אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אנשים קשים / תיאטרון חיפה


התמונה של דן לחמן
 אנשים קשים / תיאטרון חיפה

אנשים קשים / תיאטרון חיפה. תמונות באדיבות תיאטרון חיפה.

יוסף בר יוסף הוא סוג של מחזאי חידה מסוימת בעיני. הוא מחזאי פורה למדי שכמה וכמה ממחזותיו הועלו על במות התיאטרון אצלנו. הוא זכה בפרסים וביניהם פרס ישראל.

התיאטרונים אוהבים אותו. במאים ושחקנים אוהבים אותו ובאופן די מפתיע הקהל, גם אם  איננו זוכר את שמו כמו שהיה מגיע לו.

מחזהו הראשון "טורא" הועלה בשנת 1963 בתיאטרון הקאמרי. יהורם גאון התגלה בו כשחקן מבטיח ועדנה פלידל ז"ל שיחקה מולו.

אחר כך באו עוד כמה מחזות עד שהועלה "אנשים קשים" בשנת 1973 בחיפה. אחרי כמה שנים הוצג שוב בהבימה אליה חזר שוב בהפקה שלישית. כעת הוא חוזר שוב למקורות שלו בתיאטרון חיפה. אנשים קשים זכה להצלחה בינלאומית והוצג באים ספור מדינות. כמו הודו, ריו דה ז'נירו, מוסקבה, ריגה, קייב ופטרבורג.

ארצות בהן לצופים היה כנראה קל להזדהות עם החיים הקשים של האנשים הקטנים הללו.

כששואלים אותו הוא מודה שעד היום איננו מבין את ההצלחה של המחזה הזה דווקא. בהצגה המקורית בחיפה שיחקו רות סגל, אמנון מסקין, אילן תורן ואיזידור הרשקוביץ. צוות שקשה לתאר כמוהו. מאז הוא נשאר מחזאי של אנשים קשים, ואולי זו הסיבה שהקהל הבא לראות את מחזותיו. גם אם יש מעט שורות מצחיקות או סצנות מעוררות חיוך המחזות שלו אינם קלים. היום כבר אפשר היה להגיד שיש לכאורה קווי דמיון בין בר יוסף לחנוך לוין.  שניהם עוסקים באנשים הקטנים ומכירים גם את הגיחוך בחייהם. אך המרחק בכתיבה ובתפיסת האדם של בר יוסף היא כה גדולה שאסור כמעט להשכיר את שניהם בנשימה אחת גם אם יש שורות מצחיקות במעמדים מלאי כאב. ואם להזכיר מישהו המזכיר אותו צ'כוב קרוב אליו יותר.

עוד כתריסר הצגות שלו הועלו במשך השנים, ובכל זאת כשמונים מחזאים ישראליים שמו נשכח לעתים על ידי הקהל. אולי בגלל שהמחזות שלו שקטים. הדרמות פנימיות. אין צעקות, אין סצנות היסטריות רעשניות, ושוב צריך להזכיר, סוג של צ'כוב מקומי.

המחזה מתרחש בערב אחד, בעיר קטנה באנגליה. ומתחיל כשמאיר, המכנה עצמו סיימון, חזר מארץ ישראל. רחל, אחותו המזדקנת בת ה44 שרצתה ללמוד רפואה, ניהלה שני רומנים עם סטודנטים לרפואה שלמעשה פרנסה אותם והם עזבו אותה אחרי סיום הלימודים. סיימון הביא לה חתן מארץ ישראל ממנה שב אחרי שביקר בה אחרי מלחמת ששת הימים. הקשר ביניהם מאוד סימביוטי, הם כמעט ואינם יכולים לחיות אחד בלי השני ורחל היא זו המפרנסת את סיימון החולם על עסקים גדולים, ובינתיים הם גרים בדירה שכורה די עלובה. ועכשיו חתן מישראל.

אליעזר ויינגרטן החתן המיועד, גבר ביישן, תימהוני, ותמים המחפש אחר האמת בכל משפט. בהתחלה רחל איננה יודעת איך להתייחס אליו אך לאט נוצר איזה קשר מכמיר לב בין שני הבודדים קשי היום הללו.

סיימון שיקר את אליעזר כשאמר לו שאחותו בת 41. הוא סיפר לו שהדירה שלהם והוא סוחר מצליח. היא מגלה לו את האמת. בת 44 והדירה שכורה. הוא נדהם, תקוע. לה הוא מספר שאשתו עזבה אותו עם הילדה, שהתגרשה ממנו בגלל שלא הוציא אותה לבתי קפה. שהיה שלושה חודשים בבית משוגעים, אבל עכשיו הוא בריא. הוא רק רוצה שלא ישקרו אותו יותר.

את הקשר העדין הנרקם בין שני אלה הורס סיימון בכוונה או בשל גסות רוח חוסר הבנה ופחד שהקשר בין השניים יריד אותו מאחותו. סיימון שולח אותו חזרה לארץ ישראל.

לסיימון ורחל יש שכן, המנגן בחצוצרה, ומתקן את נעליה של רחל. האם הוא אוהב אותה, מבין אותה, מרחם עליה. הוא מגן עליה ככל יכולתו.

סיפור פשוט על אנשים פשוטים אך בר יוסף מצליח  לאפיין את דמויותיו כך שאי אפשר שלא לחבב אותם. את אליעזר הגמלוני  את רחל העגומה וסיימון שחלם על עולם אחר משקר ומפנטז ומנסה לשמור את אחותו אצלו. אפשר לומר שהמחזה מעלה כמה שאלות. מהי האמת האבסולוטית האם היא קיימת ואפשר לחיות לפיה. מה עושה המשפחה בלונדון. עקורה וזרה ומתגעגעת לישראל אליה נוסע סיימון לבקר מדי פעם על חשבון אחותו.

הבמה היא דירה זולה. שולחן במרכז, מטבחון או פינה להכנת תה בקצה אחר. תאורה עגומה. בית קשה של אנשים קשים.

משה נאור ביים הצגה רגישה שקטה שכולה מערכת היחסים בין הדמויות. והדמויות הן כמובן העיקר. החלפת מבטים, תנועה לא צפויה. אני חייב להודות שלי אישית יש איזו בעיה עם הפרסונה הבימתית של משה איבגי. כל מה שהוא עושה נפלא מול מצלמה לא עובר במספיק כוח מהבמה לאולם אך יש לו את חוש ההומור שלו שאותו הוא יודע לנצל גם אם לא לגמרי לעומק.

  אנשים קשים / תיאטרון חיפה. תמונות באדיבות תיאטרון חיפה.

שמחתי לראות כאן את הלנה ירלובה. התפקיד הראשון בה ראיתי אותה ושמתי לב את היכולות הבימתיות שלה היה בהצגה "זה הים הגדול" תפקידה הראשון בעברית וגם הוא במחזהו של בר יוסף. כאן תפקידה דורש זהירות ויכולת מיוחדת של דמות שהיא פסיבית כמעט לחלוטין שאחיה שולט בה. לכאורה נראה שאין לה מה לעשות על הבמה, אך היא ממלאת אותה. ואז לרגעים היא מתקרבת אל החתן המוזר שהביאו לה ומתקשרת אתו עד כמה שאפשר, עד שאחיה מפריע. יש לה רק סצנה אחת בה היא מרימה את קולה ומוכיחה שהייתה יכולה להיות דרמטית אך הלכה עם התפקיד הכך כך קשה הזה הדורש ממנה להיות כמעט כבויה.

סלים דאו בתפקידו הקטן שבו יש לו רק כמה כניסות ויציאות קצרות מצליח להקרין יכולת רגשית בימתית אך הפתעת הערב מבחינתי הוא ח'ליפה נאטור. לצערי לא נתקלתי בשמו או בו על במות קודם לכן.  יש לו כמובן תכונה  פיזית וזה הגודל שלו העשוי להפחיד ברגע שנכנס לבמה. אך מהרגע שהוא נכנס לבמה גמלוני, תם. מוזר מאוד עם מיני התנהגויות שאינן בדיוק נימוס אך בכל זאת מעט התחשבות ברחל. הוא שובה לב.  הוא מתנהג כאילו איננו במאה אחוז בגופו. תנועותיו מוזרות. ואם ברגעים הראשונים הוא מצחיק בהתנהגותו וציפיותיו מרחל לאט לאט הוא נעשה אנושי עד שאנו מצפים שיקרה לו ולרחל הטוב ביותר. אלא שבמחזה הזה אין סיכוי לסוף טוב.

מי שמוכן לשבת בהצגה שקטה, עדינה המתנהלת בקצב של חיים שקטים ייהנה עד מאוד.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן