

היהודים אימצו את השפה והתרבות הערבית, אבל נשארו נאמנים לדתם. הם עברו שירעוב, ללא התאסלמות.

העלייה הספרדית- פורטוגזית

בסוף המאה ה- 15 החלה עלייה של יהודים ממגורשי ספרד ומהאנוסים. הם התיישבו בעיקר בערים צפת, רמלה, עזה, חברון וירושלים, אבל גם ביישובים כפריים בגליל כמו כפר יאסיף, שפרעם, כורזים. יוסף הקר דן במאמר "זיקתם ועלייתם של יהודי ספרד לארץ ישראל", קתדרה 36, 1985 בעלייה הספרדית לארץ. מתוך מחקר זה מתברר שכבר לאחר הפוגרומים שפקדו את יהודי ספרד ב- 1391 , היו יהודים שעזבו את ספרד וחלקם עלו לארץ. בשלהי המאה ה- 14 היו יהודים מספרד ופורטוגל בירושלים.אבל, זו הייתה עלייה של בודדים, בעיקר, תלמידי חכמים וסוחרים. בין 1391 לשנות ה- 1420 החל גידול במספר היוצאים מספרד, שכלל גם אנוסים. חידוש תנועת האוניות בין ספרד לארץ בתקופה הממלוכית, הקל על היוצאים. הרכב היוצאים השתנה וכלל משפחות שלמות. לאחר גירוש ספרד ב- 1492 חל גידול נוסף בעלייה לארץ ויוצאי חצי האי האיברי היו למרכיב דומיננטי באוכלוסייה היהודית בארץ. למרבה הצער, אין מידע לגבי מספר העולים.

סנג'ק צפת (הגליל)

יש חילוקי דעות לגבי מספר הכפרים בגליל בהם חיו יהודים בתקופה הממלוכית. ברנרד לואיס העריך שמספרם היה 10 בעוד ש- Hutteroth ו – עבדולפאתח העריכו שהיו רק 8 כפרי יהודים בגליל. הארולד, לעומת זאת, טוען שלא היה אף כפר המורכב מתושבים יהודים והיהודים חיו בכפרים מעורבים עם מוסלמים או בעיר צפת ( עמ' 167 , 175. (

בתקופה הביזאנטית הגיע מספר הכפרים היהודיים ל- 58 והוא ירד ל- 36 בתקופה הצלבנית. נראה, שבתקופה הממלוכית חלה ירידה משמעותית במספר הכפרים היהודיים.

מיפקדי האוכלוסייה העות'מאניים שנערכו בשנים 1525/6 נותנים תמונה חלקית של האוכלוסייה היהודית בסנג'ק צפת.

עפ"י לואיס:

האוכלוסייה היהודית בגליל עפ"י המיפקד העות'מאני 8 שנים לאחר חיסול השלטון הממלוכי , 1525/6:

האוכלוסייה הכפרית

עפ"י נתוני המיפקד מנו היהודים חיו ב- 3 כפרים בגליל המזרחי:

עין זייתון, ביריה וכפר ענן, בגליל המזרחי 75 בתי אב

ב- 3 כפרים בגליל המערבי, פקיעין ושפרעם, 36 בתי אב, וכפר יאסיף 10 בתי אב.

באזור הכפרי של סנג'ק צפת כולו חיו 726 יהודים עפ"י חישוב של 6 נפשות למשפחה. מספר זה מעורר קשיים לאור העובדה שבמיפקד של 1555/6 היו בגליל 10,000 כפריים יהודים. מנין הגיעה תוספת של למעלה מ- 9,000 יהודים תוך 30 שנה? למשל, בכפר יאסיף נימנו 10 משפחות ברשימות המס העותמאניות ב- 1525 , 29 משפחות ב- 1555/6 ו- 18 משפחות ב- 1572/3. בשפרעם היו 3 משפחות ספרדיות ב- 1525 וב- 1533 עלה מספרן ל- 10 .

ידוע על יהודים ספרדים ופורטוגזים שהתיישבו בכורזים, כפר צידה, שפרעם וכפר יאסיף. חסרים נתונים על מספר היהודים בכורזים ובכפר צידה:

מסקנה, העלייה הגדולה במספר הכפריים היהודים בגליל בין המפקד הראשון לשני לא נבעה רק מהתיישבות של יהודים מספרד ופורטוגל אלא מהעובדה שבמיפקד הראשון לא היה רישום מלא של מספר היהודים.

צפת

עפ"י נתוני המפקד מ- 1525/6 מתברר שבצפת התיישבו יהודים ספרדים מארגון, קטלוניה, קסטיליה ואנדלוסיה בספרד, מהאיים סרדיניה וסיציליה, ומאיטליה באזור קלבריה . כמו כן, התיישבו בצפת יהודים מהמגרב (צפון אפריקה), בוסניה, הונגריה וגרמניה. חוקרים שונים מביאים נתונים שונים לגבי מספר היהודים בצפת במיפקד זה.

ב- 1525/6 היו בצפת עפ"י ברנרד לואיס היו 232 בתי אב, כלומר 1,392 יהודים.

בסה"כ חיו בסנג'ק צפת 2,118 יהודים.

עפ"י הארולד:

האוכלוסייה היהודית הכפרית

בנפת Jirah (עפ"י שמות היישובים זה אזור צפת) היו ב- 1525/6 יהודים רק ב- 3 כפרים, והם נמנו על המוסתרעבים, כלומר צאצאי היהודים ששרדו מימי בית שני:

עין זייתון – 210

ביריה – 95

כפר ענן – 70

הארולד לא מצא נתונים על יהודים בכפר עלמא .

סה"כ 375 יהודים

צפת

בצפת היו 1,160 יהודים (עמ' 171 ).

בנפת טבריה ועכו הוא לא מצא יהודים.

הארולד הצביע על אי דיוקים במסמך אותו חקר. למשל, הלא- מוסלמים (הכוונה ליהודים ) בכפר כנה ב- 1556/7 נרשמו הלא- מוסלמים, בטעות כנוצרים, אע"פ שמדובר היה ביהודים.

עפ"י הנתונים הללו הגיע הארולד ל-1,535 יהודים.

עפ"י Hutteroth ועבדולפאתח:

היו בצפת 169 משפחות יהודיות, 28 רווקים, 4 חכמי דת 51 יהודים שהוגדרו כאורחים, כלומר,1,097 יהודים.

המקורות היהודיים

זאב וילנאי, "שלטון הממלוכים והעות'מאנים:מן הכיבוש הממלוכי עד ראשית שיבת ציון, 1291 – 1878 ", בקובץ היישוב היהודי בארץ ישראל, בעריכת דן בהט, 1974 , עמ' 70 - 87).

נוסע יהודי ערך במאה ה- 14 סיור בגליל ודיווח על שורת יישובים שברובם גרו יהודים: ברעם, עלמא, דלתה, עכברה, סכנין, צפת , מירון, גוש חלב, ג'וליס. תעודה מהמאה ה- 15 מזכירה יישובים יהודיים בכפר יאסיף ועין זייתון. נוסע יהודי ב- 1473 ונוסע נוסף ב- 1481 דיווחו על יהודים בכפר כנה.

עפ"י אברהם יערי, איגרות ארץ ישראל,עמ' 91 , היו בצפת ב- 1480 300 משפחות, כלומר, 1,800 יהודים.

משה באסולה מצא בעלמא ב- 1521 15 בתי אב שהם 75 נפשות עפ"י ממוצע של 5 ו- 90 נפשות עפ"י ממוצע של 6 .

רבי משולם מוולטירא דיווח ב- 1480 על 40 משפחות יהודיות , כלומר, 240 נפשות בעין זייתון וכ- 30 משפחות יהודיות בכפר ענן, כלומר, 180 נפשות. בסה"כ: 420 יהודים.

בחיפה הייתה קהילה יהודית.

בבית שאן דייוח אשתורי הפרחי ב- 1320 על קהילה יהודית

נוסעים אלה מסרו גם נתונים על מספר היהודים בעיר צפת ב- 1481 וב- 1495 היו 300 בתי אב.

בכפר כנה היו ב- 1471 80 בתי אב וב- 1481 70 בתי אב.

אלחנן ריינר כתב בספר שלטון הממלוכים והעות'מאנים, 1260 – 1804 בעריכת אמנון כהן , 1981 , את הפרקים 6- 9 על יהודי א"י משלהי השלטון הצלבני ובמשך התקופה הממלוכית, עמ' 59 – 90 .

בהתבססו על המיפקד ב- 1525/6 ועל מקורות יהודיים הוא מסר את הנתונים הבאים:

עלמא – ב- 1170 הוזכרו 50 יהודים, כמו כן, יש ידיעות על יהודים בעלצא מתעודות במאות ה- 13 וה- 15 . ב- 1525/6 נימנו 15 משפחות שהן 90 יהודים עפ"י הערכה של 6 נפשות למשפחה ממוצעת (חלק מהחוקרים התבסס על ממוצע של 5 וחלק על ממוצע של 7 ובאמצע- ממוצע של 6 ).

דלתון – ידיעות רבות מהתקופה הערבית. ידיעה אחרונה מ- 1214 , כלומר משלהי התקופה הצלבנית.

גוש חלב- ידיעות מהתקופה הערבית והצלבנית. ב- 1210 מוזכרים 2 מניינים.

אל- עלויה – ליד גוש חלב. ידיעות מהמאה ה- 13 .

עמוקה- ידיעה מהמאה ה- 13 .

ברעם- ידיעה מהמאה ה- 13 .

כפר פרעם ליד חצור הגלילת. ידיעה מהמאה ה- 13 .

ביריה – ידיעה מהמאה ה- 13 וה- 15 . ידיעה מ- 1501 . ב- 15256 – 19 משפחות.

כפר חנניה- הוא כפר ענאן. ידיעות מהמאות ה- 11 וה- 13 . 30 משפחות ב- 1482 (180 נפשות ) ב- 1482 , 14 משפחות ב- 1525 שהן 84 נפשות.

כפר כנא – ב- 1473 היו 80 משחות, ב- 1481 עלה מספרן ל- 70 משפחות וב- 1522 ירד ל- 50 משפחות. כלומר בתקופה הממלוכית חיו בכפר כנא בין 460 ל- 300 יהודים.

כפר יאסיף- ידיעה מ- 1501 .

עין זיתים- ידיעה מהמאה ה- 13 , מ- 1501 וב- 1525/6 – 42 משפחות שהן 252 נפשות.

נברתא- נברטין. ידיעה מהמאה ה- 13 . ג'וליס- ידיעה מהמאה ה- 14 .

בית שאן – ידיעה מהמאה ה- 14 .

לזה יש להוסיף את צפת ועכו המופיעות במפת היישובים בהם חיו יהודים בעמ' 65, 88 . בסה"כ, חיו עפ"י ריינר יהודים בסנג'ק צפת ב- 16 יישובים. בצפת הייתה במאה ה- 15 הקהילה היהודית הגדולה ביותר ומנתה 300 בתי אב, שהם 1,800 נפשות. 2 הכפרים הגדולים ביותר היו כפר כנא וכפר ענאן.

עפ"י המקורות היהודיים היה מספר היהודים בראשית המאה ה- 16 גבוה בהרבה מהקביעות של החוקרים האחרים:

עין זיתים – 240 – 252 נפש (אמצע כ- 245 )

כפר כנא – 300 נפש

כפר חנניה – 180 – 504 נפש (אמצע כ- 350 )

ביריה – 116 נפש

גוש חלב – 120 נפש

עלמא – 90 נפש

צפת – 1,800 נפש

ב- 7 יישובים מתוך 16 שנימנו ע"י המקורות היהודיים חיו למעלה מ- 3,000 יהודים.

סנג'ק ירושלים

בסביבת ירושלים ויהודה לא היו יהודים באזור הכפרי.

העיר ירושלים

ידוע שביברס התיר ליהודים להתיישב בירושלים, אך חסרים נתונים רשמיים על מספרם בעיר.

מקורות נוצריים

פליכס פאברי, שביקר בעיר בשנות ה- 1480 העריך שבעיר חיו 500 יהודים.

פון בריידהבאך שביקר בארץ ב- 1483 העריך שמספר היהודים היה 400 .

מקורות יהודיים

באיגרת של תלמידו של רבי עובדיה מברטנורא מ- 1495 נכתב שבעיר חיו 200 משפחות יהודיות, שהן 1,200 נפש. יתכן שהגידול במספר היהודים נבע מהתיישבות של מגורשי ספרד בעיר.

משה באסולה ביקר בארץ ב- 1521 ומצא בירושלים כ- 300 משפחות וכ- 700 בודדים, כלומר, 2,500 יהודים, עפ"י חישוב של 6 נפשות למשפחה, רובם ספרדים ומסתרעבים, כלומר יהודים ששרדו מימי הבית השני(פרידמן, עמ' 26- 27 ).

עפ"י לואיס

במיפקד האוכלוסין העות'מאני ה-1 לאחר הכיבוש שנערך ב- 1525/6 נרשמו 199 בתי אב, שהם 1,194 נפשות, עפ"י חישוב של 6 נפשות למשפחה.(אמנון כהן, " תמורות דמוגרפיות בקהילה היהודית בירושלים במאה ה- 16 עפ"י מקורות תורכיים", פרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העות'מאנית, בעריכת אמנון כהן, 1979 , עמ' 95 – 29 ).

אם הנתון שהביאו משה באסולה והפוקדים העות'מאנים מדויק, הרי שסביב חילופי השלטון הייתה בירושלים ירידה במספר יהודי ירושלים מ- 2,500 ל- 1,194. באותם ימים לא הייתה ליהודים שכונה ניפרדת והם התגוררו ב- 3 שכונות.

הקהילה היהודית בירושלים לא קידמה בברכה את העולים מספרד, וראשיה שיתפו פעולה עם המושל המוסלמי בסחיטת תשלומי מסים מהעולים והשתלטות על עזבונות ללא יורשים. השחיתות הביאה לגל עזיבה ונותרו בעיקר העניים.

היחסים בין האוכלוסייה המוסלמית ליהודים היו בד"כ תקינים, אם כי בתקופות של בצורת, רעש אדמה ופגעי טבע התנכלו המוסלמים לאוכלוסייה היהודית. כמו כן, מדי פעם היו סכסוכים על עניינים שונים. למשל, בירושלים היה סכסוך ב- 1473 בשל התנגדות המוסלמים לבנייה מחדש של בית כנסת, שהיה בקרבת מסגד, ונהרס בסופת גשמים. הקאדי הסית את המוסלמים נגד הבנייה, למרות שהמושל אישר את הבנייה, וההמון המוסת התנפל על היהודים ופגע בהם והרס את בית הכנסת.

סה"כ יהודים בסנג'ק ירושלים בין 1,194 ל- 2,500 יהודים (אמצע כ- 1,500 )

חברון

בחברון מצא משולם מוולטירא רק 20 משפחות, כלומר, 120 נפשות.

רבי עובדיה מצא שם ב- 1488 משפחות מזרע האנוסים. בעיר ביו 20 משפחות.

עפ"י לואיס במיפקד ב- 1525/6 לא היו יהודים בחברון.

סה"כ יהודים בסנג'ק ירושלים בין 1,194 ל- 2,500 יהודים (אמצע כ- 1,500 )+ 120 בחברון, כלומר קרוב ל- 2,000 יהודים.

סנג'ק עזה

באזור הכפרי של עזה לא היו יהודים

העיר עזה

עזה הייתה עיר נמל משגשגת.

משולם מוולטירא מצא בה 50 משפחות יהודיות, כלומר, 300 נפשות .

רבי עובדיה מצא שם ב- 1488 כ- 70 משפחות יהודיות שהן 420 נפש.

עפ"י לואיס, המיפקד של 1525/6, היו בה 95 בתי אב יהודיים כלומר, 570 יהודים.

סה"כ היו בסנג'ק עזה 570 יהודים.

סנג'ק שכם

באזור הכפרי של שכם בשומרון לא היו יהודים

העיר שכם

רבי משולם מוולטירא מצא בשכם כ- 12 משפחות יהודיות, כלומר, 72 נפשות. אבל, המיפקד של 1525/6 אינו כולל את אזור שכם.

עפ"י המפקד הראשון היו בארץ 4,122 יהודים. עפ"י המקורות היהודיים ניתן להגיע ל- 5,000 . במפקד של 1555/6 נימנו בגליל 10,000 כפריים יהודים. סביר להניח שהמיפקד העות'מאני הראשון, מטבע היותו ראשון, לא מסר מידע מלא. הפער העצום בין מספר הכפריים היהודים בגליל בין 1525/6 ל- 1555/6 מביא להנחה סבירה שמספר היהודים היה לפחות 10,000. אבל, מאחר, שהמקורות היהודיים מצביעים על קיומם של יהודים ביישובים שכלל לא הוזכרו במפקדים, סביר להניח שמספר היהודים ערב הכיבוש העות'מאני היה קרוב יותר לכ- 15,000.

השומרונים

ערב הכיבוש הערבי ב- 640 היו בארץ כ- 200,000 שומרונים.

עפ"י מיפקד 1533/5 היו בעיר שכם 29 בתי אב שומרונים, ו- 4 רווקים, בסה"כ 178 שומרונים.

מספר השומרונים, עפ"י המפקד של 1597/8 היה קטן מאוד. בשכם, שהיה בעבר מרכז האוכלוסייה השומרונית נימנו 20 משפחות, בעזה- 8 משפחות ובצפת – 5 (Hutteroth, p.38 ). כנראה שהמיפקד הזה היה ב- 1548/9.

עפ"י נתונים אלה מנתה האוכלוסייה השומרונית בארץ כ- 200 נפש. תייר מדמשק שביקר בארץ ב- 1300 העריך שיש פחות מ- 1,000 שומרונים בארץ כולה( נתן שור, "השומרונים בתקופה הממלוכית, העות'מאנית ובמאה ה- 20 ", בקובץ בעריכת אפרים שטרן, ספר השומרונים, 2002 , עמ'604 ).

עפ"י עדויות תיירים נוצרים שביקרו בארץ בתקופה הממלוכית מתברר שהשומרונים התגוררו בשכם, מרכזם הדתי, בעזה ואולי גם בסבסטיה בשומרון. הם עברו תהליך של שירעוב במאה ה- 10 או ראשית ה- 11 והיו לדוברי ערבית. כתוצאה מתהליך זה תוגמו כתבי הקודש לערבית, אם כי אנשי דת המשיכו לכתוב ליטורגיות דתיות בעברית מעורבת בארמית. (שור, עמ'602 – 605 ).

לסיכום, הרכב האוכלוסייה בארץ בראשית המאה ה- 16 היה בערך:

80,000- מוסלמים

21,000 – נוצרים

15,000- יהודים

1,000 - שומרונים

מעשי הטבח בעת הכיבוש, בריחתם של נוצרים, המגיפה השחורה והמצב הכלכלי דלדלו באופן משמעותי את אוכלוסיית הארץ. לקראת אמצע המאה ה- 16 עדיין לא עלה מספר התושבים על 200,000 .

ביבליוגרפיה

Bulliet, Richard.W., Conversion to Islam in the Medieval Period, An Essay in Quantitative History,1973.

Bulliet, Richard.W.,"Conversion Stories in Early Islam," in Michael Gervers & Ramzi J.Bikhazi, eds, Conversion and Continuity,1990,pp. 123 – 134.

Bulliet, Richard W., "Process and Status," Ibid, pp.1-14.

Cohen, Amnon and Bernard Lewis, Population and Revenue in the Towns of Palestine in the 16th Century, 1978.

Dennet.C.Daniel, Conversion and the Poll Tax in the Early Islam, 1950.

Michael G.Motony, "The Age of Conversion:A Reassessment," in Michael Gervers and Ramzi J.Bikhazi, eds, Conversion and Continuity, pp.135 – 145.

Dols, Michael W., The Black Death in the Middle East, 1977.

Daniel C.Dennet, Conversion and the Poll Tax in the Early Islam, 1950.

Michael G.Motony, "The Age of Conversion:A Reassessment," in Michael Gervers and Ramzi J.Bikhazi, eds, Conversion and Continuity, pp.135 – 145.

Harold, Rhode, The Administration and Population of the Sancak of Safed in the 16th Century, Ph.d Dissertation, Columbia University, 1979.

Hutteroth, Wolf – Dieter and Kamal Abdulfattah, Historical Geography of Palestine, Transjordan and Southern Syria, 1977.

Enciclopedia Yudaica, Vol.6, Egypt, 1971.

.Jewish Virtual Library.Org, Mamluks.

Janse, Wim, ( Book Review), of "Robert Schick, The Christian Communities of Palestine from Byzantine to Islamic Rule," Hugoye:Journal of Syrian Studies, Vol 3,No.1, January 2000.

Levtzion, Nehemia, Conversion to Islam in Syria and Palestine and the Survival of Christian Communities,"in Nehemia Levtzion, Islam in Africa and Middle East, 2007. )

Poliak, Abraham, "The Demographic Evolution of the Middle East : Population Trends Since 1348," Palestine and Middle East, vol.10, No.5, May, 1938 , pp.201 – 205.

Schick, Robert, The Christian Communities of Palestine from Byzantine to Islamic Rule, 1995.

Walmseley, Alan, (Book Review) of "Robert Schick, The Christian Communities of Palestine from Byzantine to Islamic Rule," Journal of the American Oriental Society, April, 1999.

ביגר, גדעון ודוד גרוסמן, "צפיפות האוכלוסין בכפר המסורתי בארץ ישראל", קתדרה 63 , 1992 , עמ' 108 – 121 .

דרורי, יוסף, "ארץ ישראל כחבל מישני", תולדות ארץ ישראל, בעריכת יואל רפל, 1989 , כרך ב', עמ' 421 – 446 .

דרורי, יוסף, "ארץ ישראל במדינה הממלוכית, 1260 – 1516 ", שלטון הממלוכים והעות'מאנים, 1260 – 1804 , בעריכת אמנון כהן, 1981 .

הקר, יוסף, "זיקתם ועלייתם של יהודי ספרד לארץ ישראל, 1391- 1492", קתדרה 36 , 1985 .

לבציון, נחמיה, "המרות דת והתאסלמות ביני- הביניים:מה בין יהודים לנוצרים", פעמים, כרך42, 1990, עמ' 8 – 15 .

וילנאי, זאב, אנציקלופדיה אריאל, ערך עכו,

וילנאי, זאב, "שלטון הממלוכים והעות'מאנים:מן הכיבוש הממלוכי עד ראשית שיבת ציון, 1291 – 1878 ", בקובץ היישוב היהודי בארץ ישראל, בעריכת דן בהט, 1974 , עמ' 70 - 87).

טולידאנו, אהוד, "סנג'ק ירושלים במאה הט"ז- התיישבות כפרית ומגמות דמוגרפיות",פרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העות'מאנית, בעריכת אמנון כהן, 1979 .

יערי, אברהם, מסעות ארץ ישראל, 50 19.

יערי, אברהם, אגרות ארץ ישראל, 1943.

כהן, אמנון,"תמורות דמוגרפיות בקהילה היהודית בירושלים במאה ה- 16 על פי מקורות תורכיים וערבים", פרקים בתולדות ירשלים בראשית התקופה העות'מאנית, בעריכת אמנון כהן, 1979 .

לואיס, ברנרד, " ארץ ישראל ביובל הראשון לשלטון העות'מאני על פי פנקסי הקרקעות העות'מאניים", ארץ ישראל, כרך ד', 1959 . עמ' 170 – 187

פרידמן, יוחנן, " ארץ ישראל וירושלים ערב הכיבוש העות'מאני", פרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העות'מאנית, בעריכת אמנון כהן, 1979 .

פרנקל, ישראל, "החברה הכפרית בארץ ישראל בתקופה הממלוכית", קתדרה, 72 , 1995 , עמ' 17 – 38 .

קדר, בנימין זאב, "שלטון הממלוכים והעותמאנים", היישוב היהודי בארץ ישראל, בעריכת דן בהט, 19 ,עמ' 70 – 88 .

ריינר, אלחנן, פרקים 6-9 בקובץ, שלטון הממלוכים והעות'מאנים , 260 – 1804 , בעריכת אמנון כהן, 1981 , עמ' 59 – 90 .

שור, נתן, " השומרונים בתקופה הממלוכית, העות'מאנית ובמאה ה- 20 ", בקובץ בעריכת אפרים שטרן, ספר השומרונים, 2002 .

שרון, משה, "תהליכי חורבן ונומאדיזציה בארץ ישראל תחת שלטוןהאסלאם, 633 – 1517", סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, בעריכת משה שרון, 1976 .

שרון, משה, "הבדווים וארץ ישראל תחת שלטון האסלאם", הבדווים, רשימות ומאמרים,

תגובות

הממלוכים לא היו פרייארים

הממלוכים לא היו פרייארים

עידכון נקודת המוצא

הקטע על התקופה הממלוכית היטורי ומעניין. חבל רק שברקע לתקופה משתרבבים קטעים מגמתיים ולא כלכך ברורים. מתקבל הרושם הבא בגלל רדיפות וגזירות הרומאים נעלמו היהודים מהארץ . הגיעו עמים נוצרים שבמאה 7 עם הכיבוש המוסלמי התאסלמו חלק מהנוצרים וחברו למוסלמים שבהמשך השנים יהפכו לרוב. יש כאן עירפול מכוון מי הם המוסלמים מי הם הנוצרים ומי הם היהודים שנעלמו.למען ההגינות כדאי לציין שיש חוקרים שסוברים שכיוון שהרומיים לא הגלו היהודים כיון -שלאחר מרד בר כוכבא -לא רדפו אותם וכיון שעובדי אדמה לא נוטשים אדמתם סביר מאוד להניח שחלק גדול מהיהודים התנצר ובהמשך התאסלם. כדאי להזכיר את ספרו של שלמה זנד-בקטע הרלוונטי- ואת אברהם פולק מאוניברסיטת תל אביב אבל אני מעדיף להביא מדבריו של פרופסור זאב ספראי מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. להלן הקטע תקופת המשנה והתלמוד הייתה תקופה של פריחה. בגליל העליון המזרחי בגליל התחתון -להוציא הערים- בשפלת יהודה ועוד מקומות היה יישוב יהודי איתן. במאה 8 משתנה התמונה הדמוגרפית. מתחיל תהליך של הצטמקות. יש 4 אפשרויות צמצום ילודה רדיפות הגירה שמד אין שום סימנים לצמצום ילודה דווקא במרחב היהודי. אין שום עדויות לרדיפות לגזירות לרציחות המוניות. הגירה.? קריסת האימפריה הרומית המערבית יצרה כאוס אי בטחון ניוון כלכלי. למה שיהודים יעברו לשם? הסיפור הוא ששמירת מיצוות הייתה כרוכה במחיר כלכלי כבד. עלות קיום המיצוות הייתה כבדה מדי. כך למשלשמירת שנת שמיטה גוררת פגיעה של 7 אחוז מהתפוקה החקלאית. יש להוסיף לזה עלות מעשרות ועלות מס עירוני קהילתי בסך 4 אחוז כדי לממן חינוך והקמת בתי כנסת . עד כאן מדבריו. מי שמתעניין מוזמן להעלות באינטרנט את המאמר קשה ויקר להיות יהודי בארץ ישראל מאת זאב ספראי מבר אילן. עכשו קוראים נכבדים כאשר אתם יודעים שיש חוקרים חשובים שלא מאמינים שהיהודים נעלמו מהארץ או התאיידו אלא שחלק גדול מהם התנצר ואחר כך התאסלם עכשו כאשר אנו יודעים שהיהודים הם חלק חשוב ממרכיבי האכלוסייה המוסלמית והנוצרית עכשן מנקודת מוצא זאת אפשר לחקור את התמורות והשינויים בתקופה הממלוכית

הנוצרים היו צאצאי סורים- ארמים והלניסטים ולא ערבים

נא להפסיק בפיברוק ההיסטוריה. הם היו קורבן למעשי טבח, חלק ברחו, חלק מתו במגיפה, חלק מהם התאסלמו

מוזר מוזר

הזכרתי את ספריו של שלמה זנד את מחקריו של אברהם פולק. אפשר להזכיר דברים שכתבו בעבר בלקינד בן צבי ואחרים. הבאתי מדבריו של פרופסור זאב ספראי מאוניברסיטת בר אילן דברי ספראי לקוחים ממפגש ביקורתי בינלאומי של היסטוריונים וכלכלנים מפגש שהיה באוניברסיטת תלאביב בנושא כיצד הדת היהודית יחד עם הון-כלכלי- עיצבו את ההיסטוריה היהודית בשנים 70=1492 שאלה האם כולם כולם-אליבא דה רבקה-מזייפי היסטוריה? מוזר מוזר

האם קראת כבר את כל הביבליוגרפיה של המאמרים שלי?

זנד אינו מומחה להיסטוריה יהודית.בלקינד - כנ"ל. על ספרו של בן צהי עם בן גוריון כתבתי מאמר. זה לא ספר מחקרי. פולק אינו מסכים עם זנד שהפלסטינים הם יהודים שהתאסלמו. נשאר ספראי. לצערי איני מכירה את הפריט המוזכר ולא ניתנו פרטים מזהים לצורך חיפוש בספרייה. במאמרים שלי יש ביבליוגרפיה מקיפה ורצינית. האם התחלת לקרוא לפני שאתה ממהר להגיב. נא להשוות מספר המחקרים שאני הבאתי לעומת הבודדים שאתה הבאת.

הקול האחר

הבאת בביליוגרפיה עשירה ומקיפה.חלקה מוכר לי חלקה לא קראתי וחלקה לא מוכר לי כלל. רוב ההביביוגרפיה שאת מביאה מתייחס לתקופה מהצלבנית ןצפונה עד העותומאנית תקופה שאודותיה אין חילוקי דעות משמעותיים בין החוקרים. אני מתייחס לרקע-- המצב הפוסט בר כוכבאי והכיבוש המוסלמי הערותיך לגבי בלקינד בן צבי בן ג מתוךוריון נכונות. לגבי שלמה זנד הוא אומר תמיד שמה שהוא כותב הוא עריכה ועיבוד של חומרים שאחרים כתבו זנד מומחה לאירופה ובפרט לצרפת לגבי הנושא הרלווונטי הוא נסמך על עבודותיהם של יצחק בער ובן ציון דינור ששללו הגלייה על ידי הרומאים ומבחינתם הגלות מתחילה במאה 7. אבל העניין הוא אחר אחד המרצים סיפר שפעם למדו מקצוע שקראו לו היסטוריה יהודית או תולדות עם ישראל או משהו בסגנון. היום לומדים היסטוריה אנושית אוניברסלית לומדים תקופת זמן-- למשל המזרח הקדום או התקופה הרומאית- לומדים מה קרה מבחינת אירועים נורמות חברתיות דפוסי חשיבה תרבות וכו ואז מנסים לראות איך ההיסטוריה של עמנו משתבצת באותה רצועת זמן.מתוך פרדיגמה זאת בוקע הקול האחר.אף אחד רציני לא טוען שהפלסטינים הם צאצאי היהודים. אבל מתוך בדיקה כוללת נראה שחלק מסויים מהם-לא נית לכימות- הוא אכן כך. אינני נמצא עכשו בספרייה ןלכן אינני זוכר את שמות המחקרים העוסקים בכך. חלקם אגב בלשניים המספרים על הבדלים לשוניים בשפה הערבית המדוברת על ידי הפלסטינים. אפשר כיום להקיש במחשב פרופסור זאב ספראי ויעלה במסך מאמרו קשה ויקר להיות יהודי בארץ ישראל וושם כתוב באיזה כינוס מחקרי הדברים נאמרו. הקול האחר אומר שלאחר תקןפת מרד בר כוכבא הייתה תקופה של פריחה שגשוג. לכך יש עדויות. אין שום עדויות להגלייה או לרדיפות-לאחר מותו של אדריאנוס- אין סבירות להגירה מכאן זאת נקודת המוצא להבנת התהליכים העתידיים וזהו הקול האחר .

ספרו של שלמה זנד

שמעון גילר כתב מאמר הפוך לספרו של שלמה זנד באתר הזה שם המאמר "תמורות באוכלוסיית ארץ ישראל לאורך ההיסטוריה והנרטיב הפלסטיני"
אז תבדוק אותו ותוכל להתדיין בו עם שמעון גילר

הכלבים נובחים והשיירה עוברת

נמאס

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק