אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דליה פרקס - פעילת הבונדס בביקור מולדת וגעגועים לילדות


דליה פרקס - פעילת הבונדס בביקור מולדת וגעגועים לילדות

דליה פרקס וערכת השירות הבולאי על תיאודור הרצל. צילמה תפארת חקק

"אתם העוגן לזהות שלנו, חייבים לחזק את הזהות היהודית והחינוך העברי בתפוצות", אומרת לנו דליה פַרקָס-חַקק בביקור מולדת, שעשתה כאן לאחרונה. דליה היא בת הדוד שלנו בנימין (ימֵין) חקק, האח של אבינו עזרא. עקב נישואין לבן זוג יהודי אמריקאי היא נקלעה לבברלי הילס, שכונת השחקנים בקליפורניה בארצות הברית.

דליה מקפידה להגיע לביקור מולדת פעם בשנה – והשנה הענקנו לה במתנה את העֶרכָּה המופלאה של השֵירות הבולאי של דואר ישראל לרגל מלאת 150 שנה להולדתו של בנימין זאב הרצל. אין ספק, זו ערכה מרגשת, מספרת סיפור שכולו אגדה. ראינו את דליה מוחה דמעה. "בנאומיי לפני התורמים אסתייע מאד בציטוטים של בנימין זאב הרצל"...

 שוחחנו איתה ולמדנו לדעת:  הקשר עִם יהודי התפוצות הוא קשר מורכב. תמיד תמצאו בו את המֶתח בין גלות לגאולה, את נושׂא הנֶאמנות הכְּפולה של יהודי הגולה, את ההדים לכל המאבקים בין שוללי הגולה לבין אלה שהאמינו, שהקיום  בגולה נועד להעביר את הבשׂורה שלנו לעולם. 

מילדות היה קשר של ידידוּת עם בת הדוד שלנו דליה, שהיה לה שם אכסוטי מאוד. קראו לה בילדותה: דליה-דֵייזי- סוּהאם. רק לפי השם שלה אפשר לחבר מחזה על כּור ההיתוך של הזהויות כאן בעלייה ההמונית בשנות החמישים (של המאה העשׂרים).

בכל משפחה יש בנים ואחים ודודנים שהגיעו לקהילות היהודיות בתפוצות וקשרו גורלם באותם חיים יהודיים בגולה. יש שיקראו לכך תפוצה, יש שיקרא לכך גוֹלה. ברור, שלא במהרה יתכנס כל העם היהודי בארץ ישראל. אַחד הָעם ראה בנוּ יושבי הארץ 'מרכז רוחני' לכל היהודים שיִיוותרו בפזורה, משׂיחה עם דליה פרקס למדנו  שמשהו ממשנתו נותר נוגע לנו. החיים כאן, התרבות כאן במדינת ישראל, כל זה משפיע על יהודי התפוצות, מסייע להם בשמירת זהותם. "אנחנו בונים את הזהות שלנו עליכם, על מדינת ישראל", היא אומרת. 

אנו כיוצרים תאומים - כותבים בדרך כלל מאמרים ללא מחלוקת רעיונית בינינו. אך בעבר נחלקנו בינינו כתאומים, דווקא בנושא הקשר עם הגולה. זה היה, כאשר הרצל פרסם מאמר בעיתון, ובו הציע להקים "כנסת יהודי התפוצות", שבה ייוצגו יהודים מן התפוצות, ו'בית לורדים' שכזה ישמיע עמדותיו בסוגיות הקשורות לקיום מדינת ישראל. בלפור התנגד, והוויכוח  ההוא עוד נותר ברקע. אין מחלוקת, שעלינו לחזק את היהודים בתפוצות, אך תמיד נותרת השאלה, כמה זכות התערבות ניתן להם בחיינו כאן, כשהם לא חווים באמת את הקיום היומיומי כאן. 

באנו היום לכתוב  כַּתָבה לֹא אובּייקטיבית ולסַפר את סיפורה של דליה- דייזי-סוהאם  בת דודנו, בתו של הדוד בנימין חקק. כנערים תמיד הערצנו אותה. היא הייתה שנתון לפנינו, פעילה בחוגי תיאטרון, שחקנית ראשית בבימת תיאטרון "בּמתנו" של הבמאי א"א אנסקי (אבא של אלכס אנסקי).

היא גילמה את הנסיכה טורנדוט (תפקיד ראשי) בהצגה בבימויו של אנסקי, לצדה של דליה שיחקו פיני אביבי, שהוא היום סמנכ"ל במשרד החוץ, שמעון אפלטוני- שחקן תיאטרון ושמעון צוריאלי, היום מנכ"ל איל"ן. באותם ימים כתב נו עליה כתבה בעיתון נוער. כתמיד הגיעה גם הפעם לפקוד חברים ובני משפחה, בתוכם גם אחיותיה שושנה ורבקה ואחֶיה יחזקאל, אפרים ואלי. אחִיה מֹשה גר במיאמי בארה"ב. 

דליה נשׂואה לד"ר דניאל פרקס. כאשר סיפרו לנו, שדניאל הוא חצי מצמד תאומים זהים, הרגשנו שדליה הלכה לגולה, אבל לפחות הזדהתה איתנו. גם היא קשורה לצמד תאומים... במשך השנים נולדו לה שתי בנות: קרן ורונית. ההתערות בקהילה היהודית הובילה אותה לפעילות למען היהודים בקהילה, למעורבות כמראיינת בטלוויזיה הקהילתית בלוס אנג'לס.

במשך השנים למדנו להכיר אישים שהגיעו ממדינת ישראל להרצות בפנינו, וחלק מהם הכרתי גם כמרואיינים שלי בטלוויזיה הקהילתית. ראיינתי בין היתר את נחמן שי, את עזר וייצמן, ורבים אחרים.באותה תקופה שפעלתי בטלוויזיה הקהילתית היו לנו קשרים טובים עם המרואיינים מישראל. אני זוכרת שיצאנו לסועד עם קובי לקט ורעייתו שושי, עם נחמן שי ורעייתו. הם שהו אז בארצות הברית מטעם הסוכנות.

בהמשך הדרך מצאתי זמן גם לפעול בערבי התרמה.

 

מה דחף אותך לכך? 

המעורבות שלי היא למען היהדות, למען הציונות. גדלתי בישראל כציונית גאה, ואני מרגישה שאני יכולה לתרום למדינה שלי ישראל, לעם שלי. לא להישאר באפס מעשה. יש לי יכולת וכישורים, וחשוב שאתרום אותם למען הקהילה שלי.

הרוח הנושבת בקהילה היא רוח של אהבה לישראל, ליהדות. הרגשתי את המחויבות הזו להתגייס למען מוסדות יהודיים, למען חינוך יהודי – ובשנים האחרונות היא פעילה במסגרת ה"בונדס". "הבנתי מֵרגע הגיעי לכאן, כמה חשוב הקשר עם מדינת ישראל, כמה אתם חשובים לזֶהות שלנו, כמה חשוב לחזק את מדינת ישראל כמרכז קיומי לכל יהודי התפוצות, כמרכז תרבותי ורוחני שיהיה שומר המסך שלנו, שומר הזהות שלנו". בשנת 2010 קִיֵים ארגון הנשים של ה"בונדס" אירוע הצדעה לפעילותה של דליה פַרקס. שוחחנו אִתה במלון 'מצודת דויד' בירושלים. "אני באה לכאן שוב שוב, מתגעגעת למולדת וגם לילדוּת שלי כאן בירושלים", היא אומרת.

 

מדוע הרגשת מחויבת לפעול בקהילה? 

התגייסתי לפעילות זאת, כאשר נוכחתי לדעת, כי בעלי מעורב מאד בפעילות למען מוסדות ישראלים ולמען חינוך יהודי בקהילה. נישאתי לו בשנת 1977 – ואני זוכרת שחצי שנה לפני  החתונה, נערך ערב הצדעה של האוניברסיטה העברית לכבודו. הוא תרם תרומה גדולה למענם וגייס תרומות. היינו אז מאורסים. אני זוכרת שבתקופה זו יצאנו לאירוע גדול של 'איזראל בונד'. לאחר החתונה למדתי יותר על הקהילה ועל המושג הנפלא הזה של עזרה הדדית ותרומות לישראל. עם השנים התרחבה פעילותי זו.

 

האם המעורבות הזו מסייעת למי שפועל להוציא מעצמו את הטוב שבו? 

למדתי לדעת, שמעורבות בקהילה – משמעה להיות אקטיבית, לא לעמוד מן הצד, לעשות את המיטב והמירב למען הקהילה, למען מדינת ישראל. זה לקח זמן, למדתי לאט לאט כיצד החברה היהודית בנויה, כיצד נרקמת שם  השותפות וכיצד מתנהלים כל מוסדות העזרה ההדדית. זה הרשים אותי, כל נושא הערבות ההדדית, הירתמותם של נדבנים למען בתי הכנסת, למען הפדרציה היהודית. קלטתי כיצד החזיק העם הזה מעמד לאורך שנים, הפסוק 'כל ישראל ערֵבים זה לזה' קם לעיניי במלוא תפארתו, עם שיודע לסייע לעצמו בכל מקום.

 שמתי לב, שתמיד העבירו אחוז גבוה מן התרומות למדינת ישראל. בשנים הראשונות של פעילותי נוכחתי לדעת, ששישים אחוזים הועברו למדינת ישראל  - ורק ארבעים אחוזים למען הקהילה. בשנים האחרונות – מדובר בארבעים אחוזים למען ישראל.

 

בוודאי המצב הכלכלי פגע בתרומות, הלא כן? 

זו הייתה באמת אבן נגף, נערמו קשיים בשנים האחרונות. צריך לזכור שבשנים האחרונות נפגעו קרנות יהודיות ותורמים יהודים בשל משברים כלכליים, בשל משבר מיידוף ואחרים. ועם זאת  מעולם לא הופסק מעגל החסד. זה נמשך כל הזמן. הערבות ההדדית היהודית היא עֵרך.

 

כיצד מצאת זמן לכל הפעילות העניפה הזו, זה בוודאי גוזל המון זמן... 

אחרי שהבנות שלי קרן ורונית גדלו, נרתמתי ביתר שׂאת למען הקהילה, והייתי פעילה מאד בקרן היהודית של הקהילה – ג'ואיש נשנל פאנד.

למדתי את דרכי גיוס התרומות: קבוצה של נשים יהודיות היו מארגנות ערב מיוחד עם מרצה, ארוחת צהריים קלה, והתרומות נועדו בחלקן למדינת ישראל ובחלקן למען הקהילה: סיוע לבתי ספר יהודיים, להגברת החינוך היהודי, הלוואות, תמיכות, מענקים, סיוע ליהודים שהגיעו זה עתה לקהילה למצוא עבודה, סיוע לגני ילדים ועוד. המטרה המרכזית של כולנו – להגביר את הזהות היהודית של הצעירים, של הנוער, חייבים לשמור על הגחלת היקרה הזאת  כדי להילחם בהתבוללות.

 

האם ההתבוללות אינה מוכיחה שזו משימה בלתי אפשרית? 

הבעיה המרכזית -  זה החינוך היהודי היקר. המוסדות שבהם ניתן לקבל חינוך יהודי מאד יקרים. המחירים נכון להיום - שלושים אלף דולר לשנה בבית ספר כזה, 20 אלף דולר לשנה לגן ילדים. 

מצאנו דרך לארגן לילדים, שאינם יכולים להרשות לעצמם חינוך יהודי כה יקר, השלמות אחר הצהריים במסגרות יהודיות. יש השקעה של תרומות גם למען גמלאים, גם למען הקמת 'אימקא' יהודי, מחנות קיץ לילדים  ולנוער לחזק את הזהות היהודית, את היחד היהודי. 

 

כיצד מגייסים תרומות?

 

הפעילות שלי כיום היא בארגון ערבי התרמה לנשים, ארוחת צהריים, נשים מזרמים שונים של הקהילה היהודית. אכן מגיע קהל ויש תרומות, ואנו מנסים גם בדרכים אחרות, פונים בכל דרך אפשרית. חשוב לנו החינוך היהודי, וכל תרומה נחוצה.

 

בשנים האחרונות התמקדנו, בעלי דניאל ואני, בתמיכה בבתי ספר לארוחת צהריים, ועשינו רבות למען בית ספר תיכון עברי, לוס אנג'לס היברו היי סקול. המטרה כיום – וזה החלום שלי – שנוכל לגייס 200 מיליון דולר מקרב הקהילה היהודית בלוס אנג'לס כדי להקים מסגרת יהודית, להעניק חינוך יהודי זול יותר. חשוב, שהילדים שלנו יקבלו יותר יהדות וחינוך עברי, וכשיש יהדות – יש גם ציונות. לכן  כאן בארץ כל יהודי - יש לו את הארץ והשׂפה. אצלנו תמיד יש חשש מהתבוללות, והיא גדולה מאוד. 

ספרי על הקשר שלך עם הבונדס. 

הפעילות בפדרציה הולכת ומעמיקה, וכך הפעילות שלי למען הבונדס. חשוב לנו לגייס כספים לבונדס, וחלק מכספים אלה כמובן מגיע למדינת ישראל. למדתי הרבה בנושא זה מבעלי, ובשנות נישואיי הראשונות התרשמתי מן הפעילות שלו כיושב ראש אגודת רופאי השיניים היהודיים. לדברי בעלי, נקודת המפנה להגברת התמיכה בישראל, הייתה בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים. הייתה התעוררות של הזהות היהודית הציונית – ומאז אנו שומרים על הגחלת, וממשיכים בפעילות למען החינוך היהודי ולמען מדינת ישראל.

חשוב לנו להמשיך לארגן אירועים כדי לגייס תרומות, ואני עוסקת בזה כבר 25 שנים. בשנה האחרונה נבחרתי ליושבת ראש הנשים בלוס אנג'לס, ואנו מארגנים אירועים כדי להמשיך בגיוס תרומות לבונדס. 

ב 2 במאי השנה ערכנו אירוע גדול בלוס אנג'לס, וגייסנו באירוע שישה  מיליון דולר. בערב מפואר זה נכחו נשים יהודיות מכל הזרמים – אורתודוכסים, רפורמים וקונסרבטיבים. זה היה במלון 'ארבע העונות'.

מימין לשמאל דניאל פרקס הרצל חקק דליה פרקס בלפור חקק צילמה תפארת חקק

 

האם הגעתם לארץ כדי להעביר תרומות למוסדות? 

אנו עתה בביקור בארץ ובימים אלה נבקר בטכניון. קרוב משפחה שלנו סייע לטכניון ואנו מוזמנים לביקור בעקבות זאת. חשוב לנו להדק קשר עם מוסדות ישראלים. 

יש לבונדס מרכז מיוחד  בניו יורק, ויש היום אחראי חדש מטעם מדינת ישראל. הוא אדם נמרץ מאד ומנסה לחפש דרכים מגוונות להגדלת התרומות למען ישראל, להגדלת ההשקעות במדינת ישראל. לאחרונה הוחל בהאצת הפעילות באינטרנט כדי להגיע גם לקהל צעיר יותר. 

אנו פעילים בקרב מוסדות רבים ולא רק מוסדות יהודיים. יש גם גופים וחברות שאינם קשורים לקהילה היהודית שקונים איגרות חוב של ה"בונדס", יש חוגים שחשוב להם שתהיה מדינת ישראל חזקה. הם לא עושים זאת בשביל כסף. באמצעות התרומות וההשקעות בנו בארץ, לדוגמה: תרמו רבות לנמל אשדוד, לנמל התעופה בן גוריון – ועשו רבות למען החינוך היהודי בגולה, ולמען מדינת ישראל בתחומים רבים. הקשר לישראל, האהבה לישראל, זו הרוח המלכדת את כולנו, אתם הערובה לקיומנו, הציר המרכזי לזהותנו.

  

הנאומים שלך בקרב הקהילה, כך שמענו, מלהיבים. ספרי לנו מה את אומרת להם?

בדבריי אני מדגישה את ישראל כעוגן מרכזי, את הייחוד של מדינת ישראל, של עם ישראל, את הצביון המיוחד של הזיקה לארץ ישראל. אני מספרת את הסיפור של חיים וייצמן.

חיים ויצמן, כימאי ידוע, איש התנועה הציונית

ונשיאה הראשון של מדינת ישראל, התבקש להסביר את הציונות בבריטניה- כמה שנים לפני הצהרת בלפור. חבר בית הלורדים הבריטי שאל אותו: "מדוע אתם היהודים מתעקשים על פלשתינה, כאשר ישנן כל כך הרבה מדינות לא-מפותחות, שבהן אתם יכולים להתיישב בנוחות רבה יותר?".

ויצמן ענה: "זה כמו שאני אשאל אותך- למה נסעת בסוף השבוע האחרון 30  קילומטר בשביל לבקר את אמא שלך, כשיש כל כך הרבה נשים זקנות,... שגרות ממש ברחוב שלך...".

ועוד רצוני לצטט לכם קטע שאהבתי בדבריו של בנימין זאב הרצל, שהוא אמר בנאום ב-1901 על נושא הנדבנים והתרומות. וכך הוא אמר: "אל תבטחו בעזרת זרים, אל תבטחו גם בנדיבים, ואל תקוו לאבנים שתתרככנה. כי הנדיבים נותנים לכל היותר נדבות משפילות והאבנים אינן מתרככות. עם הרוצה לזקוף את קומתו, צריך לשים את כל מבטחו בעצמו הוא בלבד".

 

נסיים בנימה אישית

מילדות אנו זוכרים, שהורינו היו מגיעים לירושלים לרחוב אנטיגנוס, שם גרו הוריה של דליה, שהיו הדודים שלנו. כילדים בגילים קרובים היינו תמיד יוצאים לשחק בחוץ עם דליה.

אנו זוכרים את המפגשים המשפחתיים – והיה בהם צד מוסיקלי חזק, שירה שהייתה מורכבת מפיוטי תפילה ומפיוטים אתניים, מקטעי מוסיקה של הדודים יחזקאל ויהושע. המפגשים היו בבית "הבוסתן" בירושלים, שהיה בית המשפחה והיה היום למסעדה. הבית במקורו נוסד על ידי יוסף ביי נבון, הזכיין שקיבל פירמן מהסולטן וסלל את מסילת הרכבת ירושלים-יפו.

 דליה חוותה משבר קשה יחד עם אחיה ואחיותיה, כשבהיותה נערה, נפטר אביה, כי לקה בלבו.

היא עדיין זוכרת את סיפור האהבה שלו ושל אמה, שם בבגדאד. אביה היה בעל בית מרקחת בבגדאד. "יום אחד אמי שהייתה בת 24 נכנסה לבית המרקחת לקנות בושם של 'מקס פקטור' ואבי מיד התאהב בה. היה 'קליק' אמיתי ביניהם ולא היה צורך בשדכנים. סיפור אהבה שתמיד מרטיט לי את הלב". יום אחד בביקור מולדת, שעשתה כאן סיפרה בעצב ובגעגועים על אביה בנימין, ותמיד יש לה סיפור מרגש על האב היקר. כך נכתב השיר שלבלפור חקקבספרו "משורר של חצות" (2010):

בנימין ונגיה חקק  הוריה של דליה לאחר נישואיהם

 

רקויאם לאחר שנים/ בלפור חקק

 

לבת דודי דליה פַרקַס

לזכר אביה בנימין חקק ז"ל שנפטר ב־1964

 

הִיא מְסַפֶּרֶת שֶׁאַבָּא שֶׁלָּהּ

הָיָה סוֹחֵר בַּדִּים

הוּא מֵת כְּשֶׁהָיְתָה נַעֲרָה

וְעַד הַיּוֹם הַבַּדִּים שֶׁלּוֹ

חוֹרְכִים עוֹרָהּ בִּסְעָרָה

 

הִיא מַזְכִּירָה לִי שֶׁאַבָּא שֶׁלָּהּ

לָבַשׁ תָּמִיד בְּלֶכְתּוֹ בֶּגֶד חָדָשׁ

הָיָה מְגַלְגֵּל סְחוֹרוֹת וּבַדִּים

לַמְרוֹת שֶׁהָיָה אִישׁ קָטָן וְחַלָּשׁ

וְלֹא עָמְדוּ לוֹ כֹּחוֹתָיו בְּנָפְלוֹ

וְנָדַם לִבּוֹ

וְהָיוּ בִּנְפִילָתוֹ עֵדִים בַּדְּרָכִים

וְהָיוּ בַּדָּיו חֲרוּכִים

 

זִכְרוֹן אָבִיהָ מְלַוֶּה אוֹתָהּ

כְּמוֹ גְּלִיל בַּדִּים נוֹהֵר

עוֹטֵף אֶת גּוּפָהּ

וְגוּפָהּ בּוֹעֵר

וּכְשֶׁהִיא מְסַפֶּרֶת עָלָיו

לֹא עוֹמְדִים פָּנֶיהָ וְלִבָּהּ

בַּסּוּפָה

וְסִפּוּרָהּ מְחַשֵּׁב לְהִשָּׁבֵר

 

כשהיינו ילדים, היינו כתבים צעירים ב"מעריב לנוער" וב"במחנה גדנע", וכתבנו אז על הצגת הבכורה של "הנסיכה טורנדוט", וגם ראיינו ככתבים את דליה פרקס (אז דליה חקק) ככוכבת ראשית בהצגה. היא הייתה אז שבויה בחלום התיאטרון כארץ הפנטזיות.

 

 בספרו של הרצל חקק' "אהבה היא מולדת"  יש שיר המוקדש לדליה פרקס:

 

נסיכה רחוקה  / הרצל חקק

 לבת דודי דליה-דייזי-סוהאם

 (פרק מפואמה)

 

א.    לפני עלות המסך

          הִיא גָּרָה עַכְשָׁיו  רָחוֹק , שָׁם  הַזִּכָּרוֹן שֶׁלָּהּ  

          עוֹדוֹ  נוֹשֵׂא  סִימָנִים  רְחוֹקִים  שֶׁל  מְדִינָה  בַּמָּצוֹר.

           עַכְשָׁיו  הִיא כּוֹתֶבֶת לְעַצְמָהּ  שְׁנוֹת  יַלְדוּת

            מְנַסָּה  לְהִתְחַבֵּר  אֶל  הַשַׁרְשֶׁרֶת, אֶל הַיֵּשׁ שֶׁבָּה, לַחְזֹר. 

 

           בִּשְׁנוֹת  הַחֲמֵשִׁים  הִגִּיעָה  לַשְׁכֻנָּה שֶׁלָּנוּ נְסִיכָה.

           בַּת  הַדּוֹד,  גְּדוֹלָה  בִּשְׁנָתַיִם,  מְסַפֶּרֶת לְכֻלָּם

            שֶׁהִיא תִּהְיֶה  שַׂחְקָנִית, וְהִיא  תַּבְקִיעַ

            אֶת כָּל מְחוֹזוֹת הַדִּמְיוֹן  וְהָאוֹר

            וְהַחֲשֵׁכָה.

 

               דַּלְיָה, כָּךְ קָרְאוּ לָהּ הַיְּלָדִים, וּבַבַּיִת  הָיָה לָהּ שֵׁם

               קְצַת אַחֵר,  דֵּייזִי  סוּהָאם,  וְזֶה הָיָה  סוֹדָהּ  שֶׁלָּהּ,

               שֵׁבֶר  זֶהוּת,  שֶׁבּוֹ  נִתָּן לִפְעָמִים  לְהִסְתַּתֵּר.

             

                בִּשְׁנוֹת  הַשִּׁשִּׁים   הִיא  כְּבָר מָצְאָה לָהּ  בָּמָה

                וְרַצְנוּ לִרְאוֹתָהּ מְשַׂחֶקֶת  עִם כָּל הַנְּשָׁמָה

                הִיא הָיְתָה טוֹרַנְדּוֹט

                כּוֹכֶבֶת מֵאֶרֶץ שֶׁל פְּלָאוֹת

                 וַאֲנַחְנוּ  רָצִינוּ  לִרְאוֹת  כֵּיצַד נְסִיכָה

                בּוֹנָה מֵחָמְרֵי חַיֵּינוּ זֶהוּת, לִפְנֵי שֶׁחוֹלוֹת הַזָּהָב

                הַחֲדָשִׁים יְכַסּוּ הַכֹּל,  יַסְתִּירוּ לָנוּ

                אֶת הַיַּלְדוּת.

www.hakak-twins.com 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל ובלפור חקק