אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יצירה ביצירה עשויה / אסתר אזולאי


יצירה ביצירה עשויה / אסתר אזולאי אינטר טקסטואליות ברומנים של עמוס עוז

יצירה ביצירה עשויה / אסתר אזולאי אינטר טקסטואליות ברומנים של עמוס עוז. הוצאת מכללת חמדת הדרום.

יצירה ביצירה עשויה / אסתר אזולאי  - אינטר טקסטואליות ברומנים של עמוס עוז /הוצאת מכללת "חמדת הדרום" מכללה אקדמית לחינוך, יהדות והוראת מדעיים

ספר חכם, מרתק, מעמיק, ומרחיב דעת הוא ספר מחקרה זה של אזולאי, הדן בתופעת האינטרטקסטואליות בכלל, ובאינטרטקסטואליות ברומנים של עמוס עוז בפרט ("מיכאל שלי", "לגעת במים לגעת ברוח", "קופסה שחורה", ו-"לדעת אישה") ,המקיימים דיאלוגים פוריים ויחסי גומלין, בין בגלוי ובין בנסתר,  (על דרך החיבור וההעמקה או על דרך ההנגדה), בינם לבין טקסטים אחרים מתחום הספרות, השירה, ההגות, הפילוסופי, הפסיכולוגיה, המתמטיקה, מקורות מקראיים וחז"ל, ואפילו אמנות הציור – הניזונים אהדדי, ויונקים רובדי עומק מכוח החיבור ביניהם. כזה הוא החיבור המפתיע לציוריו של מוריץ קורנליס  אֶשֶר, שהוא חדשני, מפעים, ופותח אופקים חדשים לפרשנות ולהתבוננות הן בטקסטים של עוז והן בציוריו של אֶשֶר, ובטוחתני כי צופים-קוראים רבים לא היו מודעים להם לפני הקריאה במחקרה זה. אזולאי עוברת עם הקורא פרט אחר פרט, ומציגה כיצד הטקסט חופף מבחינה ויזואלית ואידאית לאשר ביקשו יוצרים אחרים להביע  ביצירתם, ובעיקר הצייר אֶשֶר.  כזה הוא הציור "שיקוף בכדור זכוכית", (יד אוחזת בכדור שקוף המציג חדר די נזירי, בקדמתו יושב אדם שדוף על כורסה,  במרחק  מה ממנו שתי כורסאות פשוטות נוספות, אחת ניצבת, השנייה מוטה, ארבע שולחנות קטנטנים, חלקם ניצבים חלקם מוטים, או מושלכים, שני חלונות, שלוש תמונות זעירות על הקירות, שידה ומנורה, וספרים לרוב). התמונה מנסה לשקף את המציאות מזוויות ראייה שונות, ו"נשענת על  זווית ראייה "ארכימדית" חיצונית למציאות, שממנה ניתן לראות ולשקף מקסימום פרטים", כהסברה של אזולאי – חדר התואם לתיאור חדרו של פרופ' אלכס גדעון ("קופסה שחורה"), כפי שבא לידי ביטוי בתיאור מפורט מאוד העולה ממכתבה של אילנה, גרושתו של גדעון, בתארה את החדר בו הוא שוהה מתוך "מסך רדאר בכדור פורח ". אנלוגיות סמויות עולות גם, כקביעת אזולאי,  בין היד האוחזת ב"כדור המראה", לבין שלטונו המוחלט של גדעון על חייה של אילנה ומשפחתה, "הפתוחים לפניו וגלויים כמו היו נתונים תחת מסך רדאר", כהגדרת אילנה,  בין אחריותו של גדעון לגורלה ולגורל משפחתה, לבין היד האוחזת בכדור, ובעצם מזכירה את אטלס הנושא את העולם על כתפיו ואחראי לו (192), כמו כן בין שבירות משפחתה החדשה של אילנה , לבין "כדור המראה".

אנלוגיה נוספות היא מוצאת גם לציור Self portrait in spherical mirror 

 (חיתוך עץ), המשקף אדם מזוקן ליד מכתבה, כשהוא עוסק בכתיבה (בידיו הגדולות ביחס לגופו), "שנוכחותו משתקפת בשני אופנים", כדברי אזולאי, "האחד – כביכול במציאות, שעה שהוא מתבונן במראה, והאחר – באמצעות ההשתקפות בכדור המראה".

אילנה פונה במכתבה אל גדעון ואומרת "צא מחיתוך העץ שלך " (לאשר יש ציור של לטאה שיוצאת מתוך דף שכולו לטאות והלטאה עושה סיבוב וחוזרת לתוך דף הציור ) ובהמשך כותבת שאינה יודעת היכן הוא, אבל מתארת "חדר שחור לבן,  שולחן ריק, בקבוק ריק, כוס ריקה... כבתא חללית." תיאור המתאים כדברי אזולאי, לציורים אחדים של אֶשֶר, שעוז בנה סביבם דמויות ועלילה סיפורית מורכבת. הקבלות נוספות היא מוצאת גם בין ציוריו של אֶשֶר, הקשורים למשחק השחמט, ובאים לשקף את מאבק הכוחות הטוטאלי המתקיים בעולם (המין האנושי בתוך עצמו), שלא מגיע מעולם לידי הכרעה, "אולי כי כולם קשורים כבסחרחרת,  כמו בציורו של אֶשֶר "מעגל תחום"(194).  אידיאת מאבק הכוחות באה לידי ביטוי בולט  במיוחד ב"קופסא שחורה" שבו מוזכר פעמים רבות משחק השחמט. מכאן עולה שעוז וְאֶשֶר רואים את העולם האנושי עין בעין.

ביצירותיו מתמודד עוז עם חדשנות מול מסורת, דור המייסדים מול דור הבנים, קולקטיביזם מול אינדיבידואליזם, ריאליזם מול סוריאליזם, ציונות ומשיחיות. כמו גם עם האינסוף, טוב מול רע,

והזמן. ואלה עולים יפה בציורו של אֶשֶר "מעגל תחום", שבו מציב אֶשֶר מלאכים שחורים מול מלאכים לבנים, ההולכים וקטנים מן החוץ פנימה, עד האינסוף, כפי שאף הוגדר מילולית על ידי אשר עצמו. "מעגל תחום", על פי אזולאי, "מורה שכל אלמנט הוא צופן, שממנו אפשר לבנות מערכת שלמה – ואפילו מערכת מנוגדת –  ואם יחסר או יזוז מרכיב אחד, תקרוס המערכת כולה. הכול בנוי על עקרון הדומינו" (אזולאי עמ206-207), גם עוז לדבריה,  תר אחר אותו צופן ראשוני, שיש בו כדי להסביר את סוד המערכת כולה – אנושי ויקום, כאחד.

אזולאי אף עומדת על הקשר האינטרטקסטואלי שנוצר בין המשולש עוז- אֶשֶר -הורונימוס בוש, כאשר ציוריו של בוש משמשים השראה לְאֶשֶר, בציורו "בעקבות הורינומוס בוש" (גן עדן בעבר ובהווה – וגיהינום בעתיד, או גן עדן, גזר הדין וגיהינום) ושניהם לסיפוריו של עוז. (קשר בין עוז לבוש עלה בביקורת שהופיעה בעיתון "די צייט" ("הזמן") היידי. כך שמעבר לפן המוסרי שבו עסק בוש, עולה גם מוטיב הזמן ומימושו, המקביל לעיסוקו של פרופסור גדעון, בנושא הזמן, כאשר גדעון רואה את חווית הזמן בחד-ממדיותו, וגן עדן שהיה, הוא שיהיה, ואי לכך מטפל בביטול הזמנים, וברצף שבין עבר, הווה ועתיד, ובכך עולה בעצם תפיסתו המנוגדת לבוש.

ציוריו של אֶשֶר מפרשים, לדעת אזולאי,  את דבריו של גדעון בדבר "האחדות בין מערכות (מנוגדות), כגון : גבר ואישה, אהבה ושנאה, מענה ומעונה, חוקר וקדוש מעונה, צולב וצלוב- מעונה (עוז, עמ' 132). אזולאי, היורדת לפרטי פרטים של כל ציור הנבחן על ידה, (כמו גם לטקסט), עומדת על גישתו של אֶשֶר, המפגין בציוריו יחס דומה בנוגע לאחדות הניגודים בין מים לשמים, בעלי חיים החיים במים או המעופפים.  בציורו "מים ושמים 1" מופיעים דגים ציפורים ומים, כאשר ציפור שחורה שעפה נוצרת מארבעה דגים לבנים המקיפים אותה. ואילו ארבע ציפורים שחורות המקיפות את הדג, יוצרות את המים המקיפים אותו. כמוהו הציור "שמים ומים 2".          

בציוריו "המפץ" ו-"סדר ואנדרלמוסיה", נוגע אֶשֶר בנושא הבריאה, על פי תיאוריית המפץ. גם עוז  התייחס לבריאה על פי תיאוריית המפץ "עולם ההלכה, כמו היקום עצמו, מתחיל במפץ הגדול" (עוז, 'כל התקוות', עמ' 45).

התייחסות מעמיקה ניתן למצוא אצל אזולאי גם ביחס לקשר שבין עוז לְאֶשֶׁר בתורתם העיונית, והמעשית, בדבר הדיאלקטיקה של הניגודים ואחדותם. אשר באמצעות תבניות גיאומטריות חוזרות או מילים חוזרות או ציורים של ציירים שקדמו לו – אופן בו ביקש לתפוס את העולם, לעצבו ולמצוא בו משמעות, בשונה מעוז, שניסה לעשות זאת באמצעות המילים.

בספריו, עושה עוז שימוש ביצירות יוצרים שיצרו לפניו כמו: התנ"ך, עגנון, אלתרמן, נתן יונתן, וכן ביצירותיהם של הציירים מאטיס, שגאל וְאֶשֶר כאמור, ובכך מחבר ישן עם חדש, מסורת למודרנה, וכן משקף את המעבר מדור המייסדים לדור הבנים ומקולקטיביזם לאינדיבידואליזם, מריאליזם לסוריאליזם, ציונות ומשיחיות.   

עוז יוצר את השיח האינטרטקסטואלי בין השפות השונות (מוסיקה, מתמטיקה, ספרות, ציור, ביקורת ספרותית, שירה ופסיכולוגיה, ואפילו מתמטיקה), ויוצר בעצם את שפת המת מוסיקה (לגעת במים עמ67).

 אזולאי מצביעה על השימוש הנרחב שעושה עוז ביצירות יוצרים שקדמו לו: התנ"ך, מקורות יהודיים וזרים, אגדות ילדים, שירה (אלתרמן, נתן יונתן), פזמונים, מקומיים וזרים וכן ביצירותיהם של הציירים שגאל וֶאֶשר, שבכל אלה היא מוצאת אזכורים גלויים ומרומזים, חושפת, ומאירה בתבונה

ובמקוריות תבניות מוכרות, וחושפת לבוש חדש, שבבואם יחד, יוצרים תבניות מטפוריקה מרתקות.  בכל אלה היא מתהלכת כבתך שלה, באופן המעורר השתאות ממש.   

ניכר בעליל שחיבה מיוחדת רוחשת אזולאי לעוז, האדם והיוצר, ומחקרה זה, הוא קודם כל מסע מרתק אל פנים הנפש, המאפשר לקורא הצצה אל מעמקי תודעתו, המודעת והלא מודעת,  ואל מעמקי יצירתו העשירה והרבגונית.

המבוא לספר הוא פרק חשוב ביותר, שכן לבד מאופן תפיסתה היא את נושא האינטרטקסטואליות. סוקרת המחברת את גישתם של רבים שקדמו לה, כמו: ג'וליה קריסטבה, שראתה באינטרטקסטואליות עירוב חומרים של טקסטים שונים בתוך יצירה ספרותית אחת, רולן בארת גרס,  שהיצירה נוצרת בעצם במפגש שבין הקורא ליצירה, בעקבות שיח אקטיבי המתקיים ביניהם, ואי לכך הטקסט הוא של הקורא כשם שהוא של הכותב, דבר שאף הובילו לטבוע את המונח "מות המחבר". הרולד בלום טען שהטקסט היחיד אינו אלא סינקדוכה של מערכת גדולה יותר, המכילה טקסטים רבים, ובחינת הטקסט הינה רק על דרך ראייתה בקונטקסט הרחב שלו מול היצירות הסמוכות לו. קאלר טען שהגישה האינטרטקסטואלית היא דו-קוטבית ודו-כיוונית, וכדי לפרש נכונה יצירה,  יש לקרוא בו זמנית את היצירות המצויות לידה, דבר שיעניק פרשנות שונה מזו העולה בקריאת היצירה נטו. בן פורת התייחסה לארמז הספרותי, וטבעה את המונחים החדשים "בין-טקסטואליות" (כל היחסים המתקיימים בין טקסט נתון עם קורפוס קודם או בו זמני של טקסטים, והשני, הצר יותר, "הבין-טקסטואליות הרטורית" (המצמצמת לכמה טקסטים בלבד).

 חנה שקולניקוב טענה, שהאינטרטקסטואליות היא תפיסה הממוטטת בעצם את שלמותו ועצמאותו של הטקסט היחיד, וקיומו מותנה ביחסים הנרקמים בינו לבין טקסטים אחרים,  דבר שמאפשר לקורא לגלות יצירות חבויות מתחומי אמנויות שונים.

גם היא כמו קאלר, סבורה שהפרשנות האינטרטקסטואלית היא דו-כיוונית. חיה שחם הזכירה את אומברטו אקו שכתב: "ספרים תמיד מדברים על ספרים אחרים וכל סיפור מספר סיפור שכבר סופר." והוסיפה,  "לא רק על ספרים אחרים, אלא גם אל ספרים אחרים", באמצעות ארמזים, הדהודים, ציטוטים, בדרך הסכמה או פולמוס. דוד גורביץ, טען לדיאלוגים המתקיים בין הטקסטים, בדרך של משיכה או דחייה, ועיגן את התופעה האינטרטקסטואלית בעידן הפוסט מודרני, כתכונה מרכזית של הסגנון הפוסט מודרני בספרות, באמנות ובארכיטקטורה.

לאחר שסקרה את נקודות ההשקפה השונות באשר לאינטרטקסטואליות, העלתה אזולאי את נקודת ההשקפה שלה, ולפיה תופעה  זו קשורה לארספואטיקה, והיא  מעצימה ומרחיבה את האפקט הבדיוני והמטפורי של היצירה, בהביאה לתוכה יצירות ספרות נוספות בעלות אפקטים דומים, בבחינת "בדיון שבבדיון". "גם היצירות המשוקעות בה", כותבת אזולאי, "מתפרשות לעתים מחדש בדרך מעניינת ומקורית, בחינת "גם למראה נושן יש רגע של הולדת" (עמ' 15)". מעבר למחקר המעמיק והמרתק של אזולאי, הפותח בפני הקורא צוהר נרחב מאוד אל יצירתו של עוז, לדעת אזולאי אופן זה של יצירה מאפשר חילופי ערכים, המאפיינים את המודרנה, לרבות מתן אפשרות לביקורת סמויה ומעודנת על ערכים חולפים, אידיאולוגית ותרבותית, ויצירת דיאלוג מפויס בין מערכות ניגודים שונות, כמו גם שיח עם יצירות שקדמו להן, ויצירת פוטנציאל לאינטראקציה עם הקורא ועם יצירות עתידיות, בבחינת שיח אינסופי, דבר שבא לידי ביטוי ביצירתו של עוז, ובציוריו של אשר.

בהיותה מצויה במכמני ארון הספרים היהודי, מרתקות הדוגמאות  שאזולאי מביאה לתופעת האינטרטקסטואלית בתפילות, בספר הספרים, בחז"ל, במדרשי אגדה, ועוד.

ועוד לא נגענו בספרות הילדים והנוער המוטמעת ביצירותיו של עוז, במאמרים, במסות, ברומנים ובשירה,  בהתייחסם לנתן אלתרמן, "הזר" ו"המיתוס של סיזיפוס" לאלבר קאמי, "פעמון הזכוכית" לסילביה פלאת, "ארוחת בוקר" לז'אק פרוור, "בקתת הזמיר" לאגתה כריסטי, "הרופא וגרושתו" ו"אורח נטה ללן" לש"י עגנון, "פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש" לנוימן אריך, ועוד ועוד.

אתה צולל עמה למעמקי היצירות,  ובה בעת צולל ונחשף לעושר התרבותי שלה עצמה, על רובדי עומק ורוחב שלו, ויוצא ממחקרה-יצירתה החשובה הזו, עשיר ברוח ובחומר, משנכנסת, בבחינת לא "עושר השמור לבעליו" בלבד, אלא עושר המחולק בכף יד נדיבה, לאחרים.

ראוי גם להזכיר את החידושים שיצרה אזולאי, בהטביעה את המונח מטאפורה אינטר טקסטואלית, שבה מציעה אזולאי ראיית המפגש והדיאלוגים הנוצרים בין הטקסטים העיליים והתחתיים (גלויים או סמויים) כדרך ליצירת מטאפורה, שהרי מה היא מטאפורה אם לא חיבור בין שני אלמנטים שונים, ליצירת אלמנט שלישי, חדשני ומעניין, שמשנה בדרך כלל את משמעות הטקסט היחיד, מעבה ומעשיר אותו. הדוגמאות שאזולאי מביאה להמחשת תיאוריה זו, מרתקות בפני עצמן.

וכך גם  התייחסותה בדבר האינטר טקסטואליות והתת-מודע של הטקסט, כשהיא מבחינה בין הטקסט העלי הקיים, לבין עולם חדש, שהוא התחתי, ומצוי מעבר לטקסט,  בדומה לתפיסתו של פרויד בדבר התת-מודע באדם. התת-מודע התחתי, אף הוא מגוון ועשוי רבדים רבדים, שלהם עניין משותף. גם להמחשת תיאוריה זו,  מביאה המחברת דוגמאות רבות ומעניינות.

"טרף" הוא אחד המוטיבים המרתקים,  אותם חושפת אזולאי הן אצל עוז: גדעון, במכתבו אל אילנה  הסקסית והמפתה, משווה אותה לפרחים טורפים "הצמחים הנקביים היודעים להפיץ מרחוק ניחוח של עסיס משגלים, והחרק השוטה מקילומטרים רבים ייסחף אל תוך הלוע העתיד להתהדק סביבו." (עוז, עמ' 58).  ומשלב אף את משחק השחמט עם הפרחים הטורפים . ובציורו של אֶשֶר  DRAGON FLY  אוLIBELLULA   שבו מצוירת סיטואציה המקבילה לזו שגדעון מתאר במכתבו. לדעת אזולאי, מטאפורה זו של אילנה הטורפת, נוצרה בעקבות ציורו זה של אֶשֶר, דבר שיצר הפריה הדדית.  לציור אין ריח, והטקסט הוסיף לו מימד זה, ואילו הציור משמש מקור השראה להבנת הכוח המטפורי הטמון בפרח, בדרקון (הכותרת המשנית של הציור) ובחרק. בכך מתווסף מימד חדש לאינטרטקסטואליות שבין טקסט ספרותי לציור. ועם זאת,  מצביעה אזולאי על שוני בזווית הראיה שבין עוז לְאֶשֶר, שכן אֶשֶר נתן משקל יתר לשפירית, בהציבו אותה במרכז התמונה ובהעניקו את שמה ליצירה,  בעוד שעוז התייחס יותר לפרח המפתה והטורף.  וכאן נוצר בעצם דבר מדהים – בעוד אשר בחר בשפירית (שהיא וזחליה טורפים הם), בחר עוז את הפרח (אילנה) שהוא הטורף, דבר המעלה תובנה ואידאה חדשה בדבר  טורף טורף טורף –  תיאור הממצה, לתפיסתה את מערכת היחסים בין המינים ברומן. שני הטקסטים, הציורי והמילולי,  הם ליבת הספר, על פי אזולאי.

ספר מומלץ לכל אוהב ספרות שירה או ציור.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מלכה נתנזון