אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ביאליק של אבנר הולצמן


התמונה של נורית גוברין
ביאליק של אבנר הולצמן

ביאליק / אבנר הולצמן.

נורית גוברין

"אֶת-לֹא-בִקֵשׁ לוֹ נִתַּן, וְהָאַחַת שֶׁבִּקֵשׁ - / אוֹתָהּ לֹא-מָצָא" ("וְהָיָה כִּי תִמְצְאוּ", תמוז, תר"ע)

ביאליק של אבנר הולצמן

"בַּכֹּל אדם מתקנֵא חוץ מבנו ותלמידו" נאמר במסכת סנהדרין דף קה. אמרותיהם ספוגות החכמה של חז"ל, מסכמות מציאות קיימת, מטרתן להזהיר כנגדה, ולחנך למציאות נכספת, אוטופית. אבל, במקרה זה, אִמרה זו דווקא מעידה כפשוטה, על האדם ותלמידו, כלומר עלי ועל אבנר הולצמן. אין גֵאָה ממני בתלמידי המובהק והמעולה אבנר הולצמן, שאני שמחה בהצלחותיו, רואה בהצלחתו חלק מהצלחתי, מלווה אותו בדרכו הבטוחה והעצמאית במעלות המחקר הספרותי ולא פעם נעזרת בידיעותיו המופלגות.

הופעת ביוגרפיה של סופר עברי היא יום של חג לתרבות ולספרות העברית; במיוחד הופעת ביוגרפיה של סופר הכתובה בידי חוקר ספרות; ובמיוחד שבמיוחד הופעת ביוגרפיה של הסופר הלאומי: חיים נחמן ביאליק, הכתובה בידי אחד מחוקריו המובהקים פרופ' אבנר הולצמן.

דומה שלמותר לחזור ולהתריע על אחת הבעיות המרכזיות בחקר הספרות העברית והישראלית: העדרם של מחקרי-תשתית על הסופרים. מחקרי תשתית כוללים לפחות ארבעה מרכיבים: א. מונוגרפיה שלמה ומתועדת היטב על חייו ויצירתו של היוצר; ב. ביבליוגרפיה מקיפה וכוללת של כתביו והכותבים עליו; ג. ההדרה של חליפות המכתבים שלו; ד. כינוס מדעי מלא של כתביו.

עד היום, אין מי מן הסופרים, לרבות הקלאסיקונים שלנו, שעליהם נכתבו ספרים רבים, אלפי מחקרים, מאמרים, דברי ביקורת, רשימות וזיכרונות, שזכה למחקרי-תשתית המקיפים את כל מערך יצירתו. ביחס לכמה מהם, מערכת מחקרי-התשתית הולכת ומתמלאת: מונוגרפיות (ש"י עגנון, אלכסנדר פן, ג. שופמן); כינוס מלא ומדעי של הכתבים (אלכסנדר פן, ביאליק, אצ"ג, דבורה בארון); ביבליוגרפיות מקיפות של ועל (שאול טשרניחובסקי; א"צ גרינברג) ; ההדרה שלמה של מכתבים (י. ח. ברנר) וההדרה חלקית (ש"י עגנון, ביאליק, יצחק למדן). כמובן, שהזכרתי, רק שנים שלושה שמות בכל תחום, ויש עוד, אבל אין הרבה יותר. המלאכה עדיין מרובה.

דומה שלמותר לחזור ולהתריע על בעייה מרכזית נוספת בחקר הספרות העברית והישראלית, בכך, ש"הפועלים הטבעיים" של מחקרי תשתית, הסטודנטים לספרות עברית באוניברסיטאות, המתמעטים והולכים, אינם פונים לסוג זה של המחקר, וגם אינם מוכשרים לכך (כלומר אינם מקבלים את ההכשרה המתאימה ולכן גם אין להם כישורים). האוניברסיטאות והמכללות "בגדול" טרם הכירו בכך, שמונוגרפיה על יוצר, ההדרת מכתביו, התקנת ביבליוגרפיה מוארת ומוערת והתקנת מהדורה מדעית – הם נושא לדוקטורט. הוועדות המאשרות את נושאי הדוקטורטים בספרות, דורשות "תיזה" וחיי אדם אינם בגדר "תיזה". הוא הדין בנושאי מחקרי התשתית האחרים. לכן, מַפְנים את הדוקטורנטים והמסטרנטים לנושאים חשובים בחקר הספרות, אבל לא כאלה שבאמת חסרים בה. בונים קומות עליונות, בשעה שהיסודות, התשתיות והקומות הראשונות - חסרים. ולא זו בלבד אלא שהיחס המזלזל למונוגרפיה ולתרומתה להעמקת הקשב ביצירתו של היוצר, נשאר עדיין מזלזל. עקבות תוצאותיהן ההרסניות של שיטות הביקורת של שנות ה- 60 שדרשו "לסלק את היוצר מיצירתו" עדיין מהדהדות בחלל האקדמי, בשיח הציבורי ובוועדות הדוקטורנטים למיניהן. זאת בנוסף על הקושי העצום של כתיבת מונוגרפיה, הצורך במחקר מקיף ומעמיק רב שנים, בידע עצום בתחומים רבים ועוד ועוד, בדור "עצל" שאין מעודדים אותו להקדיש שנות מחקר רבות לתחומים אלה. הדברים ארוכים ועצובים ואיני רוצה להמשיך ולפתח אותם כאן.

כאן נתכנסו הפעם כדי לחוג, את חג הופעת המונוגרפיה השלמה והמקיפה של המשורר חיים נחמן ביאליק – חייו ויצירתו. רבים שבחיה של מונוגרפיה זו ואמנה כאן רק מקצתם. 1. המונוגרפיה מרוכזת, תמציתית וקצרה, בבחינת מועט המחזיק את המרובה. קריאתה שווה לכל נפש: לחוקר המובהק, כמו גם למשכיל, חובב הספרות, לתלמיד התיכון כמו גם לסטודנט באוניברסיטה.

ספר מתומצת מסוג זה, במתכונת פופולארית, במובנה הטוב של המילה, יכול להיכתב רק בידי מי שבקי מאד בחומר, מי שהכשיר את עצמו במחקר אקדמי מעמיק בכלל יצירתו של היוצר: שירים וסיפורים, ורק מתוך עמדת בקיאות מופלגת זו, אפשר לגשת לכתיבת הנוסח "העממי" של המונוגרפיה. דוגמה נוספת, היא ספרו של דן לאור, שלאחר הביוגרפיה המתועדת של 'חיי עגנון', יכול היה לכתוב את 'ש"י עגנון' באותה סידרה ובאותה מתכונת. דומה שאין צורך להזכיר שאבנר הולצמן הוא העורך והמהדיר של 'השירים' ושל 'הסיפורים' של ביאליק, לפי סדרם הכרונולוגי, עם מבואות והערות מאירי עיניים, בהוצאת דביר.

2. תמצית אמינה. אבנר הולצמן הצליח לרכז יחד את כל המחקר העצום, הענֵף והמסועף על ביאליק, במשך למעלה ממאה שנים, לרבות הזיכרונות, מבלי לפסוח על שום פרט ויהיה נדיר ונידח ביותר, ולהפיק ממנו "סיפור", סיפור-חייו ויצירתו. ביאליק הוא מאלה שנכתב עליו הרבה מאד מאד במרוצת השנים. כל אחד הוסיף משהו, חידש משהו, הביא לתובנה חדשה, חידד נימה מסויימת. את כל השפע הזה היה צורך לקרוא, למיין, לסדר, ולהתאים למתכונת המונוגרפית. 3. המתכונת המונוגרפית. מתכונת זו היא כרונולוגית במהותה, והולכת בעקבות תולדות חייו של היוצר מילדותו, ועד ליום מותו. מתכונת זו משלבת את יצירתו בתוך שלבי חייו ומפרשת אותם מתוכם. אבל המתכונת המונוגרפית אינה מסתפקת בשילוב זה. בד בבד היא מצביעה גם על תכונותיה הספרותיות של יצירתו, על תקופותיה, סוגיה ונושאיה, ורומזת על משמעותן ופרשנותן. עם זאת, כביוגרפים לא מעטים אחרים, בחר לפתוח בנקודת צומת בחייו, שנת 1903, כשיצירתו היתה בשיאה, והוא כבן 30, ורק לאחר מכן חזר אחורנית לספר את סיפור חייו. בכך נוצר גם מעין "מתח" בתוך סיפור החיים הכרונולוגי.

4. סיפור חיים. כל כותב ביוגרפיה, מנסה למצוא איזו "נוסחה" להאחז בה, כדי להסביר מתוכה את חייו של היוצר ויצירתו. הוא מנסה לגלות "מכנה משותף" לכלל פעילותו של היוצר, מעין "מפתח" להבנת יצירתו. נקודות-אחיזה אלו, הסמויות מן העין, הן פרי התפיסה הכוללת של כותב המונוגרפיה, שאינו מוכן לתאר חיים "סתם" אלא חיים שיש להם מעין "חוקיות", המסבירה את היוצר על ניגודיו וסתירותיו ובהתאם – את יצירתו. אין ספק, כי לביוגרפים שונים, "מפתחות" שונים לאותו יוצר. והשאלה היא לא מה "נכון"? אלא: האם "המפתח" שהציג הביוגרף אכן פותח? אבנר הולצמן מודע היטב לצורך זה ומנסח את האפשרויות השונות המסתמנות במחקר להבנת אישיותו היוצרת של ביאליק. בהתבסס על מחקרים וזיכרונות רבים ועל היכרותו המעמיקה עם היוצר, לרבות מכתביו, הוא מחלק את האפשרויות לשלושה "קווים סיפוריים" (עמ' 10): "ניתן לספר את סיפורו של ביאליק מזוויות ראיה שונות. אפשר לתאר אותו, מצד אחד, כעלילת התגברות וניצחון של יתום אסופי עני, דחוי ומושפל על סביבת גידולו המגבילה, תוך כדי התמודדות עם הצלקות שחרתה בו ילדותו הקשה. [ - - - ] מצד אחר, ניתן לתאר פרשת חיים זו עצמה כעלילה טרגית של דעיכה והיאלמות בגיל צעיר: כיצד הלכה שירתו של ביאליק והתמעטה זמן קצר אחרי שהעפילה לִפסגות עוצרות נשימה סביב שנת 1905, כיצד הוכה כוחו היוצר ושוּתק על ידי הדיכאון שקינן בו מנעוריו, וכיצד שקע במחצית השנייה של חייו בשלל ערוצים משניים של פעילות ספרותית וציבורית כתחליף לשתיקתו הפיוטית המעיקה או כחיפוי עליה. מצד נוסף, ניתן לצייר את חיי ביאליק לכל אורכם כשדה מערכה בלתי מוכרע של דחפים ויצרים מנוגדים: שאיפה למעורבות בין הבריות ולאחריות ציבורית מול כמיהה להתכנסות מופנמת ברשות היחיד; שירה אישית מול שירה לאומית; צורך עמוק בביטחונות בורגניים ובקנייני חומר מול כליון נפש אהבה שלא באה; יצרי חיים מול כיסופי מוות; העמקה רוחנית מפליאה מול זיקה טבעית לחיי המעשה ומשיכה עזה להיבטים הארציים החושניים של הקיום." אבנר הולצמן מודע ש"שלושת הקווים הסיפוריים האלה אינם מתיישבים לכאורה זה עם זה, אך כולם מעוגנים בפרשת חייו ויצירתו של המשורר, ומכאן מורכבותה." מתוך מודעות זו הוא מצהיר על דרכו שלו: "בחרתי שלא להכריע ביניהם ואף לא להפרידם זה מזה, אלא לשזור אותם יחד בהרצאת הדברים". נוסחה משולבת זו, היא אחת הסיבות להצלחת הספר ולפענוח סוד חייו של ביאליק ויצירתו על כל נפתוליהם.

5. אמינות. אבנר הולצמן הצליח לשמור על איזון ביחסו למושא מחקרו. כבר נאמר לעיל שהצליח לא להשתעבד לחומר אלא לעבדו ולהתיכו ל"סיפור חיים". אבל הוא הצליח גם להינצל מאחת הסכנות הצפויות האורבות לכל ביוגרף: להזדהות עם הדמות, מבלי ליפות אותו, מבלי להסתיר ולהעלים חולשות, ותקלות. אין הוא איש יחסי הציבור של ביאליק, אבל גם איננו הקטיגור שלו. הוא מנסה להבין אותו מתוכו, ולהציג אותו על כל גדולתו, חסרונותיו, חולשותיו וגאוניותו.

6. כבוד לקודמיו. הספר כתוב מתוך כבוד לקודמיו החוקרים, שעליהם הסתמך, ובלעדיהם אי אפשר היה לכתוב ספר זה. אבל לפי המתכונת של הסידרה, שבמידה רבה נכפתה על המחבר, אין בספר "מפתח שמות", דבר המכביד מאד על הקורא ובמיוחד על החוקר, ויש רשימה ביבליוגרפיה מצומצמת מאד, מעט מהרבה מתוך השפע שבו נעזר הכותב. לדעתי, יש בכך טעם לפגם, אבל זו אינה טענה כלפי הכותב אלא ביחס לעורכי הסידרה. גם ספר המיועד לקהל הרחב מן הראוי שיהיו בו "מפתחות": מפתח שמות ומפתח יצירות. גם ספר המיועד לקהל הרחב מן הראוי שיביא גאולה לעולם, ויביא דברים בשם אומרם, ובמיוחד יכלול רשימה ביבליוגרפיה מלאה של מקורותיו.

6. חידושים. יש בספר תובנות חדשות וחידושים לא מעטים. אבנר הולצמן לא רק התיך יחד את מחקריהם של קודמיו, אלא גם הוסיף לא מעט משלו. ובעיקר: שִעבד את הביוגרפיה ופרשנות השירים לנוסחת המורכבות של ביאליק האיש וממנה למורכבות של יצירתו, כפי שעיצב אותן ב"סיפור" ביאליק שלו. בחינת "גם וגם"; זה בתוך זה בעת ובעונה אחת. לכן במקומות-מפתח בספר רבים הניסוחים מסוג: "מצד אחד" כך וכך וכך, ו"מצד אחר" כך וכך וכך. (עמ' 200; 218); וכן: "בין" "לבין".

בשל שיטת ההפנייה למקורות, ולמעשה, בשל שיטת אי-ההפניה למקורות, קשה ואולי בלתי אפשרי לדעת מה שאב משל אחרים ומה תרם משלו. אבל בכל מקרה, הניסוחים הממצים והבהירים, במיוחד של "נוסחת המורכבות", הכוללים יחד דבר והיפוכו, דבר וניגודו, הם מתרומותיה המרכזיות של המונוגרפיה. אביא כאן ארבע דוגמאות, מעט מהרבה, מתוך שיטת המחקר המשולבת שלו, ובתוכה כמה תובנות חדשות, לפחות חדשות לגבי, ויתכן, כמובן, שאני טועה ומקצת מחידושים אלה בשבילי, מבוססים על דברים שכתבו אחרים. מה שלא יהיה, הם מעניינים וחשובים.

א. בחינת העובדות הביוגרפיות: "הרמת ידיים" [הרמת ידיים לא במובן של ייאוש וויתור, אלא במובן של העצמה, כמשה שבכל פעם שהוא מרים את ידיו בעזרת אהרןוחוּר, גובר ישראל על עמלק. (שמות י"ז 12)]

אבנר הולצמן, כביוגרף של ביאליק, מוּדע לכך, שממרחק השנים "שוב לא ניתן להבחין בין זיכרון אותנטי לבין רישומו של הבדיון האמנותי" וכי ב"תקופת הראשית של חייו הותכו עד לבלי הפרד עובדות ממשיות עם מיתוס אוטוביוגרפי, שכמוהו יימצאו אצל כמה וכמה אמנים רומנטיים." (עמ' 30). לכן, כשלמעשה, יש כאן "הרמת ידיים" מוּדעת באשר לאפשרות של בירור הפרטים הביוגרפיים הממשיים בתקופת הראשית, הוא נוקט בספר שיטה של: "הפעלה משולבת של מספר פרספקטיבות שונות, מתוך מוּדעות להבדלים ואף לסתירות ביניהן. [ - - -] ובכך להוציא [את פרשת החיים הייחודית של ביאליק הצעיר] מכלל אגדה רומנטית ולהקנות לה נפח רֵאלי רחב יותר." (עמ' 30-31).

מקום הולדתו. כך, למשל, מסתבר רק לאחרונה (2003) ממסמך שאותר בידי שמואל אבנרי, מתוך ה"ארכיון הממלכתי המחוזי בז'יטומיר", שמקום הולדתו הוא העיירה איווניצה, השוכנת כשלושים קילומטרים ממזרח לז'יטומיר, ואילו ביאליק ציין שנולד בכפר ראדי. (31-32). יש לשער, כותב אבנר הולצמן, ש"בהיותו רך לימים עקרה משפחותו לראדי לרגל עיסוקיו של אביו, וכך נטבע הכפר בזיכרונו כמקום לידתו." כפר זה, ראדי, אינו מופיע במפות של מחוז ז'יטומיר, יתכן, שיש לזהותו עם הכפר רדובקה (RADOVKA) השוכן כשמונה קילומטרים ממזרח לקורוסטישוב. (עמ' 32).

הוא הדין בתאריך הולדתו של ביאליק. גם פרט חשוב זה, לא היה ברור כל צורכו, עד שהתברר מאותו מסמך בארכיון בז'יטומיר, יחד עם מקום הולדתו. התברר ממנו שתאריך הולדתו הוא: 6.1.1873, ולפי התאריך העברי: חודש טבת תרל"ג. אבל התאריך העברי אינו תואם את גירסת המשורר "שלפיה נולד בתאריך הסמלי של צום עשרה בטבת" (עמ' 36). עם זאת, כותב אבנר הולצמן, בלי פירוט נוסף: "אך בכל זאת אין להוציא גרסה זו מכלל אפשרות". התלבטות זו, מזכירה את התאריכים שמסר ש"י עגנון ביחס להולדתו ולעלייתו לארץ, שחיבר אותם עם תאריכים משמעותיים בתולדות האומה, וכמובן, את הביוגרפיה המיתית של אלכסנדר פן.

דוגמה להתלבטות נוספת, ללא הכרעה היא בשאלה של השפעתו של אחד-העם על ביאליק. לפי דב סדן היתה זו "פגישה פאטאלית" שבלמה את הרגש והדמיון שבתוכו מלהמריא, ולפי דן מירון, "דווקא הסדר והמשטר הפנימי [ - - - ] היו מרכיב הכרחי בגיבוש אישיותו הפיוטית הבוגרת מתוך גרעינה הרופס והנזיל" (עמ' 56).

ב. יחסים עם סופרים: פרשת יחסי ביאליק ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי (עמ' 23 – 24).

העליות והירידות ביחסי ברדיצ'בסקי וביאליק, שמי כאבנר הולצמן, אחד מחוקריו המובהקים של ברדיצ'בסקי מכיר אותן היטב.

ברדיצ'בסקי היה הראשון שפנה לביאליק בן ה- 23, בבקשה להעלות על הכתב את קורות חייו, בדצמבר 1896. כהכנה למסה ספרותית שהתכוון לכתוב עליו ועל שירתו. זה היה ארבע שנים לאחר שפורסם שירו הראשון של ביאליק, ולאחר שכבר הופיעו כ-20 משיריו. מי"ב זיהה, כדברי אבנר הולצמן "את קירבת הרוח שבינו לבין ביאליק, וביקש לצרף אותו למחנה המתגבש של ה'צעירים' שואפי המהפכה בספרות העברית. ביאליק המופתע הסתייג, אולי בשל נאמנותו לאחד-העם, שהיה באותם ימים יריבו המובהק של מי"ב, ומכתבו היה קצר, וכתוב באווירה של "דכדוך וחוסר ביטחון". והתוצאה: "ממילא מובן שמאמרו המתוכנן של ברדיצ'בסקי לא נכתב."

לפרשת יחסים מתוחה זו ביניהם, על עליותיה ומורדותיה, יש המשך בפרקים הבאים.( כגון, בעמ' 123; 182; 184 – 186) ובמיוחד מרגש תיאורו של אותו מעמד טרגי-מביך, שבו הגיע ביאליק לפגישה שנייה עם מי"ב בברלין, לאחר שהחמיץ את קודמתה "מתוך בלבול ועייפות" "כשהתדפק פעם נוספת על דלתו של ברדיצ'בסקי, בלא הודעה מראש, בצהרי 18 בנובמבר [1921] נדהם לשמוע מפי הבן כי אביו הלך לעולמו שעה קלה לפני כן אחרי מחלה קצרה. ביאליק הוכנס לדירה והיה האחרון מלבד בני המשפחה שחזה בפניו של הסופר המת." (עמ' 186).

את הרצאתו של ביאליק על מי"ב פֵּרש אבנר הולצמן, בהתאם לתיזה המרכזית שלו: "לאמיתו של דבר, נראה שההרצאה על מי"ב לא היתה מהלך עקבי של השתחררות מהשפעתו של אחד-העם. אדרבה, היה בה ביטוי אחד מני רבים להיקלעותו החוזרת של ביאליק בין המשענת החיונית המוצקה שמצא במחשבתו הבהירה של מורו לבין ההיקסמות מן הצד המרדני והאנרכי שהתגלם בכתיבתו של ברדיצבסקי, על תכניה היצריים ודרכי ביטויה המועצמות." (עמ' 187).

ג. מורכבות אישיותו של ביאליק: הצמידות בין הביוגרפיה והאישיות לבין פרשנות השירים המנוגדים בתוכם.

דבריו של אבנר הולצמן התוהה על חידת המורכבות של ביאליק, הם, כאמור, מפתיעים בניסוחיהם הקולעים והתמציתיים, המבוססים, כדרכו, על שפע מחקריהם של אחרים, וכפופים ל"סיפור" חיי ביאליק. בפרק: "אודסה: שירת הזוהר (1903 – 1900)” (עמ' 96 ואילך), תיאר את שני הכיוונים המנוגדים ביצירתו המתפרסמים בד בבד: "שירים שטופי אור, מלאי כוח מתפרץ ורוויי שמחת חיים" (עמ' 100) כגון: "צפרירים", "זוהר", "עם פתיחת החלון", "משירי החורף" (המחזור הראשון), ובד בבד שירי "ערוץ" נוסף ביצירתו, "אפוף צללים, קדרות וכאב", כגון: "הפואמה 'שירתי' – מסע חקירה אל המקורות החווייתיים העמוקים ביותר המזינים את יצירתו" (עמ' 102). כל זה בתוך "המהלך" של: "העברת מקור הסמכות של השירה מעולם הקדושה האלוהית או מן הספירה הלאומית הקיבוצית אל מעמקי הביוגרפיה האישית." (עמ' 103).

הוא הדין בפרשנות של הפואמה "מתי מדבר", שכה רבות נכתב עליה: "ניתן לראות את היצירה כייצוג סמלי דחוס של סבך המתחים והניגודים האישיים שביאליק היה נתון בו באותן שנים: בין ביטויים אדירים של עוצמה גופנית מתפרצת לבין גילויי רפיון, דיכאון ותשוקות מוות; בין השאיפה לפרוץ אל מרחבי החיים היצריים לבין ידה הכבדה של המסורת הדתית המעכבת; בין תיאורי האור המסנוור בלובנו לבין תמונות ליליות חשוכות וקודרות; בין רטוריקה ציבורית-נבואית שוצפת-זועמת לבין התכנסות חרישית ברשות היחיד." וכן הוא רואה בפואמה "מיצוי מורכב של מתחים נפשיים"; "ביאליק הוא משורר העוז והגבורה לא פחות מאשר משורר היגון הלאומי"; והפואמה "ניתצה את הגדרות ואת התחומים שלתוכם ניסו המבקרים ממש באותם ימים לדחוק את שירתו." (עמ' 116).

ד. ביאליק כגיבור תרבות

הפרק האחרון בספר "ראה מה היו חיי וטיבם", מתאר את רישומו של ביאליק על מפת הארץ, פשוטו כמשמעו, כפי שהונצח בשמות רחובות, בתים ומוסדות; הטקסים שליוו ומלווים את ימי הולדתו ופטירתו, ודרכי הנצחתו וגילגוליהם מאז פטירתו ועד היום. כל זה על "קצה המזלג" בבחינת הזמנה למחקר מקיף ומעמיק. זאת ברוח מחקרִי על מה שקרה ל"ברנר כגיבור תרבות". הסעיף האחרון בפרק זה "זיכרון ודימוי" עוקב אחר תהליכי "השחיקה וההתאבנות" (עמ' 234), שהואצו במיוחד עם קום המדינה. דמותו עברה "תהליכים של השטחה ואף וולגריזציה", שחברו לה מחזאים, סופרים, עיתונאים, ואנשי תקשורת. (הדוגמאות בספר. עמ' 239 – 240). הפרק מבליט כמה תחנות לא-מלבבות במסע זה, שחָברו אליהן גם לא מעט סופרים, שבחרו בביאליק "כמטרה לניגוח [ - - - ] בתור אחד מסמליו המובהקים ביותר של הממסד המקומי", שכנגדו נלחם "העולה-המהגר" נגד "המפעל הציוני", ביניהם דוד שיץ ברומן 'שושן לבן, שושן אדום' (1988) (עמ' 234-235). דוגמאות נוספות הביא אבנר הולצמן מספרו של חיים באר ברומן 'נוצות' (1979), מן הכיוון של הזרם הציוני-דתי של זרם המזרחי (עמ' 235), ומהרומן 'המאהב' (1977) של א. ב. יהושע, שבו, הערבים הם הבקיאים בשירי ביאליק, ושורות הפואמה "מתי מדבר", "נהפכות לביטוי לא-מודע של שאיפות לאומיות המפעמות בצד היריב" (236). במעין "הפוך על הפוך" קרא פרופ' יוסף האפרתי, מחוקרי ביאליק החשובים, בחגיגות שנת המאה להולדת ביאליק, "לחדול ללמד אותו לתקופת-מה בבתי הספר, ולשוב אליו בעיניים רעננות, רק כאשר תטוהר האווירה מן הקלישאות המכבידות שנכרכו ביצירתו" (עמ' 237). יוסף האפרתי נהרג באפריל 1974 בהפגזה סורית בעת שירות מילואים ברמת הגולן, כשנסע להרצות בפני חיילים על ביאליק וטשרניחובסקי.

אבנר הולצמן מזכיר את תשובתו של המסאי והמבקר יורם ברונובסקי, שדחה בלעג את הצעתו הפרובוקטיבית של יוסף האפרתתי, וראה "בהתרחקות מביאליק סממן של חברה שטחית שאינה מכבדת את מסורתה הלאומית." (עמ' 237).

עוד הזכיר את המשאל של השבועון 'מקור ראשון' (פברואר 2008) בין סופרים, מבקרים וחוקרים על הרלוואנטיות של שירת ביאליק, ותשובותיהן "המשונות" של סופרים ומשוררים, שכדי שלא לפגוע בכבודם איני מזכירה אותן. אבל ב"מישאל" כמו ב"מישאל". חשוב לדעת מלכתחילה, אל מי פונים ואת מי שואלים. מטרתו היתה, בין השאר, גם להראות את רדידותה של "התרבות החילונית". דמותו עברה "תהליכים של השטחה ואף וולגריזציה", שחברו לה מחזאים, סופרים, עיתונאים, ואנשי תקשורת. (הדוגמאות בספר. עמ' 239 – 240). ואילו בכתב העת 'ארץ אחרת', שהוקדש לשאלה "למה ביאליק" (2008), התקבלו תשובות הפוכות ומנוגדות.

מן הראוי לסיים בדבריו של עמינדב דיקמן שהובאו באותו מישאל ב'מקור ראשון' (פברואר 2008) כדי גם לאזן את התמונה. וכך אמר עמינדב דיקמן: "קיומם של סופרים קלסיקונים אינו טעון הצדקה או הצטדקות, שכן הם המסד ההכרחי שעליו נבנית התרבות." (עמ' 239).

ספרו המרתק של אבנר הולצמן מסתיים בסוף פתוח. לאחר שהוא מצטט שורות בלתי נשכחות (עמ' 242) מתוך שירו: "וִיהִי מִי הָאִישׁ" (תרע"א/1911), הוא שואל: "האם עדיין נותרו 'קוראים סתם' הנזקקים לשירי ביאליק לתומם מתוך צורך נפשי אוטנטי? האם יימצאו קוראים חדשים כאלה במאה העשרים ואחת? השאלה נשארת פתוחה."

אין אלא לקוות, שספרו של אבנר הולצמן על ביאליק, יצמיח דור חדש של קוראי ביאליק ואוהביו.

מבוסס על דברים בערב ספרו של אבנר הולצמן: 'חיים נחמן ביאליק', הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, בית ביאליק, כ"ג באדר תשס"ט (19.3.2009).

פורסם לראשונה תחת הכותרת: "איש הניגודים". 'מקור ראשון. שבת ', ד' בתמוז תשע"א (8.7.2011), עמ' 16; 23.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נורית גוברין