אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אחר כך הייתי בראשית - שירים / ברכה רוזנפלד


אחר כך הייתי בראשית - שירים / ברכה רוזנפלד

אחר כך הייתי בראשית - שירים / ברכה רוזנפלד. הוצאת ספרא. הוצאות ס פ ר א , איגוד כללי של סופרים בישראל / זוכה פרס אס"י. (איגוד הסופרים הכללי) לשנת 2009

קובץ שיריה החדש והרביעי של המשוררת ברכה רוזנפלד, האישי והחושפני ביותר, הוא מסמך מטלטל המכניס את הקורא לתוך העולם הכאוטי של מחלה

"שחוששים להגות את שמה", כדברי המשוררת,  בשירה "לא, זה לא שלי"( עמ' 21) , שכל אחד מן הקוראים, בסתר ליבו,  שותף לה.

הקורא עושה עם הדוברת צעד אחר צעד, אל תוך  מה שניתן להגדיר "מסע אל תוך הגיהינום וחזרה", שבו אבדן רחמה, המסרס אותה מנשיותה, ומטיל בה מום, כדבריה, בעטיים  כבר לא תרד לגן  (ארמז לשולמית המקראית שירדה לחפש את אהובה), ומשול לחורבן בית ראשון וחרבן בית שני. (עמ' 39) ובכל זאת, מתוך הסירוס, ומתוך ייסורי "מערת בטנה המרוקנת" היא יולדת את קולה הייחודי, הנקי, הצלול (עמ' 43) (שעל פי אפלטון מעמדה גבוה יותר מאשר הולדת צאצא בשר ודם, ומבחינה זו, הריהי נוגעת ומתעטפת בנצח,  ולא כדבריה "לא אהיה איתם באבלם" בסיפא של השיר "בני" עמ' 39 שכבר הוזכר. נהפוך הוא, מתוך האין,  היא יולדת את קולה ונולדת מחדש "אחר כך הייתי בראשית." הנושא גם את שם הספר.

הקורא העושה עם המשוררת את האודיסיאה שלה, יוצא  ממנה מחוזק,  מכוח  המבט האירוני שהיא עוטפת בו את המצבים הקשים ביותר, כמו גם מכוח השפה והמילים, שבכישרונה הרב מצליחה ליצור כעולם וירטואלי חלופי, לצד העולם הממשי, ולמזג ביניהם, כפי שג'ויס גרס,  באומרו  שביכולתה של המילה לבנות עולם חלופי כדי להתגבר על חוויות שאין האדם יכול להכיל.

ברכה אמנם מודעת לעובדה שבכוחה של המילה להעניק סעד נפשי בלבד, ואין היא יכולה לרפא ריפוי של ממש. ולמרות זאת היא מנסה להרחיק את המוות באמצעות הפרחת עורבים לבנים, אותם היא תאכיל בפרורי פסוקים, שינשרו משיערה.  אולם היא, כמעשה בראשית, איננה מבקשת לעשות יש מאין, נהפוך הוא, היא רוצה לשמוע תחילה את הדי הספרים הישנים, המסמלים, כמו יין ישן נושן,  ערכיות, מהות ואיכות.  עם תשתית כזו, תוכל, גם תוכל, להתחבר מחדש לבראשית הקולקטיבית ולבראשית שלה, ומשם להמריא.  

ומן הצד השני, במבט מפוכח כותבת שרק בכוחה שלה, כאדון לגורלה ובתשוקתה האדירה לחיים, שהוא גם מגדלור הקורא לה אל החוף, היכולת לנתב את ספינתה לחוף מבטחים "כי ראשי הוא הקברניט/ וצוות מלחיו הם אברי גופי." (מתוך "מיטה" עמ' 10) וכאן נוצר פרדוקס על פרדוקס – מן הצד האחד היא הקברניט והאדון הממשי והארצי לגורלה, ומן הצד השני היא כותבת

שבמסעה אל המילה, היא  "תרכב על פילים לבנים" (ואין הכוונה לפיל הלבן,

במשמעותו המוכרת כפרויקט שהושקע בו לשווא) אלא בהקשרו עם אטלנטיס,

שפיליו היו חלק מנופו, שם היא  תקים  את רפובליקת המשוררים, והשירים הם אלה שיאפשרו את בואו של המשיח. אטלנטיס,  שכידוע מאות חוקרים ניסו למצאה אחרי שאפלטון תיארה בצורה כה מפורטת – נחלות גנים ומים, טבעות טבעות, מוקפת מכל איבריה, מפני כל צר ואויב, ורק לא מן האויב הפנימי, הא-מוסרי  שבסופו של דבר הביא לחורבנה ולשקיעתה. (האם במצולות המים כתוצאה ממבול? שגם מיתוסים של עמים אחרים נקשרים לו, האם כתוצאה מרעידות אדמה, שפקדו אימפריות בעת העתיקה והחריבום? האם בכלל?)   אריסטו תלמידו, הטיל ספק בקיומה, אולם זו הציתה את הדמיון, ומאז, מאות רבות של חוקרים משקיעים מאמצים לאיתור היבשת האבודה, הנושאת את המסתורין הגדול ביותר בהיסטוריה.

אפילו הומרוס ב"אודיסיאה" שלו על מסעו האינסופי של אודיסיאוס, מפגיש אותו עם מקום שהוא המודל המדויק של תיאור אפלטון את אטלנטיס.     

 הפילים, כאמור, המוזכרים כמאכלסים את אטלנטיס, על פי אפלטון,  מקבלים ביצירתה של ברכה העצמה, מכוח הלובן שהיא מעניקה להם, המסמל  את הטוהר, ובעצם את אטלנטיס בראשית תפארתה.  והם אלו הנושאים על גבם את המבשרת ואת בשורת הגאולה גם יחד, לכינונה מחדש של הציוויליזציה האוטופית שחרבה, וזאת באמצעות  גאולת השפה שנשתכחה (בניגוד לשפה העברית ששימרה את העם היהודי מפני כיליונו כעם)

היא אינה הולכת על הרובד הראשוני, הבסיסי, כפי שדונלי גרס, ששם הומצאה "האלפא ביתא" כמו גם יתר האמנויות, אלא ישר אל השפה בדרגתה הגבוהה ביותר, האצילית ביותר, האלוהית אם תרצו – השירה.   בדומה לשירתה של בירגיט, אלת השירה האירית, שלחשי שירתה היו הכוח המרפא.

(ראה "השלם ושברו", לרות נצר, מיתוס, ספרות, שירה, עמ' 407)

באטלנטיס מבקשת המשוררת להקים את  "רפובליקת המשוררים," אולם הקונוטציה העולה ממנו היא ל"רפובליקת הבננות", היוצרת את האירוניה החריפה, ומבטלת מניה וביה, רעיון זה. חיזוק לכך מתקבל משתי השורות החותמות את השיר המסתיים ללא נקודה "השירים יקראו למשיח/ הוא לא יסרב להגיע" (עמ' 11). אם לגואל הזה תמתין אטלנטיס, הרי שתמתין עד בוש.

 האירוניה בשיר זה מופנית לאלה העוסקים במלאכת השיר, וסבורים שכוחה של שירתם לגאול את העולם, ולא מעט כלפי עצמה, כמי שנמנית עליהם – אז אם בתחילה סברנו שכוונת המשוררת להביע את כוחה של המילה לחלץ את האדם

מייוון המצוקה, הרי שהסיפא שלו הופך את הקערה על פיה.  

דבר המקבל חיזוק גם בשיר "לפני הניתוח, בקשה" בעמוד 24 אותו היא חותמת בשורות "אני מאמינה בכוחן של המלים לפזר את הפחדים / ובכוחות הריפוי / שלי."

למילה כוח גואל ומציל, לתפיסתה, רק כשזו באה מידיו של הבורא או שלוחיו, "כוכב שביט חלף/ רשם את אותיות שמך על שמי/ קידש את הלבנה/ אחר כך הסתיר." ("ציפה בחלום של מורפין" עמ' 32).

אמנם "קידוש הלבנה" היא ברכה הבאה להגן על המברך "כשם שאני רוקד נגדך ואיני נוגע בך – כך לא יוכלו כל אויבי לגעת בי." אולם מאחר שכאן אין מדובר בברכה הבאה מפיו של אדם לקב"ה, אלא מפיו של יציר שמימי לאדם, ניתן להניח שגם אפשרי היפוך היוצרות, וההגנה באה מעם המברך לברוכיו.  ברשמו את אותיות שמו של האהוב הנחשק (אודותיו היא מדברת בשיר) על שמה, הוא בעצם ממזגם מיזוג טוטאלי ומברכם ברכה שלמה, ובכך משלים את "כתב תנועת הגוף" שמזגם תמיד, ואת "תוואי התשוקה בגופו" , אותם היא מחפשת הזוית מורפין.  אולם  אבוי, "אלה לא היו ידי / וזה לא היה גופך/ אלא/ המדורה שבפנים / העיוורת."  לעזרתה נחלץ אז כוכב שביט ומעניק להם את המיזוג מחדש. "אחר כך הסתיר" אין הכוונה להסתר פנים, אלא להסתרת המיזוג מעינא בישא.

את כוח הארוס, כוח החיים, כאנטיתזה ל"מסך הפלדה היורד", ארמז לגיליוטינה,   על חצי חשכת הלילה, הבוהקת כמראה, ומשקפת את דמותה – מול המוניטור שהקו הזוהר שלו (בדומה למטוטלת אורלוגין) מרצדת " על צג החיים והמוות" ("מוניטור" עמ' 33)  – מבטא,  לבד מן המצב הקונקרטי המיידי, את החיים, ואת החלוף, כפי שאף מופיע בשירים "זמן" בעמ' 58,

ובשירים בעמודים 60 (ללא שם) ו-61 "זמן נחבא" – שיר אירוני מר ונוקב,  שגם בו יש כדי לגעת בכל אחד מאתנו.

ועוד על הארוס כמקור חיים אנו מוצאים בשירה "עשה אתי אהבה" בעמוד 55,

ששם היא מבקשת מאהובה, למרות מצבה הקשה, וגופה הכבד, "לחבר לה מחדש את הגוף לנשמה באמצעות האביונה," המסמלת את כוח החיות. 

ובשיר "אני רוצה להרחיק מכאן" בעמוד 12, היא מבקשת להיות "אשת יערות

ירקרקה/ שניחוחות של תאווה עולים ממנה" ארמז לשירה של יונה וולך

"אני אהיה האיד שלך.../ ... /  אגלה לך מסודות הבריאה .../ אני אהיה המעמקים שלך/  בת יער שמלמדת אילם לדבר ("תת הכרה נפתחת כמניפה" עמ' 188 ) (ראה  "השלם ושברו" לרות נצר עמ' 408).

במתן ביטוי אקסטאטי לכמיהתה, בשירה המהווה שיכרון חושים של צליל, צבע וטעם, ממשיכה המשוררת, ואומרת שמכוח הארוס והחיות שבה, מושפע העולם הסובב אותה, "העיינות שרות לה/   האופק מתפרע/...כשאלוהי ההווה הנצחי משתרע על כל העידנים / ומשק אביבי של כנפי צפרים שיכורות טופח על עורה" הדוברת חשה אינטראקציה  מוחלטת עם הטבע,  שכן הארוס המחולל שבה, הוא הנותן והמקבל, המשפיע והמושפע, המפעים והמופעם, וכשהעולם הסובב, מזדהה הזדהות מוחלטת עם כוח החיות המתעורר בה,  נוצרת עבורה הפלטפורמה ממנה תוכל להבריא.  

בשירה זה יש כמובן ארמז לשבע עשרה עיינות המים שהקב"ה נתן לבני ישראל בהוציאו אותם מארץ מצרים, לאחר הניסיון שהעמידם בו במי מררה. עיינות, "שמכוח ברכתו של האל "כי אני ה' רופאך..." יעניקו לה רפואה שלמה.

 שירים רבים בנויים על פרדוקסים, כמו השיר "הרדמה בסיכון גבוה בעמ' 25) , בו היא תוהה באירוניה, מה עשתה הנשמה כשהיא עצמה הורדמה, אולי  פרשה להטביע יגונה בממשות  האתרית,  אולי ריחפה כרוחו של אלוקים על פני המים והתהום (התהום כארמז ל "תהום יסובבני" מהמקרא, המסמל מצב של פחד נורא מהעדר יכולת להיחלץ ממצב מאיים. ואולי חיכתה הנשמה בתשוקה אדירה להתאחד שוב עם גופה,  אולי לקחה לעצמה פסק זמן להתגלגל כאוות נפשה, כדי ללמדה, בבוא העת את סוד הגלגולים, ואולי "ואולי נשארה במקומה / כהשערה / שאין להפריכה."

שאלה המתכתבת עם היגד אחר בשיר "אני רוצה להרחיק מכאן בעמוד 12, שבו היא אומרת:  "אני רוצה להפריח עורבים לבנים" שבאה כאנטי תזה לעקרונות הבאים לאשש את ההנחה (שאין להפריכה) שכל העורבים שחורים. ובכך פותחת צוהר לדיון מחודש ואירוני.

השיר הקשה והאקזיסטנציאלי "המתנה לתוצאות הבדיקה", שאני, בקראי רק את כותרתו, סמר שיערי, והביטוי הציורי הקשה,  שהיא מעניקה לו בהמשך, רק  מחזק ומעצים את חווית האימה.  המשוררת מתארת עצמה כמי שמצוי על הגרדום, והחבל מתנודד מעליה.  חבל עליו תלוי פסק הדין, שאין היא יודעת את מהותו, אבל אין לה גם היכולת לעשות דבר נגדו. שיר המזכיר במידה לא מעטה את סיפורי קפקא.

הביטוי שהיא נותנת בשיר הוא ביטוי של ערכאה עליונה פוסקת,  גזר דין וגרדום, אולם נעדר בית משפט, חבר מושבעים או שופטים, ונעדר אפילו חקירת הנאשם. כאילו היא, הנשפטת,  נטולת כל זכות להביע עמדה.

שירי אהבה יפהפיים יש בקובץ, כמו השיר "כשאתה מעסה את כפות רגלי"

בעמ' 38. כמה כוח מעניק אקט פשוט ומכמיר לב זה למושא האהבה, עד כי יש  בו כדי להשיב את מנהרת הזמן  לאחור – כל איתני הטבע סביבה שבים אל הגרעין הבסיסי, כמו גופה ה"שב אל עצמו... והפרי מתוק".

וכמוהו השיר "ציפה בחלומות של מורפין" בעמוד 30  בו מבקשת המשוררת מאהובה שאינו מתיירא "מעודפי הדבש" בגופם,  לעזור לה "לחצות את גבולות הייאוש השלם /  מילה טובה תהיה לציפור מתוך להקה במעופה"

ותסייע לה להתרומם. אפילו שתיקתו (שהיא היש, המצביע על נוכחותו הפיסית לידה) תשמש אנרגיה פוטנציאלית להעצמה, ותביאה לפתרון משוואת חייה (על משקל משוואת נעלמים.)

 ושירים אחרים שנגיעתם פיסיקלית, כמו השיר "מגמה" בעמ' 46, המתאר את פעולת הצנטריפוגה במעבדת בית החולים, ואת מקבילתה, הארץ הסובבת על צירה, וכוח הכובד הוא הכוח הצנטריפוגלי, ובעצם אינטראקציה של שני גופים המפעילים זה את זה. היא חותמת את השיר בציור היפהפה "אני שומעת איך המגמה שרה במעבה האדמה." המזכיר לי ציור דומה שלה מתוך אחד מספריה הקודמים "אני שומעת איך היבשות מתנגשות" שכבר אז ריגש אותי, בחלק הפעיל והאקסטטי שלו, בו היא מבטאת הזדהות מוחלטת עם הטבע, בניגוד לתפיסת האבסורד המשקף קונפליקט  אדם-לטבע. כמו גם השיר שכבר בעמוד 13 המדבר על שיכרון הארוס, שעל פי אפלטון מתווך בין האלוהות לבין האדם, ומכאן שאף מתבטל הקונפליקט אדם-עולם (היינו אדם - אלוהים). 

ושיר קצרצר שיש בו ביטוי עוצמתי  לבדידות, וכה אהבתי "האילן שבחלון" (בעמוד 41) אותו אצטט במלואו " ענן של אובך נשבר בין ענפיו / הוא נעזב מציפוריו / רק הצמא במערומיו / מנחש את צערו."

 עוד ועוד שירים יפהפיים וחכמים,עוד ועוד תובנות,  עם ארמזים למקורות ולתרבות העולם.

דימויים, מטאפורות חדשניות ומרתקות,  ואימאז'ים כובשים ומרגשים מצאתי בקובץ זה כמו:

"אני גוררת את חיי/ פרדה פצועה בשלג / גוררת / מזחלת עמוסה / והגורל / כמו עגלון שיכור / מצליף / בעכוזה" (מתוך "רגליים קרות" בעמוד 37),

"חסר סבלנות הוא הכאב / והאין-אונים - / כנועים / בקלות מתמסרים // ובתווך אני / נאחזת בגלגלי עתיד דוהרים." (מתוך "התעוררות" בעמוד 28).

"לחצות את גבולות הייאוש השלם" (מתוך "ציפה בחלומות של מורפין" בעמוד 30).

"כלב נאמן הרוח / משוטט על ארבע רגלי אויר / נובח משבים" (מתוך "רוח פרצים" בעמוד 40)

 שבהיכנסך אליהם הנך כנכנס אל פרדס, ממנו אין אתה רוצה לצאת.

תגובות

לא רע

הספר מופיע בסטימצקי / צומת ספרים ?

תשובה לשואל

את הספר ניתן להשיג גם ב"צומת ספרים" וגם ב"סטימצקי" - רצוי להזמין, בהנחה, בחנות האינטרנטית

מדהים....

בדיוק מאותן הביקורות שלא מותירות לך הרבה ברירות, אלא ללכת ולקרוא... רק בריאות!

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מלכה נתנזון