אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מרד החשמונאים כמרד חברתי של המעמד הנמוך


התמונה של רבקה שפק ליסק
יהודה המכבי גוסטב דורה

יהודה המכבי. גוסטב דורה

מרד החשמונאים החל כמרד חברתי של המעמד הנמוך נגד העילית המתיוונת

מבוא

בניגוד למסורת המקובלת לגבי מרד החשמונאים, גזירות אנטיכוס אפיפנס נגד הדת היהודית היו תגובה למה שקדם למרד החשמונאי. למרד החשמונאים שהחל ב- 167 לפנה"ס, בתגובה לגזירות אנטיכוס אפיפנס נגד הדת היהודית, קדמה מלחמת מעמדות בין עשירי ירושלים המתייונים לבין פשוטי העם, הפלביים, שלא נימנו על המתיוונים ואיכרים מיהודה. השלטון הסילווקי תמך בעילית המתיוונת נגד פשוטי העם, וכך הפכה מלחמת המעמדות למרד נגד השלטון הסילווקי.

מלחמת המעמדות קרמה עור וגידים בהדרגה, מאז הפיכת ירושלים לפוליס בשם "אנטיוכיה" ב- 175 לפנה"ס. הפיכת ירושלים לפוליס הביאה ליצירת 2 מעמדות בעיר:העשירים המתייונים שנימנו על "חבר האזרחים" ופשוטי העם, שהפכו לתושבים סוג ב'. גם רבים מהכפריים ביהודה נפגעו מהפיכת ירושלים לפוליס מאחר שכפרים בסביבת ירושלים סופחו לפוליס ואדמותיהם חולקו בין חברי הפוליס. האכרים הפכו לאריסים על אדמתם.

כתוצאה מהמצב, החלה מלחמת המעמדות בירושלים ב- 168 לפנה"ס, ואליהם הצטרפו הכפריים תושבי יהודה, שנפגעו מהפקעת קרקעות והפיכתם לאריסים על אדמתם.

גזירות אפיפנס היו תגובה למלחמת המעמדות שנחשבה בעיני אנטיוכוס למרד בשלטונו, (מאחר שהוא תמך במתיוונים).

אבל, התהליך שהביא בסופו של דבר למרד החשמונאים החל עם כיבוש הארץ ע"י אלכסנדר מוקדון. מימי אלכסנדר עד הקמת ממלכת החשמונאים נוסדו כ- 30 ערי פוליס בפרובינציה סוריה- פיניקיה, שכללה את א"י המערבית ואת עבה"י, מהן כ- 20 בארץ ישראל המערבית. הקמת ערי פוליס ע"י השליטים ההלניסטיים והבאת מאות אלפי מתיישבים הלניסטיים לערי הפוליס, היו מלווים בהפקעת אדמות מידי הכפריים לשם הקמת ערים חדשות, או הפיכת ערים קיימות לפוליס ולנוכריות ובפגיעה ביכולת של עודפי האוכלוסייה היהודית להרחיב את שטח המחיה שלהם מחוץ ליהודה.

אבל, בעוד שבחלקים האחרים של האימפריות ההלניסטיות לא הייתה התנגדות לקולוניזציה ולהלניזציה, השליטים נתקלו בהתנגדות האוכלוסייה היהודית. ההתנגדות לכובשים הזרים נבעה ממספר סיבות:.

1. מדיניות הקולוניזציה ההלניסטית פגעה בצורך בהרחבת אזורי ההתיישבות היהודית שנבעה מהריבוי הטבעי היהודי הגבוה.

2. מדיניות הפקעת הקרקעות מידי יהודים, הפיכתם לאריסים של בעלי אחוזות מערי הפוליס הנוכריות והאחוזות הממלכתיות, או נישולם כליל.

3. הניסיון לשנות בכוח את אופיה הדתי- לאומי של הארץ

בעקבות המרד הסוציו- כלכלי

4. . מעמסת המסים הכבדה על האוכלוסייה הכפרית

ההתקוממות היהודית נשאה אופי סוציו- כלכליי, דמוגרפי ודתי- לאומי.

א. רקע: האוכלוסייה היהודית ופיזורה הגיאוגרפי ערב המרד החשמונאי

בתקופה ההלניסטית התחוללו שינויים בהרכב האוכלוסייה.

הכיבוש ההלניסטי, ובייחוד מלחמות הדיאדוכים (323 – 301 לפנה"ס ) והמלחמות הסוריות (301 – 198 לפנה"ס) הביאו להרס וחורבן, מעשי טבח בתושבים, לקיחת שבויים ומכירתם לעבדות. התנהגות הצבאות הביאה לבריחת אוכלוסין. אומנם אין נתונים, אבל סביר להניח, לדעת אריה כשר, שהייתה לכך תוצאה דמוגרפית: האוכלוסייה המקומית בחלקים מסויימים של הארץ התמעטה, מצד אחד, ובעקבות הקולוניזציה האוכלוסייה ההלניסטית גדלה באופן משמעותי, מצד שני. אוכלוסיית יהודה נפגעה יחסית פחות בזמן המלחמות הסוריות, כנראה משום שאזור הקרבות העיקרי לא היה ביהודה.

האוכלוסייה היהודית

יהודה

עפ"י ספר עזרא מנו גולי בבל שחזרו לארץ לאחר הכרזת כורש מ- 538 לפנה"ס, 42,360 נפש ועמם 7,300 עבדים.

חסרים נתונים רשמיים על גודל האוכלוסייה היהודית בתקופה ההלניסטית, אבל משברי מידע ניתן להעריך את גודלה:

באמצע המאה ה- 4 לפנה"ס היגלה תלמי ה- 1 100,000 יהודים למצרים, גייס 30,000 מתוכם לחיל המצב המקומי ואת השאר מכר לעבדות. ההיסטוריון הקטיאוס כתב שאוכלוסיית ירושלים מנתה 120,000 תושבים.

יונתן החשמונאי גייס 40,000 חיילים למערכה נגד טריפון. על בסיס נתונים אלה כשר העריך שמספר היהודים, על בסיס חישוב הגודל הממוצע של המשפחה (5-6 נפשות ) הגיע לכמה מאות אלפים, ערב המרד. מספר זה כולל בעיקר את אוכלוסיית יהודה. אין נתונים לגבי שאר חלקי הארץ.

הריבוי הטבעי היהודי היה, בתקופה ההלניסטית, עפ"י המקורות היווניים, משמעותי ביותר. יהודה הייתה צרה מהכיל את האוכלוסייה היהודית וזו התפשטה לחלקים אחרים של הארץ. דרום השומרון, הגליל, הגלעד וערי החוף.

הגליל

עפ"י סקרים ארכיאולוגיים וחפירות שנערכו בגליל ע"י "רשות העתיקות", מתברר שיהודי הגליל, בתקופה ההלניסטית,התחלקו לצאצאי שארית הפליטה שהשאירו האשורים לאחר שהיגלו את השכבה העליונה של האוכלוסייה בשלהי המאה ה- 8 לפנה"ס ואליהם נוספו מתיישבים מקרב הגולים שחזרו מבבל, לאחר הכרזת כורש מלך פרס מ- 538 לפנה"ס, ומעודפי האוכלוסין מיהודה, שעברו לגליל.

הגליל התחתון

לאחר פער של כ- 200 שנה, בין הכיבוש האשורי וההגלייה של תושבי הגליל, בשלהי המאה ה- 8, לבין התקופה הפרסית, התחילה בגליל התחתון במאה ה- 6 וה- 5 לפנה"ס, תנופה יישובית רחבת היקף. 55% מתוך 70 האתרים שהיו מיושבים במאה ה- 8 לפנה"ס בגליל התחתון נושבו מחדש. מתוך 50 אתרים שהיו מיושבים בתקופה הפרסית כ- 20% היו יישובים חדשים.

הגליל העליון

סקר ארכיאולוגי שהושלם ב- 1990 קובע שבניגוד למה שהעריכו בעבר, היה גידול במספר היישובים בגליל העליון בתקופה ההלניסטית. בחלקים ההרריים של הגליל העליון היה ריכוז של כפרים קטנים שנוסדו להערכת החוקרים כבר סוף התקופה הפרסית.

הגליל המערבי

לאחר פער יישובי ארוך החלה התיישבות אינטנסיבית בעמק עכו ונוסדו מחדש יישובים כפריים וערים. אבל, חלקים ניכרים בגליל המערבי היו מיושבים פיניקים.

עבה"י המזרחי

בצפון הגלעד נזכרו בספר מכבים א' 8 יישובים יהודיים בהקשר למסעו של יהודה המכבי לעבה"י.

בארץ עמון, לשעבר, שנקראה הפריאה, חיו יהודים במושבה צבאית , יחד עם יוונים ומוקדונים בפיקודו של טוביה, צאצא של אב שומרוני ואם יהודיה.

השומרון

בטריטוריה של המושבה הצבאית סמריה היה כלול פלך נרבתא, בצפון- מערב השומרון, שהיה מיושב ע"י יהודים.

שפלת החוף

באזור יפו

ב. הגורמים שהביאו לפרוץ המרד

1. מדיניות הקולוניזציה: הגירה מסיבית הלניסטית לארץ בעידוד השלטון שפגעה בהרחבת ההתיישבות היהודית בארץ

אלכסנדר מוקדון כבש את הארץ מידי הפרסים ב- 332 לפנה"ס. יורשיו של אלכסנדר מוקדון, "הדיאדוכים", הקימו ממלכות הלניסטיות בסוריה ( שושלת בית סילבקוס) ובמצרים (שושלת בית תלמי). הארץ הפכה לשדה קרב בין התלמיים לסילווקים, עד אשר התייצב המצב. התלמיים שלטו בארץ מ- 301 לפנה"ס עד 198 לפנה"ס, והסילבקים שלטו בארץ מ- 198 לפנה"ס עד 140 לפנה"ס, כאשר יהודה הפכה למדינה עצמאית.

כיבוש הארץ ע"י אלכסנדר מוקדון "היווה נקודת מפנה מכרעת בתולדות הארץ" מבחינת החדירה היוונית ועמה התרבות ההלניסטית.

מתקופת אלכסנדר מוקדון עד הקמת ממלכת החשמונאים ב- 140 לפנה"ס, ניהלו השליטים ההלניסטים מדיניות קולוניזציה והקימו כ- 30 ערי פוליס, מתוכן 20 בא"י המערבית ו- 10 בעבה"י המזרחי. הקמת הערים התאפשרה ע"י הגירה המונית בעידוד השלטון התלמי והסילבקי לארץ. ההגירה כללה יוונים מיוון, איי הים האיגיאי ואסיה הקטנה, ומוקדונים ממוקדון. השליטים לבית תלמי וסילבקוס הקימו בארץ מושבות צבאיות של יוצאי הצבא המוקדוני, וערי פוליס, שבהן הנהיגו את אורח החיים והתרבות ההלניסטית.

למרבה הצער, חסר מידע על מספר המתיישבים, אבל החוקרים מעריכים שמדובר בכמה מאות אלפים.

הפניקים שהטמיעו לתוכם פלישתים ובני קבוצות אתניות של עמי הקדם המקומיים, התפשטו כבר בתקופה הפרסית לערי החוף ולגליל המערבי. הם קלטו את התרבות ההלניסטית ועריהם היו לערי הפוליס.

הערים ההלניסטיות בארץ התחלקו ל- 3 קבוצות עיקריות: ערי חוף הים, ערי ההר במרכז הארץ וערי עבה"י .

ערי החוף-

עכו הפכה לפתולמאיס

דואר נקראה דורה או דוריס

מגדל שרשון (מאוחר יותר, קיסריה)

קרוקודילופוליס הוקמה ליד נחל התנינים

ארשף הפכה לאפולוניה

אנתדון (צפונית – מערבית לעזה )

רפיח, יפו, יבנה, אשקלון, ועזה שמרו על שמן המקורי

ערי פנים הארץ -

ארתוסה- בתל אפק

שומרון הפכה לסמריה

בית שאן לסקיתופוליס

ירושלים הפכה לפוליס- אנטיוכיה

בדרום אדוריים ומרשה

פלוטריה בקרבת טבריה (תל בית ירח).

בגליל העליון: בתל אנפה (צפון עמק החולה ), בתל דן .

(המאמר דן רק באזור א"י המערבית).

נוסף לערי הפוליס קמו מרכזי משנה, כלומר יישובים שלא היו במעמד עיר פוליס אבל אימצו את צורת הארגון ההלניסטית. עליהן נימנו:

גזר, קמוס, גפרוס (עפרון ) וקדש נפתלי שהייתה מיושבת במתיישבים פיניקים מתיוונים שהגיעו מצפון לקדש.

בניגוד למקובל ביוון, ערי הפוליס לא היו עצמאיות, אלא תלויות במלך ההלניסטי ושילמו לו מסים. בערי הפוליס היו התושבים ההלניסטים אזרחים מדרגה ראשונה והם קלטו לתוכם את העילית המתייוונת. שאר התושבים המקומיים היו אזרחים מדרגה שנייה.

לכל פוליס הייתה פריפריה חקלאית שאדמותיה חולקו לתושבים ההלניסטים. הפריפריה החקלאית הייתה כפופה לפוליס מבחינה מינהלית, כלכלית ושיפוטית. מערכת היחסים בין הנוכרים ובין האוכלוסייה הכפרית הייתה מתוחה ועויינת.

הכיבוש ההלניסטי בלם את קצב ההתיישבות של האוכלוסייה היהודית באזורים הפחות מאוכלסים. יהודה הייתה האזור בעל צפיפות האוכלוסייה הגבוה ביותר. קצב הריבוי הטבעי היהודי היה מהגבוהים באזור בשל מצוות "פרו ורבו" ומדיניות הפקעת הקרקעות לטובת ערי הפוליס הצרה את צעדיהם של היהודים ומנעה מהם מלהתיישב באזורים מחוץ ליהודה שהיו פחות מאוכלסים .

2. הפקעת הקרקעות מידי האוכלוסייה המקומית תחת הכיבוש ההלניסטי (332 לפנה"ס – 140 לפנה"ס)

השליטים ההלניסטיים העניקו לערי הפוליס, שהיו פזורות ברחבי הארץ טריטוריות רחבות- ידים ביותר. פרופ' מיכאל אבי יונה, תיאר במחקרו, את היקף הטריטוריות שהועמדו לרשות הערים ההלניסטיות:

השטחים המסונפים לערים מגדל שרשון (מאוחר יותר , קיסריה), סמריה (שומרון) וסקיתופוליס (בית שאן ) גבלו אלה באלה והפרידו בין יהודה והגליל ויצרו קשר ישיר בין הערים ההלניסטיות בעבה"י ובחוף הים התיכון.

עכו הפכה לפתולימאיס ואליה סופחו עמק עכו וחלקים מהגליל המערבי.

תל אנפה בצפון עמק החולה וגן- אנטיוכיה קיבלו שטחים בגליל העליון

לפילוטריה (בית ירח )הגליל התחתון המזרחי..

האכרים שחיו בטריטוריות המסופחות לערים ההלניסטיות, לא היו רק כפופים לערי הפוליס מבחינה מינהלית, כלכלית ושיפוטית. המתיישבים ההלניסטים בערים קיבלו נחלות בטריטוריה המסופחת והאכרים היו לאריסים או צמיתים על אדמתם לשעבר. דמי האריסות היו גבוהים מהמס על קרקע פרטית. המסים כללו מס קרקע ומס על הצאן והבקר, עפ"י מספר הראשים

אחוזות מלכותיות ושל הפקידות הבכירה

השליטים ההלניסטיים הקימו בארץ גם אחוזות מלכותיות על אדמות שהופקעו מידי אכרים עצמאיים וגם חילקו אחוזות לפקידות הבכירה:

הוקמו אחוזות בגליל,בעמק הירדן , עמק יזרעאל, עמק בית שאן, באזור עזה ועקרון- גזר.

3. ממלחמת מעמדות על רקע סוציו- כלכלי למרד דתי- לאומי

יהודה

א. המשמעות הפוליטית והסוציו- כלכלית של הפיכת ירושלים לפוליס ב- 175 לפנה"ס

המשמעות הפוליטית:

1. הוצאת פשוטי העם מהשתייכות לפוליס

ההשתייכות ל"חבר האזרחים" של הפוליס הייתה מותנית בלימוד באפיביון ובגימנסיון, בהם הכשירו את האזרחים העתידיים של הפוליס. שכר הלימוד במוסדות אלה היה גבוה וכתוצאה מכך רק העילית זכתה בחברות בפוליס.

לא כל תושבי העיר נכללו ב"חבר האזרחים" של הפוליס קיימת הערכה ש"חבר האזרחים" כלל רק כ- 3,000 מתושבי העיר בלבד.

2. ביטול האוטונומיה

לאחר כיבוש הארץ ע"י אנטיוכוס ה- 3 מידי התלמיים, העניק השליט הסילווקי את תעודת אישור הזכויות ליהודה. מעמדה האוטונומי של יהודה אושר מחדש והוכרה בזכותם של היהודים לחיות עפ"י אמונתם.

הפיכת העיר לפוליס הייתה מלווה ברפורמה חוקתית.

המשמעות הייתה ביטול האוטונומיה, כלומר, ביטול חוקי התורה כבסיס עליו מושתתים החיים, אם כי לא נאסר על יהודים לעבוד לאלוהיהם ולקיים את דתם. השלטון עבר ממועצת הזקנים לאסיפת הפוליס.

לביטול חוקי התורה כבסיס הייתה משמעות סוציו- כלכלית מרחיקת לכת. התוצאה הייתה ביטול המדיניות החברתית שתוקצבה ע"י אוצר בית המקדש:

אוצר בית המקדש היה מורכב מתרומות ומעשר שהעלה כל יהודי בארץ ובעולם. אחת הפונקציות החשובות של אוצר בית המקדש הייתה לממן את מדיניות הרווחה החברתית עפ"י חוקי התורה. הכסף נועד לעזרה לאלמנות, יתומים ושאר נזקקים וכן לשמיטת חובות בשנות שמיטה, ולקט פאה ושכחה.

ביטול מדיניות הרווחה החברתית ע"י הכוהנים המתייונים שהשתמשו בכספי המקדש כדי לשחד את אנטיוכוס אפיפנס לשם קניית הכהונה הגדולה שהבטיחה שליטתם על אוצר המקדש, הגביר את הפערים המעמדיים בתוך החברה היהודית. איכרים שאיבדו את התמיכה הכלכלית בשנת שמיטה, שקעו בחובות שעליהם הוטלה ריבית בניגוד לחוקי התורה, והביאה להשתלטות העילית המתיוונת על אדמות האיכרים והפיכתם לאריסים. פשוטי העם בירושלים שהודחו מחברות בפוליס ואיבדו את התמיכה הכלכלית באלמנות, יתומים ונזקקים הידרדרו מבחינה כלכלית.

הפסקת העליות לרגל בשל ביטול חוקי התורה כבסיס לחיים היהודיים פגעה במקורות הפרנסה של המעמדות הנמוכים שחלק ניכר מהכנסותיהם הגיע מאיכסון, ממכירת מזון בשווקים, קניית בעלי חיים להקרבת קורבנות ועוד לעולי הרגל.

3. חלקים מיהודה סופחו לפוליס: העילית המתיוונת קיבלה נחלות. איכרים ביהודה הפכו לאריסים של בעלי נחלות שחולקו ל"חבר האזרחים".

רוב האוכלוסייה היהודית ביהודה הייתה מורכבת מאכרים עצמאיים.

לאורך התקופה הפרסית נשארה רוב אדמת יהודה בבעלות איכריה.

תחת השלטון התלמי לא נעשו שינויים במצב הבעלות על הקרקע ביהודה. התלמיים לא יזמו הקמת ערים הלניסטיות עם מתיישבים יוונים ומתיוונים

מדיניות זו עמדה בניגוד לתעודת הזכויות שנתן אנטיוכוס ה- 3 וכללה הכרה בבעלות של האכרים ביהודה על אדמתם.

הפיכת ירושלים לפוליס נועדה לשרת את האינטרסים הכלכליים של העילית המתיוונת שהייתה מעוניינת השתלטות על אדמות האכרים ובפיתוח יחסי המסחר עם העולם ההלניסטי. פשוטי העם בעיר ולכפריים היה אוייב אחד:בעלי האחוזות הגדולות שהתגוררו בעיר בקביעות ומקור פרנסתם היה כפרי יהודה.

ב. האירועים שהביאו לפרוץ המרד

כיצד הפכה מלחמת מעמדות על רקע סוציו- כלכלי למרד דתי- לאומי

מפלתו של סילווקוס ה- 4 בידי רומי (190 לפנה"ס ) הכניסה אותו למצוקה כספית בשל הפיצויים שהוא חוייב לשלם לרומי. מצבו הפיננסי של יורשו אנטיכוס ה- 4 אפיפנס המשיך להיות קשה.

קשייו הפיננסיים של אפיפנס נוצלו במאבק בין המתיוונים המתונים בראשותו של יאסון למתיוונים הקיצוניים בראשותו של מנלאוס על השלטון בירושלים.

המתייונים בראשותו של מנלאוס שאפו להנות מהיתרונות הכלכליים והפוליטיים של השתייכות לפוליס ויזמו הפיכת ירושלים לפוליס.

אנטיוכוס תמך תחילה במתיוונים המתונים בראשותו של יאסון, ואח"כ העביר את תמיכתו למתיוונים הקיצוניים, בראשותו של מנלאוס, תמורת שוחד.

הפיכת ירושלים לפוליס הביאה לביטול ההסדר שקבע אנטיוכוס ה- 3, שכלל אוטונומיה מלאה ליהודים.

כמו כן, הפיכת ירושלים לפוליס הביאה להרחבת הקרע בין היישוב העירוני העשיר לכפרי העני.

צ'ריקובר שולל את התזה של ספרי המכבים, שהאירוע המרכזי לפני מרד החשמונאים היה ריב בין המתיוונים המתונים בראשות יאסון והמתיוונים הקיצוניים בראשות מנלאוס. הוא גרס שההתנגשות העיקרית הייתה בין המתייונים ותושבי ירושלים, פשוטי העם, שלא נכללו ב"חבר האזרחים", בעלי המלאכה, החנוונים, הרוכלים , שכירי היום. אליהם הצטרפו האכרים בכפרים שעליהם השתלטו בעלי האחוזות הגדולות שהתגוררו בעיר. הכהונה הנמוכה הצטרפה להמוני העם.

ב- 169 לפנה"ס, כאשר אפיפנס היה במסע צבאי במצרים פשטה שמועה שהוא נהרג. יאסון חזר מגלותו בראש צבא בן 1,000 איש והשתלט על ירושלים. מנלאוס ותומכיו נמלטו למבצר, אבל, מתנגדי המתייונים שהיו פרו- תלמיים השתלטו על העיר ויאסון ברח.

אפיפנס חזר ממצרים לאחר שאולץ לעזוב ע"י התערבות רומי הגיע לירושלים ודכא באכזריות את מרד היהודים. עפ"י המקורות הוא רצח כ- 40,000 ומכר לעבדות כ- 40,000 והחזיר את מנלאוס לתפקידו ואת המתייונים הקיצוניים לשליטה בעיר. הוא שדד את אוצרות בית המקדש.

אבל, מיד לאחר עזיבתו השתלטו המורדים מחדש על העיר ושר הצבא אפולוניוס נשלח ב – 168 לדכא את המרד. הוא התחכם ופרץ לעיר בשבת, ביודעו שהמורדים נאמנים לדתם ולא ילחמו בשבת.

לאחר כיבושה מחדש של העירביצר אפולוניוס את עיר דוד והביא חיילים נוכרים להתיישב בעיר. העיר הפכה למושבה צבאית והחיילים הנוכרים קיבלו נחלות שהוחרמו מאכרים יהודים והפכום לאריסים. כמו כן, הם הכניסו לבית המקדש את אליליהם.

למעשה, הוקמה ב- ,168/7 "מושבה צבאית" בלב ירושלים- אנטיוכיה.

כמו כן הוקמו ביהודה ערי מבצר שסביר להניח שהיו מאוכלסות בחיילים סילווקים: גזר, בית צור, ואף הם זכו לאדמות.

בהדרגה הופקעו כל אדמות יהודה:

החרמת האדמות נעשתה ב- 3 שלבים:

שלב א'- ב- 175 לאחר הפיכת ירושלים לפוליס. השלטון הסילווקי סיפח חלק מיהודה לפוליס ירושלים- אנטיוכיה והעילית המתיוונת קיבלה אחוזות באדמות שהופקעו מידי אכרים יהודים.

שלב ב' – בעקבות מסע העונשין של אפולוניוס ב- 168/7, השלטון הפקיע חלק נוסף מאדמות יהודה והפכן לאדמות הכתר. האיכרים הפכו לאריסי הכתר.

שלב ג' – בעקבות הקמת מושבה צבאית בירושלים ב- 167 הוחרמו אדמות נוספות וחולקו נחלות לחיילים הנוכרים.

לדעת צ'ריקובר חילול בית המקדש, הפיכת ירושלים למושבה צבאית , והחרמת האדמות למען החיילים היו מלווים בגזירות דתיות, הם שהביאו למרד החשמונאי. המרד ב- 169/8 הביא לגזירות ומרד החשמונאים ב- 167 הפך למרד דתי- לאומי.

החלטת אפיפנס לגזור גזירות נגד הדת היהודית נבעה מכך שמלחמות האזרחים פורשו על ידו כמרידות נגד שלטונו. הוא הגיע למסקנה שהמוטיבציה למרידות מקורה באופיה של הדת היהודית והחליט לגזור את גזירות הדת על יהודי הארץ.

הגזירות לא חלו על היהודים בחלקים אחרים של ממלכתו.

גזירות הדת נאכפו בקפדנות ע"י הצבא הסילווקי וכללו פעולות עונשין, הוצאות להורג ומכירה לעבדות של היהודים שסרבו לחדול מלקיים את מצוות דתם הביא כללו הוצאות להורג.

4. מעמסת המסים על הכפריים

תחת השלטון התלמי שילמו היהודים את המסים הבאים:

מס גולגולת

מס הכלילה – מתנות לשליט. מס זה היה כבד. על פיו חויבו הנתינים לתת מתנות לשליט ולמשפחתו באירועים חגיגיים בחייהם.

מס מלח – המלח היה מונופול מלכותי וכל נתין חוייב לקנות כמות מסויימת.

מונופול על מכירת אפרסמון ואספלט.

תחת השלטון הסילווקי שילמו היהודים את המסים הבאים:

מס המקדש שהיה מס קולקטיבי

הכהן הגדול עמד בראש האוטונומיה של יהודה ויהודה חוייבה במס קולקטיבי שהכהן הגדול היה אחראי על גבייתו. מס זה נקבע באדיקט של אנטיוכוס ה- 3 שהעניק ליהודים אוטונומיה. מפלתו של סילווקוס ה- 4 בידי רומי הכניסה אותו ואת יורשו אנטיוכוס אפיפנס, למצוקה כספית בשל הפיצויים שהוא חוייב לשלם לרומי. מצבו הפיננסי של השליט הסילווקי נוצל ע"י יאסון ואח"כ מנלאוס, שנאבקו בירושלים על משרת הכהונה הגדולה, כדי להציע הגדלת התשלום הקולקטיבי של האוטונומיה היהודית . עיקר המעמסה על תשלום המסים המוגדלים הוטלה על המעמדות הנמוכים.

מס הקרקע

מס הקרקע הוטל על התושבים נוסף על המס הקולקטיבי בעקבות מסע העונשין של אנטיוכוס אפיפנס ב- 169/8, כעונש המרד.

מסי אריסות

האכרים שאדמותיהם הופקעו שילמו מסי האריסות לבעלי האדמות, שחלקם היו עשירי ירושלים, חלקם היו אדמות הכתר וחלקם חולקו לחיילים הנוכרים שהובאו לירושלים ב- 168/7 לפנה"ס. האריסים חוייבו לשלם 1/3 מהיבול החקלאי ומחצית מיבול עצי הפרי.

נוסף על המסים ששילמו תושבי יהודה לשלטון הזר, הם שילמו מעשר לבית המקדש.

המעמסה העיקרית של המסים הוטלה על האיכרים שכרעו תחת כובד העול.

לסיכום

האוכלוסייה הכפרית שהתגוררה בטריטוריות המסופחות לערים ההלניסטיות לא ראתה בעין יפה את הידרדרות מעמדה, ממעמד של איכרים חופשיים לאריסים על אדמתם. למעשה, נוצר ניגוד מעמדי בין אזרחי הפוליס לאיכרים שחיו תחת שלטונם. האויב העיקרי להסדר זה הייתה האוכלוסייה הכפרית שהחלה להתנער מהלם הכיבוש וניסתה למוטט סדר זה.

היהודים ביהודה הרימו את נס המרד נגד השליט הסילווקי אנטיוכוס אפיפנס, והשאר תמכו במרד.

המרד החל מסיבות סוציו- כלכליות והפך למרד דתי – לאומי בעקבות גזירות הדת. החשמונאים היו מונחים לא רק על ידי שיקולים מדיניים ודתיים- לאומיים אלא גם משיקולים כלכליים .

תגובות

שורשי מרד החשמונאים

נהנתי לקרוא מאמר מעניין זה, שתי נקודות למחשבה 1.המצב הדמוגרפי כפי שכותבת המחברת שנוי במחלוקת. אני מציע לקוראים לקרו את מחקריו שח פרופסור אוריאל רפפורט מחקרים הסותרים את ניתוח המחברת 2. תמוה שדווקא היסטוריונית לוקחת נתון בספר עזרא על42000 גולים שחזרו מבבל. כורש- כחלק ממדיניות כוללת- התיר ליהודים אטונומיה דתית ןחידוש הפולחן. נקודה. המושג שיבת ציון הוא פיקציה. מלבד ספר עזרא הוא לא מוזכר בשום מקום כי פשוט הוא לא קרה. כיום לימודי העת העתיקה משולבים בלימודי ארכיאולוגיה. הערכה שמבבל חזרו ליהודה משהו בין 500 ל1500 או אלפיים איש בלבד.לפני החורבן נמנו סביב ירושלים 172 אתרי יישוב בשטח של מאה דונם. אחרי החורבן בתקופה הפרסית-כאילו אחרי שיבת ציון המדומיינת-נמנו 28 אתרי יישוב בלבד על שטח של 22 דונם בלבד. האוכלוסייה שהייתה הורכבה מהיהודאים שלא גלו ממתגיירים מכמה מאות החוזרים מבבל ומהשומרונים שבקרוב ייוצר קרע בינהם לבין היהודים

לכותב בעיה בהנת המקרא או סילוף מכוון- באשר להתייחסות למספר השבים

מיד לאחר הבאת המספר מס' עזרא הכותבת הביאה נתונים אחרים להערכת גודל האוכלוסייה.

גיורא לא שמע על הצהרת כורש עליה יש דיווח לא מהמקרא, למשל.

עד שמר גיורא לא יזדהה לא אגיב על הערותיו. האג'נדה הפוליטית מעוורת עיני הכותב. שיבת ציון היא לא נושא המאמר.

העובדות ההיסטוריות על הצהרת כורש. מוקדש לסלפי ההיסטוריה

כורש מלך פרס היה צאצא של מלכי פרס ומדי, ושלט מ- 560 עד 530 לפנה"ס. הוא הקים בשנות שלטונו אימפריה אדירה שהשתרעה מהודו עד מצרים. לאחר שהגיע בכיבושיו עד הודו, הוא פנה לכיוון הקשת הפוריה. ב- 539 לפנה"ס נכבשה ממלכת בבל ולאחר מכן סוריה, פיניקיה, ארץ ישראל ומצרים. מדיניותו של כורש כלפי העמים הנכבשים הייתה מדיניות של סובלנות ופיוס. הוא דגל במתן חופש דתי לעמים הנכבשים כדי לזכות באהדת מעמד הכוהנים שהיה בעל השפעה על העמים, ובאהדת העמים. כמו כן, הוא דגל בהענקת אוטונומיה מינהלית לעמים הנכבשים בפיקוח השלטון הפרסי. מדיניותו הייתה מבוססת על התפיסה שהייתה מקובלת באותם ימים שבכל ארץ שולט האל של הקבוצה האתנית, בעלת הארץ, וחידוש החיים הדתיים יביא את האל המקומי ומאמיניו לתמוך בשלטון הפרסי. בהתאם למדיניות זו, הוא התיר, לאחר כיבוש בבל, לבבלים לעבוד לאליהם וזכה לכינוי "בחירו של האל מרדוך", מפי כוהני הדת הבבלים. התפישה הדתית והמדיניות כלפי העמים הנכבשים נוסחה, לראשונה, לאחר כיבוש בבל ב"גליל כורש". הגליל התגלה ב- 1878 בחפירות שנעשו בבבל. הגליל לא נשתמר בשלמותו, אבל, ניתן לקרוא בברור את המסר של כורש. הגליל נמצא במוזיאון הבריטי ועותק ממנו נמצא בבנין האו"ם בניו יורק. "גליל כורש" נחשב להכרזה העתיקה ביותר על זכויות אדם, ולכן, ב- 1971 פרסם האו"ם תרגום של ההכרזה הכלולה בגליל בכל השפות הרשמיות של האו"ם. הקטע המעניק לכורש מלך פרס, בצדק, את התואר של השליט הראשון בעולם שנתן הכרזת על זכויות אדם הוא: "כעת, לאחר ששמתי על ראשי את הכתר של ממלכות אירן, בבל והעמים מארבע כנפות הארץ, בזכות MAZDA , אני מצהיר שאני אכבד את המסורות, המנהגים והדתות של כל העמים באימפריה שלי ולעולם לא אתן למושלים שלי ולכפופים להם להתנשא עליהם או לפגוע בכבודם כל עוד אני חי. ...אני לא אכפה את שלטוני על אומה כלשהי. כל עם חופשי לקבל את מרותי או לדחותה. לעולם לא אפנה למלחמה כדי לשלוט. כל עוד אני מלך אירן , בבל והעמים בארבע כנפות הארץ, לעולם לא אתן למישהו לדכא אחרים ואם הדבר יקרה, אשלול מהמדכא את זכויותיו ואעניש אותו". "...וכל עוד אני השליט, לעולם לא אתן למישהו להשתלט על רכוש ואדמות של אחרים בכוח או ללא פיצוי.כל עוד אני חי, אמנע שימוש בעבודות כפיה ללא תשלום." "... אני אוסר עבדות והמושלים שלי והכפופים להם חייבים לאסור סחר עבדים בתחומי שלטונם. מסורות כאלה יש לחסל בכל העולם." יחסו ליהודים לא היה יוצא דופן. הכרזתו לגבי היהודים נוסחה עפ"י המודל של "גליל כורש". בקריאה לגולי יהודה בבבל לחזור לירושלים אשר ביהודה הכיר, למעשה, כורש בזיקה ההיסטורית של היהודים לארץ ובהיות אלוהי ישראל האל הטריטוריאלי של הארץ. אך קיימת השערה שלכורש היה מניע נוסף, כאשר קרא לגולי יהודה בבבל לחזור לארצם. כורש תיכנן לכבוש את מצרים ולכן קרא לגולי יהודה בבבל לחזור לארצם כדי להבטיח עורף אוהד בעת מסעו למצרים. מצרים נכבשה ב- 525 לפנה"ס ע"י יורשו. הכרזת כורש ליהודים ניתנה ב- 538 לפנה"ס, בשנה הראשונה לשלטונו של כורש כמלך בבל. הנוסח העברי של הכרזת כורש מצוטט בספר עזרא א', ב'- ד': "כה אמר כרש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי מכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלוהי ישראל הוא האלוהיםאשר בירושלים. וכל הנשאר מכל המקומות אשר הוא גר שם ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית האלוהים אשר בירושלים". בארכיון בעיר אחמתא נמצא ה"זכרונה", כתב הזיכרון, הכתוב בארמית, שפורסם ב- 538 לפנה"ס, היא השנה הראשונה לשלטונו של כורש כמלך בבל. ה"זכרונה" השתמר בתרגומו העברי בספר עזרא ו', ג'- (בדבה"י ב', ל"ו, כ"ב – כ"ג השתמר נוסח עברי מקוצר) : "בשנת אחת לכורש המלך, כורש המלך נתן צו על בית האלוהים בירושלים: הבית ייבנה. מקום שזובחים בו זבחים ויסודותיו יהיו חזקים. גובהו 60 אמה, רוחבו 60 אמה. קירות הבית יהיו עשויים 3 שורות של אבן גלל ושורת עץ אחת, וההוצאה זהב וכסף אשר הוציא נבוכדנאצר מן ההיכל שבירושלים לבבל, יושבו, והכל יובא להיכל שבירושלים, למקומו". בספר חגי ב', י"ח מצוין שביום העשרים וארבעה לתשיעי, כלומר לחודש כסלו, הונחו היסודות לבית המקדש השני. השנה הייתה 512 לפנה"ס, כ- 17 שנים לאחר הכרזת כורש והגל הראשון של עולי בבל שחזרו לירושלים. העיכובים בהתחלת הבנייה נבעו מהמצב הכלכלי של העולים, מהתנכלויות של השומרונים ומהקשיים שהערימה הביורוקרטיה הפרסית שצריכה הייתה לממן את בניית המקדש. המושל הפרסי, הפחה, שמקום מושבו היה בשומרון לא היה מעוניין, כנראה, בשיקומה של ירושלים והפיכתה למרכז דתי ומינהלי שיתחרה בעיר שומרון, והביא להפסקת העבודה. בניית המקדש התחדשה בימי המלך דריוש.תתני, הפחה של עבר הירדן בדק את זכותם של היהודים לבנות את מקדשם. לאחר שהוא גילה בארכיון באחמתא את המסמך המקורי הוא נתן הוראה לסיים את בניית המקדש ואף העביר לרשות היהודים את האוצר הדרוש למימון הבנייה. בניית המקדש הסתיימה ב- 515 לפנה"ס, ולאות הוקרה למלך דריוש שאיפשר את השלמת הבנייה, ועפ"י בקשתו, הונהג מנהג קבוע של הקרבת קורבנות

מה הקשר לזנד?

מסקנתה של רבקה על סיבות המרד בחשמונאיםועל הרקע סוציו-כלכלי שקדם לו מוכרת כבר מספרו של א. צריקובר בספרו יהודים בעולם היווני-רומי שם ניתח והסביר ציטוט מלחמת החסידים במתיוונים לא הייתה רק מלחמה אידיאולוגית לשמירת המיצוות אלא גם מלחמת הקיום של מעמד שלם. סוף ציטוט. כלומר צריקובר מסביר שגזירות אנטיוכוס נועדו לדכא את האידיאולוגיה של המרד נגד הסלוקים שקדם לגזירות .אבל בסדר. הבעייה מתעוררת כאשר מתברר שמחקר נשען על יסןדות רעועים. למשל גירסת רבקה לגבי שיבת ציון צריך ראשית לערוך הפרדה בין נושאי הלימוד בחוג להיסטוריה לבין הנושאים בחוג לתנך. בחוג להיסטוריה בוחנים הנושא לפי מספר פארמטרים 1 מדיניות כוללת של הממשל הפרסי. מסתבר שהוא עודד אטונומיה דתית לכל עמי האמפריה בעיקר טיפוח מעמד כהנים שיהיה תלוי בו.הפרסים לא מתעסקים בהזזת עמים ממקום למקום. 2. שבי ציון מוזכרים בספר עזרא יש רשימת עולים בעזרא ב ובנחמיה ז. אבל בספרי חגי וזכריה=בני אותו זמן- שיבת ציון לא מוזכרת. 3 הנקודה המכרעת היא שהממצא הארכיאלוגי תומך דווקא בחגי וזכריה הארכיאולוגיה מבהירה לנו שהתקופה הפרסית היא תקופת שיקום איטית. אין תרבותחומרית עשירה. אין שום סימן לגאות דמוגרפית למשל מסביב לירושלים נמנו לפני החורבן 172 אתרי יישוב. בתקופה הפרסית נמנו 28 אתרים בלבד. אין זכר לאפקט שיבת ציון. יתרה מכך מתברר שבתקופה הפרסית ירושלים הייתה מרכז פולחני בלבד חסר חשיבות אחרת. המרכז האדמינסטרטיבי היה במצפה וללאחר מכך- ובעיקר ברמת-רחל ששימשה למשה בירת הפחווה. כאשר בוחנים קרמיקה מבנים הכל דל עלוב לעומת הממצאים שלפני התקופה הפרסית.היוצא מן הכלל הוא הגן המקסים שנטע ברמת רחל. כלומר כל האינדיקציות שוללות אתסיפור שיבת ציון. אגב ממולץ למתעניינים לסייר באתר הארכיאולוגי המדהים ברמת רחל וללמוד שם על התקופה הפרסית. מבחינה היסטורית נלמד שירושלים הופכת לדומיננטית רק בתקופה החשמונאית.אם באמת הייתה שיבת ציון היינו רואים עדויות ארכיאולוגיות לכך. מה שאנו רואים הוא שהחיים בפחווה התנהלו בתחום הכפרי של יהודה בין בית צור לחבל בנימין שהמשיך להתקיים כמעט בלי שינוי יש עוד רבות לכתוב על תקופה זאת. אני ממליץ למתעניינים שלא יכולים לחזור ללמוד לפחות את הספר ירושלים בין חורבן להתחדשות יהודה תחת שלטון בבל. ספר שמעניק רקע מצויין לכל הנושא. מה הקשר לזנד? שאלה טובה. כדאי לשאול את רבקה ,.

נושא המאמר אינו שיבת ציון-

גיורא נטפל לנושא שולי כדי לנגח. המאמר אינו דן בשיבת ציון אלא בדרך אגב. זוהי שיטת ניגוח ידועה אצל האנטי- ציונים. הם נטפלים לנושא שהם מעוניינים לדון בו. אם הכותב מתיימר לא לדעת מהו הקשר לזנד - הוא מתחמק.

הכחשת קיומו של עם יהודי= שווה הכחשת השואה = הפרוטוקולים של זקני

מהרסייך ומחריביך - נבוז להם ונוקיע אותם

הביבליוגרפיה של המאמר הופיעה במאמר קודם על התק' ההלניסטית

מאמר זה הוא מתוך המאמר המקיף על התקופה ההלניסטית בארץ. ניתן למצוא את כל הביביוגרפיה באותו מאמר - כאן רק מספר מראי מקום בהקשר לתזה של צ'ריקובר שהובאה במאמר. הפרק המלא עם איזכור כל החוקרים מופיע במאמר על התקופה ההלניסטית. Bar – Kochva, Bezalel, "Was a Seleucid Military Settlement in Jerusalem," in Bezalel Bar- Kochva, Judeas Maccabaus, 1989, pp. 438 – 444. עמ' 266 . Bickermann, Elias J, Institutions des Seleucids, 1938, p.110, note.6 Jones, A.H.M, The Greek City, 1940. Mittwoch, A, "Tribute and Land –Tax in Seleucud Judea," Biblica, Vol.35, 1955, pp.352- 361. Rostovtzeff, Michael,Social and Economic History of the Hellenistic World, 1941, pp.466 – 467. אבי יונה, מיכאל, היסטוריה גיאוגרפית של א"י, 1962, עמ' 41 . רפפורט, אוריאל, " הערים ההלניסטיות", הערה 25 , עמ' 266 צ'ריקובר, אביגדור, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, 1973 , עמ' 71 – 94 שטרן, מנחם, "ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית (332 – 160 לפנה"ס ", קובץ, ההיסטוריה של א"י :התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים, בעריכת מנחם שטרן, 1981, עמ' 21- 23 , 51 - 54, 67,65 , 73 , 102 – 104, 130 – 164.

אדמת טרשים והר קירח

התגובות שאני מקבל מפתיעות אותי .אלפי תלמידים למדו בשנים האחרונות באוניברסיטת תל-אביב כולם נבחנו ונבחנים על אותם נושאים חלקם ימניים בדיעותיהם חלקם שמאלנים יש בהם אוהדי מכבי יש אוהדי הפועל והכרתי גם אוהד ביתר ירושלים.. אז מה? כולם שותפים לקונספט שהיסטוריה לומדים במשולב עם ארכיאולוגיה כאשר הלימוד דומה להרכבת פאזל בוחנים מציאות גיאו-פוליטית בזמן נתון בודקים עדויות ממקורות זרים קוראים בתנך ועוסקים המון בארכיאולוגיה ואז מרכיבים תובנות.לא המצאתי דבר.אני מציע שוב לכל המתעניינים באמת בנושא לחפש את מחקריהם המעניינים של החוקרים הבאים נדב נאמן ישראל פינקלשטיין תחילת ישראל הקדום. לכל הבורים המדברים על אנטי ציונות סוף סוף חוקרים המוכיחים את האוטנטיות של עם ישראל את הקשר לארץ ואת העובדה שעם ישראל הוא אוטוכטוני. 2. עודד ליפשיץ המיטיב לתאר כיצד הרוב הגדול של היהודאים לא הוגלה נשאר ושמר על המשכיות היישוב בארץ. שלושת החוקרים אלה הם ארכיאולוגים והיסטוריונים שמלמדים מדוע שבי ציון היו קבוצה של בין אלף לאלפיים איש בלבד 3.אוריאל רפפורט המלמד כיצד גרעין יהדי קטן הצליח לייהד עמים זרים יושבי הארץ ןלהבטיח בסיס יציב וחזק לקיום העם אפשר להוסיף גם את אשר פרידמן על היוצרות היהדות האשכנזית בצפון ומרכז אירופה תהליך שהיה מלווה מדי פעם גם בהתייהדות של עובדיהם הגויים-דבר מקובל באותם זמנים ואולי גם-נראה לי שיש אנשים שלא ברור להם מיהו ציוני ומי לא- אם יש עוד קורס של פרופסור דני גוטויין בנושא מארץ חלב ודבש לארץ של אדמת טרשים והר קירח מילותיו של טשרניחובסקי. לסיום אני מכבד את כתיבתה של רבקה ולכן אני טורח להגיב על חלק ממאמריה. כתיבתה מעניינת מקצועית ומאתגרת. לכולכם שלום ורק בריאות .

החוג להיסטוריה כללית באוני. ת"א נשלט ע"י קומוניסטים אנטי- ציונים

פרופ' גדי - שכחתי את שם משפחתו גדל במשפחה קומוניסטית. הוא ראש החוג או ראש החוג לשעבר.שלמה זנד הוא בעל דעות קומוניסטיות. שניהם אנטי- ציונים. אנטי- ציונים השתלטו על האקדמיה במספר חוגים במספר אוניברסיטאות והם מנצלים את החופש האקדמי כדי לקדם אג'נדה פוליטית. זה קורה גם באוני. בן גוריון בחוגים מסויימים. הכותב הוא דמגוג ומיתמם.

שמו של גדי הוא אלגזי. סטודנטים באוני. בן גוריון התלוננו על חומר

לפני זמן לא רב קראתי שסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון התלוננו שבחוג שלהם מלמדים רק תזה אחת ויש אג'נדה פוליטית ואח"כ הם נאלצים להיבחן על כך. אינני זוכרת באיזה חוג זה היה.

מגוחך לשמוע טיעונים מה"פמיליה"

הרי החבורה בתל אביב היא העלת אגנדה פוליטית וערכית ברורה ואחידה. הם מגבים אחד את השני ומפתחים תזות הנשענות זה על זה וחוזר חלילה מבלי להתחשב ממש בעובדות האוביקטביות. ברצונם ישתמשו בעובדה וברצונם יתעלמו ממנה...

מסרב להזדהות. סובל מאי הבנת הנקרא או סילוף העובדות

אין בדעתי להתווכח עם מי שאינו מזדהה. חוסר הגינות וחוסר יושר מינימלי. תכתוב לאתר פלסטיני לא לאתר של עם ישראל הכחשת קיומו של עם - אנטישמיות. הכותבת כך צודקת

זאת הכלכלה טפש

כמו תמיד הסיבה האמיתית היא הכלכלה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק