אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מדיניות הקולוניזציה והפקעת האדמות תחת השלטון ההלניסטי בא"י


התמונה של רבקה שפק ליסק
אלכסנדר הגדול

אלכסנדר הגדול

 
מבוא -  
 
אלכסנדר מוקדון כבש את הארץ מידי הפרסים ב- 332 לפנה"ס. יורשיו של אלכסנדר מוקדון, "הדיאדוכים", הקימו ממלכות הלניסטיות. שושלת בית סילבקוס הקימה אימפריה שמרכזה בסוריה ושושלת בית תלמי הקימה אימפריה שמרכזה במצרים. התלמיים שלטו בארץ מ- 301 לפנה"ס עד 198 לפנה"ס, והסילבקים שלטו בארץ מ- 198 לפנה"ס עד 142 לפנה"ס, כאשר יהודה הפכה למדינה עצמאית.
 מתקופת אלכסנדר מוקדון ניהלו השליטים ההלניסטים מדיניות קולוניזציה ברחבי האימפריות שלהם והקימו כ- 350 ערי פוליס.
 
בעקבות כיבושי אלכסנדר הגדול החל גל הגירה עצום  בעידוד השלטון של אלכסנדר, התלמיים והסילווקים לאזורי האימפריות במזרח, כולל  ארץ ישראל. ההגירה כללה יוונים ומוקדונים מהבלקן, איי הים האיגיאי ואסיה הקטנה לכל האזור,כולל ארץ ישראל. הייתה גם הגירה של סורים- ארמים ופיניקים מתיוונים, שהחלה עוד לפני כן.
 
בהעדר נתונים רשמיים, לגבי מספר המתיישבים ההלניסטים בארץ, החוקרים מעריכים שמדובר במאות אלפים.
 
הדיאדוכים הפכו ערים קיימות להלניסטיות או יסדו ערים חדשות הלניסטיות בארץ, שרבות מהן הפכו לערי פוליס, שבהן הנהיגו את אורח החיים והתרבות ההלניסטית. גידול האוכלוסייה הנוכרית  והקמת ערי פוליס היו מלווים בהפקעת אדמות מידי יהודים ותושבים מקומיים שמיים. הפקעת אדמותיהם הפכה עם של איכרים עצמאיים לאריסים על אדמתם, בטריטוריות החקלאיות שסופחו לערי הפוליס.
כמו כן, הפכו השליטים הזרים אזורים מסויימים בעמק יזרעאל, עמק הירדן, הגליל, עזה ויהודה לאחוזות מלכותיות בהן הפכו האיכרים לאריסים.
 
מדיניות זו  הביאה לצמצום שטח המחיה לצורכי התפשטות עודפי האוכלוסייה היהודית ולדחיקת רגלי היהודים מאדמתם.
 
בתקופה ההלניסטית נוסדו כ- 30 ערי פוליס  בפרובינציה סוריה- פיניקיה, שכללה את א"י המערבית ואת עבה"י, מהן כ- 20  בארץ ישראל המערבית.
 
אבל, בעוד שבחלקים האחרים של האימפריות לא הייתה התנגדות לקולוניזציה ולהלניזציה, השליטים נתקלו בהתנגדות האוכלוסייה היהודית. ההתנגדות לכובשים הזרים נבעה ממספר סיבות:.
1. מדיניות הפקעת הקרקעות מידי יהודים, הפיכתם לווסאלים של ערי הפוליס הנוכריות והאחוזות הממלכתיות, או נישולם כליל.
2. הריבוי הטבעי היהודי שהעלה את הצורך בתוספת אדמות עמד בניגוד למדיניות הקולוניזציה של הנוכרים.
3. מעמסת המסים שהאיכרים היו עיקר הנושאים בעולם.
4. הניסיון לשנות  בכוח את אופיה הדתי- לאומי של הארץ, כלומר, מטעמים דתיים- לאומיים.
 
למרד החשמונאים ב- 167 לפנה"ס קדמה מלחמת אזרחים בירושלים, שהפכה לפוליס בשם אנטיוכיה (175 לפנה"ס ). מלחמת האזרחים בין העילית המתיוונת לפשוטי העם שלא נכללו ב"חבר האזרחים" של הפוליס, הפכה למרד בשלטון הסילווקי, בשל תמיכתו בעילית המתיוונת נגד המעמדות הנמוכים שהיו ממורמרים על הפגיעה במעמדם וזכויותיהם, כבר מ- 175 לפנה"ס.
 
הגורמים למרידות היו, אם כן, שילוב של מניעים סוציו- כלכליים ודתיים- לאומיים. המאבק היה נגד הפקעת קרקעות, הפיכת איכרים לאריסים ומיסוי כבד ואליהם נוספו מניעים  דמוגרפיים נגד הקולוניזציה, שפגעה במעבר עודפי האוכלוסין מיהודה לחלקים אחרים של הארץ. הצטרפות החשמונאים למרד נבעה מגזירות הדת, אבל החשמונאים היו מודעים לשאר המניעים.
 
חלק ראשון – הרכב אועלוסיית הארץ ומדיניות הקולוניזציה
 
א. הרכב האוכלוסייה בארץ בתקופה ההלניסטית
מקורות (1 ):
 
בתקופה ההלניסטית התחוללו שינויים בהרכב האוכלוסייה.
הכיבוש ההלניסטי הביא לגל של מתיישבים נוכרים ומלחמות הדיאדוכים (323 – 301 לפנה"ס ) והמלחמות הסוריות (301 – 198 לפנה"ס) הביאו להרס וחורבן, מעשי טבח בתושבים, לקיחת שבויים ומכירתם לעבדות. התנהגות הצבאות הביאה לבריחת אוכלוסין. אבל, הקטסטרופה העיקרית ארעה בתקופת המלחמה הסורית ה- 4 . התנהגות הצבאות הביאה לשינויים דמוגרפיים. אומנם אין נתונים, אבל סביר להניח, לדעת אריה כשר, שהייתה לכך תוצאה דמוגרפית: האוכלוסייה המקומית התמעטה ובעקבות הקולוניזציה האוכלוסייה ההלניסטית גדלה. למרבה הפלא, אוכלוסיית יהודה נפגעה, יחסית פחות, בזמן המלחמות הסוריות, כנראה משום שאזור הקרבות העיקרי לא היה ביהודה.  
 
יהודים
 
עפ"י ספר עזרא מנו גולי בבל שחזרו לארץ לאחר הכרזת כורש מ- 538 לפנה"ס, 42,360 נפש ועמם 7,300 עבדים.
 
חסרים נתונים רשמיים על גודל האוכלוסייה היהודית בתקופה ההלניסטית, אבל, מתוך ידיעות ממקורות שונים ניתן להעריך את מספרם:
באמצע המאה ה- 4 לפנה"ס היגלה תלמי הראשון  100,000 יהודים למצרים, גייס 30,000 מתוכם לחיל המצב המקומי ואת השאר מכר לעבדות. ההיסטוריון הקטיאוס כתב שאוכלוסיית ירושלים מנתה 120,000 תושבים. סביר להניח שהמספרים מוגזמים במקצת.
 
יונתן החשמונאי גייס 40,000 חיילים למערכה נגד טריפון. על בסיס נתונים אלה אריה כשר העריך שמספר היהודים, על בסיס חישוב הגודל הממוצע של המשפחה (5-6 נפשות ) הגיע לכמה מאות אלפים, ערב המרד. הגיוס נערך, בעיקר, ביהודה וחסר מידע על מספר היהודים באזורים אחרים.
 
יהודה
 
גבולות יהודה בתקופה ההלניסטית היו: מבצר בית צור וחברון בדרום, בית אל ובית חורון בצפון, ים המלח ושפך הירדן לים המלח במזרח ואמאוס ומבצר גזר במערב.
 
האוכלוסייה היהודית ביהודה נפגעה פחות מאזורים אחרים בתקופת מלחמות הדיאדוכים והמלחמות הסוריות. רק החל מימי אנטיוכוס אפיפנס החלה התיישבות יוונית או מתייוונת באזור יהודה.
 
הריבוי הטבעי היהודי היה, בתקופה ההלניסטית, עפ"י המקורות היווניים, גבוה ביותר. יהודה הייתה צרה מלהכיל את האוכלוסייה היהודית וזו התפשטה לחלקים אחרים של הארץ. דרום השומרון, הגליל, הגלעד וערי החוף, בעיקר יפו:
(בתקופה החשמונאית גדל מספר היהודים גם בשל עלייה מהתפוצה היהודית ופעולות הגיור של השליטים החשמונאים.)
 
הגליל
 
עפ"י סקרים ארכיאולוגיים וחפירות שנערכו בגליל ע"י "רשות העתיקות", מתברר שאוכלוסיית יהודי הגליל, בתקופה ההלניסטית, הייתה מורכבת  מצאצאי שארית הפליטה שהשאירו האשורים לאחר שהיגלו את השכבה העליונה של האוכלוסייה בשלהי המאה ה- 8 לפנה"ס, שאליהם הצטרפו מתיישבים מקרב הגולים שחזרו מבבל, לאחר הכרזת כורש מלך פרס מ- 538 לפנה"ס, ומעודפי האוכלוסין מיהודה, שעברו לגליל.
 
הגליל התחתון והעליון נותרו בעלי אוכלוסייה דלילה בעקבות הכיבוש האשורי, ושארית הפליטה התרכזה, עפ"י המימצאים הארכיאולוגיים, בעיקר, בדרום- מערב בקעת נטופה בגליל התחתון. אביעם הביא ראיות להישרדותה של שארית הפליטה גם מספר מלכים ב' , כ"א, 19 וכ"ג, 26. הפסוק מעיד על קשרים של משפחות מהגליל מרומה, היא רומאנה ומיטבה, היא יטבה, שתיהן בקרבת כפר כנא, עם בית המלוכה ביהודה במאות ה- 7 וה- 6 לפנה"ס.
 
שמעון קליין הביא בסיפרו "ארץ הגליל" שמות יישובים בגליל שליקט ממקורות יהודיים שונים. היישובים היהודיים בתקופה הפרסית גדלו כאשר עולים מבבל התיישבו בגליל. לאחר מכן החלה הגירה של עודפי אוכלוסין מיהודה לגליל. קליין הדגיש שאין לראות ברשימה שהביא רשימה מלאה, מאחר שהמקורות מהתקופה הם דלים.
 
הגליל התחתון
 
הסקרים הארכיאולוגיים מראים שלאחר פער של כ- 200 שנה, בין הכיבוש האשורי וההגלייה של תושבי הגליל, בשלהי המאה ה- 8, והתחדשות היישוב היהודי בגליל. בגליל התחתון החלה במאה ה- 6 לפנה"ס, תנופה יישובית רחבת היקף. 55% מתוך 70 האתרים שהיו מיושבים במאה ה- 8 לפנה"ס בגליל התחתון נושבו מחדש. מתוך 50 אתרים שהיו מיושבים בתקופה הפרסית כ- 20% היו יישובים חדשים. בתקופה הפרסית הייתה פריחה יישובית עפ"י המימצאים של אבירם אושרי וצבי גל.
המימצא הארכיאולוגי וההיסטורי מעיד על יישוב יהודי בגליל:
בארבל, ליד טבריה. ידוע שיהודי ארבל גילו התנגדות לצבא הסילווקי.
הערים שיחין (אסוכיס) וציפורי הוזכרו במסגרת מסע הכיבוש של מלך קפריסין  ב- 103 לפנה"ס.
שמואל קליין הביא שמות של יישובים בגליל התחתון שליקט מתוך מקורות יהודיים שונים. הוא הזכיר את ציפורי, יודפת, שיחין, ארבל, הכפר נמרין בשולי בקעת נטופה וסמוניה דרומית- מזרחית לעכו, כפר סיגנה שהיא סכני. לדעתו היו בתקופה ההלניסטית יישובים יהודיים בבקעת בית נטופה, אזור ים כנרת ואזור עכו. גם בבית ענת הנמצאת בבקעת בית הכרם ישבו יהודים עפ"י המחקר של שמואל וזאב ספראי.
 
הגליל העליון
 
סקר ארכיאולוגי שהושלם ב- 1990 קובע שבניגוד למה שהעריכו בעבר, היה גידול במספר היישובים בגליל העליון בתקופה ההלניסטית. בחלקים ההרריים של הגליל העליון היה ריכוז של כפרים קטנים שנוסדו להערכת החוקרים כבר בסוף התקופה הפרסית. חצור שימשה כמרכז מינהלי בתקופה הפרסית.
 
שמואל קליין הביא מתוך המקורות היהודיים עדויות על יישובים יהודיים בגליל העליון בתקופה ההלניסטית. הוא הזכיר את גוש חלב, מרון, תקוע, ובית דגן היא בית ג'ן.
 
לדעת שמעון דר,אוכלוסיית הגליל הייתה יהודית  בעת מסעו של יונתן לבקעת הלבנון ב- 145 לפנה"ס. כמו כן, הוא דחה את האפשרות שהמיפגש של יהודה אריסטובלוס והיטורים מאוחר יותר, היה בגליל הנוכרי. בסקר ארכיאולוגי שנערך ע"י משה הרטל (דר, הערה 40 ) בצפון הגולן נתגלו כלי חרס יטוריים, אבל, בגליל העליון לא נמצא חומר יטורי (על היטורים, בהמשך).
 
עמק עכו
 
לאחר פער יישובי ארוך החלה התיישבות אינטנסיבית בעמק עכו ונוסדו מחדש יישובים, כפריים וערים.
 
עמק יזרעאל ובית שאן
 
בעיר בית שאן- סקיתופוליס חיו יהודים וכנראה גם בעמק יזרעאל. שמואל קליין הזכיר את היישוב חפרים – עפרים בשולי העמק, אך הוא סבור שהיו יישובים נוספים.
 
השומרון
 
בטריטוריה של המושבה הצבאית סמריה היה כלול פלך נרבתא, שהיה מיושב ע"י יהודים. היישוב  נרבתא זוהה ע"י הארכיאולוג אדם זרטל כחירבת אל- חמאם בצפון- מערב השומרון ( יש המזהים אותה עם חירבת בידוס באזור קיבוץ מענית.). פלך נרבתה השתרע בין באקה אל- גרבייה במערב לעמק דותן במזרח. הפלך ידוע מספר יהודית בהקשר להתנגדות התושבים היהודים לכובש הפרסי. בחפירות שנערכו במקום ב- 1982 נחשפה, בין השאר, העיר העליונה ואותרו בה רחוב, מיבני מגורים, ומקוואות. הארכיאולוג אדם זרטל הגיע למסקנה שהיהודים היו המרכיב העיקרי באוכלוסיית השומרון והשומרונים היו הקבוצה השנייה בגודלה.
 
עבה"י המזרחי
 
בצפון הגלעד נזכרו בספר מכבים א' 8 יישובים יהודיים בהקשר למסעו של יהודה המכבי לעבה"י.
בארץ עמון, לשעבר, שנקראה הפריאה, חיו יהודים במושבה צבאית , יחד עם יוונים ומוקדונים בפיקודו של טוביה, צאצא של אב שומרוני ואם יהודיה.
 
יוונים ומוקדונים
 
חסרים נתונים על מספרם, אך המקורות הצביעו על הגירה והתיישבות מסיביים. אריה כשר ומנחם שטרן העריכו, כאמור, שמספרם הגיע לכמה מאות אלפים.
ההגירה היוונית- מוקדונית שהחלה בימי אלכסנדר נמשכה דורות אחדים. כך השתחררו יוון ומוקדון מעודפי האוכלוסין וממשברים כלכליים (על ההתיישבות הנוכרית, בסעיף ב').
 
פיניקים
 
הפיניקים הטמיעו לתוכם פלישתים ובני קבוצות אתניות של עמי הקדם המקומיים, שהתגוררו בערי החוף, ולמעשה שלטו בערי החוף בתקופה הפרסית.
בניגוד לקבוצות האתניות השמיות האחרות, השתלבו הפיניקים בתרבות ההלניסטית ובמערכת ערי הפוליס מראשיתה של התקופה ההלניסטית, אם כי הם שמרו על זהותם הפיניקית.
פיניקים מצידון אף התיישבו באזור אדומאה בדרום יהודה במסגרת התפשטותם לצורכי מסחר.
הערים הפיניקיות צור וצידון  שלטו על חלקים  מהגליל המערבי, כנראה עוד מהתקופה הפרסית ואולי אף לפני כן. על הזיקה בין הערים הפיניקיות לגליל מעידה תפוצת המטבעות הפיניקיות. הגליל שיווק את עודפי תוצרתו בתבואה, שמן ויין לערים הפיניקיות. המימצא הארכיאולוגי מעיד על התיישבות פיניקית בראש זית ובקדש.
 
שומרונים
 
עפ"י החפירות שנערכו בשכם, שכם שגשגה בשלהי המאה ה- 4 לפנה"ס. המרד השומרוני נגד אלכסנדר, הביא לכיבושה של העיר שומרון, מעוזם העיקרי, לטבח המוני ולבריחה. רבים מהבורחים נתפשו וחוסלו בידי חיילי אלכסנדר. מספר השומרונים התמעט. המימצאים הארכיאולוגיים מראים שעם הכיבוש המוקדוני בסוף המאה ה- 4 לפנה"ס נעזבו או נהרסו 150 אתרים ונותרו 84, כלומר, כמחצית  מהיישובים שהיו קיימים בתקופה הפרסית נעלמו. המימצאים הארכיאולוגיים, שהביא אדם זרטל במחקרו (עמ' 86 – 87 ), ממחישים את היקף פעולות העונשין של אלכסנדר מוקדון נגד השומרונים על תמיכתם בשלטון הפרסי.
 
המרכז השומרוני עבר לשכם. תחת השלטון הסילווקי קמה גם בקרב השומרונים קבוצה של מתיוונים. המאבקים הפנימיים, שכללו התנגדות החברה השומרונית להתיוונות ולשלטון הביאו להחלת גזירות הדת גם על השומרונים
 
ערבים
 
ארץ ישראל הייתה חלק מפרובינקיה "סוריה- פיניקיה". תחת הכיבוש התלמי, שפלת החוף הדרומית, פלשת, נקראה סוריה- פלישתינה. אריה כשר משתמש במונח סורים- פלשתינים בדיווח על פעילותו של אלכסנדר בעזה שסרבה להיכנע לו.  אלכסנדר כבש את העיר, טבח חלק מתושביה ואת השאר מכר לעבדות והביא במקומם מתיישבים חדשים. המתיישבים הוותיקים, שכונו סורים- פלשתינים, היו עפ"י הירודוטוס ערבים. המתיישבים החדשים היו פיניקים מהערים השכנות.
 
יטורים
 
היטורים היו קבוצת שבטים ערבים שהחלו לחדור לאזור בקעת הלבנון עוד בתקופה הפרסית. הם הקימו ממלכה בדרום הלבנון, ואף התפשטו לחלקים נוספים של לבנון. בשלב מסויים הם התפשטו לכיוון הגולן ובחפירות ארכיאולוגיות שנערכו ע"י משה הרטל (דר, הערה 40 ) התגלו חרסים המעידים על התיישבות יטורית ממזרח לחולה והכנרת.
 
יש חילוקי דעות לגבי הימצאות יטורים בגליל. שמעון דר ואריה כשר בדעה שהיהודים שיונתן החשמונאי יצא להצלתם ב- 145 לפנה"ס התגוררו בבבקעת הלבנון ולא בתחומי הארץ. יהודה אריסטובלוס סיפח חלק גדול מארצם של היטורים ליהודה, עפ"י המקור (קדמוניות, יוספוס פלביוס) אבל, הגליל לא הוזכר, וגם אין כל ראייה שהמיפגש של יהודה אריסטובלוס והיטורים ב- 104 לפנה"ס היה "בגליל הנוכרי".
בסקר ארכיאולוגי שנערך ע"י משה הרטל (דר, הערה 40 ) לא נתגלו בגליל העליון כלי חרס יטוריים. אוריאל רפפורט ואריה כשר סבורים שהייתה התפשטות לזמן קצר של היטורים לגליל העליון המזרחי, והיטורים לא היו יסוד אתני יציב בתוך האוכלוסייה, אלא שכבה דקה של כובשים. תקופת הכיבוש היטורי הייתה קצרה.
 
במלים אחרות, היו יישובים יטורים בגולן, אך לא הייתה נוכחות יטורית ממשית בגליל העליון.
 
נבטים
 
הנבטים היו שבט ערבי שהיגר במאות ה- 5 וה- 4 מחצי האי ערב. הם נימנו על אחד הגלים של שבטים ערבים שחדרו לאזור. הנבטים הקימו את ממלכת הנבטים שמרכזה היה בדרום עבה"י, אדום לשעבר, לאחר שדחקו את האדומים מערבה לאזור יהודה. בירת  ממלכת הנבטים הייתה פטרה. מסוף המאה ה- 4 לפנה"ס, כלומר, בתקופה ההלניסטית,  הם חדרו לדרום מזרח הנגב. הנבטים היו מחוץ לתחום השלטון ההלניסטי. הם שלטו על דרכי השיירות דרומה והיו גורם בעל חשיבות בתחום המסחר. אבל הם היו שבט של נוודים שגידלו גמלים וצאן ולא עסקו בחקלאות. הם מנו כ- 10,000 נפש. התלמיים ניסו להשתלט על ממלכת הנבטים אבל נתקלו בהתנגדות עזה וניסיונם נכשל. הנבטים שיתפו פעולה עם החשמונאים בזמן המרד נגד הסילווקים, אבל לאחר מכן התפתחו יחסי איבה בין הנבטים לממלכת החשמונאים. הנבטים היו דוברי ארמית.
 
אדומים
 
האדומים סולקו משטח אדום המקראית ע"י הנבטים והתפשטו לעבר הנגב הדרומי. הם הגיעו עד חברון. היישובים החשובים באידומיאה, שמו של האזור, היו מרשה ואדולם.
 
שמיים
 
יש מידע על אוכלוסייה כפרית שמית לא יהודית בגליל שהתגיירה בעקבות הכיבוש החשמונאי. למרבה הצער, אין מידע על מוצאם ומועד התיישבותם בגליל. אולי היו אלה ארמים- סורים. יש מידע מתקופות מאוחרות יותר על מציאותם של ארמים- סורים בארץ. אבל, הם היו נוצרים.
 
ב. שלבי הקולוניזציה של הארץ ע"י נוכרים
מקורות (2 ):
 
ערי החוף עד הכיבוש ההלניסטי (332 לפנה"ס )
 
ערי החוף הפלישתיות והפיניקיות  לא נכבשו, למעשה, ע"י דוד ולא היו חלק מממלכת ישראל. חסרים מקורות על התקופה, אבל, כנראה שאזור החוף היה תחת שלטון מצרי עד בערך אמצע המאה ה- 8 לפנה"ס.
 
בשלהי המאה ה- 8 לפנה"ס נכבשו ערי החוף ע"י אשור. עכו צורפה לפחוות מגידו, האזור בין הכרמל לירקון הפך לפחוות דאר ושליטי עזה ואשקלון היו לווסאלים של מלך אשור. חזקיה מלך יהודה השתלט לזמן קצר על האזור (מלכים ב', י"ח 8 ), אבל האשורים חזרו לשלוט באזור במסגרת מסע סנחריב. המצרים חזרו לשלוט באזור לזמן מה ואחריהם הבבלים.
 
הפרסים כבשו את הארץ, אך היו מעוניינים בניצול הצי הפיניקי לצורכיהם ולכן העניקו לפיניקים את השלטון על ערי החוף עד אשקלון. עכו ועזה נשארו עצמאיות. ( אבי יונה,  עמ' 23 – 24 ). 
 
הקולוניזציה  בתקופה ההלניסטית ( 332 לפנה"ס – 167 לפנה"ס )
 
ההתיישבות של יוונים בארץ לא החלה עם כיבושי אלכסנדר הגדול. עפ"י מחקרו של נווה, כבר במאה ה- 5 לפנה"ס היו קשרי מסחר הדוקים בין הארץ ובין אתונה, ויש אף עדות שאנשי צבא יוונים התגוררו במצד- חשביה, דרומית ליבנה- ים, כבר במאה ה- 7 לפנה"ס.
 
אבל, פרופ' מנחם שטרן קבע שרק כיבוש הארץ ע"י אלכסנדר מוקדון "היווה נקודת מפנה מכרעת בתולדות  הארץ"  מבחינת החדירה היוונית ועמה התרבות ההלניסטית.
 
פרופ' מנחם שטרן  ציין שבערי החוף החל תהליך ההתיוונות של התושבים המקומיים, צאצאי פלישתים ופיניקים, עוד לפני שהחלו גלי ההגירה היוונים, המוקדונים והסורים – ארמים לאזור החוף. אוכלוסיית ערי החוף לא הייתה יהודית. פרופ' שטרן סבר שהתיישבות יוונים בערי החוף אף לפני הכיבוש המוקדוני, מסבירה את ההתיוונות של האוכלוסייה המקומית עוד לפני הכיבוש המוקדוני.
 
הפעילות ההתיישבותית העיקרית הייתה בתקופת השלטון התלמי בארץ ( 301 – 198 לפנה"ס).
 
הקולוניזציה של הארץ התנהלה, עפ"י גדעון פוקס,  ב- 3 שלבים:
 
השליטים ההלניסטים עודדו ופיקחו על תנועת ההגירה שנמשכה כמה דורות. עידוד הקולוניזציה נבע מהעובדה שהשליטים ההלניסטים שלטו על אוכלוסייה כבושה והיו זקוקים למתיישבים הלניסטיים כדי לשמור על עליונותם. העילית ההלניסטית שנוצרה הייתה מורכבת מאנשי צבא מוקדונים ופקידים יוונים ואליהם נוספו מהגרים מסיבות כלכליות, בעלי מקצועות חופשיים וסוחרים (ׁשטרן,  עמ' 21 – 23 ). בהדרגה הם קלטו חלקים מהעילית המקומית.
.
 
שלב א' – ימי אלכסנדר מוקדון. מיד לאחר הכיבוש החלה הגירה של יוונים ומוקדונים למזרח ולארץ ישראל. זה היה הגל השלישי של הקולוניזציה היוונית מיוון שפנה תחילה לחופי הים האיגאי, אסיה הקטנה, הים השחור, סיציליה וקפריסין. אם כי ההשפעה היוונית במזרח החלה עוד לפני כיבושיו של אלכסנדר, הכיבוש הפך מזרימה איטית לשטפון.(Jones, p.1-2).
 
אלכסנדר יצר את המודל  להקמת ערי פוליס בהקמת אלכסנדריה במצרים: בחירת אתר לעיר, הבאת מתיישבים אירופאים יוונים, מוקדונים, שכירי חרב ומתיישבים מקומיים, הקמת מוסדות דוגמת אתונה, סיפוח האזור הכפרי לעיר.
תחת שלטונו של אלכסנדר ערי החוף של הארץ, הפכו לערים הלניסטיות, בעלות אוטונומיה מוניציפלית.
אלכסנדר יסד גם מושבה צבאית לחייליו בשומרון שהפכה לסמריה, לאחר דיכוי מרד השומרונים.
 
שלב ב' – החל עם הכיבוש התלמי  ב- 301 לפנה"ס עד 198 לפנה"ס. ארץ ישראל הייתה חלק מהפרובניקיה סוריה- פיניקיה. בניגוד לדעת ג'ונס סבור פרופ' שטרן שהדפוסים להקמת ערים הלניסטיות התפתחו תחת השלטון התלמי, ולא בימי אלכסנדר. השלבים: (שטרן, עמ'  72 – 73)
·       הבאת מתיישבים הלניסטיים והושבתם ליד עיר קיימת או בתוך עיר קיימת.
·       הפיכת המתיישבים לחבר האזרחים של היישוב והענקת חוקה.
·       בניית בתים למתיישבים והענקת אדמות  בסביבה הכפרית  והפיכת הכפריים לווסאלים של היישוב.
·       התושבים המקומיים בתוך העיר הופכים לאזרחים מדרגה שנייה.
·       העיר מקבלת שם חדש , הלניסטי.
 
רוב הערים ההלניסטיות לא היו ערים חדשות. היו שני מודלים:
·       עיר מקומית קלטה מושבה יוונית שהפכה אותה לעיר הלניסטית
·       הקמת עיר ליד כפר מקומי. רוב הערים הפיניקיות השתייכו, עפ"י אריה כשר, למודל הראשון בעוד שחלק מערי פנים הארץ, כמו מרשה, אדורים, השתייכו למודל השני ( עמ'16 ).
 
התלמיים סילקו את השלטון הפיניקי מערי החוף, יסדו ערים חדשות והעניקו שמות יווניים לערים ותיקות.:
 עכו הפכה לפתולימאיס
בית שאן הפכה לסקיתופוליס
פילוטריה, דרומית לכנרת הייתה עיר חדשה (בית ירח ).
רבת עמון בעבה"י הפכה לפילדלפיה.
ממפיס (מזוהה עם כורנוב) הוקמה בדרום באזור אדומיה
אלוסה הוקמה בדרום באזור אדומיה
קרוקודילונופוליס הוקמה ליד נחל התנינים
בוקולונפוליס הוקמה באזור קיסריה.
הערים קיבלו אוטונומיה ונוספו להן טריטוריות באזור הכפרי.
 
תהליך ההלניזציה הקיף את המעמד העליון. לאיכרים כמעט לא היה קשר להלניזם שהתרכז בערים (Jones,  p.32).
לדעת אריה כשר הושלם תהליך התגבשות הערים כהלניסטיות בראשית השלטון התלמי (עמ' 18 ).
 
שלב ג' – בתקופת הכיבוש הסילווקי, 198 – 142 לפנה"ס.
 
בתקופת השלטון הסילווקי החלה מדיניות קולוניזציה אינטנסיבית, והובאו מתיישבים יוונים  (.Jones, The Cities     pp.243 – 249 ). הסילווקים ניהלו מדיניות הלניזציה שהגיעה לשיאה בימי אנטיוכוס אפיפנס. השלטון הסילווקי ראה בערים ההלניסטיות אמצעי להגברת ההלניזציה בארץ, אבל באותה מידה, השלטון הסילווקי הפך את הערים ההלניסטיות לחלק מהמערך השלטוני: הם גבו מסים  מהטריטוריה שהועמדה לרשותם וגוייסו במסגרת מיליציות לצבא הסילווקי. בטריטוריות שסופחו לערים הפכו האכרים היהודים והשמיים למעמד של וסאלים על אדמותיהם, ומצבם הנחות של האריסים הביא לחיכוכים ביניהם ובין המתיישבים ההלניסטיים.
 
הסילווקים הפכו ערים קיימות לערים הלניסטיות נוספות:
אדורים בדרום הארץ
מרשה בדרום הארץ.
ירושלים הפכה לאנטיוכיה.
עזה הפכה לסילווקיה
ליד הנהר דן הוקמה אנטיוכיה
תל אנפה בצפון החולה
קדש הגלילית
 
הערים ההלניסטיות בארץ התחלקו,  (אפלבאום,  עמ' 277 . צ'ריקובר, עמ' 71 - 94 ) ל- 3 קבוצות עיקריות:
ערי חוף הים, ערי ההר במרכז הארץ ודרומה וערי עבה"י .
בארץ ישראל המערבית והמזרחית היו, כאמור,  30 ערים הלניסטיות, וכ- 20 מהן בארץ ישראל המערבית
 
לסיכום, מפת הערים ההלניסטיות (שטרן ,עמ' 71 , 75 – 89):
 
ערי החוף
 
עכו הפכה לפתולמאיס (הסילווקים שינו שמה לאנטיוכיה, אבל השם לא נקלט (צ'ריקובר, עמ' 72 ), דואר נקראה דורה או דוריס, מגדל שרשון (מאוחר יותר, קיסריה) נוסדה כנראה רק במאה ה- 4 או ה- 3 לפנה"ס ע"י שליט צידוני,  קרוקודילופוליס הוקמה ליד נחל התנינים,  ארשוף הפיניקית הפכה לאפולוניה, יפו, יבנה הפכה לימניה. אשקלון ואשדוד  שמרו על שמן המקורי. עזה הפכה לסלווקיה . אנתדון, הייתה צפונית- מערבית לעזה ורפיח.
 
ערי פנים הארץ
הוקמו ערי פוליס נוספות: ארתוסה נזכרת אצל יוסף אחרי אשדוד ויבנה, שומרון הפכה לסמריה, בית שאן ועוד 2 כפרים שסופחו אליה הפכה לסקיתופוליס, ירושלים הפכה לפוליס- אנטיוכיה. כמו כן,  הערים בדרום אדוריים ומרשה היו לערי פוליס. אילת הפכה לברניקי. במרשה ישבו צידונים מתיוונים.
 
בגליל  התחתון הוקמה פלוטריה, עיר חדשה, הוקמה בקרבת טבריה (תל בית ירח) ,במוצא הירדן מהכנרת. האתר היה מיושב בתקופה הפרסית והפך לעיר הלניסטית.
 
בגליל העליון הוקמו מספר ערים הלניסטיות:
 
תל אנפה בצפון עמק החולה, היה מיושב בתקופה הפרסית והפך לעיר הלניסטית בתקופה ההלניסטית כפי שניתן להסיק מתל האקרופוליס וקטע החומה שנתגלה ע"י ארכיאולוגים אמריקנים ב- 1968. 
דן – אנטיוכיה, נוסדה בתקופה הסילווקית. חסר מידע על העיר ההלניסטית שהוקמה באתר תל דן.
תל קדש- בתל קדש נערכו חפירות ב- 1981 ונתגלו שרידים של מקדש אלילי  מפואר. חפירות שנעשו ב- 1999 שיכנעו את החוקרים שהיה שם יישוב הלניסטי בתקופה ההלניסטית.
 
יהודה
 
ירושלים הפכה לירושלים- אנטיוכיה
 
ערי הפוליס בעבה"י
 
קנת, רפון, סוסיתא שהפכה להיפוס, גדר שנקראה גם אנטיוכיה וסילווקיה, אבל סילווקיה, פלה- ברניקה, דיון, גרש שהפכה לאנטיוכיה על נהר כריזורואס, רבת בני עמון שהפכה לפילדלפיה, פאניאס היא בניאס. בערים אלה ישבו יוונים ומוקדונים. לדעת צ'ריקובר ערים אלה היו להלניסטיות בימי התלמיים והסילווקיים רק שינו את שמן.
 
נוסף לערי הפוליס  קמו מרכזי משנה, כלומר יישובים שלא היו במעמד עיר פוליס אבל אימצו את צורת הארגון ההלניסטית. עליהן נימנו גזר, קמוס, גפרוס (עפרון ) וקדש נפתלי  שהייתה מיושבת  במתיישבים פיניקים מתיוונים שהגיעו מצפון לקדש (אפלבאום, עמ'  282 ).
 
ערי הפוליס והמושבות הצבאיות מילאו, עפ"י רפפורט, תפקיד חשוב במלחמות נגד החשמונאים. "חיל הערים", ערי הפוליס היה עמוד השדרה של הפעילות נגד היהודים (שם, עמ' 266 - 268 ).
 
בניגוד למקובל ביוון, ערי הפוליס לא היו עצמאיות, אלא תלויות במלך ההלניסטי ושילמו לו מסים. בערי הפוליס היו התושבים ממוצא יווני אזרחים  מדרגה ראשונה והם קלטו לתוכם את העילית המתייונת., ושאר התושבים המקומיים היו אזרחים מדרגה שנייה.
 
חלק שני – הפקעת אדמות, הפיכת ירושלים לפוליס ומרד החשמונאים כמרד סוציו- כלכלי
 
ג. הפקעת אדמות לטובת ערי הפוליס והפיכת האכרים לאריסים
מקורות: (3 )
 
השליטים ההלניסטיים העניקו לערי הפוליס, שהיו פזורות  ברחבי הארץ טריטוריות רחבות- ידים ביותר. פרופ' מיכאל אבי יונה, תיאר במחקרו, גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, 1963 , עמ' 41 , את היקף הטריטוריות שהועמדו לרשות הערים ההלניסטיות. כל אזור החוף, כולל כל הסביבה בצפון- מזרח ובמזרח. השטחים המסונפים לערים מגדל שרשון (מאוחר יותר , קיסריה), סמריה (שומרון) וסקיתופוליס (בית שאן ) גבלו אלה באלה והפרידו בין יהודה והגליל ויצרו קשר ישיר בין הערים ההלניסטיות בעבה"י ובחוף הים התיכון.  עכו שלטה על טריטוריה באזור הגליל ). כך בותרה הארץ לשנים ונותק הקשר הישיר בין ריכוזי האוכלוסייה היהודית ביהודה ובגליל. (צ'ריקובר,עמ' 48 – 51, רפפורט, עמ' 288, הערה 13,)
 
לכל פוליס הייתה פריפריה חקלאית והאוכלוסייה הכפרית שועבדה. הכפריים שהיו לאריסים או צמיתים, היו כפופים לפוליס מבחינה מינהלית, כלכלית ושיפוטית. מערכת היחסים בין הנוכרים ובין האוכלוסייה הכפרית הייתה מתוחה ועויינת.
 
תושבי הערים היו לבעלי אחוזות והאדמות עובדו ע"י איכרים שהפכו לאריסים (צ'ריקובר, עמ' 87, שטרן, עמ' 22, 73) .
המתיישבים ההלניסטים בערים קיבלו נחלות. אזרחי הפוליס היו אזרחים מדרגה ראשונה והאכרים היו אריסים או צמיתים על אדמתם לשעבר. דמי האריסות היו גבוהים מהמס על קרקע פרטית. המסים כללו מס קרקע ומס על הצאן והבקר, עפ"י מספר הראשים (אוריאל רפפורט, "הערים ההלניסטיות", עמ' 266 :שטרן,עמ' 21 – 23 , 51).
 
יהודים שהתגוררו (ראה, סעיף ז' ) בעמק עכו ובגליל המערבי, סופחו לעכו- פתולימאיס, לצור וצידון.
יהודים שהתגוררו בגליל התחתון סופחו לפילוטריה.
יהודים שגרו בגליל העליון סופחו ל דן- אנטיוכיה, תל אנפה ואחוזת בית ענת.
יהודים בעמק בית שאן ועמק יזרעאל סופחו לבית שאן- סקיתופוליס.
יהודים ביהודה סופחו לפוליס ירושלים – אנטיוכיה.
 
הפקעת אדמות לשם הקמת אחוזות מלכותיות ופקידותיות
מקורות (3 א'):
 
השליטים ההלניסטיים הקימו בארץ גם אחוזות מלכותיות על אדמות שהופקעו מידי האכרים  וגם חילקו אחוזות לפקידות הבכירה:
 
אחוזות מלכותיות
 
עפ"י "כתובת חפציבה" היו לשליטים התלמיים אחוזות גדולות בעמק יזרעאל ובעמק בית שאן. כמו כן, היו אחוזות בגליל העליון, בבשן, בעמק הירדן, באזור החולה, ובאזור עזה.
 
בבית ענת, המזוהה ע"י שמואל וזאב ספראי עם אל בעינה בבקעת בית הכרם בגליל התחתון הקימו התלמיים אחוזה מלכותית. סביר להניח שהיא עברה אח"כ לידי השליטים הסילווקיים.
 
הסילווקים הקימו אחוזות מלכותיות בעקרון, לוד רמתיים ועופרין. חלק מאחוזות אלה היו ביהודה וחלקן על גבולה הצפוני של יהודה בשומרון.
 
לשליטים החשמונאים היו אחוזות מלכותיות בהר מלך. באזור שבין ואדי ערב לבית גוברין. אפלבאום מעריך שאלה היו בעבר אחוזות מלכותיות של שליטים הלניסטיים.
 
 
אחוזות פקידותיות
 
תחת השלטון התלמי, אפולוניוס, שר האוצר התלמי, קיבל אחוזה בבית ענת והאכרים הפכו לאריסים על אדמתם. יש חילוקי דעות בין החוקרים על זיהויה של בית ענת בגליל העליון או התחתון. בית ענת, מזוהה ע"י שמואל וזאב ספראי עם אל בעינה בבקעת בית הכרם בגליל התחתון. ידוע מהפפירוסים של זנון ששם הקימו התלמיים אחוזה. כנראה שהיא הועברה לידי שר האוצר התלמי. סביר להניח שהיא עברה אח"כ לידי השליטים הסילווקיים.
 
השליטים התלמיים העבירו חלק מאחזותיהם בעמק יזרעאל לפקיד גבוה, תלמי בן תיראסיאס.
 
תחת השלטון הסילווקי חולקו אחוזות לפקידות הבכירה והנציב הסילווקי קיבל אחוזות שכללו כפרים בעמק יזרעאל המזרחי, בקרבת בית שאן ובגליל התחתון. האכרים הפכו לצמיתים. לדעת אפלבאום היו גם צמיתים יהודים באחוזות אלה.
 
מבצרים מלכותיים
 
מבצרים הוקמו בהר תבור, בגזר ובית צור, שבהם חנו חיילים סילווקיים. סביר להניח שהם קיבלו נחלות בסביבת המבצרים בהם הפכו האכרים לאריסים.
 
ד.מעשי טבח, הגליית שבויים ומכירתם לעבדות
מקורות (4 ):
 
המדיניות ההלניסטית כלפי העמים הנכבשים הייתה אכזרית ביותר. המדיניות  כללה מעשי טבח באוכלוסייה ולקיחת שבויים ומכירתם לעבדות. מדיניות זו נועדה לצמצם את גודלה של האוכלוסייה המקומית בצד מדיניות קולוניזציה שנועדה להפוך את הארץ למושבה יוונית- מוקדונית. מדיניות זו פגעה מבחינה דמוגרפית ברוב היהודי בארץ. כשר הביא  עדויות ממקורות יווניים ויהודיים על  מדיניות זו:
 
תלמי ה-1 לקח  ב- 302 לפנה"ס למצריים 100,000 שבויים יהודים. 30,000 מתוכם, את הגברים הצעירים  גייס לצבאו כדי לשרת בחילות מצב ואת השאר , נשים, זקנים וטף, מכר לעבדות.
 
בתקופת ה"מלחמות הסוריות", בין התלמיים לסילווקיים, משנת 301 לפנה"ס ואילך הפכה לקיחת שבויים ומכירתם חעבדות בשווקי העולם ההלניסטי למדיניות שיטתית. בזמן המלחמה הסורית ה- 4 וה- 5 נלקחו שבויים מירושלים. גם גזירות אנטיוכוס אפיפנס היו מלוות בלקיחת שבויים יהודים ומכירתם לעבדות. למשל, לאחר קרב אמאוס התקיים שוק עבדים גדול.
 
תלמי ה- 9 כבש ב- 103 – 102 לפנה"ס את העיר הגלילית שיחין ומכר 10,000 מתושביה לעבדות. גם בקרבות בעבה"י, בה הייתה אוכלוסייה יהודית ניכרת, נערכו מעשי טבח (5,000 יהודים נטבחו) ושבויים נמכרו לעבדות.
 
גם אם הנתונים אינם מדוייקים, הם שופכים אור על מדיניות ההגלייה ההלניסטית באמצעות מכירת שבויים לעבדות מחוץ לארץ ישראל. כך הלכה ונוצרה הפזורה היהודית.
בתקופת המלחמות הסוריות נכבשו רבים מתושבי הארץ, כולל יהודה, לעבדות.
 
ה. הגליית ובריחת יהודים מסיבות פוליטיות
מקורות (5 ):
 
על רקע מלחמות הדיאדוכים בארץ נאלצו יהודים שתמכו בצד הסילווקי שהפסיד במאבק להגר למצרים ולפיניקיה שהיו תחת שלטון תלמי. אבל אין נתונים מספריים.
 
בימי אנטיוכוס אפיפנס  החל מ- 175 לפנה"ס גברה בריחה של מתנגדי השלטון היהודים  בעיקר למצרים. הגל גבר על רקע גזירות אנטיכוס אפיפנס.
 
ניצחון החשמונאים הביא לבריחת מתייונים יהודים שהתגוררו בערי הפוליס לחו"ל. 
 
ו. הגירה מסיבות כלכליות
מקורות ( 6):
 
מלחמות הדיאדוכים, שכונו "המלחמות הסוריות ) על השליטה בארץ נמשכו למעלה מ- 100 שנים , הפכו את הארץ לזירת קרבות  וגרמו נזק  כלכלי ומצוקה חמורה לתושבי הארץ:
·       על התושבים הוטל נטל כלכלי לכלכלת הצבאות.
·       הקרבות שיבשו את עיבוד האדמה.
·       התושבים, שרובם היו אכרים, גוייסו לעבודות כפייה שפגעו בעיבוד האדמה.
·       הצבאות השונים אילצו תושבים, שרובם היו איכרים להתגייס לחילות עזר והדבר פגע בעיבוד האדמה.
·       התושבים, שכבר היו במצוקה כלכלית אולצו לשלם מס עובד.
·       הצבאות עקרו תושבים מיישוביים עפ"י צורכי המלחמה.
 
כתוצאה מהמצב הכלכלי הייתה תופעה של התרוששות, ונוצרו פערים חברתיים.
 
נסיבות אלה הביאו לעזיבה מאונס. התופעה נעלמה לאחר הניצחון החשמונאי.
 
אחת הדרכים להבטיח ביטחון כלכלי למהגרים היהודים הייתה להשתקע במושבות צבאיות במצרים בתקופה התלמית. יש חילוקי דעות בין החוקרים אם התופעה החלה כבר בימי אלכסנדר, אבל, קיימת הסכמה לגבי שכיחות התופעה החל מהמחצית הראשונה  של המאה ה- 3 לפנה"ס, בימי שני השליטים הראשונים לבית תלמי, לאור מימצאים ארכיאולוגיים.
 
תנאי השירות היו טובים: המתיישבים הצבאיים קיבלו נחלות ונהנו מאוטונומיה דתית- לאומית. מושבות צבאיות יהודיות הוקמו בחבל  פאיום, דרומית- מערבחת לדלתא (30 יישובים)  ומושבה נוספת בשם ארץ חוניו הוקמה בזרוע המזרחית של הדלתא. הוקמו מושבות גם בקיריני.
 
בימי תלמי השני הוקמה מושבה צבאית יהודית בשם ארץ טוביה בעבה"י המזרחי כדי לחסל את תופעת הליסטות, אבל היא חוסלה ב- 200 לפנה"ס ע"י הסילווקים.
 
לאחר הניצחון החשמונאי התופעה נפסקה.
 
ז. המשמעות הפוליטית והסוציו- כלכלית של הפיכת ירושלים לפוליס ב- 175 לפנה"ס
מקורות (7 ):
 
המשמעות הפוליטית:
 
1. הוצאת פשוטי העם  מהשתייכות לפוליס
 
ההשתייכות ל"חבר האזרחים" של הפוליס הייתה מותנית בלימוד באפיביון ובגימנסיון, בהם הכשירו את האזרחים העתידיים של הפוליס. שכר הלימוד במוסדות אלה היה גבוה וכתוצאה מכך רק העילית  זכתה בחברות בפוליס.
לא כל תושבי העיר נכללו ב"חבר האזרחים" של הפוליס  קיימת הערכה ש"חבר האזרחים" כלל  רק כ- 3,000 מתושבי העיר בלבד.
 
2. ביטול האוטונומיה
 
לאחר כיבוש הארץ ע"י אנטיוכוס ה- 3 מידי התלמיים, העניק השליט הסילווקי את תעודת אישור הזכויות ליהודה. מעמדה האוטונומי של יהודה אושר מחדש והוכרה בזכותם של היהודים לחיות עפ"י אמונתם.
 
הפיכת העיר לפוליס הייתה מלווה ברפורמה חוקתית.
המשמעות הייתה ביטול האוטונומיה, כלומר, ביטול חוקי התורה כבסיס עליו מושתתים החיים, אם כי לא נאסר על יהודים לעבוד לאלוהיהם ולקיים את דתם. השלטון עבר ממועצת הזקנים לאסיפת הפוליס.
 
לביטול חוקי התורה כבסיס הייתה משמעות סוציו- כלכלית מרחיקת לכת. התוצאה הייתה  ביטול המדיניות החברתית שתוקצבה ע"י אוצר בית המקדש:
 
אוצר בית המקדש היה מורכב מתרומות ומעשר שהעלה כל יהודי בארץ ובעולם. אחת הפונקציות החשובות של אוצר בית המקדש הייתה לממן את מדיניות הרווחה החברתית עפ"י חוקי התורה. הכסף נועד לעזרה לאלמנות, יתומים ושאר נזקקים וכן  לשמיטת חובות  בשנות שמיטה, ולקט פאה ושכחה.
 
ביטול מדיניות הרווחה החברתית ע"י הכוהנים המתייונים שהשתמשו בכספי המקדש כדי לשחד את אנטיוכוס אפיפנס לשם קניית הכהונה הגדולה שהבטיחה שליטתם על אוצר המקדש, הגביר את הפערים המעמדיים בתוך החברה היהודית. איכרים שאיבדו את התמיכה הכלכלית בשנת שמיטה, שקעו בחובות שעליהם הוטלה ריבית בניגוד לחוקי התורה, והביאה להשתלטות העילית המתיוונת על אדמות האיכרים והפיכתם לאריסים. פשוטי העם בירושלים שהודחו מחברות בפוליס ואיבדו את התמיכה הכלכלית באלמנות, יתומים ונזקקים הידרדרו מבחינה כלכלית.
 
הפסקת העליות לרגל בשל ביטול חוקי התורה כבסיס  לחיים היהודיים פגעה במקורות הפרנסה של המעמדות הנמוכים שחלק ניכר מהכנסותיהם הגיע מאיכסון, ממכירת מזון בשווקים, קניית בעלי חיים להקרבת קורבנות ועוד לעולי הרגל.
 
3. יהודה או חלקים ממנה סופחו לפוליס: נישול והפקעת אדמות מיהודים והפיכת איכרים יהודים לאריסים על אדמות שהופקעו מהם. מדיניות זו עמדה בניגוד לתעודת הזכויות שנתן אנטיוכוס ה- 3 וכללה הכרה בבעלות של האכרים ביהודה על אדמתם.
 
הפיכת ירושלים לפוליס נועדה לשרת את האינטרסים הכלכליים של העילית המתיוונת שהייתה מעוניינת השתלטות על אדמות האכרים ובפיתוח יחסי המסחר עם העולם ההלניסטי.
 
רוב האוכלוסייה היהודית ביהודה הייתה מורכבת מאכרים עצמאיים. בימי נחמיה נאבקו האיכרים לשמור על בעלותם על הקרקע ועל חירותם האישית. הם נתמכו ע"י נחמיה כנגד הניסיונות של העילית להשתלט על אדמותיהם וניצחו בתמיכתו של נחמיה.
 
לאורך התקופה הפרסית נשארה רוב אדמת יהודה בבעלות איכריה.
 
תחת השלטון התלמי לא נעשו שינויים במצב הבעלות על הקרקע ביהודה. התלמיים לא יזמו הקמת ערים הלניסטיות עם מתיישבים יוונים ומתיוונים ביהודה. אומנם בימי תלמי אוורגטס היה איום להחרים את האדמות היהודיות ביהודה ולחלקן לאנשי צבא, אבל האיום לא יצא לפועל בזכות התערבותו של יוסף בן טוביה שתיווך בין השלטון התלמי והיהודים. אבל, עול המסים שהוטל בעיקר על אדמות הכביד מאוד על האיכרים.
 
ביטול תעודת אישור הזכויות שהעניק אנטיוכוס ה- 3  ליהודה הסיר מהאכרים את ההגנה על אדמותיהם.
 
הפיכת ירושלים לפוליס בימי אנטיוכוס אפיפנס ב- 175 לפנה"ס, שינתה את המצב ביהודה. למרבה הצער, חסר מידע על היקף הטריטוריה של יהודה שסופחה לפוליס או על גורל אדמות האיכרים.
 
השלטון ההלניסטי נהג, עפ"י מחקרו של  Jones לחלק אדמות ל"חבר האזרחים" של הפוליס, אבל, יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי גורל אדמות יהודה לאחר 175 לפנה"ס.
 
צ'ריקובר ( עמ'  155  ) ושטרן (עמ' 151 )תמכו בדעת ג'ונס שהפיכת ירושלים לפוליס ב- 175 לפנה"ס הביאה לסיפוח שטחים מיהודה לפוליס ואיכרים ביהודה הפכו לאריסים של בעלי נחלות שחולקו ל"חבר האזרחים". צ'ריקובר קבע שלפשוטי העם בעיר ולכפריים היה אוייב אחד:בעלי האחוזות הגדולות שהתגוררו בעיר בקביעות ומקור פרנסתם היה כפרי יהודה.
 
באזור עקרון- גזר הוקמה אחוזה מלכותית והיהודים שהתגוררו באזור עקרון סופחו לאחוזה המלכותית .
כמו כן הוקמו ביהודה ערי מבצר שסביר להניח שהיו מאוכלסות בחיילים סילווקים: גזר, בית צור, ואף הם זכו לאדמות.
 
גורל האכרים ואדמותיהם בין 169/8 ל- 167 נתון לחלוקי דעות:
 
ביקרמן במחקרו (,( p.110, note.6  הגיע למסקנה שרוב אדמותיה של יהודה הוחרמו והוטל עליהם מס הקרקע כעונש על המהומות שפרצו ב- 169/8. כלומר, הם הפכו לאדמות הכתר.
 
רוסטובצב  במחקרו ( pp.466- 468) הגיע למסקנה שמס הקרקע נגבה עוד תחת השלטון התלמי. ההבדל בין התלמיים לסילווקיים היה שהסילווקים גבו את מס הקרקע ישירות, נוסף על המס הקולקטיבי.
 
מיטווך דחה את הדעה שאדמות יהודה הוחרמו מהאיכרים. לדעתו, ביטול האוטונומיה בעת מסע העונשין של אפולוניוס ב- 168/7 הביא להחזרת האדמות לבעלות המלך, כלומר הן הפכו לאדמות הכתר והוטל מס על התוצרת החקלאית.
 
שטרן בדעה שבעקבות מסע העונשין של אפולוניוס ב- 168/7
נעשתה החרמת אדמות בקנה מידה נרחב לטובת הכתר ורוב איכרי יהודה הפכו לאריסים על אדמתם וחייבו לשלם מסים כבדים:1/3 מהיבול הקרקעי ו-50% מיבול עצי הפרי (עמ' 159 ).
 
צ'ריקובר בדעה שהחרמת אדמות החלה כתוצאה מהפיכת ירושלים לפוליס עוד ב- 175 לפנה"ס.
 
נושא נוסף שהחוקרים חלוקים לגביו הוא אם הוקמה מושבה צבאית בירושלים וחייליה קיבלו אדמות שהופקעו מאכרים שהיו לאריסים.
 
צ'ריקובר הסתמך על ספר דניאל בקבעו שהפוליס הפכה למושבה צבאית (עמ' 153 ). לאחר הפיכת ירושלים למושבה צבאית והושבת חיילים בעיר ב- 168 לפנה"ס, חילק אנטיוכוס אפיפנס אדמות גם לחיילים.
 
בצלאל בר- כוכבא התייחס אף הוא לשאלה הקמת מושבה צבאית בירושלים עפ"י ניתוח המקורות היהודיים, והגיע למסקנה, שבניגוד למדיניותו בעבר, אנטיוכוס ה- 4  שינה את מדיניותו בעקבות מסעותיו למצרים ב- 169 – 168, והקים  מושבה צבאית בירושלים
 
האיכרים היהודים שנושלו מעל אדמתם ותושבי ירושלים שלא נכללו ב"חבר האזרחים" היו מוכנים מבחינה נפשית להתנגדות אקטיבית לשלטון.
 
מרד החשמונאים ב- 167 לפנה"ס פרץ כתוצאה מהגזירות נגד הדת היהודית, אבל, קדם למרד זה מרד פשוטי העם ב- .168 מאחר שהם לא נכללו ב"חבר האזרחים" של הפוליס הם הפכו לתושבים סוג ב' בעיר. הם התמרדו נגד העילית המתיוונת. למעשה, הייתה זו מלחמת אזרחים שהפכה למרד נגד השלטון הסילווקי בשל תמיכתו בעילית המתיוונת.
 
אליהם הצטרפו האיכרים ביהודה שהיו ממורמרים על הפקעת אדמותיהם, הפיכתם לאריסים ועול המסים הכבד שהוטל עליהם.
 
מרד פשוטי העם  והאיכרים ם הביא להטלת גזירות נגד הדת היהודית. גזירות השמד נגד הדת היהודית היו תוצאה של המרידות. אפיפנס הגיע למסקנה שההתנגדות העזה לשינויים במדיניותו נובעים מטיבה של הדת היהודית ולכן החליט לאלץ את נתיניו היהודים לוותר על דתם. פעולות העונשין נגד היהודים שסרבו לחדול מלקיים את מצוות דתם כללו הוצאות להורג .(סיפור חנה ושבעת בניה).ומכירה לעבדות.
 
גזירות הדת הוטלו על התושבים היהודים בכל חלקי הארץ ולא רק על יהודה, אבל לא על היהודים שחיו בחלקים אחרים של הממלכה הסילווקית.
 
לסיכום הדיון על החרמת אדמות איכרי יהודה:
סביר להניח שההחרמות נעשו ב- 3 שלבים:
שלב א'- ב- 175 לאחר הפיכת ירושלים לפוליס. השלטון הסילווקי סיפח חלק מיהודה לפוליס ירושלים- אנטיוכיה והעילית המתיוונת קיבלה אחוזות באדמות שהופקעו מידי אכרים יהודים.
שלב ב' – בעקבות מסע העונשין של אפולוניוס ב- 168/7, השלטון הפקיע  חלק נוסף מאדמות  יהודה והפכן לאדמות הכתר.  האיכרים הפכו לאריסי הכתר. באזור עקרון- גזר ידוע על אחוזה ממלכתית.
שלב ג' – בעקבות הקמת מושבה צבאית בירושלים ב- 167  הוחרמו אדמות נוספות וחולקו נחלות לחיילים הנוכרים.
 
האוכלוסייה הכפרית  שהתגוררה בטריטוריות המסופחות לערים ההלניסטיות  לא ראתה בעין יפה את הידרדרות מעמדה, ממעמד של איכרים חופשיים לאריסים על אדמתם. למעשה, נוצר ניגוד מעמדי בין אזרחי הפוליס לאיכרים שחיו תחת שלטונם (רפפורט, עמ'266  – 267 ).   Jones קבע במחקרו  עמ' 160 – 162 , ש"האויב העיקרי להסדר זה הייתה האוכלוסייה האוריינטלית שהחלה להתנער מהלם הכיבוש וניסתה למוטט סדר זה".
 
הכפריים ביהודה היו ממורמרים עוד מ- 175 לפנה"ס  על הפקעת אדמותיהם, הפיכתם לאריסים והטלת תשלומים כבדים כדמי אריסות.  Jones ,כמובן, התכוון לכפריים היהודים ביהודה שהרימו את נס המרד נגד בעלי האחוזות והשליט הסילווקי אנטיוכוס אפיפנס.
 
במלים אחרות, מרד החשמונאים פרץ לא רק מסיבות  דתיות ולאומיות אלא, באותה מידה, מסיבות סוציו- כלכליות. גם אוריאל רפפורט סבור שהחשמונאים היו מונחים לא רק על ידי שיקולים מדיניים ודתיים- לאומיים אלא גם משיקולים כלכליים (רפפורט, עמ' 268 ).
 
סביר להניח שבימי אנטיוכוס אפיפנס הוחרמו מרבית אדמות יהודה ואכריה היו לאריסים על אדמות הכתר, אחוזות של העילית המתיוונת וחיילים סלווקיים.
 
ח. בלימת קצב התפשטות עודפי האוכלוסיה היהודית
מקורות( 8 ):
 
נוסף על הפקעת ונישול יהודים מאדמתם, הכיבוש ההלניסטי בלם את קצב ההתיישבות של האוכלוסייה היהודית באזורים פחות מאוכלסים. יהודה הייתה אזור בעל צפיפות האוכלוסייה הגבוה ביותר. קצב הריבוי הטבעי היהודי היה מהגבוהים באזור בשל מצוות "פרו ורבו", ומדיניות הפקעת הקרקעות  הצרה את צעדיהם של היהודים ומנעה מהם  מלהתיישב באזורים מחוץ ליהודה שהיו פחות מאוכלסים 
 
 
ט. מיסים
מקורות (9):
 
תחת השלטון התלמי שילמו היהודים את המסים הבאים:
מס גולגולת
מס הכלילה – מתנות לשליט. מס זה היה כבד. על פיו חויבו הנתינים לתת מתנות לשליט ולמשפחתו באירועים חגיגיים בחייהם.
מס מלח – המלח היה מונופול מלכותי וכל נתין חוייב לקנות כמות מסויימת.
לשליטים היה גם מונופול על מכירת אפרסמון ואספלט.
 
תחת השלטון הסילווקי שילמו היהודים את המסים הבאים:
 
מס המקדש
 
הכהן הגדול עמד בראש האוטונומיה של יהודה ויהודה חוייבה במס קולקטיבי שהכהן הגדול היה אחראי על גבייתו. מס זה נקבע באדיקט של אנטיוכוס ה- 3 שהעניק ליהודים אוטונומיה. מפלתו של סילווקוס ה- 4 בידי רומי הכניסה אותו ואת יורשו אנטיוכוס אפיפנס, למצוקה כספית בשל הפיצויים שהוא חוייב לשלם לרומי. מצבו הפיננסי של השליט הסילווקי נוצל ע"י יאסון ואח"כ מנלאוס, שנאבקו בירושלים על משרת הכהונה הגדולה, כדי להציע הגדלת התשלום הקולקטיבי של האוטונומיה היהודית . עיקר המעמסה על תשלום המסים המוגדלים הוטלה על המעמדות הנמוכים.
 
מס הקרקע 
 
יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי מס הקרקע:
 
מיטווך בדעה שעד מסע העונשין של אפולוניוס לא שילמו היהודים מס קרקע. אפולוניוס הרס את חומות ירושלים וכך איבדה ירושלים את מעמדה והפכה לחלק מפרובינקיה סמריה. עם אובדן האוטונומיה המס הקולקטיבי בוטל  ובמקומו נגבו המסים מתושבי יהודה ישירות וזה היה מס כבד שהוטל על התוצרת החקלאית. מיטווך דחה את הדעה שאדמות יהודה הוחרמו מהאיכרים. לדעתו, ביטול האוטונומיה הביא להחזרת האדמות לבעלות המלך, כלומר הן הפכו לאדמות הכתר.
 
ביקרמן ורוסטובצב היו בדעה שמס הקרקע הוטל נוסף על המס הקולקטיבי.
 
ביקרמן סבר שרוב אדמותיה של יהודה הוחרמו והוטל עליהם מס הקרקע כעונש על המהומות.
 
רוסטובצב סבר שמס הקרקע נגבה עוד תחת השלטון התלמי.
ההבדל בין התלמיים לסילווקיים היה שהסילווקים גבו את מס הקרקע ישירות, נוסף על המס הקולקטיבי.
 
נוסף על המסים ששילמו תושבי יהודה לשלטון הזר, הם שילמו מעשר לבית המקדש.
 
המעמסה העיקרית של המסים הוטלה על האיכרים שכרעו תחת כובד העול.
 
מניתוחו של מיטווך מתברר שמס הקרקע הוטל לפני פרוץ המרד החשמונאי ב- 167 לפנה"ס, כעונש על המהומות בירושלים בין פשוטי העם, שאליהם הצטרפו איכרים מיהודה,  והעילית המתייוונת, שהחלו ב- 169/8 והיה כבד מאוד.
 
לדעת מיטווך, ניצול כלכלי הפך לאמצעי להכנעת התושבים. החשמונאים נלחמו למען הפסקת הניצול הכלכלי.
 
י. היחסים בין היהודים לערים ההלניסטיות והמרד החשמונאי
מקורות (10 ):
 
ספרי המכבים, קדמוניות היהודים של יוספוס פלביוס , מימצאים ארכיאולוגיים ומקורות יווניים מספקים מידע מסויים על יחסי יהודים – הלניסטים תחת השלטון ההלניסטי.
 
בתקופת מלחמת הדיאדוכים. האוכלוסייה היהודית תמכה חלקה בבית תלמי וחלקה בבית סילווקוס והתומכים משני הצדדים נאלצו לברוח לשני הכיוונים:דרומה למצרים, כאשר גברה יד הסילווקים וצפונה לפיניקיה, כאשר גברה יד התלמיים
 
האיבה והעויינות בין היהודים לנוכרים נבעו מניגודי אינטרסים ומהבדלים חברתיים ותרבותיים. איכרים יהודים שאדמותיהם הופקעו לטובת ערי הפוליס. למשל, עכו – פתולימאיס שקיבלה טריטוריה בעמק עכו ובגליל המערבי בהם חיו יהודים ש היו לאריסים על אדמותיהם וללא זכויות אזרח בפוליס שניהלה את חייהם מבחינה מינהלית, משפטית וכלכלית.. למתח הזה היה גם מימד אתני- תרבותי. ומעל לכל, תושבי הפוליס שיתפו פעולה עם הכובש הזר.
 
המרד החשמונאי עורר תסיסה והזדהות בקרב האוכלוסייה היהודית והשמית שהשתייכה למעמד האיכרים המנוצל.
 
החיכוכים בין הערים ההלניסטיות והיהודים  החמירו לאחר הטלת הגזירות הדתיות ע"י אנטיוכוס אפיפנס. הערים נרתמו למאמץ לאכוף על היהודים את הגזירות.
 
הגליל המערבי
 
אזרחי ערי הפוליס צור, צידון ועכו, ששלטו על הגליל המערבי היו מודאגים מהסיכוי שהיהודים ישתלטו על עריהם ושיתפו פעולה עם השלטון הסילווקי. על רקע זה החמירו היחסים ופרצו  מעשי איבה כלפי יהודי הגליל.
 
עכו- פתולימאיס וכן צור וצידון, פעלו בקרב היהודים במערב הגליל, והם, בצר להם, הזעיקו את החשמונאים לעזרה. משלחת צבאית יהודית של 3,000 לוחמים בפיקודו של שמעון  סילקה את התוקפים ב- 163 לפנה"ס. עפ"י המקורות העביר שמעון את יהודי הגליל  ליהודה.
 
תושבי עכו היו מעורבים בפרשת חטיפתו של יונתן ורציחתו. הם עזרו לטריפון ללכוד את יונתן (  145 לפנה"ס  ).
 
השומרון
 
עפ"י המקורות היהודיים נחלץ שמעון גם לעזרת יהודי נרבתה, אזור עמק דותן, שהייתה, כנראה,  חלק  מהטריטוריה של המושבה הצבאית סמריה, והעבירם ליהודה.
סמריה, העיר המוקדונית הראשונה שהקים אלכסנדר, נכבשה ע"י החשמונאים וונהרסה עד היסוד, ותושביה, שהתנכלו ליהודים באזור נמכרו לעבדות.
 
שפלת החוף
 
המפלות של הצבא הסילווקי  החמירו את ההתנפלות של תושבי הערים על היהודים בשל הקורבנות בנפש והפצועים מקרב המיליציות העירוניות שהשתתפו בקרבות. ביפו הוטבעו בים 200 יהודים. יפו נכבשה ע"י יהודה שנקם בתושביה בשל רצח היהודים. הוא שרף את הנמל על האניות שבו והתושבים שהיו על האוניות בניסיון להימלט. בפעולה נוספת נגד יפו הסתפק שמעון  בגירוש התושבים הנוכרים.
יהודי יבנה ניצלו בהתערבות יהודה החשמונאי.
אשקלון הייתה יוצאת דופן ביחסה ליהודים. לאחר קרב ליד אשדוד בו ניצח יונתן, יצאו תושבי העיר אשקלון לקראתו וקדמוהו בכבוד גדול. הם היו מונעים ע"י אינטרס כלכלי, כי נמל העיר שימש ליצוא סחורות מיהודה ואידומיאה.
 
עבה"י המזרחי
 
בשעה ששמעון נחלץ לעזרת יהודי הגליל, יצא יהודה אחיו לעבה"י לעזרת היהודים בגלעד שסבלו ממעשי איבה מצד הערים ההלניסטיות – כ- 10 מספרן. יהודה תקף את הערים ההלניסטיות , ביצע בהן מעשי הרג ושריפות.
 
בית שאן- סקיתופוליס
 
העיר היחידה שלא התנכלה לתושביה היהודים הייתה בית שאן- סקיתופוליס (גדעון פוקס, עמ'95 ). לכן, ביקשו היהודים מיהודה שעבר שם בדרכו בחזרה מפעולות עונשין נגד הערים הנוכריות בגלעד, לא לפגוע בתושבי העיר (163 לפנה"ס ). אבל, ב- 107 לפנה"ס נכבשה סקיתופוליס, והתושבים הנוכרים סרבו להתגייר וגורשו מהעיר.
 
כיבוש הערים ההלניסטיות
 
החל מימי יונתן החשמונאי החלו החשמונאים בכיבוש הערים ההלניסטיות, כחלק ממסע הכיבושים להשתלטות על הארץ בגבולות ההבטחה האלוהית, לחיסול הקולוניזציה של הארץ וגירוש/ טבח האוכלוסייה הנוכרית על התנכלותה ליהודים.
 
תהליך כיבוש הערים ההלניסטיות והחלפת אוכלוסייתן הזרה ביהודים נמשך בין השנים  142 – 83 לפנה"ס. בזה תם תהליך החזרת הארץ לידי תושביה היהודיים. אבל, הכיבוש הרומי ב- 63 לפנה"ס ביטל את הישיגיה של ממלכת החשמונאים בחיסול הנוכחות הזרה.
(גדעון פוקס, עמ' 100 ).
 
 
לסיכום, המדיניות של השלטון ההלניסטי הייתה להפוך את יהודה לארץ יוונית- מוקדונית באוכלוסייתה והלניסטית בתרבותה. הגורמים למרידות היו שילוב של מניעים סוציו- כלכליים, דמוגרפיים ודתיים- לאומיים. המאבק היה נגד הפקעת קרקעות, הפיכת איכרים לאריסים ומיסוי כבד ואליהם נוספו מניעים  דמוגרפיים נגד הקולוניזציה, שפגעה במעבר עודפי האוכלוסין מיהודה לחלקים אחרים של הארץ. הצטרפות החשמונאים למרד נבעה מגזירות הדת, אבל החשמונאים היו מודעים לשאר המניעים.
 
 
הערות:
 
1 . האוכלוסייה
 
אביעם, מרדכי, "בית חשמונאי בגליל", בקובץ, ימי בית חשמונאי, בעריכת דוד עמית וחנן אשל, 1995 , עמ' 232 – 260
 
אושרי אבירם וצבי גל, הגליל התחתון בין תגלת פלאסר הג' וראשית התקופה הפרסית, פירסומי רשות העתיקות.
 
דר , שמעון, "התחום הגאוגרפי של מפגש החשמונאים ם היטורים", קתדרה 59 , 1991 , עמ' 
 
זרטל,אדם , "פחוות שמרין בתקופות הפרסית וההלניסטית,"  בקובץ, מחקרים בהיסטוריה, באפיגרפיה ובמקרא, בעריכת יצחק אבישור ורוברט דויטש, 1969 , עמ' 75 – 98 .
 
כשר, אריה , אדום ערב וישראל:יהודים ועממי הספר בתקופה ההלניסטית והרומית, 332 לפנה"ס  - 70 לס', 1988.
 
כשר, אריה , כנען, פלשת, יוון וישראל, 1988 , עמ' 17 -  24.
 
קליין, שמואל, ארץ הגליל, מימי העלייה מבבל עד חתימת התלמוד, 1967 , עמ' 1- 25 .
 
רפפורט, אוריאל, "הערים ההלניסטיות וייהודה של ארץ ישראל בתקופת החשמונאים", בקובץ, התקופה הסילווקית בארץ ישראל, בעריכת בצלאל בר כוכבא, 1980, עמ' 263 , 266 , 270  . 271 -
 
רפפורט, אוריאל, "הגליל בין מרד החשמונאים לכיבוש הרומי", בקובץ, יהודים ויהות בימי הבית השנ, המשנה והתלמוד, בעריכת, אהרון אופנהיימר ושו"ת, 1993 , עמ' 16 – 30 .
 
שטרן, אפרים, האנציקלופדיה החדשה לחפירות בא"י, 1990 ,ערך הגליל.
 
שטרן, מנחם, " א"י בתקופה ההלניסטית(332 – 160 לפנה"ס) בקובץ ההיסטוריה של א"י, התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (332 – 37 לפנה"ס ), בעריכת מנחם שטרן, 1981, עמ' 109 – , 132,
 
 
2. הקולוניזציה
 
 J.Naveh, "The Excavations at  Mesad
  Hashaviahu- Preliminary Report, "Israel Exploration Journal,12,1952, pp.89-99  .
 
.A.H.M..Jones, The Cities of the Eastern Roman Provinces, 1937
A.H.M.Jones, The Greek City, from Alexander to Justinian, 1940.
The Eastern Roman Provinces Jones,The Cities of      pp.243 – 249. .
אבי יונה, מיכאל, גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, 1963, עמ' 35-23, 41.
.
אפלבאום, שמעון, "ערי ארץ ישראל ההלניסטיות- בחינות חדשות", בצלאל בר- כוכבא, התקופה הסילווקית בארץ ישראל, 1980 , עמ' 277 .
 
ספראי, זאב,"תהליך העיור בא"י בתקופה ההלניסטית, הרומית והביזאנטית", בקובץ, מחקרים בתולדות עם ישראל וא"י, בעריכת זאב ספראי, 1990, 106 – 123 .
 
 
פוקס, גדעון, "הערים ההלניסטיות של ארץ ישראל בתקופת החשמונאים", ימי בית חשמונאי, בעריכת דוד עמית וחנן אשל, 1995 , עמ' 93 – 95 .
 
צ'ריקובר, אביגדור,היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, 1973 , עמ' 71 - 94 ).
.
רפפורט, אוריאל, "הערים ההלניסטיות וייהודה של ארץ ישראל בתקופת החשמונאים",בצלאל בר- כוכבא, עורך, התקופה הסילווקית בארץ ישראל, 1980, עמ' 266 , 268.
 
שטרן, מנחם, "יהדות ויוונות בארץ ישראל במאות השלישית והשנייה לפנה"ס", דניאל שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בתקופת בית שני,1996 , עמ' 61- 62, 67).
 
3. הפקעת אדמות האכרים לטובת ערי הפוליס
 
אבי יונה, מיכאל, גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, 1962, עמ' 41 .
צ' ריקובר, אביגדור, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, עמ' 48 -51, 87 .
רפפורט , אוריאל, "הערים ההלניסטיות", עמ' 266, הערה 13 .
שטרן, מנחם, "א"י בתקופה ההלניסטית", עמ' 21 – 23 , 51 , 73 .
 
3 א'. הקמת אחוזות מלכותיות והפקעת אדמות
 
 S.Appelebaum, "Economic Life in Palestine," in
 S.Safrai and M.Stern, eds,The Jewish People in the First Century, Vol 2, 1976, pp.632- 638.
 
ספראי, שמואל וזאב ,"בית ענת", סיני, כרך ע"ח, 1976, עמ' י"ח – ל"ד.
 
שצמן, ישראל, "היחסים בין היהודים לנוכרים בדורות הראשונים של החשמונאים לפי מקורות בני הזמן", בקובץ, יהודים ונוכרים בא"י בימי הבית השני, המשנה והתלמוד", בעריכת אהרון אופנהיימר ושו"ת, 2003 , עמ' 142 – 158 .
 
 
4. מעשי טבח,הגליית שבויים ומכירתם לעבדות
 
כשר, אריה  "הגירה והתיישבות יהודית בתפוצות בתקופה ההלניסטית- רומית", בקובץ הגירה והתיישבות בישראל ובעמים, בעריכת אביגדור שנאן, 1992 , עמ' 65 – 68 ,
 
שטרן, מנחם,  "א"י בתקופה ההלניסטית", עמ' 98, 101 .
 
5. הגליית ובריחת יהודים מסיבות פוליטיות
 
כשר, אריה , "הגירה והתיישבות יהודית בתפוצות בתקופה ההלניסטית- רומית", בקובץ הגירה והתיישבות בישראל ובעמים, בעריכת אביגדור שנאן, 1992 , עמ' 65 – 68 ,
 
6. הגירה מסיבות כלכליות
 
כשר, אריה , "הגירה והתיישבות יהודית בתפוצות בתקופה ההלניסטית- רומית", בקובץ הגירה והתיישבות בישראל ובעמים, בעריכת אביגדור שנאן, 1992 , עמ' 65 – 68 ,
 
7. הפוליס
 
 Bar – Kochva, Bezalel, "Was a Seleucid Military Settlement in Jerusalem," in Bezalel Bar- Kochva, Judeas Maccabaus, 1989, pp. 438 – 444.
  עמ' 266
.
Bickermann, Elias J, Institutions des Seleucids, 1938, p.110, note.6 
 
Jones, A.H.M, The Greek City, 1940.
 
Mittwoch, A, "Tribute and Land –Tax in Seleucud Judea," Biblica, Vol.35, 1955, pp.352- 361.
 
Rostovtzeff, Michael,Social and Economic History of the Hellenistic World, 1941, pp.466 – 467.
 
אבי יונה, מיכאל, היסטוריה גיאוגרפית של א"י, 1962, עמ' 41 .
רפפורט, אוריאל, " הערים ההלניסטיות", הערה 25 , עמ' 266
 
צ'ריקובר, אביגדור, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, 1973 , עמ' 71 – 94
 
שטרן, מנחם, "ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית (332 – 160 לפנה"ס ", קובץ, ההיסטוריה של א"י :התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים, בעריכת מנחם שטרן, 1981, עמ' 21- 23 , 51 - 54, 67,65 , 73 , 102 – 104, 130 – 164.
 
8. ההתפשטות
 
רפפורט, אוריאל,  "בעיית הקרקעות כגורם ביחסים הבינ- אתניים בארץ ישראל בתקופת בית שני", אהרון אופנהיימר ושו"ת, אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה, 1986 , עמ' 80 –  84 ).
 
9. המסים
 
Mittwoch, A,"Tribute and Land – Tax in Seleucid Judea," Biblica, Vol.35, 1955, pp. 352- 361.
 
שטרן, מנחם, א"י בתקופה ההלניסטית, עמ', 102- 103,   122- 123
 
 
10. יחסי יהודים ונוכרים
 
גדעון פוקס, "אשקלון והיהודים", בקובץ יהודים ונוכרים בא"י בימי הבית השני, המשנה והתלמוד, בעריכת, אהרון אופנהיימר ושו"ת, 2003 , עמ' , 95 ,102 – 122 .
 
גדעון פוקס,"סקיתופוליס", קתדרה, 17, 1980 , עמ' 24 – 39 .
 
כשר, אריה, כנען, פלשת, יוון וישראל, 1988 , עמ 28 – 30
 
רפפורט, אוריאל, "עכו- פטולמאיס והיהודים בתקופה ההלניסטית", קתדרה      19 , עמ' 31 – 48 .
 
שצמן, ישראל, "היחסים בין יהודים לנוכרים בדורות הראשונים של החשמונאים לפי מקורות בני הזמן", בקובץ, יהודים ונוכרים בא"י בימי הבית השני, המשנה והתלמוד, בעריכת אהרון אופנהיימר ושו"ת, 2003 , עמ' 142 – 158 . 
 
S. Appelebaum,"Economic Life in Palestine," in S.Safrai and M.Stern, eds., The Jewish People in the First Century, Vol. 2, 1976, pp. 631 – 638.
 
 

תגובות

השלטון המוקדוני

היה הכי סובלני לתושבי יהודה עם הדת המוזרה.
התמונה של רבקה שפק ליסק

המרד נגד אנטיוכוס ה-4 היה מרד סוציו- כלכלי ולא רק לאומי- דתי

זוהי מסקנתי מחקירת התקופה ההלניסטית

דיברתי על השלטון המוקדוני

לא הסלווקי.
התמונה של רבקה שפק ליסק

התגובה הייתה מכוונת לקוראים. אתה לא קיים עבורי

החשיבות של המאמר: חושף את המדיניות שמטרתה חיסול הרוב היהודי ע"י קולוניזציה והפקעת קרקעות האכרים היהודים שנושלו מאדמתם או היו לאריסים על אדמתם מרדו בשלטון ההלניסטי.

אף אחד לא הוכיח שהיתה הפקעת אדמות

להפך השלטון הציוני מפקיע יותר אדמות מיהודים מאשר השלטון ההלניסטי. ואת זה כן ניתן להוכיח.
התמונה של רבקה שפק ליסק

העורך ביקש ממני להתעלם מתגובותיך ואני ממלאת אחר בקשתו

ממילא החלטתי שאינך קים יותר.

את מקבלת תשלום מהעורך ?

את עובדת בשבילם ? אף אחד לא הוכיח שהיתה הפקעת אדמות להפך השלטון הציוני מפקיע יותר אדמות מיהודים מאשר השלטון ההלניסטי. ואת זה כן ניתן להוכיח.

הכובש הרומי אימץ את מדיניות הקולוניזציה והפקעת האדמות ההלניסטיים

הכובש הרומי לא רק אימץ מדיניות זו אלא שם לו למטרה לחסל את הרוב היהודי בארץ ולהפכה לארץ הלניסטית- רומית. על כך בפרק ניפרד

מעניין יהיה

לחקור את יחסם של היהודים ללא יהודים תחת שלטון בית חשמונאי

יחסי יהודים ולא יהודים היו שורה של חיכוכים ופגיעות הדדיות

במאמר כתבתי על גורל היהודים כאשר הערים הלא- יהודיות קיבלו געבוי מהשלטון ומה קרה להם עם הכיבוש החשמונאי. אבל, אפשר, כמובן, להעמיק לדון בנושא.

מאמר מעניין ומחדש על מרד המכבים

האספקט הסוציו- כלכלי של מרד המכבים לא הובלט ע"י המסורת על חג החנוכה

כיום יש בישראל קולוניזציה אפריקנית מול אוזלת יד ממשלתית

בעבר גורמים זרים ביצעו קולוניזציה במטרה להפוך את היהודים למיעוט ולנשלם מארצם. כיום ממשלת ישראל מגלה חוסר אונים מול קולוניזציה אפריקנית

למה טורקיה פונה מזרחה ?

היום יותר מלפני שמונה שנים ובהודעה דרמטית החליט האיחוד האירופי לצרף את ישראל טורקיה ורוסיה לאיחוד האירופי כלומר לטורקיה הובטח להיות חברה בארגון לכן טורקיה פונה מזרחה לאחר הפרת ההסכם. אולי גם ישראל טוענת שהפינוי (הנפשע ) במגרון יקיים את ההבטחה האירופית והרי ציטוט להבטחה http://archives.dawn.com/2003/07/08/int15.htm

מאמר מענין

וחבל שנתניהו לא הזכיר באו"מ את הכיבושה הערבי של הארץ.שהוא הבסיס לתביעות הערבים.ודרש כובשים ערבים - החוצה. וכבר יש שתי מדינות בארץ ישראל. עבר הירדן וישראל שממערב לירדן.החלוקה נעשתה עי הכובש הבריטי.

שוב פעם מעלים גירה עם הכוזרים

התזה הזאת הוכחה לא פעם כחסרת בסיס. נמאסו האנטי- ציונים- לכו מפה ותנולחיות בשקט.

זה הפחד של הציונות האירופאית

מוצאם של האשכנזים הנא אחד הפחדים הגדולים של הציונות האשכנזית אלא שהגנטיקה המודרנית תחשוף את ערוות הציונות האירופאית אץ טביעת האצבע הגנטית לא יהיה אפשר להסתיר
התמונה של רבקה שפק ליסק

השמאל האנטי- ציוני מתכחש לעובדות- רק האצולה הכוזרית התייהדה

המחקר הגנטי מאשר שהאשכנזים אינם כוזרים. סתם שקרן אובססיבי

שטיפת מוח ציונית

אישה מדבר תהפוכות,אשר עזבהאורחות יושר ,ללכת בדרכי חושך אורחותיוה עקשים ונלוזים מעגלותיו

שטיפת מוח ציונית

אישה מדברת תהפוכות,אשר עזבה אורחות יושר ללכת בדרכי חושך אורחותיה עקשים ונלוזים מעגלותיה
התמונה של רבקה שפק ליסק

מכלוף ממשיך בשטויות שלו. נמאס לשמוע את המנטרה שלך

נמאסת.
התמונה של רבקה שפק ליסק

משפחתי היגרה מגרמניה במאה ה- 16 לאוקראינה. אתה כוזרי, מכלוף

האם אתה יכול להוכיח שאתה יהודי?לי יש מסמכים. האם גם לך יש. נמאסה הגזענות האנטי- אשכנזית שלך. אתה סובל מתסביכי נחיתות. לך לפסיכולוג

מישפחתי היגרה

הנה, זו רמה של חוקרת אינטלקטואלית נאצלת רוח. כך משיחה עם בקורת כל הכבוד!! המשיכי ותזכי לעוד כבוד

תשובה רצינית לעוד התלהמות

"אשכנזי ״ הוא מושג גנוב אם את כבר רוצה לקבל הוכחות ליהדותי אז במקרה שלי זה פשוט, מאחר ואילן היוחסין של משפחתי מגיע לרבנו תם שכידוע היה נכדו של רש״י ראש וראשון ליהודי אשכנז אלא שהמושג אשכנזי נגנב ועוות ע"י האוסטיודן, ושוב לא ברור מי אשכנזי' ומי צאצא כוזרים.
התמונה של רבקה שפק ליסק

"השכלתך" לגבי המושג אשכנזשואפת לאפס. רבנו תם מתהפך בקברו

בימי הביניים היה זה שמה של גרמניה בספרות היהודית, ומכאן הכינוי "אשכנזים" ליהודים מגרמניה ולצאצאיהם בארצות אחרות. מקור השם אינו ברור. ייתכן שהוא נגזר מן השם Scanzia ,Scandza - שמה של סקנדינביה הנחשבת למולדתם של שבטים גרמאניים אחדים. כבר במאה ה- 11 מוצאים במקורות יהודיים את השם "אשכנז" ככינוי לגרמניה. החל במאה ה- 14 כולל המונח "אשכנז" גם את יהודי צפון צרפת. במאות 15 - 16, לאחר הגירתם של יהודי אשכנז ממערב אירופה למזרחה, הפכו פולין וליטא למרכז יהדות אשכנז, והלשון היהודית האשכנזית (יידיש) הייתה להם סימן היכר. דרך אגב: השם "אשכנז" מופיע גם במקרא: בספר בראשית (י 3) אשכנז נזכר כאחד מצאצאי יפת. או לו לרבנו תם שיש לו צאצא גזעני וצר אופקים כמוך

מעולם לא הייתה הגירה מארצות חום לארצות כפור

ההגירה עליה את מדברת היא פרי המצאה. ריכוז עצום ורב של יהודים בפולין ואוקריאנה הקפואות,הן תוצאה עקיפה מדחיקת רגליה של הממלכה הכוזרית אין בי שמץ גזענות,ההיפך אני טוען שזכויות שוות מגיעות לשלושת התרביות(השונות) ליהודים האותטים,ליהודים החדשים,ולפלסטינים
התמונה של רבקה שפק ליסק

בורות- היה גירוש יהודים ממערב אירופה למזרחה ויש מסמכים על כך

אתה בוחר באופן סלקטיבי את ה"עובדות" שיתאימו לתזה שלך על הכוזרים. זהו שיכתוב של ההיסטוריה או בורות מוחלטת.
התמונה של רבקה שפק ליסק

שטויות- מנין הגיעו כל המוסלמים לאירופה הקרה?

אתה מלא בדעות קדומות וגזענות. באירופה יש כ- 30 מיליון מוסלמים שהגיעו מהמזרח התיכון, מאסיה ומאפריקה לארצות הקור. מנין אתה שואב את השטויות שלך?
התמונה של רבקה שפק ליסק

שטויות. מנין הגיעו כל המוסלמים לאירופה הקרה?

יש באירופה הקרה כ- 30 מיליון מוסלמים מהמזרח התיכון, אסיה ואפריקה. אתה גזען.

אין חשיבות לדם, מי שהתגיר הוא צאצא של העומדים בהר סיני

אני מתפלא לקרא את הטענות על 'כוזרים'. אף אם נניח כי אנשים מסוימים - או בני עדה מסוימת - הם בני כוזרים שהתגירו - לא נאמר כי אין הם בני ישראל. מי שקבלו על עצמם את התורה, והורישו אותה לבני בניהם, הם בני ישראל. מפורסמת התשובה של הרמב''ם בתשובה לגר אשר שאל אם מותר לו בתפלה 'אלהינו ואלהי אבותינו', וספר כי שאר המתפללים לועגים לו. הרמב''ם השיב כי הגר יתפלל את התפלה כמו שהיא. ולהפך - מדי פעם מעלים את הטענה כי הערבים בארץ ישראל הם בני יהודים שהתאסלמו. המחברת רבקה שפק ליסק הוכיחה כי טענה זאת אינה נכונה. ואפלו היתה נכונה - מי שזנח את התרבות הישראלית ודבק בתורת מחמד ובארחות הערבים ובלשונם - אין לו עוד קשר עם תרבות ישראל ועם ישראל. הזכות על ארץ ישראל היא לעם ישראל. לא למוסלמים אשר להם שטחים עצומים וגדולים והם החריבו את הארץ. והזכות הזאת היא למי שמשיך עצמו לעם של אברהם יצחק ויעקב ולתרבות ולמורשת של ישראל. מי שדבק בלמוד ובבנין ולא בג'האד ובבורות.

פלשת =פלשתים והרומאים קראו לא"י פלשתין (ואין קשר לפלסטין)

ערבים ארץ ישראל הייתה חלק מפרובינקיה "סוריה- פיניקיה". תחת הכיבוש התלמי, שפלת החוף הדרומית, פלשת, נקראה סוריה- פלישתינה. אריה כשר משתמש במונח סורים- פלשתינים בדיווח על פעילותו של אלכסנדר בעזה שסרבה להיכנע לו. אלכסנדר כבש את העיר, טבח חלק מתושביה ואת השאר מכר לעבדות והביא במקומם מתיישבים חדשים. המתיישבים הוותיקים, שכונו סורים- פלשתינים, היו עפ"י הירודוטוס ערבים. המתיישבים החדשים היו פיניקים מהערים השכנות. יטורים היטורים היו קבוצת שבטים ערבים שהחלו לחדור לאזור בקעת הלבנון עוד בתקופה הפרסית. הם הקימו ממלכה בדרום הלבנון, ואף התפשטו לחלקים נוספים של לבנון. בשלב מסויים הם התפשטו לכיוון הגולן ובחפירות ארכיאולוגיות שנערכו ע"י משה הרטל התגלו חרסים המעידים על התיישבות יטורית ממזרח לחולה והכנרת. השימוש בפרוש פלשת -הוא פלשתינאים ? - פלשת מלשון פלישתים שבאו מאיי כפתור השימוש המושג "ערבי" -אינו נכון היטורים מוזכרים הם כבני יטור בן ישמעאל ולא ערב הנַבָּטִים (בפי עצמם: נבטו; מילולית: "חופרי בורות מים") היו שבטים שמקורם בארץ ישמעאל (הידוע כיום חצי האי ערב) ; הנבטים הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בסוף התקופה הפרסית ותחילת התקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס). פרופ' שמעון שמיר טוען שיש לעשות הבחנה ברורה בין "פלסטינים" ל"פלשתינאים". הוא סובר כי יש תוקף רק לשתי צורות איות – פלשתינה בפ' דגושה ופלסטין בפ' רפויה, המייצגות שני מושגים שונים. "פלשתינה" אומר שמיר, "הוא שמה של ארץ הקודש כולה. זו הגרסה העברית של השם הלועזי Palestine, אשר היה רווח מימים ימימה בהתייחסותן של אומות העולם לארץ זו. [...] פלסטין הוא עניין אחר, [...] הוא מושג ערבי המעוגן בהוויה הערבית", כותבים אותו בס' ובט' ומבטאים בפ' רפויה. שמיר מתריע על כך שהמושג הלועזי Palestine עובר תמורה מדאיגה בעולם, ומאבד את משמעותו ההיסטורית: "הדור הצעיר בקרב אומות העולם גדל כיום בנוף פוליטי שבו Palestine היא ארצו של אש"ף". לפיכך קורא שמיר להתחיל מבית ולעשות הבחנה בין "פלשתינה" ל"פלסטין".‏‏
התמונה של רבקה שפק ליסק

אין כל חילוקי דעות ביננו

מסכימה.

אלפי, שמאלן, פרסם שעכתוב של מרד המכבים באתר וואלה

אצלו המתיוונים הם הטובים והמכבים הם הרעים. המתיוונים- ליברלים כמו השמאלנים הקיצוניים המכבים- החרדים, החרדלים והמתנחלים המשיחיים והפנטים הדתיים זהו שיכתוב מכוער של ההיסטוריה לצרכים פוליטיים. ניסיתי 3 פעמים לכתוב תגובה עניינית ולא מתלהמת אבל מערכת ואלה פסלה את תגובותי ולא פרסמה אותן. זוהי הליברליות של עיתון הארץ, הבעלים של ואלה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק