אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הפקעת אדמות מיהודים תחת הכיבוש הרומי


התמונה של רבקה שפק ליסק
הורדוס כובש את ירושלים

הורדוס כובש את ירושלים

הפקעת אדמות מיהודים והעברתן לבעלות נוכרים תחת הכיבוש הרומי (63 לפנה"ס – 140 לס' )

הפקעת הקרקעות ע"י השלטון הרומי הייתה משלושה סוגים:

• הפקעה לצורך סיפוח שטחים לטריטוריות של ערי הפוליס
• אחוזות הקיסר
• הפקעת קרקעות לאחר דיכוי המרדידות ב- 70 לס וב- 135 לס'

מבוא

תחת השלטון ההלניסטי נבלמה התפשטות היהודים בארץ. כתוצאה ממדיניות זאת הייתה הגירה מהארץ של עודפי האוכלוסייה היהודית.

המהפך תחת השלטון החשמונאי

החשמונאים החזירו את גלגל ההיסטוריה אחורנית והפכו את הארץ לארץ המיושבת ע"י רוב יהודי. ההתפשטות של האוכלוסייה היהודית ע"פ שטחים חדשים חודשה בימי החשמונאים, והייתה התרחבות ניכרת של אזורי ההתיישבות של היהודים בעידוד השלטון החשמונאי. כיבושי החשמונאים הביאו לתוספת קרקעות ואזורים חדשים נפתחו להתיישבות יהודים. כך ניתן פיתרון לריבוי האוכלוסין באזור יהודה.

החשמונאים הושיבו על הקרקע כ- 30,000 יהודים חסרי קרקע על קרקעות שהופקעו ממתיוונים, מהאוכלוסייה הנוכרית שגורשה, נטבחה או ברחה ברובה ומסיפוח שטחים לממלכת החשמונאים. החשמונאים שיחררו את אנשי הצבא שקיבלו נחלות, ממסים, תמורת שירות צבאי.

יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי מדיניות השליטים החשמונאים לגבי האחוזות הממלכתיות:
אברהם שליט, היה בדעה שהם החזירו חלק ניכר מהאחוזות לידי האיכרים.
שמעון אפלבאום בדעה שהחשמונאים לא החזירו את כל אדמות האחוזות הממלכתיות לאיכרים. הם חילקו חלק מאדמות הממלכתיות לאריסטוקרטיה היהודית וגם לאיכרים.

שליט ואפלבאום הסכימו שהחשמונאים, שירשו את אחוזות השליטים ההלניסטים, שיחררו את האריסים מתשלום דמי אריסות תמורת חובת שירות צבאי, לפחות בשנים הראשונות, לאחר הקמת ממלכת החשמונאים.

אחוזות השליטים החשמונאים היו בעמק יזרעאל, אזור לוד, אזור עקרון, אידומיאה והר המלך (האחוזות כללו את ההרים במערב השומרון ויהודה בין ואדי ערה לבית גוברין).

החשמונאים החזירו את בית המקדש לתיפקודו הקודם. חוקת התורה חזרה להיות חוקת המדינה ואוצר בית המקדש חזר לשמש את המדיניות החברתית של התורה: עזרה לנזקקים, אלמנות ויתומים, עזרה לאיכרים בשנת השמיטה ועוד… המדיניות החברתית שיפרה את מצבן של הקבוצות החלשות בחברה.

המצב הכלכלי של האוכלוסייה היהודית השתפר תחת השלטון החשמונאי. הארץ הייתה בעלת רוב יהודי והאיכרים היו המעמד הגדול ביותר.

יוספוס פלביוס כתב בקדמוניות י"ד י"ו , שבימי החשמונאים המאוחרים היה גידול באחוזות המלכותיות.

המהפך תחת השלטון הרומי

אוריאל רפפורט קבע שהבעיה של האוכלוסייה היהודית בארץ תחת הכיבוש הרומי הייתה התערערות האיזון בין גודל האוכלוסייה להיקף הקרקעות שעמדו לרשותה.

קצב גידול האוכלוסייה היהודית בארץ נבע בעיקר מהריבוי הטבעי הגבוה. המשפחות היהודיות היו מרובות ילדים, הרבה מעל הממוצע בחברה הלא- יהודית. תרומת הגיור של האדומים הייתה שולית. הייתה גם עלייה מהתפוצה היהודית.

כמות הקרקע הראויה לעיבוד בארץ קטנה כארץ ישראל הייתה מוגבלת. ניתן להגדיל את התפוקה ע"י בירוא יערות, מפעלי השקיה, הכנסת זנים חדשים של גידולים חקלאיים ומיכשור.

הפקעת הקרקעות ו/או הפיכת איכרים לאריסים או שכירי יום הביאה להידרדרות המצב הסוציו – כלכלי של האיכרות היהודית .

מדיניות נישול היהודים מאדמתם התנהלה ב- 3 שלבים:
א. ימי פומפיוס וגביניוס
ב. תקופת של הורדוס
ג. תקופת הפרובינקיה יודיאה.

א. המדיניות של פומפיוס וגביניוס – הפקעת קרקעות לטובת ערי הפוליס

ההתפשטות של האוכלוסייה היהודית ע"פ הארץ נעצרה עם הכיבוש הרומי ב- 63 לפנה"ס:

ראשית כל, הרומיים ניתקו את מישור החוף, העמקים, אדומיאה וחלקים ניכרים מעבה"י (ערי הדיקאפוליס ) מהמדינה החשמונאית.

הכיבוש הרומי ב- 63 לפנה"ס שם קץ לתנופת ההתיישבות היהודית. המדיניות הרומית פעלה לבלימת ההתפשטות היהודית לטובת האינטרסים של ערי הפוליס ההלניסטיות שקיומן נחשב לאינטרס רומי ואף שאפה להחזיר לקדמותו את המצב מלפני התקופה החשמונאית. החזרת ערי הפוליס לידי צאצאי התושבים הנוכרים ועידוד התיישבות נוכרים בערים הייתה מלווה בהחזרת הטריטוריות שהיו ברשותן בתקופת השלטון התלמי והסלווקי. פומפיוס לקח מהיהודים את רוב האדמות במישור החוף והביא לגירושם של חקלאים יהודים מאזורים אלה והפיכת הנותרים לאריסים על אדמותיהם. הגירוש הפך את המגורשים לשכירי יום חסרי קרקע.

שנית, השלטון הרומי קיבל לרשותו את האחוזות הממלכתיות שהוקמו בימי השליטים התלמיים והסילווקיים, ועברו לידי החשמונאים, בשטחים שנותקו מיהודה, ואולי אף בשטחי יהודה. אחוזות אלה השתרעו ע"פ שטחים נירחבים.

האחוזות הקיסריות:

הפועלים היהודים עבדו באחוזות הממלכתיות והפרטיות. הם קיבלו שכר על בסיס יומי ועבדו מהשחר ועד שקיעת החמה. הייתה גם תופעה של אבטלה. עיקר התעסוקה הייתה בעונות הבוערות של החקלאות: קציר, זריעה, אסיף.
האריסים שילמו דמי אריסות של 1/3 עד 1/2 מהיבול. נוסף לדמי אריסות שילמו האריסים מעשר לאוצר המדינה.

אברהם שליט ראה בריאורגניזציה של פומפיוס את הבסיס להתפתחות הבעיה האגררית שהביאה למרד הגדול.
שמעון אפלבאום קבע שהשטח המעובד שנותר בידי יהודים צומצם באופן דרסטי ולכן הקונפליקט היה בלתי נמנע.
הוצאת שטחים נירחבים מידי חקלאים יהודים יצרה תופעה של פרולטריון חקלאי יהודי – מעמד של שכירי יום.

מרי אזרחי בשל מצוקת קרקעות

דחיקת רגלי היהודים מאזורים שונים בארץ ומצוקת הקרקעות הביאה לחיכוכים בין האוכלוסייה היהודית והנוכרית. השלטון הרומי צידד בנוכרים נגד היהודים וכתוצאה מכך החלו מרידות כבר בראשית השלטון הרומי.

בשלהי השלטון החשמונאי, כשממלכת החשמונאים כבר הייתה וסאלית של רומי, היו מרידות בלתי פוסקות כחלק מהמאבק בין החשמונאים לבין עצמם, שהביאו להתערבותה של רומי. חסרי הקרקע והאיכרים מילאו תפקיד פעיל במרידות, בשל המרירות המצטברת נגד המדיניות הקרקעית של רומי.

ב. המדיניות של הורדוס – המשך מדיניות ההעדפה של ערי הפוליס

חוסר האיזון בין הלחץ הדמוגרפי לעומת כמויות הקרקעות שהיו זמינות ליהודים גבר בימי הורדוס.

אחוזות הורדוס ובניו

הורדוס ירש את אחוזות החשמונאים. כמו כן, הורדוס קיבל מידי רומי שטחים בבשן ובחורן, וידוע שהיו לו אחוזות ממערב לבאר שבע, אותן החכיר כאדמות מרעה, לערבים. גם בעבר הירדן היו לו אחוזות. אזור נרבתא במערב השומרון נמסר לאנטיפס בן הורדוס, שולמית בת הורדוס קיבלה אדמות ביבנה, ארכלאיס ופסאליס. הורדוס קיבל את מטעי הבשמים, האפרסמון והתמרים ביריחו ועין גדי. כל האחוזות הללו עברו לידי בניו ולידי ברניקי, אחותו של אגריפס השני.

יישוב נוכרים בארץ

הורדוס שהיה, למעשה, וסאל רומי, הושיב בארץ תושבים הלניסטיים בקיסריה שהוקמה על האתר של מגדל סטרטון. קיסריה הייתה פוליס, ומאוחר יותר מושבה רומית. בסבסטיה וגבע- פרשים שהיו מושבות צבאיות, הוא הושיב הורדוס אנשי צבא נוכרים. באזור סמריה- סבסטי הוא ערך ריאורגניזציה של הקרקעות והעביר קרקעות לידי ותיקי צבאו הנוכרים.

המדיניות כלפי היהודים

הורדוס יזם, מצד אחד, מפעלים חקלאיים שהגדילו במידה מסויימת את הפוטנציאל החקלאי שעמד לרשות יהודים וגם הושיב יהודים בבשן ובגולן. אבל, מצד שני, הוא החרים קרקעות של יריבים פוליטיים והגדיל את היקף האחוזות הממלכתיות. הוא הקים אחוזות בבשן ובגולן, נוסף על האחוזות שהיו למשפחתו באידומיאה. היו לו גם אחוזות במערב עמק יזרעאל, באזור יבנה, ובאזור סמריה- סבסטי. שם הוא ערך, כאמור, ריאורגניזציה של הקרקעות והעביר קרקעות לידי ותיקי צבאו.

בימיו של הורדוס גדל מספר האריסים על חשבון האיכרים העצמאיים.

על מצבם של האריסים באחוזותיו של הורדוס ניתן ללמוד מהעובדה שמיד לאחר מותו פרצו מרידות ב- 3 מאחוזותיו ביריחו ובפראיה בעבה"י המזרחי.

הורדוס גם ניטרל את יכולתה של הסנהדרין להפעיל את המדיניות הדתית- חברתית עפ"י החוק היהודי. למעשה, הוא הנהיג חקיקה על בסיס התפישה הסוציו- כלכלית ההלניסטית.

ג. המדיניות בתקופת פרובינקיה יודיאה – הפקעת אדמות מיהודים כעונש לאחר דיכוי המרידות ב- 70 לס' וב- 135 לס'

עם הקמת שלטון הנציבים הרומיים לאחר מות ארכילאוס ב-6 לס', חוסר האיזון בין הלחץ הדמוגרפי לבין זמינות הקרקעות ליהודים גבר ללא מוצא, והיה בין הגורמים העיקריים ואולי אף העיקרי, שהביא בסופו של דבר לפרוץ המרד הגדול ב- 66 לס', ומרד בר – כוכבא ב- 135 לס'.

אוריאל רפפורט התייחס לבעיית הקרקעות תחת שלטון הנציבים הרומיים. הוא הדגיש את התגברות הלחץ הדמוגרפי, הגידול המשמעותי במספר הנוכרים והצמצום הניכר באפשרויות של יהודים להשגת קרקעות. כתוצאה מהמדיניות הרומית היהודים סבלו ממקורות קיום מוגבלים (אוריאל רפפורט, "בעיית הקרקעות", עמ' 84 – 86) .

בתקופת הפרובינקיה יודיאה השתרעו האחוזות הקיסריות על שטחים נרחבים:
בעמק יזרעאל, בעמק בית שאן, בית ענת בגליל, אזורי יבנה, עקרון, לוד, רמתים, עופרין, אידומיאה, הר המלך (כנראה, שהכוונה לאזור הרי מערב השומרון ויהודה בין ואדי ערה לבית גוברין עם שלוחה שהשתרעה עד קו המים של יהודה מצפון לירושלים ולכיוון החוף המערבי של ים המלח.)

רפפורט כתב שהמחסור בקרקעות הביא לחיכוכים בין האוכלוסייה היהודית לנוכרית, הגביר את האיבה לשלטון הרומי והיה אחד הגורמים להידרדרות המצב בפרובינקיה יודיאה. "ערעור האיזון בין הדמוגרפיה לקרקעות הזמינות ליהודים יצר מצב חברתי נוח "להתפרצות מרדנית – משיחית כנגד השכנים הנוכרים, השלטון הרומי וההנהגה היהודית גם יחד".

רפאל ינקלביץ קבע שבארץ התנהל מאבק בינאתני בין יהודים לנוכרים על הבעלות על הקרקע. לאחר חורבן הבית השני ( 70 לס' ) ועוד יותר לאחר מרד בר – כוכבא (135 לס' ) המאבק הזה התגבר והיה תהליך ממושך של נישול יהודים מאדמותיהם שהיה מלווה בהתפשטות היישובית של הנוכרים. (על כך, ראה, סעיף 7 )

1. החרמת אדמות לאחר המרד ב- 70 לס'

יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי פיסקה בסיפרו של יוספוס פלביוס ב"מלחמות היהודים", ז', 216. חילוקי הדעות בין ההיסטוריונים נגעו לפירוש הפיסקה: האם אספסינוס נתן הוראה לנציב ביהודה, לכרוס מקסימוס למכור או להחכיר את כל ארץ היהודים או רק את כל הקרקעות של המשתתפים במרד שהוחרמו. והאם אספסינוס החרים אדמות והפכן לרכושו הפרטי.

בנימין איזק הגיע למסקנה שהוחרמו רק אדמות המשתתפים במרד, ואספסינוס לא לקח אדמות לאחוזה פרטית.

בנימין איזק אף הגיע למסקנה שהאדמות שהוחרמו נמכרו וגם יהודים היו רשאים לרכשן.

אם הפרשנות של איזק לקטע בסיפרו של פלביוס נכונה, הרי כמות הקרקעות שהוחרמה הייתה פונקציה של מספר המורדים בשלטון הרומי.

פלביוס דיווח על 97,000 שבויים בירושלים ו- כ 10,000 בגליל.,כלומר, מספר שבויי המלחמה שנמכרו לעבדות הגיע לכ- 100,000. מספר ההרוגים והנירצחים, עפ"י הערכתו של פרופ' משה דוד הר, 1/4 מהאוכלוסייה היהודית, כלומר, 500,000 מתוך 2,000,000 (ראה, להלן ). מספר השבויים, להערכתו הגיע ל- 1/10 מהאוכלוסייה, כלומר , 200,000. גם אם הערכות אלה אינן מדוייקות, סביר להניח שחלק לא מבוטל מתוך ההרוגים והשבויים היו לוחמים שאדמותיהם הוחרמו.

המסקנה המתבקשת היא שהיקף החרמת האדמות היה משמעותי ביותר.

בנימין איזק אף טען במאמר שאספסינוס לא הביא מתיישבים זרים לפרובינקיה יודיאה (עמ' 94 ). התזה של איזק נוגדת את זו של מיכאל אבי יונה. גם שמעון אפלבאום בדעה שמספרה של האוכלוסייה הלא- יהודית גדל לאחר 70.
שמעון אפלבאום, אברהם שליט ואוריאל רפפורט מצאו קשר בין המדיניות הקרקעית הרומית בימי פומפיוס וגביניוס, בימי הורדוס ובתקופת הפרובינקיה יודיאה ובין פרוץ המרד הגדול ב- 66 נגד השלטון הרומי.

מדיניות זו הביאה למספר תוצאות:
* למחסור בשטחי קרקע שעמדו לרשות האיכרים כתוצאה מהריבוי הטבעי הגבוה של האוכלוסייה היהודית.
* לנישול האיכרים היהודים באזורים שנקרעו מהממלכה החשמונאית.
* להפיכת האיכרים היהודים שנאלצו להגר לתחומי האזור היהודי לחסרי קרקע. במצבם זה הם נאלצו להפוך לאריסים או לשכירי יום.
גם הורדוס שהיה וסאל רומי הוסיף "תרומתו" למצב:
* איכרים יהודים הפכו לאריסים באחוזות של הורדוס על קרקעות שהופקעו על ידו מידי מתנגדי השלטון, ואח"כ עברו לידי השליטים הרומיים.

חלוקת אדמות לווטרנים של הצבא הרומי ולמתיישבים נוכרים

וטרנים רומיים קיבלו אדמות מאספסינוס במוצא, אמאוס ובאזורי אשקלון, קיסריה, גרש, עכו – פתולימאיס, בבשן ובגולן ( Jones,The Cities of the Eastern Roman Provinces, p.464, note 79 , 1971 )

סקרים ארכיאולוגיים מראים שקמו ישובים הלניסטיים/ רומיים של חיילים או מתיישבים לא- יהודים באזורים לא- עירוניים ברחבי הארץ.

אזור עמק שורק בין הים לבית עובד – רומי הושיבה חיילים רומיים כדי להגן על הטריטוריה של יבנה ואשדוד.
במרגלות ההרים בין לוד לאנטיפטריס- נתגלו אתרים הלניסטיים, כנראה, חוות.
כמו כן, נתגלו חוות במישור החוף, באזור כפר קאסם, בהרי יהודה ושומרון, באזור חברון וגם בגליל המערבי. החוות היו מבודדות ועפ"י אופיין לא היו מיושבות ביהודים. יהודים לא נטו לגור בחוות מבודדות אלא בכפרים.

הפקעת קרקעות באזור ירושלים לאחר המרד הגדול, 70 לס'

ד"ר איתן קליין סיכם במחקרו את המידע על העברת קרקעות של יהודים לידי נוכרים באזור ירושלים וסביבתה לאחר 70 לס'. לאחר 70 לס' "הושלם תהליך השתלטות המינהל הרומי על קרקעות העיר (איליה קפיטולינה ) וסביבתה. בירושלים לשעבר הושיבו הרומיים את משוחררי הלגיון ה- 10 שמוצאם ממערב אירופה וכן הקימו מחנה צבא באתר בנייני האומה של ימינו. לעיר סופחו שטחים חקלאיים והם הוענקו לנוכרים שהקימו בהם אחוזות וחוות. בחפירות התגלו אחוזות ברמת רחל, בעין כרם, בעמק המצלבה,נחל רפאים וחרבת א- ראס. במוצא הוענקו 800 נחלות למשוחררי הצבא.

אכרים יהודים נושלו מאדמתם או הפכו לאריסים בשטחים שהועברו לאחוזות הקיסר או ניתנו ליהודים ששיתפו פעולה עם השלטון הרומי.

הפקעת הקרקעות מידי היהודים התאפשרה כתוצאה מהמציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית של מציאות שלטון זר שניהל מדיניות קולוניזטורית והיה מעוניין לנשל את היהודים מאדמתם ולהפוך את הארץ לארץ הלניסטית מבחינה אתנית- תרבותית.

בהעדר ראיות מתקשים החוקרים לקבוע מה היה אחוז האכרים העצמאיים ביחס לאריסים, אם כי קיימת הסכמה שמספר האריסים היה בעלייה ומספר האכרים העצמאיים היה בירידה.

תנועות המחאה של האכרים היהודים

שמעון אפלבאום מצא קשר בין המחסור בקרקעות ותנועות המחאה של איכרים בגליל ואף ביהודה ועבה"י, שצברו תאוצה והגיעו לשיאם במרד הגדול. הוא קבע שהכוח העיקרי של המורדים במרד הגדול היה מקרב האוכלוסייה הכפרית.

חזקיהו שמוצאו, כנראה, מגמלא בגולן הקים תנועת מחאה שהפכה בימי יורשיו לתנועת הסיקאריים. חזקיהו הוצא להורג ע"י הורדוס על רקע המאבק על קרקעות בגליל העליון. בנו יהודה המשיך במאבק ואחריו בניו, שמעון, יעקב ומנחם. אליעזר בן יאיר היה בן אחיו.

יוחנן מגוש חלב הנהיג תנועת מחאה בגליל בראש קבוצת פליטים יהודים שנושלו מכפריהם ע"י תושבי צור שהשתלטו על אדמותיהם בגליל. בזמן המרד הגדול הקבוצה ערכה פשיטות על קדס הפיניקית ועל הטריטוריה של צור.

המאבק על הקרקע בא לידי ביטוי בזמן המרד הגדול, לדעת אפלבאום, בפשיטות של כפריים יהודים על ערי פוליס וכפרים סוריים ( המונח סורים מתכוון לפיניקים או לסורים – ארמים שהתיישבו בהמוניהם בכפרי הארץ בתקופה הרומית). למשל, הפשיטה על קדס, היא קדש שהפכה לעיר פיניקית, כנראה, במאה ה- 5 לפנה"ס. העיר ננטשה בעקבות הגליית תושבי העיר ע"י תגלת פלאסר ה- 3 ב-שלהי המאה ה- 8 לפנה"ס (מלכים ב', ט"ו, 29 ). בין היישובים שתושביהן הוגלו נמנתה קדש. כתובת מ- 117/8 מאשרת את העובדה שפיניקים התיישבו בקדס.

הפיניקים התייונו בתקופה ההלניסטית והפכו לגורם אנטי- יהודי מאז ואף בתקופה הרומית. בזמן המרד הגדול הם פעלו נגד הכפרים היהודיים בסביבה. המאבק על הקרקע בין קדס והיהודים נבעה מהצטרפות נוודים לקדס. הם היו חסרי קרקע והחלו במאבק לנישול כפריים יהודים מאדמתם. מדיניות השלטון הרומי הייתה להעדיף את האינטרסים של הגורמים המתיוונים על אלה של היהודים.

גם באזור יהודה ובאזור הפראיה בעבה"י (שטח מואב לשעבר ) היו מאבקים על קרקע בין יהודים למתיוונים. למשל, המאבק בין עיר הפוליס פילדלפיה (רבת עמון של ימינו ) וכפריים יהודים בנוגע ליישוב זיה.

בדרום, העיר עבדת נהרסה במסגרת המאבקים על הקרקע, ב- 44 לס'.

אבל, המרד הגדול לא היה רק מרד נגד המדיניות הסוציו- כלכלית הרומית, אלא גם נגד האריסטוקרטיה הקרקעית היהודית, שניצלה את האריסים היהודים.

המצב הכלכלי לאחר חורבן הבית השני: מצבם של המעמדות הנמוכים

בנוסף למחסור בקרקעות בשל החרמת אדמות הייתה בעיה נוספת שדירדרה את האיכרות היהודית לעוני ומחסור: הצטמקות החלקות כתוצאה מחלוקת הנחלות ליורשים. יש הערכות שונות לגבי גודל החלקות של האכרים היהודים. ההערכות נעות בין ממוצע של 7 הקטר ל- 4.78 הקטר. לדעת שמעון אפלבאום הגודל הממוצע לא עלה על 2.5 הקטר. הצטמקות החלקות פגעה בכושר ההתפרנסות של האיכרים מחלקותיהם הקטנות והעדר האפשרות לרכוש קרקע הפכה רבים לשכירי יום.

נוסף לבעיית המחסור בקרקעות, סבלו המעמדות הנמוכים בחברה היהודית מהקשיים הכרוכים בקבלת הלוואות. על מנת להקל על מצוקת החובות קבע התנא הילל בתקופת הורדוס את הפרוזבול, שאיפשר שמיטת חובות בשנת שמיטה. אבל, כבר בימי הורדוס ועוד יותר תחת השלטון בפרובינקיה יודיאה נמנע ביצוע הפרוזבול ואכן, מיד עם פרוץ המרד הגדול שרפו המורדים את הבניין בו היו מאוחסנים שטרי החובות.

2. בעיית הקרקעות ומרד בר – כוכבא (132 – 135 לס' )

יש חילוקי דעות בין שמעון אפלבאום ומנחם מור לגבי משקלו של הגורם האגררי במרד בר- כוכבא.

שמעון אפלבאום

אחד הגורמים למרד בר- כוכבא ואולי אף הגורם העיקרי למרד היה הגורם האגררי, כלומר מצב האיכרים היהודים לאחר המרד הגדול והלאה.

מצב האיכרים היהודים התבטא בשני תחומים:
א. הצטמקות שטחי הקרקע שהועמדו לרשות היהודים.
ב. גידול האוכלוסייה היהודית ביחס לשטח הקרקעות שעמדו לרשותה.

מרד האכרים והאריסים הביא לפרוץ מרד בר- כוכבא, והיה הגורם העיקרי לפרוץ המרד. שני האירועים שהיו "קנה הקש" מבחינתם היו:
*התנגשויות בין אריסים יהודים באחוזות הקיסריות לבין פלוגה רומית.
*הפקעת אדמות לצורך הקמת המושבה הצבאית בלגיו ב- 131 לס' וחלוקת נחלאות לחיילי הלגיון הששי בעמק יזרעאל.
* ההתנגשות בפראיה בין תושבי הפוליס פילדלפיה והאיכרים היהודים

אחוזות קיסרי רומי

כאמור בפרק הראשון, לשליטים התלמיים היו אחוזות גדולות ורבות. אחוזות אלה עברו, לאחר הכיבוש הסילווקי של הארץ, לידי השליטים הסילווקיים. השליטים החשמונאים קיבלו לידם את האחוזות המלכותיות והפקידותיות שהיו בעבר של שליטים הלניסטיים. כל האחוזות התלמיות, סילווקיות, חשמונאיות והירודיות עברו, במספר שלבים, לידי קיסרי רומי: בימי פומפיוס, לאחר המרד הגדול, לאחר מרד בר- כוכבא, ולאחר מותו של אגריפס השני ב- 92 לס'.

האחוזות הקיסריות הוחכרו לאריסים באמצעות "מציקים", שהיו חוכרי אדמות הקיסרים והם החכירו אותן לאריסי משנה וגבו מהם דמי אריסות גבוהים.

החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי היקף האחוזות הקיסריות. אביגדור צ'ריקובר ו- E.Bickermann ( ביקרמן מצוטט אצל צ'ריקובר ) בדעה שרוב אדמות הארץ נכללו בקטגוריה זאת . מיכאל רוסטובצב (מצוטט אצל צ'ריקובר ) שולל דעה זו. אבל, אין ספק שהאחוזות השתרעו על חלקים ניכרים של הארץ.

החרמת אדמות המורדים

מיד לאחר פרוץ המרד התחדשה הפקעת הקרקעות מידי יהודים. נציב יהודה, טיניוס רופוס הפקיע אדמות בשומרון וביהודה.

מאיגרות בר- כוכבא ועוזריו שנתגלו במדבר יהודה ידוע על שטחי קרקע בארץ יהודה שהיו בידי מימשלו של בר- כוכבא ונמסרו באריסות ליהודים. אלה היו אדמות נטושות, אדמות של נוכרים ואדמות של המדינה הרומית שהוחרמו בעקבות המרד הגדול ב- 70 לס' ע"י אספסינוס, וחזרו לידיים יהודיות.

חלק ניכר מאדמות הארץ שהופקעו ע "י אספסינוס, והגדילו, יחד עם אחוזות הקיסרים את השטח שהופקע מידי היהודים נכבשו ע"י בר- כוכבא ומימשלו החזיר, לפחות חלק מהאדמות שהוחרמו לבעליהן או ליורשיהם.

אבל, לאחר דיכוי המרד ב- 135 לס', הועברו אדמות אלה לידי רומי והוחכרו ל"מציקים", שכשמם כן היו: הם הציקו לאריסים וגבו מהם תשלומים מופקעים.

מנחם מור

מנחם מור חולק על התזה של אפלבאום בנוגע למשקל הגורם האגררי בגורמים שהביאו למרד בר- כוכבא. מנחם מור בדעה שתהליך הפקעת הקרקעות ונישול האכרים היהודים או הפיכתם לאריסים החל מהכיבוש התלמי של הארץ וצבר תאוצה בימי הסלווקים, החשמונאים והרומים.

הוא אף הרחיק לכת וקבע שראשיתו של מצב האיכרים היהודים עוד מימי שיבת ציון. הרפורמה של נחמיה מעידה על כך. ההרעה במצב האיכרים הייתה תהליך ממושך שנמשך מאות שנים, ללא קשר למרידות, ולשלטון הרומי היה רק חלק במצב זה- לא הכל.

מנחם מור מסתמך על ההתאוששות של המשק החקלאי ביהודה בין 70 ל- 132 לס', כראייה שהתזה של שמעון אפלבאום איננה עומדת המבחן

מנחם מור העלה את השאלה האם יש ראיות לגבי היקף הפקעת הקרקעות ע"י רומי לאחר 70 לס'.

מנחם מור בדעה שמצב האיכרים לא השתנה לרעה לאחר המרד הגדול. הוא מסתמך על מחקרו של אברהם שליט, שקבע שהחשמונאים לא עצרו את תהליך צמצום היקף הקרקעות בידי יהודים, אלא הגבירוהו. אומנם הם חילקו אדמות מהשטחים הכבושים לאיכרים תמורת שירות צבאי, אך הקרקעות הטובים הפכו לקניינם הפרטי. המחלוקת הקשה בין הפרושים לאלכסנדר ינאי הייתה על שאלת הקרקעות.

מנחם מור מסתמך גם על ההתאוששות של המשק החקלאי ביהודה בין 70 ל- 132 לס', כראייה שהתזה של שמעון אפלבאום איננה עומדת המבחן העובדות. מנחם מור אימץ את הדיווח של אוסביוס על הפקעת אדמות ע"י רומי בזמן מרד בר- כוכבא. ( אוסביוס היה ארכיבישוף של קיסריה. הוא חי בין השנים 265 – 330 ).

החשמונאים, לדעת מנחם מור, לא פתרו את בעיית האיכרים שנושלו ע"י גביניוס מאדמתם בשפלת החוף והפראיה, והפכו לשכירי יום.

מנחם מור גם קבע, בהסתמך על פלביוס, שהורדוס החרים אדמות של מתנגדיו ולמשפחתו היו אדמות באדום, עמק יזרעאל ויבנה שעובדו ע"י אריסים. יתר על כן, הורדוס ויורשיו ירשו מהחשמונאים את אחוזותיהם שעברו לידיהם מהשלטון הסילווקי.

כל אדמות הכתר החשמונאי – הירודיאני עברו לרשות הקיסרים הרומיים לאחר מות אגריפס השני (92 לס' ). העברת קרקעות אלה לידי השלטון הרומי "הנציחה, לדעת מנחם מור, מצב שכבר היה קיים מאות שנים".

סלע המחלוקת בין מור לאפלבאום נוגע לתאריך של המקורות היהודיים בנושא הקרקעות:

שמעון אפלבאום סבור שהמקורות היהודיים תארו את המצב לאחר המרד הגדול (70 – 132 ) ורואה בהם ראיה להפקעת קרקעות מקיפה ואינטנסיבית בפרובינקיה יודיאה לאחר 70 לס', שהביאה לצמיחת שכבה חברתית חדשה של "מציקים", ששימשו מתווכים מטעם השלטון הרומי בענייני קרקעות. "המציקים" היו פקידים וקצינים רומיים ומשתפ"ים יהודים שקיבלו אדמות כקניין פרטי מהשלטון הרומי ועסקו בהחכרת קרקעות לאריסים, תוך ניצולם ודיכויים.

מור בדעה שהמקורות היהודיים מתארים את המצב לאחר מרד בר כוכבא (135 לס' ).

משה גיל

משה גיל הציע תזה שלישית. לדעתו, במקורות יש עדות למאבק כלכלי בין חברה פטריארכלית יהודית ובין השיטות הכלכליות של השלטון הרומי ששיקפו תפישה כלכלית של חברה שונה.

קרייסיג (מצוטט אצל מור, עמ' 61: H.Kreissing ) משלים את התזה של גיל. לדעתו מצבה הקשה של האיכרות היהודית נבע משני גורמים עיקריים:
א. המאבק בין האחוזות הגדולות למשקים הקטנים של היהודים.
ב. התפתחות המסחר הביאה להיווצרות משטר כלכלי שפגע באפשרות לקיים את החוקים הסוציאליים בתורה שהגנו על האיכרים.

חילוקי הדעות לגבי משקלו של הגורם האגררי מחלקים את החוקרים לשני מחנות:

זאב ספראי תומך בתזה של מנחם מור. אומנם, הוא מסכים עם שמעון אפלבאום שלאחר 70 הפקיעו הרומיים קרקעות, אבל, עדיין נשארו משקים רבים בבעלות יהודית. לדעתו, הייתה סיבה נוספת לנישול איכרים מאדמתם: אי עמידה בתשלום חובות כתוצאה ממישכון משקים. גם האריסים היו שקועים בחובות.

מנחם מור אימץ, כאמור, את הדיווח של אוסביוס, שבמהלך מרד בר- כוכבא הפקיע הנציב הרומי טיניוס רופוס קרקעות ביהודה. מור מביא לחיזוק התזה שלו את המחלוקת בין האמוראים בתלמוד הירושלמי, לקראת סוף המאה ה- 3 לס' לגבי השאלה אם רוב האדמות בארץ היו בידי ישראל או בידי גויים.

אוריאל רפפורט ובצלאל בר- כוכבא דוחים את התזה של מנחם מור

לדעתם, התזה של שמעון אפלבאום סבירה יותר

הנחת היסוד של מור היא שמצב האיכרים / האריסים היהודים היה תוצאה של תהליך ממושך שראשיתו כבר בימי שיבת ציון ולשלטון הרומי היה רק חלק בתהליך ולכן, אין לראות בגורם האגררי גורם בעל משקל במרד בר- כוכבא. לדעתו, כבר דורות רבים עברו מאז הפכו האיכרים לאריסים על אדמות האחוזות והם השלימו עם מצבם. הם הצטרפו למרד בשל הגורם הלאומי- דתי ולא הסוציו- כלכלי.

הביקורת של רפפורט/ בר- כוכבא על התזה של מור:

ראשית כל, מחקרם של אוריאל רפפורט ובצלאל בר כוכבא מחזקים את הדעה שהיה מהפך במצב האיכרים בתקופת החשמונאים. החשמונאים הפכו את הארץ לארץ המיושבת ע"י יהודים. החזרת החוקים החברתיים של התורה בימי החשמונאים שיפרה את מצבן של השכבות החלשות. חוקים אלה הגנו על האיכרים בשנות שמיטה, בנושא חובות ועוד…

שנית, מור מתעלם ממדיניות הקולוניזציה הרומית שהביאה לסיפוח שטחים נירחבים לערי הפוליס ולהפיכת האיכרים לאריסים או גירושם. בטריטוריות הרחבות שסופחו לערי הפוליס הפכו האיכרים לאריסים או נושלו כליל. הדגש של מור הוא על האחוזות הגדולות תוך התעלמות מהשטחים שהופקעו לטובת ערי הפוליס, שסביר להניח שהיו גדולים יותר.

שלישית, יש עדויות רבות על החיכוכים בין תושבי ערי הפוליס ליהודים בענייני קרקעות.

רביעית, בתקופת הכיבוש הרומי היה גידול משמעותי של האוכלוסייה הנוכרית, וזו דחקה את רגלי היהודים בעידוד השלטון הרומי. מור אינו מתייחס כלל לתהליכים בטריטוריות שהוענקו לערי הפוליס.

חמישית, המשטר הכלכלי שהונהג תחת השלטון הרומי עמד בסתירה למדיניות החברתית של חוקי התורה. האיכרים והאריסים איבדו את ההגנה של חוקי התורה.

שישית, אין להסיק מהמצב במחצית השנייה של המאה ה- 2 לס' או מסוף המאה ה- 3 לס' לגבי המצב ב- 135 לס'.

לאחר שהתברר לאדרינוס שתחת ה"מציקים" שיטות העיבוד הביאו לפגיעה בפוריות ולירידה ביבולים, במחצית ב' של המאה השנייה ניתנה אפשרות לאריסים שעיבדו את האדמה מספר שנים לחדש את בעלותם על האדמה ע"י קנייתה מחדש.

השאלה היא מה היה היקף הקנייה מחדש? באיזו מידה עמדו לרשות האריסים האמצעים לקנות אדמותיהם מחדש, ומהו היקף האדמות שהועמדו לקנייה מחדש.

ההתאוששות המסויימת של היישוב היהודי בשלהי המאה ה- 3 לס' איננה ראייה לגבי המצב לאחר מרד בר- כוכבא.

הפקעת קרקעות בארץ יהודה לאחר מרד בר כוכבא, 135 לס'

הפקעת הקרקעות מידי היהודים התאפשרה כתוצאה מהמציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית של מציאות שלטון זר שניהל מדיניות קולוניזטורית והיה מעוניין לנשל את היהודים מאדמתם.

באזור יהודה חולקו אדמות למתיישבים מסוריה, פיניקיה ערביה, ונוכרים מערי החוף ששרתו בצבא הרומי או בחילות העזר. החוקרים קבעו שהמתיישבים ביהודה, בניגוד למתיישבים באזור ירושלים, היו מזרחיים, עפ"י מימצאים ארכיאולוגיים שהיו אופייניים לתושבי המזרח, כגון צלמיות של אלים. שרידים כאלה נתגלו, למשל, בגזר, בבית נטיף , בית ג'מאל, בן שמן ובערי החוף הפיניקיות.

אכרים יהודים נושלו מאדמתם או הפכו לאריסים בשטחים שהועברו לאחוזות הקיסר או ניתנו ליהודים ששיתפו פעולה עם השלטון הרומי.

הפקעת קרקעות בפראיה (עבהי" המזרחי )

לאחר הדיכוי האכזרי של המרד הופקעו אדמות של יהודים והועברו לידי ווטרנים רומיים קיבלו נחלות בפראיה.

לסיכום

המדיניות הרומית שאפה להפוך את הארץ לארץ הלניסטית מבחינה אתנית- תרבותית. היהודים לא השתלבו בתוכנית הרומית ולכן המדיניות הרומית נועדה להפקיע את אדמות היהודים ולנשל את האכרים מאדמתם או להפכם לאריסים על אדמות הקיסר והערים ההלניסטיות. חסרות ראיות מדוייקות על היקף הפקעת הקרקעות, אבל, ללא ספק, ההיקף היה משמעותי והביא לצמצום ניכר של הבעלות היהודית על אדמות הארץ ולהעברתן לידי ווטררנים של הצבא הרומי ומתיישבים מערביים ומזרחיים שאימצו את התרבות ההלניסטית.

ביבליוגרפיה

איזק, בנימין, " אדמת יהודים בפרובינקיה יודיאה לאחר שנת 70 לס'", אהרון אופנהיימר ושו"ת, אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה, 1986 , עמ' 87 – 94.

אפלבאום, שמעון, "שאלת הקרקע ומרד בר- כוכבא", בספר א.ל,סוקניק, ארץ ישראל בעריכת נ. אביגד ושו"ת, 1967 , עמ' 283 – 287 .

אפלבאום, שמעון, "מאבק האיכרים על הקרקע והמרד הגדול", בקובץ, מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כרך 12, 1975, עמ' 125 – 128 .

אפלבאום, שמעון, "מפעל ההתיישבות של בית חשמונאי:מניעיו ובעיותיו", בקובץ אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה, בעריכת אהרון אופנהיימר, 1986 , עמ' 75 – 79 .

ינקלביץ, רפאל, "מאבקם של הנוכרים בא"י לבעלות על הקרקע", בקובץ, אדם ואדמה בא"י הקדומה, בעריכת אהרון אופנהיימר ושו"ת, 1986 , עמ' 117 .

מור, מנחם, "מרד בר – כוכבא – האם היה מרד איכרים",
בקובץ, אהרון אופנהיימר ושו"ת, אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה, 1986 , עמ' 95 –

מור, מנחם, מרד בר- כוכבא עוצמתו והיקפו, 1992 , עמ' 59 – 80 .

ספראי, זאב, "שאלת הקרקע בארץ ישראל בין התקופה הרומית לביזנטית", בקובץ, חידושים בחקר החקלאות והכלכלה העתיקה בארץ ישראל, בעריכת שמעון דר, 1992 , עמ' 25 – 40 .

ספראי, שמואל, "התאוששות היישוב היהודי בדור יבנה" בקובץ צבי ברס ושו"ת, ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש הערבי, 1982 , עמ' 18 – 39 .

קליין, איתן, "על מוצאם של תושבי היישוב הכפרי בהרי ושפלת יהודה בתקופה הרומית המאוחרת", בקובץ, מחקרים חדשים על ירושלים, בעריכת א. פאוסט ושו"ת, כרך 16, 2010, עמ' 321 – 350 .

רפפורט, אוריאל, "בעיית הקרקעות כגורם ביחסים הבין- אתניים בארץ ישראל בתקופת בית שני", שם, עמ' 84 – 86 .

צריקובר, אביגדור, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, 1963 .

שגיב, נחום, היישוב היהודי בפראיה (עבה"י ) בתקופות ההלניסטית והרומית: הנתונים ההיסטוריים והמימצא הארכיאולוגי, 2004 , עבודת דוקטור.

Gil, Moshe, "Land Ownership in Palestine under Roman Rule," RIDA, 17, 1970, P.42.

Jones,The Cities of the Eastern Roman Provinces, p.464, note 79 , 1971 )
Shimeon Appelbaun, "Economic Life in Palestina," in S.Safrai and M.Stern, eds, The Jewish People in the First Century, 1976, pp. 631 700

 

תגובות

לפי ניתוח זה המרד הגדול ברומאים אינו בגלל פנאטיות יהודית

שנים האכילו אותנו "גורמים שפוים ומתונים" שהמרד הגדול ברומאים הוא תוצאה של פנאטיות יהודית מטומטמת. לפי מאמר זה ליהודים לא היתה ברירה, אלא להתקומם בהגנה על חייהם הדתיים הלאומיים והכלכלים. מדוע לא הובאה דעה זאת משך עשרות שנים?

לגורמים שפויים ומתונים המילים

דתיים לאומיים הן פאנטיות יהודית מטומטמת

את טועה- לא מדובר בפנאטיות יהודית מטומטמת אלא בעם הנאבק על הישרד

נא לקרוא תגובתי לתגובה הקודמת

המאמר דן באחד הגורמים למרידות

לא מדובר בפנטיות יהודית מטומטמת אלא אלא בהתנגדות לניסיון שיטתי להפוך את הארץ לארץ הלניסטית, כלומר לשנות את אופיה האתני- הדתי- התרבותי של הארץ,לדחוק את רגלי היהודים, לנשלם מאדמתם ולהצר צעדיהם. השאלה היא אם נבון היה למרוד נגד אימפריה בשיא כוחה. והאם הם מרדו כי לא הייתה כל אלטרנטיבה אחרת.

ואנחנו עושים לפלסטינים

בדיוק אותו הדבר שהרומאים עשו לנו ועוד על אותן האדמות בדיוק

ביננו לבין הפלסטינים מאבק בין 2 תנועות לאומיות- זה שונה

הרומאים היו כוח אימפריאליסטי כובש שרצה לנשל את העם היהודי מאדמתו , ליישב את הארץ בקולוניסטים ולשנות את אופייה האתני- תרבותי- דתי של ארץ. אנו איננו כובש זר. אנו תנועה לאומית של עם ששב אל מולדתו עפ"י החלטה בינלאומית של חבר הלאומים ואח"כ האו"ם. מאחר שבשעה שהארץ הייתה דלת תושבים התיישבו בה ערבים, החליט האו"ם על חלוקת הארץ בין שני העמים:היהודי והפלסטיני. היהודים הסכימו לחלוקה ב- 1947 (למעשה כבר ב- 1936 ) והערבים דחו את ההחלטה וניסו לזרוק אותנו לים. ישראל הייתה מוכנה לפשרה של 2 מדינות ב: 1967 לאחר שהותקפה במלחמת 6 הימים. לוי אשכול הציע"שטחים תמורת שלום" ונענה בשלילה 2000 -הצעת קלינטון- ברק לשתי מדינות נדחתה ע"י ערפאת שהעדיף טרור. 2008 - הצעת אולמרט לא זכתה כלל לתשובה מאבו מאזן בקיצור, אנו לא עושים להם מה שעשו לנו. אנו מוכנים לפשרה. בשלב זה הם עדיין אינם מוכנים. קיימת בעיית ההתנחלויות, שאני מתנגדת להם,אבל לזה הוצע לא אחת פיתרון: בגין פינה את פיתחת רפיח שרון פינה את עזה הצעות קלינטון- ברק ואולמרט כוללות פיתרון לשאלת ההתנחלויות.

נישול אדמות יהודים. אבל מי הם יהודים אלה?

המאמר לא מבהיר מי הם היהודים המנושלים.כדאי להזכיר שרובם ככולם נוכרים שהתייהדו בזמן החשמונאים. חוץ מזה לא הנישול היה הבעייה אלא ההתנכרות של ראשי הפרושים לאיכרות הגלילית בהם ראו עמי ארצות התנכרות שהייתה אחת הסיבות להופעת הנצרות

המידע שלך מוטעה. ראה העובדות

היהודים בארץ היו מורכבים מ: תושבי ממלכת ישראל וממלכת יהודה שלא הוגלו. הוגלתה רק השכבה העליונה השלטת שבי ציון שחזרו בעקבות הכרזת כורש היחידים שגויירו ע"י החשמונאים היו האדומים שמנו כ- 10,000 ולא יותר. מחקרים של אריה כשר ואחרים הוכיחו שהיטורים לא גויירו. הם כבשו חלק מהגליל וגורשו ע"י החשמונאים למקומם הקבוע בבקעת הלבנון. הריבוי הטבעי הגבוה של היהודים בארץ מדווח במקורות הרומיים.

קרא מחקרים של אריה כשר על היטורים ומימצאים ארכיאולוגיים

הם לא היו גורם מתנחל בגליל אלא כובש זר שסולק. הנבטים וההלניסטים לא גויירו - רק האדומים.

מאמר מרתק

משתמש בו לעבודה החוג להיסטוריה בתל אביב אם זה בסדר

בעיות במאמר

גדי כתלמיד בחוג להיסטוריה אתה בודאי רואה את הבעיות במאמר זה 1. מדובר בתהליך נישול קרקעות יזום על ידי השלטון הרומי. איפה המקורות מהזוית הרומית להסבר על הנישול? אל תטרח אין כי מדובר בתופעה שולית חסרת רלוונטיות לתהליכי ההיסטוריה. בעת העתיקה האיכרים ועובדי האדמה היו באנקר. לא נגעו בהם כיון שהם היוו עוגן כלכלי. כך למשל נבוכדנאצר הבבלי הגלה את האליטה הירושלמית אך השאיר על כנה את האוכלוסייה הכפרית.גם הרומאים הקפידו לא לקלקל לעצמם ושמרו על האיכרים הם לא השתגען לשחוט תרנגולת מטילת ביצי זהב. בספריו של מומסן תלמד על מערכת השומא שהנהיגו כאשר המס המוביל היה מס קרקע שהיה מחושב על פי יבולים חקלאיים. 2. כדאי לזכור שהשלטון הרומי הגיע בהזמנת היהודים שויתרו מרצון על ריבונות 3. המגבלה הממשית הייחידה של הרומאים על היהודים הייתה-לאחר מרד בר כוכבא-לא להכנס לתחום ירושלים. חוץ מאמאוס לא יישבו חיילים על אדמות יהודים 4. לאחר מות אדריאנוס נפתח תור זהב ביחסי רומי=יהודה. ראה יהודה הנשיא בסיכום מאמר ארוך גדוש פרטים ממקורות במעמד צד אחד על אירועים זניחים ושולייים בלימוד ההיסטוריה שלנו

אתה מתעלם ממדיניות

אתה מתעלם ממדיניות הקולוניזציה הרומית שנועדה לשנות את אופייה האתני- דתי- תרבותי של הארץ. היהודים נושלו בחלקם מאדמתם והפכו לאריסים על אדמותיהם או לשכירי יום. אני מציעה לך לקרוא מחקרים לפני שאתה ממציא תיאוריות ללא בסיס במציאות נכון שהחשמונאים שרבו ביניהם לבין עצמם על השלטון הזמינו את רומא, אך אין כל קשר בין זה לבין מדיניות הקולוניזציה, הפקעת האדמות והנישול. בסוף המאמר יש ביבליוגרפיה

מדוע התעלמות?

הערותי 1.לקראת סיום דרכה של ממלכת יהודה חיו בה כמאה אלף תושבים. היו שני גלים של הגליית אליטות- הראשונה גלות יהויכין- שהקיפו כ20.000 איש נוסיף להם עוד כ20אלף שבחורבן נבוכדנאצר נהרגו או נמלטו נשארנו עם אכלוסייה שמונה בקושי 40.000 איש.בחוג ללימודי ארכיאולוגיה לומדים עד כמה דלה הייתה התקופה הפרסית. במאה השנייה לספירה מספר היהודים בארץ ישראל-עלפי רוב הערכות- נא בין מיליון וחצי לשני מיליון. איך את מגיעה למסקנה שהגיור היה שולי לריבוי הטבעי? זה סביר.?איך קרה שהרוטודוס בסיורו לא שמע על היהודים ופתאום כעבור כמה מאות שנים מספרם כה עצום? 2.מדיניות הקולוניציה לא תפסה כאן.. מה פתאום להשוות בין מה שקרה בגאליה וחלק מגרמניה של היום למה שקרה ביהודה רפפורט- תולדות ישראל בתקופת בית שני עמוד 300 מדגיש את המקרה החריג של יישוב 800 חיילים רומיים בסביבות אמעוס.אגב אפרופו אוריאל רפפורט ממולץ חיבורו לדוקטורט בנושא תעמולה דתית של יהודים ותנועת ההתגיירות בימי בית שני 3. מאמרך מתמקד באירעים שוליים ומסיט את תשומת הלב מתהליכים חשובים א. הרומאים הגיעו כי זאת הייתה בחירת היהודים ב. הקןנפליקט בין היהודים והרומאים היה על רקע דתי-המאבק בין מונותאיזם לבין אלילולת. קונפליקט שנסתיים בניצחון מוחץ-איפון- של המונותאיזם שהצמיח שתי דתות אחיות יהדות ונצרות שמחקו בהמשך כליל את אלילותץ בהמשך נוצר גם האיסלם ג. את מתעלמת מהבעייה הכאובה באמת הניכור בין הנהגת הפרושים לבין האיכרותובהמשך אי היכולת של האיכרות לעמוד בדרישות היהדות. לא אציע לקרוא את זנד שבטח משוקץ ולכן אציע לקרוא את מאמריו של זאב ספוראי כיצד נאלצו עובדי אדמהיהודים להתנצר ןאחר כל להתאסלם בגלל נוקשות הדרישות של היהדות

אין בעיה. המאמר וגם אחרים - לרשותך.

אני מאשרת לך להשתמש

תודה לך

תודה

גיורא, אתה מתעלם מגלי הקולוניזציה מימי אלכסנדר למזרח הקרוב

מיד עם כיבוש האזור ע"י אלכסנדר החלה הגירה המונית של עודפי אוכלוסייה מיוון ומוקדון שהיו במשבר כלכלי ולא יכלו לכלכל את האוכלוסייה המתרבה. הרומיים המשיכו לעודד גלי הגירה. כבר התלמיים והסילווקיים ואחריהם הרומיים הקימו בארץ ערי פוליס, 30 במספר. כל עיר קיבלה שטחים מסביבה שמהם נושלו איכרים וחלקם הפכו לאריסים. למשל, היה גבול משותף בין הטריטוריה של מגדל סטרטון (קיסריה לאחר מכן ) ובית שאן (סקיתופוליס ) ואתה מתעלם מהריבוי הטבעי הגבוה של היהודים בניגוד להלניסטים. אני מציעה לך לקרוא מחקרים אכיאולוגים חדישים. בארץ היו כ-2 מיליון יהודים במאה הראשונה לס' מחקרים ארכיאולגיים מוכיחים, למשל, שכבר בתקופה הפרסית החלה התיישבות מחודשת של יהודים בגליל מחקרים מוכיחים שביהודה הייתה התפוצצות אוכלוסין כבר בתקופת הדיאדוכים. ויכולתי להמשיך. אני שוב מציעה לך לקרוא את כל הביבליוגרפיה של המאמר ושל מאמרים קודמים שלי שהתפרסמו באימגו לפני שאתה מתווכח.

היא הנותנת

גלי ההגירה הללו עוזרים להסביר את היווצרות פוטנציאל הגיורי בארץ היא הנותנת להלן ציטוט מאוריאל רפופורט תנועת ההתגיירות היא היא שהפכה את היהודים מכמה רבבות לעם עצום ורב על פני כל עולם הנושב... אין אנו יכולים לתאר לעצמנו את התפתחות העולם ההלניסטי-רומי מבלי לקחת בחשבון את התפקיד שמילאה בו היהדות ולעניין אחר. לרומאים היה עניין ביישוב ווטארנים לא בארץ ישראל אלא בגבולות האימפריה הקרובים לאיטליה. למשל לאורך הדאנובה והרהיין על הרהיין הגנו צי של משמר החוף מושבות ווטראנים במקומות שהם היום קלן ואוגסבורג אינני מתווכח לשם הויכוח אלא כדי להבליט דגשים שונים 1. האכלוסייה היהודאית שלאחר חורבן בבל הפכה ליסוד קטן מכלל האכלוסייה היהודית שהורכבה בעיקר ממתגיירים מעמים נכריים 2.כיון שהשלטון הרומי הוזמן על ידי היהודים כיון שההנהגה הפרושית-להוציא את היסודות המשיחיסטיים-הייתה אדישה לנושאי ריבונות הרי לא היה מאבק על הישרדות לאומית אלא מאבק בין פאגניות למונותאיזם 3.הקושי האמיתי של עובדי האדמה היהודים היה האטימות וחוסר הגמישות של מנהיגי הפרושים כלפיהם וכלפי צרכיהם וכאן נוצר הטריגר להופעת הנצרות לתופעה של התנצרות חקלאיים יהודים ולאחר מכן התאסלמות. חבל שבדבריך על המגזר החקלאי באותה תקופה אין התייחסות לנושא זה הערה כללית גם האם אחוז האוכלוסייה היהודאית המקורית היה קטן ובכל התמהיל של מתגיירים הרי שהוא נשמר לאורך כל הדורות מעולם לא הוכח שבארץ ישראל היו בתקופה מסויימת אפס אנשים מהאוכלוסייה היהודאית המקורית ולכן אפשר להגיד בבטחון שהרצף ההיסטורי מהופעת ישראל הקדום ועד הרומאים ובעצם עד ימים אלה נשמר והוא אחת הסיבות לקשר הייחודי של היהודים עם ארץ ישראל

היוונים סרבו להתיהד ונטבחו או גורשו או ברחו.

אתה מפתח תיאוריות תלושטת מהעובדות ההיסטוריות. ובאשר לריבוי טבעי:אני מציעה לך ללכת למאה שערים ולמצוא נשים שילדו 15 ילדים. נא לבדוק את שיעורי הריבוי הטבעי במצרים= שם העדר או איסור אמצעי מניעה וחובה דתית הביאו להתפוצצות אוכלוסין. היהודים שלנו בעבר היו ידועים בריבוי הטבעי שלהם ויש על כך עדויות ממקורות רומיים. וקרא את כל הביבליוגרפיה במאמרים שלי לפני שאתה מגיב.

ביבליוגרפיה

אני באמת אשחדל לקרוא מאמרים קודמים שלך וגם חלק מהספרים שעליהם את מסתמכת במקביל אני מציע לעיין בספרים הבאים 1.היסטוריהחברתית ודתית של עם ישראל שלום בארון 2.חיבור לקבלת דוקטורט אוריאל רפפורט תעמולה דתית של יהודים ותנועת התגיירות בימי בית שני. 3.יוספוס קדמוניות בעיקר הקטע של כפיית התגיירות על ידי הורקנוס 4.תיאודור ממומסן דברי ימי רומא ספרים אלה הם מקור לידע הדל שלי בנושא. קטונתי מלהמציא תיאוריות. יש גם מקורות נוספים אך הם כרגע נשמטו מזכרוני

בארון ומומסן- מחקרים מיושנים. התזה שלי אינה שולית- שלך כזאת

אתה מסתמך על מומסן שספריו על רומי נכתבו ב- 1854 ו- 1885 גם בארון- מיושן. המחקר שלי מבוסס על קריאת מיגוון רחב של החומר המחקרי שפורסם בנושא. אתה מציע מחקרים מיושנים.

לא רק פה

הרומאים בכל מקום שהם כבשו נהגו לחלק אדמות לחיילים. יהודה לא היה מקום חביב עליהם . העדיפו את בריטניה צרפת וספרד

טעות. הם הושיבו חיילים וטרנים בארץ ישראל

באזור ירושלים ישב הלגיון ה- 10 במוצא - וטרנים שגם קיבלו אדמות גבע - פרשים- בעמק יזרעאל סבסטי - בשומרון. לגיו - עמר יזרעאל גם בעכו - פתולימאיס, בקיסריה ובערי חוף אחרות יישבו חיילים וטרנים. אתה רק אולי אינך יודע שחלק ניכר מחיילים אלה היו תושבי האזור של המזרח התיכון כמו סורים- ארמים שהתגייסו לצבא הרומי. זה ידוע ממה שנחשף בחפירות ארכיאולוגיות. אזור מושב עובד ליד נס ציונה 25.000 חיילים חנו דרך קבע בארץ

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק