אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כאוס רגוע / סאנדרו ורונזי


התמונה של דן לחמן
כאוס רגוע - סאנדרו ורונזי

כאוס רגוע - סאנדרו ורונזי, הוצאת כתר. מאיטלקית אלון אלטרס, 2011. עמ' 397. בשיתוף קרן הוצאה לאור.

את "חייו האחרים" ספרו הראשון של סאנדרו ורונזי האיטלקי לא קראתי. את הסרט "אי של שקט" שנעשה לפי ספר זה לא ראיתי, כך שהכניסה לעולמו היא חדשה בשבילי.

די מהר מסתבר שזה לא ספר שיכיל עלילה מרתקת. לפחות לא לאורך פרקי הפתיחה. הדבר הדרמטי ביותר קורה בפתיחת הספר ויוביל את גיבורו בהמשך הדברים.

פייטרו, מנהל בכיר בחברת תקשורת וטלוויזיה גדולה ופופולארית מבלה יום חופש עם אחיו בחוף הים. שם הם חוזרים להשתובב כמו בימי ילדותם. גולשים על פני הגלים ונהנים מחוויית האינטימיות המשפחתית שלהם, עד שקולות מהומה מושכים את תשומת לבם. שני אנשים נסחפו לים והם טובעים. בלי לחשוב פעמיים קופצים זוג האחים להציל את הטובעים.

הטבוע של פייטרו היא אישה. תהליך ההצלה שלה קשה כי היא מושכת אותו למטה אל מתחת למים. ההצלחה הופכת למאבק נואש, אך בסופו של דבר הוא מציל אותה.

על החוף מתקבצים האנשים סביב לניצולות, ומרחיקים את פייטרו. איזה נבלות, הוא חושב. אף אחד לא אמר תודה. כל הכבוד. שילכו לעזאזל. זהו פייטרו.

כשהוא חוזר הביתה, הוא רואה בפתח הבית אמבולנס, את אשתו שוכבת על אלונקה, בת זוגו כי אינם נשואים עדיין, הם היו אמורים להתחתן בעוד כמה ימים. בתו הקטנה עומדת מבולבלת. האישה הצעירה מתה מהתקף לב. כשהם נשארים כבר לבד שואל פייטרו את עצמו איך יסביר לקלאודיה בתו בת העשר, שבזמן שאמה מתה הוא היה עסוק בלהציל אישה אחרת.

מכאן הופך הספר בעיקר לתחושותיו והסתכלותו של פייטרו על העולם. על האנשים סביבו. על התנהגותם. אחרי הלוויה, בביתו, כל האנשים, ידידים, חברים לעבודה, הורי חברות של בתו. כולם מזדהים עם כאבו של הגבר בן הארבעים ושלוש, בעל המשרה התובענית, אב לילדה יתומה. כולם משתתפים בצערו. רבים מציעים עזרה. אל תתבייש לבקש משהו אם תצטרך. כל דבר.

המון חמלה. הטקסים, הדמעות, החיבוקים, מברקים, הספדים וגם מתנות חתונה שנשלחו בדואר. הכול נגמר. ופייטרו עדיין אינו סובל. גם קלאודיה לא נראית סובלת, אך הוא יודע שזה ייפול עליהם. כעת אחרי שבועיים החופש נגמר. שנת הלימודים מתחילה.

פייטרו מביא אותה לבית הספר ביום הראשון ללימודים. הוא מודאג. כעת כשתישאר לבד היא תתחיל לסבול. אך לא, היא יורדת מהמכונית שקטה נכנסת לחצר ונבלעת בין חברותיה. ההורים האחרים, אמהות, מורים, כולם ניגשים לנחם ולהציע עזרה. אני לא זז מכאן, אחכה לך עד ארבע וחצי, הוא אומר לקלאודיה.

הוא מודיע למזכירתו שלא יבוא למשרד. הוא יכול לעבוד מהאוטו המצויד שלו בפקס טלפון וכל מה שצריך. בשעות הפנאי הוא כותב את רשימת כל חברות התעופה שטס בהן. מנין ולאן. הוא מחכה למכה שתנחת עליו ומנסה להבין מי אמר לקלאודיה שהיה עסוק בלהציל אישה אחרת. אבל לילדים יש חוש אחר לדברים. בלילה היא אומרת לו שהדבר הכי קשה שקרה לה בחיים זה כשהבינה שהסבתא שלה היא אימא שלו. המכה אינה ניחתת והוא ממשיך לחכות לילדה.

למחרת הוא מבטיח לקלאודיה שוב שיחכה לה עד סוף הלימודים. והפעם כדי להעביר את הזמן הוא עושה רשימה של כל הבחורות שנישק. חמישים ושתיים בחורות, חלקן עוד לא היו נשים. הם היו צעירים. ועדיין המהלומה אינה נופלת עליו.

מאוחר יותר מגיע נשיא החברה לראות מה שלומו. אחרי שיחת עבודה אומר לו הנשיא. אני איש מאושר. אני רואה נשיאים אחרים והם רדופים מהעבודה ומה שכרוך בה. אני מאושר שיש לי חבר טוב. מנהל החברה בסניף בפריז. אנחנו נפגשים לארוחות ערב מדי פעם והידידות שלנו אמיצה. אם אתה מרגיש שאתה צריך לחכות לבת שלך, חכה לה כל כמה שתצטרך. אין כמו קרבה.

כבר עשרה ימים שהוא נשאר מול בית הספר. את העבודה הוא עושה מהמכונית המאובזרת. הבוס הרי הרשה לו. מתחילים להכיר אותו בסביבה. הפקח העירוני, בבית הקפה הורים של תלמידים אחרים. כעת מתחילות להגיע אליו תגובות מסביבתו. בני משפחתו שאינם מבינים יש להם מה לגיד. חברים שמרגישים שבשל הקרבה הם יכולים למחות. לא יצאתי מדעתי הוא מצהיר. אחרי שהוא מסביר להם הם מקבלים את דרך חייו החדשים. הוא מתחיל להרגיש בשינוי היחס של האנשים אליו. מקצת. אני נשאר כאן, תמשיכו בלעדי, הוא אומר ויוצר סוג של כאוס.

אנשים באים לבקר אותו. גיסתו, מישהו מהמשרד. הוא מבין שבאו לסבול. לפרוק עליו את כאבם. הוא עוד לא ממש מבין את השינוי. הם מספרים לו סיפורים על עצמם. לא מסוג הדברים עליהם הם מתוודים בפני כומר. לא על חטאים קטנים. הם מטילים עליו את הסבל הפנימי העמוק האמיתי שלהם. הופכים אותו לישו בזעיר אנפין. הם באו לדבר אתו על עצמם, מה שלא היה יכול לקרות קודם, כשהיה אדם כמו כולם. כשהיה מנהל.

לאורך חלק זה אין בספר עלילה של ממש. אנשים באים ומספרים לו משהו על חייהם. על נקודות שפל בדרך כלל. ומה ואנו קוראים סיפורים על אנשים, אך לא רק עליהם גם על פייטרו. עדים לשינוי הפנימי שעובר עליו, בהבנה האיטית איך הוא נראה בעיני אחרים. בעוד הוא מחכה לכאבים הפרטיים שלו שיבואו ויציפו אותו, אחרים מציפים אותו בכאבים שלהם. זו העלילה.

פוליטיקה וכלכלה תופסים חלק מהמידע שהוא מוצף בו. לא פוליטיקה ארצית, אלא זו של מקום עבודה גדול כמו חברת התקשורת הגדולה בעולם, אך נעיצות הסכין אחד בגב השני איננה שונה. חברויות שקרניות המחביאות סכינים קטנות ואינטריגות שרק הוא שומע עליהן. כי לו אפשר עכשיו לספר הכל, לקדוש החדש. כמו במפגשים אחרים, כשמציעים לו לבגוד בידי ולהתקדם בחברה, הוא מגלה בעצמו את הרצון הקרייריסטי להתקדם כמו כולם, אך הוא מצליח להינצל ולסרב לבגוד, גם אם מי שמציע לו לבגוד הוא נשיא, האל המציע לו להיות חצי אל, נשיא החברה. מתוך התובנות החדשות שלו על עצמו הוא מצליח להתפטר בכבוד. למרוד במערכת. לנעוץ מקל בגלגלי השיטה. לדפוק את המערכת. הוא רוצה להמשיך לעמוד מול בית ספרה של בתו. זה כל מה שהוא רוצה.

פייטרו מגלה דרך הביקורים השיחות שהפך למפורסם, לסנסציה חברתית. שהבורגנות מדברת עליו במפגשים. שמו הולך ומתרחב בכל מילאנו. האב המצפה לילדה.

אתה מייצג דאגה מובנת לגורלי, הוא אומר לאחיו. אם הייתי הולך לעבודה, סובל, לוקח כדורי שינה בכדי לישון ובינתיים קלאודיה הייתה נעשית אדישה ומפסיקה לאכול, היית סימפטי למצב. מבין, מחפש לי פסיכולוג טוב. אם הייתי מתנחל כאן ונראה כמו הומלס שבור צער, היית דואג ומחפש לי פסיכולוג טוב. את העובדה שאני כאן, לא סובל, קלאודיה לא סובלת ואין לנו צורך בפסיכולוגים, אתה לא יכול לסבול. אתה וחבריך הבורגנים.

אז הוא מבין. הסיבה שמקבלים את התנהגותו כנורמאלית היא כי מייחסים לו כאב וסבל שאינו חש.

לרגעים נראה שהוא קצת יוצא מדעתו. רגעים בהם הוא מתחיל להאמין שלארה מתקשרת אתו מהמתים באמצעות תקליט שהוא שומע. סימנים רעים. קנאה בקשר שבין אחיו לקלאודיה. הוא מתחיל לפקפק בזה שהוא אבא טוב. סימנים לא טובים.

אנשים ממשיכים להגיע. הם מדברים והוא שכבר למד להקשיב מתחיל להבין. את אלה שמדברים על כאבם הפנימי, את אלו שמדברים על שאלות מיזוג כלכלי של חברות ענק. נושא הנמצא ברקע כל הזמן. בעיקר הוא לומד להבין את עצמו. את הכאב האמיתי שלו.

המצבים שפייטרו עובר לא תמיד מציאותיים, יש בהם מציאות אך גם מידה של סמליות שהוא מנסה לפענח אותה בעצמו, ודרכה את עצמו.

ורונזי כותב לספר גם פס קול מוסיקלי. השירים ששומע פייטרו. האסוציאציות הקולנועיות שלו. בדרך זו הוא מרחיב את התובנה שלו ושל הקורא, גם אם לא מכירים את הסרטים או השירים.

מעניין, ורונזי הצליח לכתוב ספר חסר עלילה כמעט. ספר שכולו מצב נפשי ואנושי, ולהיות כל כך מעניין. בעיני ספר לא צפוי כלל. נדמה לי שכזה ספר עוד לא קראתי וגם נהניתי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן