אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרהורים על תשעה באב בתשעב


הגולים היהודים נושאים כלי המקדש  לרומא תבליט שער טיטוס צילם בלפור חקק

הגולים היהודים נושאים כלי המקדש לרומא תבליט שער טיטוס צילם בלפור חקק

 מי שלא לומד מן ההיסטוריה, נידון לחזור עליה שנית. זו התחושה הקשה המלווה אותנו, כשמגיעים הימים הללו המובילים אותנו אל היום הקשה בשנה: יום תשעה באב.  חכמינו לימדונו, שהחורבן בא לנו בגלל שנאת חינם בין המחנות השונים בעם.

גם בעיצומם של הקרבות, שרפו שני המחנות הניצים  זה לזה את אסמי התבואה ואת מחסני התחמושת. לרומאים נותר להיכנס פנימה לעיר, לאחר שהיהודים התישו זה את זה עד מוות. גם היום לאחר דורות, לקרוא בכתובים את העובדות ההיסטוריות הללו. אספסיאנוס אמר אז ליועציו, שדחקו בו לפרוץ לעיר: "טוב להתבונן מרחוק בעוד היהודים נלחמים זה בזה ברוח שיגעון". משפט מצמרר. כדאי לעיין מדי פעם בספר "מלחמות היהודים" של יוסף בן מתתיהו. האם יתנוסס המשפט הזה מעל ראשינו תמיד, ולו כדי למנוע את החורבן הבא?

 גם בימינו יש קיטוב בעם: פעם על רקע פוליטי, פעם על רקע עדתי, פעם על רקע של יחסי דתיים חילוניים ופעם אש וגופרית במאבק עם החרדים. גם בעלי היצרים הקשים בקרבות הללו ודאי נבעתים לא פעם בחלומם: מה יהיה? האם ניתן לשמור על המשכיות הקיום היהודי בלהט יצרים כזה של שׂנאה ומחלוקת? עלינו להתעשת ולעשׂות שלום עם עצמנו כדי שנוכל לעשׂות שלום עם אויבינו. גם היום שׂנאת חינם היא האויב הפנימי שלנו. הזיכרון נמצא אִתָנו תמיד: אנו חוֹוים את ימֵי בין המְצָרים אז ועכשיו.

 כדי לשמור על הקיום, עלינו לקיים בתוכנו תרבות של מחלוקת, כפי שידעו לעשות יהודים במשך הדורות: גם היום יש אמיתות צִיוניות שוֹנות, ועלינו להגיע להכרעה רק בדרך דמוקרטית.

 

אנשי הרוח ומקומם במחלוקת

היום המעמד של הנביאים והחכמים הוא המעמד של הסופרים, המשוררים ואנשי הרוח. הם המצפֵּן של העם, המצפּוּן שלו בשאלות חברה ומדינה. צריך לזכור שהסִפְרות תמיד הִקדימה את אנשי המעשׂה. ספרו של אברהם מאפו אהבת ציון פורסם ב-1853 ואילו ספרו של בנימין זאב הרצל מדינת היהודים פורסם ב-1896. הרעיון של שיבת ציון חלחל בעם במשך דורות, ואברהם מאפו נתן לו ביטוי ברומאן העברי הראשון שנכתב בשפה עברית תנ"כית. הרצל לא המציא את רעיון שיבת ציון, הוא הקים תנועה ביצועית ארגונית לממש אותו. בכל סוגיה או מחלוקת, יש בעינינו חשיבות לדברָם של אנשי הרוח, אך זה מחייב גם אותם לא להיות כִּיתתיים במחלוקות הלאומיות ולחשוב איך לשמור על שלֵמוּת העם ועל הבית היהודי הלאומי שלא יתפורר במו ידינו. אנשי רוח מחויבים להשמיע קולם. אל יאמר איש הרוח "חוזה, לךְ בְּרח", אלא יהיו כְּמשה, שעליו נאמר: "וַיֵצא אל אֶחיו וַיַרא בֱּסִבלותָם" (שמות ב, י"א).

 

 השיבה אל הריבונות

אנו מנסים בדורנו ללמוד את לקחי תשעה באב. מה אומר לנו יום תשעה באב  בתשע"ב? מה אומר היום הזה לדורנו שלנו? מאז חורבן בית שני היה העם בגלות 1878 שנים, עד שחידש את הריבונות על אדמתו וחזר להיסטוריה כריבון על גורלו (הגלות הייתה משנת 70 לספירה עד 1948, ההכרזה על מדינת ישראל). הלקח המִיָדִי הוא לשמור על המשכיות הקיום שלנו כעָם על אדמתו. פעמיים איבֵּד העם את ארצו, ואִם לא נדע לשמור על מולדתנו, לא יסלחו לנו הדורות הבאים על כך. העולם שלאַחר השואה הוא עולם אכזר יותר וציני יותר, ואם נאַבּד את הקיום המדיני שלנו, לא יהיה לנו סיכוי נוסף. המֶסר הוא אולי קלישאי, אך לאחר שחווינו בדורנו את השואה, המסר  הוא חד משמעי: לעולם לא עוד! המסר הוא חִיוב הריבונות שלנו וההגנה על גורלנו.

 תמיד נשאלת השאלה: הרי גם כאן הקיום היהודי נמצא בסכנה, וכאן כולם נמצאים "בתוך סל אחד", להבדיל מהפיצול של היהודים בגולה... האם הקיום בגולה אינו בטוח יותר?

זו אחיזת עיניים: נכון שהיום הקיום היהודי בישראל נמצא בסכנה מאז הקמת המדינה. מלחמת השחרור החלה אז והיא לא נסתיימה עד ימינו אלה. ההבדל מן הקיום בגולה הוא, שכאן היהודים מגינים על גורלם ואינם נתונים לחסדי האומות, שבקרבן הם חיים. כשאנו רואים את מספר הנופלים במלחמות ישראל ובפיגועי הטרור, עלינו לזכור, שהחשבון הנכון הוא למדוד את הדברים בקנה מידה אחר: ביום אחד באושוויץ הובלו למשרפות יהודים יותר מאשר בכל מלחמות ישראל. זה החשבון הנכון. ועלינו לזכור תמיד, שאין חזָרָה לגולה. היינו באושוויץ, ראינו את המשרפות, ראינו את תאי הגזים, ראינו את הכתובת: "העבודה משחררת". ואנו יודעים אֶל נכון: רק הגאולה משחררת. ולאחר שנגאלנו וחזרנו לריבונות על גורלנו ועל אדמתנו, אל ניתן לשנאת החִנם בתוכנו להיות לנו ליועץ ההרס בדרך אל חורבן כל מה שהקמנו ובנינו כאן בשנים האחרונות.

 

האם  ברחנו מן הגורל היהודי?

תשעה באב היה לסמל של כל החורבנות והרדיפות בכל הדורות, סמל הגורל היהודי. בהקמת המדינה באנו לברוח מן הגורל של הנרדפים ולהגן על קיומנו במו ידינו. כך צמח אֶתוס ההגנה העצמית, כוח המגן העברי (השומר, בר גיורא, ההגנה, ארגוני המחתרת) והקריאה: לעולם לא עוד. שירו של ביאליק "בעיר ההריגה" היה אות אזהרה לדורות הבאים: לעולם לא להיות עוד צאן לטבח.

באנו לכאן להגן על גורלנו ואכן בכך הצליחה הציונות. אך קשה לעשׂות את ההבחנה הזאת בין גורל יהודי וגורל ישׂראלי, כי אנו מגיעים לא פעם לחטא היוהרה. הצבר הישׂראלי  בראשית שנות המדינה שאל את הניצולים למה הם הלכו "כצאן לטבח". המדינה חוקקה את חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וקבעה את היום לתאריך משמעותי: יום פרוץ מרד גטו ורשה. בכך שידרה המדינה בלא משים שיום השואה הוא היום שבו אנו מזדהים עם הגבורה שבשואה. זה נראה לנו היום כל כך ישׂראלי: אנו שהקמנו את כוחות המגן בטרם מדינה, אנו שהקמנו את צה"ל, אנו שמייצגים את הגבורה היהודית , אנו מזדהים עם מורדי הגטאות ולא עם הללו שהלכו כצאן לטבח. וזה מקומם: האם אנו מתביישים באלה שהלכו כצאן לטבח כי היו חסרי ישע מול גדרות מחושמלות? כמה גבורה היתה בשואה? חצי אחוז? והלא היהודים קידשו את החיים גם במחנות ושמרו על צלם אנוש וזוהי גבורה רוחנית.

 

תשעה באב ויום השואה

ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל הציע ב-1977 להעביר אות יום השואה לתשעה באב ולאחד את ימי החורבנות ליום אחד. אכן הרעיון של בגין שלא התממש היה רעיון חכם ויהודי מאוד. החכמים ריכזו ביום תשעה באב את שני החורבנות וכן את יום גירוש ספרד, את הרוגי מסעי הצלב ואת זיכרון אלו שמתו על קידוש השם בכל הדורות. זה נראה הולם לשלב את זֵכר השואה ביום זה, אך בדיון בכנסת טען אהרון ידלין, שאם תתממש כוונה זו, מערכת החינוך לא תנחיל את זכר השואה, כי תשעה באב מתרחש בחופש הגדול.  היום באמת בחינוך הממלכתי מדגישים בעיקר את הגבורה בשואה, ואילו החינוך הדתי מנחיל ביום עשׂרה בטבת את כל הפורענויות של הגורל היהודי.

האמת היא שגם בשובנו לכאן, גם בהקמת המדינה לא נפרדנו מן הגורל היהודי. לא פעם אנו מגלים שהגורל היהודי מלווה אותנו גם בהיותנו כאן על אדמתנו. כולנו זוכרים את המקרה של סמדר הרן, בטבח בנהרייה באפריל 1979  . בעִסקת שחרור מחבלים שוחרר סמיר קונטאר שרצח את בני משפחתה. סמדר התחבאה בבּוידם, וכשבתה הקטנה ניסתה לבכות היא חָנקה אותה כדי שהמחבלים בבית לא ישמעו היכן הן נמצאות. זה ממש דפוס התנהגות של יהודים בשואה, וזה קרה כאן אצלנו בבית. החיבור של גורל יהודי וגורל ישראלי קרה גם בימים של האולימפיאדה במינכן, שעכשיו היא בכותרות  עקב האולימפיאדה בלונדון. שכחנו כנראה מה  קרה ברצח הספורטאים במינכן. יומיים לפני הרצח היתה אזכרה לחללי השואה בדכאו בגרמניה, ואף ספורטאי ישראלי לא הגיע לאשכבה לחללי השואה. זה חולל שערורייה תקשורתית אך זה נשכח עם מות הספורטאים. לנו קל להבין זאת: הם שראו עצמם סמל הגבורה היהודית החדשה בא"י, מה להם ולזיכרון השואה? ואכן, זה היה מצמרר לראות על המסך י"א ספורטאים ישראלים מובלים עם עיניים קשורות, עם ידיים קשורות לגב, והם נרצחו חסרי ישע וחסרי מגן, כמו יהודים בשואה. האם ברחנו מן הגורל היהודי? השאלה נותרת תלויה באוויר.

 

 הקיום היהודי בגולה- אסונות חוזרים ונשנים

 מאז חורבן בית שני, העם היהודי חווה אסונות חוזרים ונשנים. לא קל היה להיות יהודי לאורך הגלות הארוכה, שאיש לא ידע אם יהיה לה קץ. כל יהודי בכל דור צריך היה לבחור את זהותו, לבחור אם להיות יהודי או לא. אנו כאן בזכות אותו גרעין קשיחַ של יהודים שבחרו לא לוותר על החלום. לא לוותר על היותם יהודים ולא לוותר על חלום השִיבה לארץ ישראל, למרות שכל הסימנים בחוץ שידרו להם שאין סיכוי שהרעיון יתממש. היהודים בכל הדורות ובכל הגלויות ידעו שהנביאים ניבאו את שיבת ציון והם בחרו להאמין לנביאים.

 והאמת: הנביאים צדקו! שיבת ציון התרחשה. היום כשאנו הולכים בירושלים ורואים זקנים וזקנות בחוצות ירושלים, אני אומרים: זכריה הנביא, כמה צדקתָ, כשאמרתָ בהיותך בגלות את הפסוקים:

עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובתיה. כה אמר ה' צבאות: כי יִפִּלא בעינֵי שארית העם הזה בימים ההם, גם בעינַי יִפָּלא נאום ה' צבאות. כה אמר ה' צבאות: הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלים והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים באמת ובצדקה, כה אמר ה' צבאות, תחזקנה ידיכם (זכריה ח, ד).

 כל הדברים הללו שנתפסו כדברים מיסטיים במשך הדורות התממשו כשהעם שלנו שב אל אדמתו.

לקחי תשעה באב : לקונן על הפורענות?

המסר אינו רק לקונן על החורבן, המסר אינו רק על השלילה. הלקח האמִתי הוא לזכור ולבנות. לבנות את הקיום כאן ולהיבנות יחד, כך שלא יהיה חורבן נוסף בעתיד. המדינה הזאת היא הבית השלישי, הבית האחרון. המדינה היא נסיון לשבור את המחזוריות של הגורל היהודי של מעבָר מחזורִי מחורבן לגירוש ומגירוש לפוגרום. המדינה באה ליצור גורל ישראלי של עצמאות יהודית, של ריבונות על אדמתנו ושליטה על גורלנו. לכן עלינו ביום הזה לא רק לזכור את החורבן אלא לחגוג את העצמאות ולהזכיר אותה.  אנו קוראים את דברי הפורענות של מגילת איכָה אך גם את נבואת הנחמה של ישעיהו "נחמו נחמו עמי". בצד הקינה על הפורענות, אנו אומרים דברי נחמה.

 כך למשל תפילת "נַחֵם" אינה אקטואלית היום, כי אין בה רמז שהעם שב מאז אל אדמתו. צריך על כן לא רק לקונן על החורבן, יש להודות על השיבה ועל העצמאות.

 

איך צריך לחוות את תשעה באב כיום?

האדם הדתי מתפלל וצם, החילוני זוכר שמדובר ביום של יגון, אך אין לו דרכים לחווֹת את המשמעות של היום הזה. גם החילוני אינו בהכרח אתיאיסט. חלק גדול מהחילוניים הם יהודים מינימליסטים. הם חוֹוים את היהדות שלהם כיַהדות ביולוגית: הם נולדים כיהודים, נימולים כיהודים, חוֹוים בר מצווה ונישואין כיהודים וגם מתים כיהודים. החילוני ביום הזה נקרא לחשבון נפש פרטי ולאומי: מה עלינו לעשות כדי שלא יישָנה חורבן נוסף? מה עלינו לעשׂות כדי לשמור על המשכיות הקיום שלנו כיהודים כאן?

ואם תבחינו ותתבוננו: יש ביום הזה מדי שנה  במוסדות תרבות שונים ימי עיון של חשבון נפש, של בחינה ודיון על החורבן ומשמעותו. יש סיורים בירושלים סביב החומות, תוך הנחלה של משמעות החורבן לקיום הלאומי שלנו כיום. גם בעיתונות הכתובה מקדישים מוספים לשאלות של חשבון נפש לאומי. אלו ימים של התעוררות לאומית לבחון את אתגרינו הלאומיים ואת הדרכים לשמור על האתגרים הללו, גם בתוך המחלוקות בינינו.

 

הקינה על חורבן ירושלים

בתשעה באב מקוננים על חורבן ירושלים גם בימינו, גם בתשע"ב. יש מי שקובל על כך שירושלים בתפילות היא עדיין חרֵבָה ויש מי שטוען: כל עוד ביהמ"'ק אינו על מכונו- ירושלים חרֵבָה.  כאשר שואלים אותנו אם ירושלים בידינו, אנו עונים תשובה מטָפורית: בידֵינו הדָבר! ירושלים אכן בידינו, אך עלינו לזכור שיש לירושלים אֵיכויות שאין לעיר אחרת. בצד ירושלים הארצית מלווה אותנו תמיד גם ירושלים הרוחנית, ירושלים של מעלה. ולא פלא שקיימת תופעה שנקראת "סינדרום ירושלים", של אנשים שמגיעים לירושלים ומאבדים את שפיותם לנוכח המראות בירושלים. מי שחי בירושלים, חש לא פעם את סיר הלחץ המשיחי שמבעבע בעיר הזאת, שהדתות השונות רוצות לאחוז בה. עלינו לעשות הכול כדי שנהיה ראויים לעיר הזאת ולמשמעויות שהיא נושׂאת בתוכה.

הציפייה לבית המקדש

יש חוגים דתיים המלווים את יום תשעה באב בציפייה לבנות את בית המקדש מחדש.  נושא זה כמובן שנוי במחלוקת, ועליו קשה להגיע להסכמה.  כל עוד הציבור הדתי לא יעשׂה מעשׂים בפועל לפגוע בקודשי דתות אחרות, ניתן להגיע להסכמה בתוכנו. יש מגמות רעיוניות גם בתיאולוגיה היהודית שמקדש שלישי צריך לרדת מן השמים והוא לא ייבנה בידי אדם. הרב יוסף חיים בבגדד ציפה לבית מקדש שיֵרֵד מן השמים, ועל כך כתב את המשל על המשיח הגנוז.

 לכן , אם נרצה להגיע לשלום בתוכנו צריך להימנע ממעשׂים כמו אלה של "המחתרת היהודית", בעבר,  של רצון להוביל לפיתרון כוחני של פגיעה בקודשי דת אחרת כדי להקים את בית המקדש בימינו.  

 

תשעה הימים והקשר לנפוליאון בונפארטה

צריך לזכור היום כי  "תשעת הימים" (א' עד ט' באב) בחודש אב מאפשרים לנו לבטא כאב לאומי מצטבר, לחשוב על האני הלאומי, לערוך חשבון נפש לאומי.

בכאב פרטי אנו מכונסים במבט אישי פנימי, ומתמקדים במה קרה לאני שלנו, ואילו המבט על הכאב הלאומי מאפשר לנו לקבל פרספקטיבה על מעגלי החיים ועל מחזוריותם. כולנו זוכרים את הסיפור על נַפּוליאון בונפארטֶה, שהתברר לו שיהודי פאריז יושבים בבית הכנסת אבלים ובוכים. והוא שאל: על מה בוכים היהודים שלי? עוזריו ענו לו: הם בוכים על בית מקדשם שחרב לפני אלפי שנים. אמר אז נפוליאון: עם שזוכֵר כך את עברו, צָפוּן לו עתיד גדול..

הקיום שלנו נע תמיד במפגש הצִיר של המקום עם צִיר הזמן. אם ניצור זהות שהיא מקומית בלבד, נשכח את הזמן היהודי ונאַבֵּד את זהותנו המקורית. אם נוותר על המקום היהודי, יתברר לנו שהזמן אֵין די בּו בָּעולם האכזר  שלנו כדי לשמור על זהות לאומית.

 

לכן,  עלינו לשַמֵר תמיד את הזיכרון הקולקטיבי. "הגלות נמשכת  (נובעת) מהשכחה , ובזכירה  סוד הגאולה" אמר הבעל שם טוב. אל נשכח את מאמרו של ברל כצנלסון בשנות השלושים של המאה העשרים, כאשר התברר לו שצעירים מן הנוער העובד יצאו ליום טיול בתשעה באב. הוא ביכה אז על מחיקת הזיכרון הלאומי, וקרא גם לצעירי המושבים והקיבוצים לשמור על הזיכרון הלאומי היהודי.

גם בתוך האבל של תשעה באב בימינו נזכור תמיד את האמירה של חכמינו שבתשעה באב נולד המשיח. גם בתוך הסבל של הגורל היהודי ושל קיומנו הישראלי , נזכור את הישגי הריבונות והעצמאות ונשמור על אחדות בתוך המחלוקות. יום תשעה באב גם בתשע"ב הוא יום של חשבון נפש לאומי כדי לִבנות ולהִיבָּנות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל ובלפור חקק