אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מלאכת החיים / חנוך לוין בתיאטרון בית ליסין


התמונה של דן לחמן
מלאכת החיים / חנוך לוין

מלאכת החיים / חנוך לוין בתיאטרון בית ליסין

חנוך לוין הוא מקרה מאוד מעניין בתיאטרון הישראלי. הוא התחיל ככותב קברטים סאטיריים בשנת  1967 כמו "את אני והמלחמה הבאה" או "מלכת האמבטיה" בהם הצליח לעצבן להרגיז ולחולל הפגנות נגד. גם המבקרים יצאו נגד חריפותו.

ב1969 ביים והעלה הלל נאמן עם קבוצת צעירים (התיאטרון הפתוח) באולם בוסתן, אולמון קטן נושק  לתחנת הדלק שהייתה ליד קולנוע חן, את המחזה הראשון שלו "סלומון גריפ". ההצגה לא משכה קהל רב ואני זוכר ממנה בעיקר את השחקן נחום שליט קורא "פרציפלוכה היא אישה גדולה וטראגית". זו היתה פעם ראשונה שתקלנו בשמות יוצאי הדופן שלוין נתן לגיבוריו.

את ההזדמנות הממשית הראשונה נתן לו עודד קוטלר כשניהל את תיאטרון חיפה. והעלה כמה ממחזותיו שנעו בין הפוליטי המתרחש בארץ לבין חיי משפחה. המבקרים טענו נגד חוסר המקצועיות והמשמעות ובעיקר נגד שימוש  במלים כמו טוכס, תחת, פיפי קקה. הקהל הבורגני שאהב את שפתו המתיילדת, דווקא חש בבעיטת הקטנות שלוין בעט בו בעקיפין, ואפילו נהנה ראות את דמותו המעוותת.

אחר כך עבר לקאמרי והתחיל לא רק לכתוב אלא גם לביים את מחזותיו (יעקובי ולידנטל) והתחיל לזכות בהכרה ענקית. מבקרים התחילו לנתח כל שורה שכתב ומאז כל התיאטראות התחרו בניסיון לקבל ממנו מחזה. והוא שהיה כותב מהר הציג באותו זמן מחזה אחד בקאמרי ואחר בהבימה. שמו הבטיח הצלחה לכל מחזה, גם אלו המורכבים ביותר. אבל הוא לא הפסיק לזעזע את הקהל. במחזהו "ייסורי איוב" יושב איוב על עמוד גבוה עירום כביום היוולדו כשאיבריו מופנים לקהל. הסקנדל הגיע לכנסת. בפחות מעשר שנים הפך הנער השובב חד העט והלשון לגדול המחזאים שלנו, הפילוסוף המשפחתי והחיים הקטנים האבודים. בעיקר כשבאותו זמן לערך ניסים אלוני השתתק ולא פרסם יותר דבר.

לא רק התיאטרונים התחרו בהצגות של חנוך לוין. גם אצל השחקנים נוצרו לכאורה מעמדות. אלו שהכירו את לוין ושיחקו בביומו, אלו שלא הכירו אותו אבל שיחקו במחזות שלו שאחרים ביימו ואלו שעדיין מחכים להזדמנות.

 המחזה מלאכת החיים הועלה כמה פעמים. לראשונה בהבימה עם נסים עזיקרי ז"ל, ליא קניג, ושמעון לב ארי ז"ל (שנפטר בימים אלו). אחר כך הועלתה עם יוסי בנאי ותיקי דיין בית ליסין וכעת הוא חוזר למחזור נוסף. טוב עושים התיאטרונים המחזירים מחזות כאלה לבמה. כך נוצרת קלאסיקה מקומית. אני שמח שבית ליסין בחר להעלות את המחזה בשנית על במתו, בין כל המחזות המסחריים להעלות קלאסיקה מקומית. נכון שהמחזה הנפלא הזה כבר הוכיח את עצמו גם כהצלחה אצל הקהל ועשוי להיות הצלחה מסחרית. אך בכל זאת קלאסיקה נפלאה.

כמה פעמים קראנו או ראינו סרטים והצגות על בני אדם באמצע חייהם החשים שחייהם הוחמצו. כמה פעמים צחקנו ביצירות כאלה?  אף פעם. הדכדוך הקיומי איננו מרשה צחוקים. אצל חנוך לוין הדברים כתובים אחרת. הסצנות הכואבות ביותר כתובות בשורות מצחיקות מאוד, סטיריות והקהל לא מפסיק לצחוק במקומות שהיה צריך לדמוע.

לטעמי מבין מחזור המחזות המשפחתיים זהו הטוב והמזוקק ביותר של לוין. גבר מבוגר המגלה שחייו מבוזבזים, ריקניים  שההוא מזדקן ולא עשה בחייו המוחמצים כלום .שונא את האישה שהוא נשוי לה שנים ואין לו כוח אליה ואל השינויים שחלו בחייהם.,

 הקהל עדיין מכור למערכות היחסים של חיי הנישואים הבורגניים שלוין בשפתו המיוחדת מעלה בצורה סאטירית ובועטת. חיים אבסורדיים שאיש אינו זוכה במה שרצה והמוות ממתין מאחורי כל דלת.

גם כאן שוכבים להם במיטה יונה פופוך שאינו יכול להרדם, ואשתו לביבה, כשהוא רוצה לברוח מחייו אלו. כל כך הרבה שנים וכלום.

כזה בזבוז של החיים. הכול שקר. מה לי ולבשר הזה השוכב על ידי ומצפצף מתוך שינה טובה. הוא קם והופך את המיטה. לביבה  המבוהלת אומרת, האיש הזה העשוי מחומר זול הפך אותי כאילו אני משהו שזורקים לזבל.

האידיוטיזם הזה לשכב יחד במיטה זוגית. אני בוכה והיא מחליקה בחלומה על האלפים.

שלושים שנה התבססו רק על הפחד לקום וללכת, היא אומרת לו כשהוא אורז מזוודה. יש לך אישה? אחרת, היא שואלת? אישה אחרת?, מה לעבור מתחת לתחת?

תחת שמחובר לרגליים. ומה אתה? איש מזדקן עם איבר מזדקן.

 זו איננה פעם ראשונה שהם רבים את הריב הזה. הם מכירים את המצבים הללו. הוא יודע מה היא הולכת להגיד. היא יודעת מה הוא יענה. הם צריכים להמציא משהו חדש. טקטיקות אחרות. להפתיע. היא תגיד פתאום שהיא רוצה להתעניין באמנות ומפילה אותו בפח. לזה לא היה מוכן. אבל מה זאת אומנות, ממתי התעניינה באמנות. אין לך קיום בלעדי. הדירה זה אני. הפריז'ידר אני. מה השגת אתה?

 לתוך השיחה הזו ההולכת ונמשכת נכנס לפתע גונקל שכנם. יש לי כאב ראש. ראיתי אור אז נכנסתי לבקש אופטלגין. גונקל הרווק חטטן, למה יש אור באמצע הלילה, מה אתם עושים באור? והוא ממשיך לקנא בזוג ולקונן על חייו הבודדים והרעים. הוא גורם להם להבין שיש אנשים שחייהם רעים משלהם. שאולי יש בכל זאת משהו טוב ביחד הרע הזה שלהם.

רוני פינקוביץ' העמיד הצגה נפלאה. בועטת. מצחיקה ומעלה דמעות. הוא מנצל כל סיטואציה וכל משפט ומעמיד אותו כסכין מושחזת. הוא לא העמיד גרוטסקה אלא סוג של חיים על סף הנורמאליות המקובלת. אין ביג טוכס אין פרודיות עצמיות. הוא הדריך את שחקניו להיות בני אדם. בני אדם במצבים קיומיים קשים אך עם שפה מושחזת..

בסצנה האחרונה יש סוג של חסד. לא כזה המרנין את הלב ומשנה את היחס להצגה, ובכל זאת סוג של חסד אנושי. פופוך המת יושב ליד לביבה כמעט שוכב עליה סוג של פייטה נוצרית קורעת קרביים. הצחוק נגמר. החיים לא מצחיקים והמוות שפחדנו ממנו דפק בדלת ונכנס. לביבה פונה לקהל עלום, לכאורה לא זה שבאולם  מי ידע שהיינו. מה היינו.. אולי יש כאן סופר. מישהו שיבין את חיינו. שיכתוב עלינו, שידע לתת להם משמעות. להפוך אותם לדרמה. והיה מי שעשה אתם את החסד. חנוך לוין שנתן לחייהם את מימד הדרמה האנושית.

אי אפשר להשוות ביצועים כי כל שחקן מביא לבמה מלבד את כישרונו את הפיזיונומיה שלו וקולו המשנה את התפקיד. עזיקרי הדק עם הקול הגבוה הבכייני מעט לא דמה ליוסי בנאי שדיבר "בנאית" במקצב הפרטי שלו שאותו אהבנו. ואין קשר בינו לבין דמותו של ששון גבאי.

ליא קניג לא יכולה להיות דומה בשום אופן וצורה לתיקי דיין ותיקי לליאורה ריבלין.

פינקוביץ' העמיד את הצגה הפעם בצורה יותר מחוכמת, אינטלקטואלית, קצת מרוחקת, כאילו אמר לנו תסתכלו עליכם, על החיים שלכם. איזה מרחק ברכטייאני שמטרתו להבין יותר ולהזדהות פחות. ובכל זאת אני בטוח שהיו בקהל אנשים שהזדעזעו מעבר לצחוק. גבאי וריבלין משחקים את התפקידים שלהם קצת מרוחקים, מודעים יותר, תקשיבו למחזה הם אומרים. תקשיבו לעצמכם.

מעל המיטה הכפולה התופסת חלק מהבמה תלויה תמונת החתונה שלהם. זוג צעיר המסתכל על המתרחש כשואל, זה מה שנהייה מאתנו? מלאכת החיים היא עבודה קשה היא איננה מחליקה על פסים משומנים. היא מצריכה תחזוק הלומד להסתדר עם הכואב והפוגעני.

ששון גבאי האבוד הוא אנושי לא סוחט את הצחוקים אלא מנצל את הטקסט להיות לו עזר בין שתי הרמות. העצב התהומי והקומדיה הפרועה.

ליאורה ריבלין נפלאה. היא משתתפת במשחק של בעלה אך היא כואבת באמת. אישה שמזה שלושים שנה נלחמת בקרקושי הריקנות של בעלה.

יצחק חזקיה כגונקל שיש לו בקושי חמש דקות על הבמה קוצר מחיאות כפיים כשתפקידו נגמר והוא יוצא. ישנה שלמות ואחידות סגנונית משחקית בהצגה שמזמן לא ראינו כמוה.

אני יכול רק לאחל לבית ליסין הצלחה קופתית גדולה שתוכיח להם שאפשר להיות מסחריים גם עם מחזות טובים יותר מאלו שהוא מעלה בדרך כלל.  

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן