אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בן בן-ארי: משורר ישראלי ברחוב 57, מנהטן


התמונה של שושנה ויג
בן בן ארי שושנה ויג

בן בן ארי ושושנה ויג. תמונה: שושנה ויג

בן בן-ארי משורר ניו יורקי, אפשר לומר ישראלי שהגיע מן הארץ לניו יורק בשנת 1976 בשנות העשרים לחייו, לשם הגיע בעקבות כרטיס הפלגה הלוך ושוב, כרטיס שנוצל רק לכיוון אחד. הוא השתקע בתפוח הגדול וסיגל לעצמו מנהגים של תושבי המקום. לאחר התפתחותו העסקית החל לכתוב ולפרסם את ספריו בעצמו, הוא כתב, ערך, הגיה, וייסד את הוצאתו העצמית "בבא" שהיא ראשי התיבות של שמו.  ספריו, "סומק בלחייך"/ספר שירה וגם "רציתי להיות מלאך"/ ספר ילדים, שווקו בעבר בחנויות המובחרות, ועדיין ממשיך לשווק בעצמו את ספריו בהצלחה. מדי פעם מעניק ומקדיש לחברים יקרים, לעמיתים משוררים וכדומה. לספר הילדים המצויר נפלא מצורף תקליטור ובו הקלטה של המשורר בעצמו בקריאה מדויקת ובהירה כמיטב קרייני ישראל מן העבר, ההקלטה מוסיפה לספר הילדים קריאה קולית רהוטה ומתאימה ביותר לספר הילדים. הנה שני שירים מדהימים מתוך ספריו, להנאת הקוראים:

פגשתי את בן בן-ארי, בלובי מלון במרכז מנהטן בלב הטיים סקוואר בטרם שיבתי הביתה. לכבודנו פינה בן את שלושת הימים בסוף השבוע וכך יכולתי להכירו קצת מעבר למיילים ולשיחות הטלפון.  איך התחלת לכתוב כדי לפרסם, שאלתי את בן. "סירבתי לפרסם שנים רבות. אני כותב כי אני אוהב לכתוב. זוכר עצמי כותב כל חיי. בתקופה מסוימת ערכתי את  עיתון בית הספר. ניהלתי את מחלקת הפרסום התוססת של "פי האתון", עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. בילדותי שלחתי יצירות שלי ל"דבר לילדים", וגם ל"אצבעוני" תמיד פרסמו. חברים פה ושם, או המורה עודדו אותי לפרסם. בימי התיכון נסעתי כחבר משלחת הנוער לאירופה. גדלתי בתל אביב ואחר למדתי משפטים בירושלים, אחרי זה באתי להשתפשף במשפט בין לאומי בניו יורק, כי קיבלתי כרטיס חינם הלוך ושוב על הספינה "תל אביב" של חברת הספנות "אל-ים". התמחתי במשרד המשפטים ואצל עו"ד שמואל תמיר. לאחר דחיות רבות של תוקף הכרטיס החינמי, סרבו להמשיך ולהאריכו ,על כן נאלצתי להחליט מיידית, ובחרתי לנסוע , היה מצב של   USE IT OR LOSE IT""

כשהתראיינתי בניו יורק בשנת בואי 1976, שנת משבר האנרגיה העולמי, ופתאום בא "פישר" מישראל וחושב שמחכים לו, מהר מאד התברר, שמצב שוק העבודה  היה עגום מאד. בראיון במשרד עו"ד במדיסון אווניו, הבוס בתום הריאיון, אמר לי: "פיטרתי 14 עורכי דין ממש בימים אלו, מה היית עושה לו אתה בנעליי, בן?" להפתעתי, אהב תשובתי הכנה, "לא שוכר אותי". החליט על אף המצב להעסיקני, ואז הוא הציג אותי למנהלת האדמיניסטרטיבית, אשר תוך שמילאה המסמכים, גילתה שגרין קארד לא היה לי כלל, ועל כן לא יכלו להעסיקני, טרם שיושג הגרין קארד ההכרחי עפ"י החוק. למותר לציין, שמפאת החלטתי המהירה לגבי הנסיעה לארה"ב, לא היה לי מושג  מה זה בכלל "גרין קארד", אך למעשה קיבלתיו די מהר.

בזמן הציפייה לאישור עבודה המיוחל קרה, שהגעתי לעולם האופנה, בו הצלחתי מאד ג"כ, ושמי התנוסס על מיטב ירחוני האופנה, והתוצרת של הקולקציות שעיצבתי וייצרתי נמכרו מצוין במיטב בתי המסחר המשובחים. "בן-ארי" היה המותג.

זה קרה כאשר הכרתי במסדרונות חברתיים,  מישהו שניהל חברה יצרנית ענקית לחולצות נשים [שחדלה להתקיים לפני כ-25 שנה]פנה אלי בהצעה:" אתה מוכן לעבוד בשבילנו?" "לא החזקתי חולצה בחיים שלי, מה אתה מצפה ממני?" השבתי. אני יודע עליך יותר ממה שאתה חושב, ומאמין שכל מה שתיגע בו יהפוך לזהב, היקשה הוא. ומה בדיוק אעשה שם? אמר לי: מכירות! הסכמתי לנסות. "לך, קנה לך אוטו חדש" ואיך אשלם, או כיצד אחזיר המימון? בחר לך מה שאתה מעדיף, ונוריד לך כמה שאתה תחליט מדי חודש, מהכנסותיך. כך היה. בחרתי אוטו חדש, מצוין וניכו מדי חודש לפי התכנית שהצגתי, מהר מאוד שילמתי את עלותו במלואה. תוך שנה וחצי הפכתי למוכר הראשי במדינה, כלומר הממונה על כל סוכני המכירות ברחבי ארה"ב, והצעד הבא היה התפטרותי, והקמת חברת אופנה משלי  בה השתמשתי רק בבדים טבעיים לחלוטין : משי, כותנה, צמר ופשתן, אותם ייבאתי מארצות שונות על בסיס בלעדי לגבי ארה"ב. ייצרתי ב-4 ארצות אופנת נשים. ההזמנה הראשונה הגיעה אלי [לא יאומן ! ] מבלומינגדייל בית המסחר היוקרתי מי שמכר מצוין הסחורה. בנוסף לאופנה עם קוים נקיים ומושכים, התמורה שקיבלה אישה לכספה הייתה מרשימה אף היא. אישה שקנתה דברים שלי, תמיד חשה שיש לדולר שלה כוח מרשים, גם הצבעים היו בעלי "תעוזה" מדי פעם, כי העזתי לבחור בכצה צבעים שעדיין לא היו בשוקבכלל. "הלכתי" לפי הטעם שלי, ועד שהעתיקו דגמים שלי מתחרים, כבר הייתי קדימה עם תכנון הקולקציה הבאה. לפחות 4 קולקציות כל שנה..

התכנון והניהול היו תמיד שלי, אך נעזרתי בתדמנים, גזרנים , תופרים וכדומה מקצועיים מאד.

זכורה לי כתבה מרשימה בעיתון מוביל בארץ, בו " כוניתי: "קלווין קליין הישראלי"

תמיד עשיתי דברים שונים בו זמנית, וכששאלוני בתמיהה ידידי:" איך אתה מספיק, אנחנו בקושי מסתדרים עם הלימודים עצמם ?" השבתי: "תנו לי עוד, אעשה עוד" תוך כדי לימודים הוצאתי מלגות ולימדתי עיתונאות לתיכוניסטים, פתחתי מחלקת סטודנטים במשרד נסיעות גדול, הקמתי בפקולטה בכניסה לקפטריה דוכן למימכר ממתקים, עיתונים, ספרים ועוד. הייתי גם מנהל מחלקת פרסום ב"פי האתון", ניהלתי את הסטודיו שלחברתי לחיים דאז, יפהפייה שהייתה סולנית של בת שבע, אשר כתוצאה משיתופי המאוד פעיל בגידול ילדתה הפעוטה, הייתי ממציא אין ספור סיפורים. כדי שהילדה תאכל, תירדם וכו' בבית הפרטי שבנינו. בגלל זה, לימים, כתבתי גם סיפורים ושירים  לילדים, אשר מעולם לא כתבתים טרם שהותי באמריקה.

כתבתי סיפורים קצרים בעברית אותם גם תרגמתי לאנגלית; שני הקבצים רשמתי בספריית הקונגרס ובאק"ום אך אותם מעולם לא פרסמתי. תוך כדי זה שכתבתי שירה, בצבצו להם שירים סיפוריים לילדים , וכך נולד ספר הילדים "רציתי להיות מלאך" אותו אוהבים המבוגרים לא פחות מהילדים . תגובות נפלאות הופיעו במדורי ספרות לילדים בעיתונים, וכמובן, המלצתו המדהימה של רפי וייכרט, ב"קול ישראל".

 השיר הארוך ביותר בספרי "הסומק בלחייך" שמו: "לו יכול השולחן לדבר" על אבא שלי ששנא עגבניות, ועל הדג המלוח  שקרוב מאד לליבו היה, ועוד זיכרונות שהספיגו מריחותיהם, טעמיהם בשולחן האוכל הגדול. ספר זה זכה בהצלחה גדולה בסדרת ערבי הקראה בארץ , ופעמיים בארה"ב לקהל ישראלי שוחר תרבות.

את אירועי ההשקה לספרים שלי בארץ, פתחו נחצ'ה היימן, ורפי וייכרט.

כמה שירים שלי באנגלית זכו בתחרויות בינלאומיות. כתבתי מילים גם לאחד ממובילי הג'אז ,לפי בקשתו, ומאז הוא מציג אותי בפני קהל הקונצרטים שלו.

ודאי מכירה את  השיר שלי [הולחן ע"י אברהם רול] שכ"כ ריגש המונים בארץ: "אמא אגדה" והושר בפי רוני גינוסר.

ו טיוב:

 

כתבתי לנשיא אובמה שיר מיד עם היבחרו [בתחילת נובמבר 2008] , עליו הודו לי בחום הנשיא ואשתו, סגן הנשיא, ומכתב שלישי ממזכירתו הראשית/האישית של הנשיא. וזה עדיין בבית הלבן. בכוונה לא פרסמתיו, כדי לא לעקור העוקץ למקרה שימצא הנשיא לנכון לפרסמו. שם השיר:  

WE HAVE OVER COME

אותו רשמתי, כמובן, בספריית הקונגרס .

כתבתיו מתוך התרשמות כנה להישגו ההיסטורי, אך ללא שום מוטיבציה/נטייה  פוליטית שלי.

בן בן-ארי גר ברחוב 57 בבניין רב קומות ליד כיכר קולומבוס, רק עובר את הכביש והרי לפניו הסנטרל פארק, הוא אוהב את מנהטן בכל מזג אוויר ומתגעגע לארץ, בעקבות הביקור כתבתי את השיר על ניו-יורק ועל החברות שצמחה בינינו. בן צמא למפגש עם הישראליות, ועדיין בוחר להישאר לחיות כבר עשרות שנים בתפוח הגדול, משם הוא אוהב אותנו בדרכו שלו, חשים בגעגועיו אלינו גם אם אינו מסגיר זאת באופן גלוי אבל הוא בחר לחיות בנכר.

 

ניו־יורק/ שושנה ויג

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁמַּגִּיעִים אֵלֶיהָ מִתְאַהֲבִים בָּהּ,

עִיר שֶׁל תַּהְפּוּכוֹת, עִיר קְצָווֹת , גַּנֵּי חַיּוֹת

עִיר שֶׁל מִגְדָּלִים עִיר שֶׁל חוֹפִים

עִיר פֶּסֶל הַחֵרוּת עִיר בֵּינְלְאֻמִּית.

 

אִי אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב אֶת ניו יוֹרֵק

אִם לֹא נָסַעְתָּ בְּמוֹנִית צְהֻבָּה

אִי אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב אֶת ניו-יוֹרֵק

מִבְּלִי שֶׁהִפְלַגְתָּ עַל נְהַר הַהַדְסוֹן

אִם לֹא טִיַּלְתָּ בַּטַיֶים סְקְוֶייֵר בֵּין הֲמוֹנֵי בְּנֵי אָדָם

מוּזֵאוֹנִים, וְאוֹטוֹבּוּסִים שֶׁל שְׁתֵּי קוֹמוֹת

וְהָעִקָּר אֲנָשִׁים מִכָּל הָעוֹלָם,

כּוֹכָבִים וְלִימוֹזִינוֹת

הַצָּגוֹת וְכוֹכְבָנִיּוֹת.

 

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁמַּגִּיעִים אֵלֶיהָ מִתְאַהֲבִים בָּהּ,

רַק מַה אִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת בָּהּ לָאֹרֶךְ זְמַן,

אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְרַגֵּל לִחְיוֹת בְּלִי רֶכֶב,

יֹקֶר הַמִּחְיָה יַחְנֹק אוֹתְךָ,

מִסְעָדוֹת עוֹלוֹת הוֹן,

חַדְרֵי מָלוֹן לְבַעֲלֵי מָמוֹן,

אָהַבְתִּי אֶת ניו יוֹרֵק הַפַּעַם

דֶּרֶךְ מַטְבֵּעַ דּוֹלָר אֶחָד מִזָּהָב

אוֹתוֹ מָסַר לִי בֶּן, מְשׁוֹרֵר יִשְׂרְאֵלִי

כְּבָר עֶשְׂרוֹת שָׁנִים,

גָּר לְיַד סֶנְטְרַל  פַּארְק

וְהִגְנִיב אוֹתָנוּ

לְמוּזֵיאוֹן הַמֶּטְרוֹפּוֹלִיטן ...

תגובות

השיר "ניו יורק"

זה שיר, או אוסף של רשמים שאספה התיירת שושנה במקרה, ללא שום תובנה? מה קשה הוא גורלו של משורר עברי! אפילו מילה פיוטית אחת לא יחלץ מתרמילו המרופט.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג