אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הארנבת עם עיני הענבר / אדמונד דה ואל


התמונה של עדינה בר-אל
אדמונד דה ואל, הארנבת עם עיני הענבר

אדמונד דה ואל, הארנבת עם עיני הענבר, הוצאת "ידיעות אחרונות – ספרי חמד". מאנגלית: אביעד שטיר, 2012.

חפצי-נוי יפניים ומשפחה יהודית

אדמונד דה ואל, אמן קרמיקה אנגלי, הגיע אל דודו של אביו שחי ביפן. בביתו של הדוד הוא ראה אוסף של 264 פסלונים מיניאטוריים הנקראים נֶצְקֶה. הסתבר לו שהאוסף אמנם מקורו ביפן, אבל הוא נדד בעולם עם בני משפחתו, הגיע לצרפת, לאוסטריה, לאנגליה, ואז חזר ליפן.

דה ואל הוא נצר למשפחה יהודית ענפה – משפחת אפרוסי, שהחלה לצבור את הונה באודסה במסחר תבואות. בניה התפזרו בארצות שונות והיו לבנקאים עשירים. סבתו אליזבת היתה בת למשפחת אפרוסי. היא נישאה להולנדי (ומכאן שם המשפחה דה ואל). אחד מבניה, ויקטור, הפך לכומר, ואילו בנו, הנכד אדמונד, החליט לחקור את שורשיו היהודיים דווקא. כאמור, הטריגר למעקב אחרי תולדות בני המשפחה וכתיבת הספר היה אוסף הפסלונים המיניאטוריים היפניים.

במשך שנתיים קרא דה ואל ספרים, רשימות ביקורת בעיתונים, מאמרים, מכתבים; ואסף כל פיסת מידע מן המאות התשע-עשרה והעשרים על משפחת אפרוסי ועל אוספי האמנות המרהיבים שלה. זאת ועוד, הוא הגיע לכל המקומות בהם חיו בני אפרוסי – באודסה, בפריז, בווינה וגם ביפן. בעמדו לפני הבניינים המפוארים של אבותיו, ארמונות לשעבר, ניסה לשחזר את החיים בהם, והוא מתאר את נכסיהם – פריטים אדריכליים מבית ומחוץ, רהיטים, ציורים, פסלים. עוד הוא מתאר את האנשים: נטיותיהם, רצונותיהם, עיסוקיהם, מנהגיהם, עד לפרטי הפרטים של מלבושיהם ואביזריהם. וכך מצטיירת לה שושלת ענפה של משפחה יהודית עם אורח חייה, שמחותיה, וגם, כמובן, הנפילה הגדולה, הבור העמוק שנפער עם השתלטות הנאציזם.

 

משהו על שכרון החושים של האספן

פסלוני הנֶצְקֶה הקטנים עשויים שנהב, עץ, חרסינה ועוד. יש ביניהם דמויות של אנשים, בעלי חיים וחפצים. אלו מעוצבים בדיוק רב. שימושם המקורי היה להתחבר לחגורות בתלבושת היפנית, אולם כאוספים הם הוכנסו לוויטרינות זכוכית, ומשם הוצאו כדי להציגם בפני מבקרים בבית. ילדי אפרוסי בווינה - סבתו של המחבר ושני אחיה - היו משחקים בהם בחדר ההלבשה של אמן, בזמן שהמשרתת אנה היתה מלבישה אותה מדי יום, (כמה פעמים ביום), במחלצותיה.

בספר מצוטטים דבריו של הסופר גי דה מופסאן: "מכל התשוקות, מכולן, בלי יוצא מן הכלל, התשוקה לחפץ הנוי היא אולי הנוראה ביותר, היא בלתי מנוצחת. האדם שהתאהב עד כלות בכלי עתיק הוא אדם אבוד. חפץ הנוי איננו רק תשוקה, הוא מאניה."

אחד החולים במאניה זו של אספנות הוא הסופר אדמון דה גונקור. ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה, החלה בפריז מגמת הז'אפוניזם – איסוף אמנות יפנית. לגונקור היה אוסף של אמנות יפנית וסינית, ואפילו בגנו היו עצים ושיחים סיניים ויפניים. גונקור תיאר באוטוביוגרפיה בשני כרכים – "בביתו של אמן" - כל חדר בביתו לפרטי פרטים: חיפוי העץ על הקירות, התמונות, הספרים, חפצי החן.

הקטע הנ"ל בספר על גונקור ואוצרותיו מבטא את האווירה והמתרחש בפריז דאז. זה קשור בקשר ישיר לאחד מבני משפחתו של המחבר - שארל אפרוסי.  שארל היה אספן אמנות, פטרון של אמנים, חקר וכתב על האמנות ותולדותיה. שארל כתב על מהות האימפרסיוניזם ועל ידידיו הציירים. קטע נפלא בספר מתייחס לתמונתו המפורסמת של רנואר "ארוחת השטים בסירה". התמונה מתארת אחר-צהריים במסעדה ידועה על הסיין, אשר יש בה מלבד אנשים גם "סירות שעשועים ודוגית אחת נראים מבעד לעצי-הערבה האפורים-כסופים. סוכך מפוספס באדום ולבן מגונן על החבורה מפני להט השמש." והנה מסתבר שהדמויות בציור הם כולם מוכרים, ידידים של הצייר: "השחקנית אלן אנדרה בכובע שפרח מחובר אליו בסיכה, נושאת כוסית לשפתיה. הברון ארול ברבייה, לשעבר ראש עיריית סייגון הקולוניאלית, מגבעתו החומה מוזחת לאחור, משוחח עם בתו הצעירה של בעל הבית. אחיה, החובש כובע קש כמו שייט מקצועי, עומד בקדמת התמונה וסוקר את הארוחה. [...] ושארל אפרוסי, הפטרון, גם הוא שם בתמונה. הוא האיש ממש מאחור, בצילינדר ובחליפה שחורה, פונה מעט הצידה, נראה בחטף, אך די הצורך כדי לראות את זקנו החום-אדמדם." עוד דוגמא לפעילותו של שארל כפטרון: כאשר רנואר סבל ממצוקה כספית, הוא ארגן לו "עבודה" אצל אהובתו לואיז (הנשואה לאחר,כמובן, כדרכם "בקודש" של הצרפתים דאז...), שיצייר את שתי ילדותיה.

 

תולדות היהודים באמצעות תולדות האמנות

כך, באופן מרתק עולה תמונה של משפחה יהודית ענפה אחת, ובאמצעותה – תולדות היהודים ביבשת אירופה במאות התשע-עשרה והעשרים. ואגב, גם לאמריקה הגיעו שניים מבני המשפחה, ואחד מהם הפך למעצב בגדים.

יטען מי שיטען, שעצם תיאור משפחה עשירה אינו משקף שכבות אחרות בעם היהודי. אבל, דה ואל הצליח לתאר את האנטישמיות על שורשיה העמוקים ואת הניסיון להשמיד את העם היהודי כולו, דווקא באמצעות משפחה בעלת נכסים.

אחד הקטעים החזקים בספר הוא כניסת חיילי הגסטפו לארמון אפרוסי בווינה בעת האנשלוס. בספר מפורט תהליך החיפוש, התפיסה והמיון של חפצי האמנות, הבגדים, הספרים היקרים שנאספו בעמל רב, ביניהם אינקונבולות; הרישום המדוקדק של כל אלו והעברתם למוזיאונים ולאנשים פרטיים. "כמה זמן נמשכת ההפרדה הזאת בין אנשים לבין המקום שבו חיו? [...] ברור כעת שבאוסטמארק, המחוז המזרחי של הרייך, יש לטפל בחפצי האמנות בזהירות. יש לשקול כל פמוט כסף. יש לספור כל מזלג וכף. יש לפתוח כל ויטרינה. יש לרשום את הסימנים בבסיסו של כל פסלון פורצלן. יש להוסיף סימן שאלה למדני אחרי התיאור של רישום מאת אמן מפורסם; גודל התמונה יימדד בדייקנות. ובזמן שכל זה מתרחש, שוברים לבעלים לשעבר את הצלעות ואת השיניים".  

ומה עם הנצקה? אלו הצליחו להינצל ולחזור לסבתו של דה ואל בזכות הנאמנות של אחת המשרתות, אנה. היא נשארה בארמון אפרוסי בווינה ובכל כיום הבריחה מתחת לאפם של הגרמנים שלושה-ארבעה פסלונים בכיס סינרה אל חדרה. שם היא שמה אותם מתחת למזרון. וכך, במשך שבועיים היא הצליחה להציל את כל 264 הפסלונים וישנה עליהם. לאחר המלחמה הגיעה מאנגליה אליזבת, סבתו של דה ואל, לארמון בווינה בו גדלה כילדה. אנה, המשרתת הנאמנה, החזירה לה את הפסלונים המיניאטוריים. כזכור, עם הפסלונים הללו, הנצקה, שיחקו אליזבת ושני אחיה בילדותם בחדר ההלבשה של אימם, כאשר אנה עזרה לה להתלבש ולהתקשט. והנה גם בסיפור זה יש מישהי שראויה להיחשב כ"חסידת אומות העולם". ועל אנשים כמוה העולם עומד.

*הרשימה מוקדשת לברוריה ברק ז"ל, שוחרת אמנות וטיולים, שהיתה בעלת ידע רב ותבונת-כפיים. דורות של מורים וגננות למדו ממנה מלאכת-יד. לפני כמה חודשים התקשרה אלי ברוריה מבית-האבות בו שהתה, והמליצה לי לקרוא ספר זה. כשבועיים לאחר שיחתנו הטלפונית היא נפטרה ממחלתה.

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדינה בר-אל