אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ריצארד השלישי בקאמרי


התמונה של דן לחמן
ריצ'ארד השלישי בקאמרי

ריצ'ארד השלישי בקאמרי. צילום: דניאל קמינסקי. באדיבות תיאטרון הקאמרי

אפתח בציטוט מתוך סיפור שכתבתי לפני כשלושים שנה:   

"מחזהו המשובח ביותר של שקספיר כנראה הוא ריצ'רד השלישי, ולא שום דבר אחר, בעיני. יפה הוא מספר כיצד אנשים שתועבה הם לעצמם אינם יכולים לצפות בשמחה לגשם הראשון. הוא אומר: המצפון, אינו אלא מילה, שמבראשית הונחלה כדי שהחזקים יחרדו. זרועותינו החזקות תהיינה מצפוננו, וחרבותינו חוקינו". עובדה. ומה היא משטרה, אם במדינה דמוקרטית ואם טוטליטארית, פחד האדם מפני עצמו להיות או לא להיות שטות היא. ברצונך או שלא ברצונך, אתה מין דבר כזה "שיש" וזהו." 

כן, ריצ'רד השלישי איננו רק בן אדם רע מיסודו. הוא מודע ומכור לרוע שלו.

אולי צריך לקרוא לסדרת מחזות אלו המחזות ההיסטוריים בהם מופיעים אלו שהיו מלכים היסטוריים של ממש. המלך ליר למשל הוא מלך פיקטיבי, וכך  מקבת ועוד כמה מחזות בהם מופיעות דמויות מלכים.

מכל מחזות המלכים ריצ'רד השלישי הוצג כאן כמה פעמים. מי שנמצא בגיל הנכון יכול לזכור את ריצ'רד השלישי  המופלא של יוסף מילוא. בזמנו היו כאן כמה במאים מוכשרים והיה מילוא. ומילוא היה גאון. הוא גם ביים וגם שיחק את המחזה והדמות, והעמיד את אחת ההצגות המופלאות שידע כאן התיאטרון. אחר כך גילם שלמה בר שביט את ריצ'רד בהבימה ועודד תאומי בקאמרי.

מסיבותיו שלו הקצין שייקספיר את תכונותיו הרעות של ריצ'רד והפך אותו למפלצת צמאת דם. הרוע בהתגלמותו.

לפני שנים רבות פורסם הספר " בתו של הזמן" , המספר על בלש שבור רגל השוכב בבית חולים ומחליט לחקור את האמת על ריצ'רד דרך כל המסמכים המקוריים ומגלה את כל השקרים ששייקספיר הטמיע במחזה, ובעיקר את רצח הילדים.

 מחקרים שנעשו לפני כמה שנים הוכיחו שריצ'רד לא היה כל כך מרושע והיה דווקא אחד המלכים הטובים של אנגליה. הוא הביא לסיומה את מלחמת השושנים, מלחמת שלושים השנה שבה בית לנקסטר ובית יורק שנלחמו על הכתר. הוא התחיל ברפורמות כלכליות והחזיר לפרלמנט את סמכותו שנשללה בעבר.

בהכפישו את ריצ'רד ושבעקבות נפילתו עלה בית טיודור, שאליזבט הראשונה הייתה האחרונה לשושלת הוא ניסה לבסס את "זכותה האלוהית" על הכתר. את מרי סטוארט הטוענת לכתר מזה עשרות שנים איננו מזכיר בשום מקום.

שלוש גרסאות קולנועיות נעשו למחזה. האחת עם לורנס אוליוויה ביצוע קלאסי. אחר כך עם איאן מקקלן ששיחק רשע במדינה פשיסטית. גרסה מודרנית. אל פצ'ינו שיחק את התפקיד על הבמה ותוך כדי עשה סרט דוקומנטרי "בחיפוש אחרי ריצ'רד"  .

קוגן שינה במעט את פתיחת המחזה. המחזה מתחיל בנשף בארמון כשהמלך אומר את המשפט "עכשיו את חורף המריבה שלנו, השמש לבית יורק הפך לקיץ"  משפט שבמקור פותח את המחזה במונולוג של ריצ'רד. בעודו אומר זאת נעלמות הדמויות כצללים. בעוד כמה רגעים כל החוגגים כמעט יירצחו ואת חצר המלוכה ישטוף ים של דם.  הבמה מתרוקנת ועולה עליה ריצ'רד, חוזר על המשפט מעמיד אותו על ראשו, לא שמחה לו, ואז כל המונולוג המתמשך. למרות שהוא לכאורה מונולוג פנימי הוא מכוון אל הקהל וכמו בטרגדיה יוונית הוא מסביר מיד את תכניותיו.

ריצ'רד השלישי בקאמרי

עכשיו הוא החורף של חוסר של אי שביעות הרצון שלנו, אחרי הקיץ של בית יורק. והוא ממשיך ומדבר על עצמו. אני הפגום המכוער שאפילו כלבים נובחים עלי אוכל לכסות זאת רק בבגד מלכות.

שני דברים עושה כאן שייקספיר, הוא נותן לו מניע פיזי של נכה גיבן וצולע, אך גם מקבע אצל הצופים את נכותו הכללית של ריצ'רד כסמל לחוסר שלמותו.

בהמשך המונולוג הוא מסביר את קנאתו הבוערת באחיו המלך ומסביר איך ולמה יכבוש את הכתר. מכין את הקהל למסכת התככים והרציחות.

בהמשך למונולוג נכנסת לבמה לוויה של הנסיך מווילס אותו רצח זה עתה מלווה בליידי אן, אשתו של הנרצח. וכאן מתרחשת אחת הסצנות הקשות והבלתי אפשריות כמעט לביצוע.

ריצ'רד מתחיל לפתות את ליידי אן בצורה מתוחכמת המבקשת רחמים על נכותו. היא יורקת אש ויורקת עליו ממש אך רגע אחר כך מתפתה לו והם שוכבים על הארון של בעלה המת.

שייקספיר יצר כאן דבר מעניין. סצנה שהיא משולש. מצד אחד ליידי אן האבלה אך התמימה מצד שני ריצ'רד המשחק את משחקו והקדקוד השלישי הוא הקהל המבין את המשחק הסרקסטי הכפול של ריצ'רד.

ראיתי כמה ביצועים של המחזה ואף פעם לא הבנתי את הרגע שבו אן, החתולה הרושפת והמקללת נשברת ומתפתה. לא מאז קליר בלום מול אוליוויה ולא אחר כך. תמיד סיקרן אותי לדעת איך שייקספיר שהיה גם במאי הצגותיו ביים את הסצנה הזו.

שייקספיר מעמיד כאן רשע מתוך בחירה. לא רק רע מאופיו הוא נהנה מהרוע, מהצביעות, מהיכולת הרטורית שלו לשחק באנשים ומעצים אותו. משתמש בו ככלי.

אין כמעט סצנה שבה הוא איננו רוצח מישהו או מתכנן רצח או נמצא רגע אחרי הרצח. שני מלכים שקדמו לו. הילדים, בניו של אחיו. לצורך תככיו לא נמנע להכריז שאמו זונה כדי להפוך את אחיו הטוען לכתר לממזר. גם מרגרט המלכה האחרונה מבית לנקסטר המזהירה את בני יורק מריצ'רד אינה זוכה להקשבה.

הפעם משתמש קוגן בתרגום של מאיר ויזלטיר כשבריצ'רד השני השתמש בתרגומו של שמעון זנדבק. נכון שקשה תוך כדי הצגה להשוות בין התרגומים. נראה לי שזנדבק נשאר קשור יותר לעברית קלאסית בעוד שויזלטיר קרב את השפה לימינו. כך שהבחירה הזו מביאה את הצופה להקשיב לאפשרויות שונות של השפה.

הבימוי של קוגן שקיצר חלק לא קטן מהמחזה, מזכיר במידה את הבימוי שלו בבית צבי, אך לא עוקב אחריו  במדויק. כאן יש לו אפשרות להגדיל דברים ולנצל במה גדולה מרובת תנאים טכניים.

הבמה מזכירה במידת מה את זו של ריצ'ארד השני,  הסולמות האחוריים ישנם, אך במקום הפנלים יש רצועות ניילון הנותנות למקום מראה של אתר בניה.

אם על הפנל האחורי בריצ'רד השני נראו המלים אל נצור את המלך. כאן מה שנראה על הקיר האחורי הן האותיות  rich הארמון = ממלכה שריצ'רד מכין לעצמו הנמצא עדיין בשלבי בניה. רק לקראת אמצע ההצגה שמלכותו כבר נראית כמובטחת תתמלא הכתובת והקיר כולו יתמלא בכתובת הזוהרת  Richard.

כשריצ'רד עולה לבמה גופו נראה נתון בתוך סד פלסטי. חלק מחזיק את רגלו וחלק אחר מבית החזה למעלה. סד המחזיק אותו ביציבה ישרה. סד המעלה מיד את השאלה מתי מתרחש המחזה. כי בתקופת שקספיר לא היו כאלה.

השחקנים העולים לבמה לבושים בבגדים שאינם תקופתיים אך גם אינם מודרניים. ומפעם לפעם מופיע איזה חפץ בן ימינו. מחשב נישא. אקדח. רדיוטייפ. ולרגע נראה מישהו שולח   s.m.s

  כלומר בשום זמן או מקום מוגדר.

ריצ'רד השלישי בקאמרי

ברגע כשריצ'רד עולה על כסאו מנופפים דגלנים דגלים גדולים שאינם דגל אנגליה. דגלים אדומים עם עיגול לבן במרכזם ואיזה הדפס שחור לא מוגדר במרכזם. הסמל ברור. ריצ'רד הפך את המדינה לפשיסטית.

באופן כללי קוגן לא העמיד הצגה מודרנית זו הצגה של כל זמן כל מקום כל תאוות שלטון. הוא מכיר את הבמה היטב ונותן להצגה הזו קצב מהיר ומדויק. אפשר לומר כמעט אופראי, ולא בגלל קטעי אופרה הנשמעים לאורך ההצגה אלא במראה שלה ובקצב המדהיר את ההצגה מרצח לרצח.

קוגן ויתר על תמונת הקרב המסיימת את המחזה. הקרב נגמר בשלוש יריות אקדח סמליות הפוגעות ומפילות את ריצ'רד מהפיגום = ארמון. המחזה נתקרב לסופו במשפט המפורסם, סוס, תנו לי סוס, מלכותי תמורת סוס.

לפני שהמחזה מתחיל ממש חוצה את הבמה ילד משותק נתון בסד. ריצ'רד מרים אותו על זרועותיו ונותן לו במתנה סוס עץ קטן. אחר המשפט מלכותי תמורת סוס, כשגופתו של ריצ'רד מונחת על הבמה, מופיע הילד המשותק טמניח את סוס העץ הקטן שקיבל בהחלת ההצגה. סוף

הפעם עומדים במרכז ההצגה איתי טירן כריצ'רד, ואתה שואל את עצמך איך הוא יכול? איך הוא יכול להיות אתמול מלך כריצ'רד השני והיום שונה לחלוטין כריצ'רד השלישי. איש מרושע, נכלולי, צמא דם. להגיד שהוא מדהים? איזו מילת שמח והתפעלות תצליח לבטא. איך כל מבט ציני, כל חיוך רצחני שום דבר לא מתחמק ונשאר מפוספס. שלמות בהתגלמותה.

לידו תפקיד שאינני זוכר אותו כגדול במיוחד בהפקות אחרות, ג'ימס טירל, רוצח שכיר הממלא את פקודותיו של ריצ'רד. את התפקיד ממלא אלי גורנשטיין שהפעם הוא מדהים. קוגן הפך אותו לרוצח מוזיקלי. כל רצח הוא מלווה באריה מאופרה אחרת דון ג'יובאני, הליצנים ואריית השטן מתוך פאוסט, שאותן שר גורנשטיין בעצמו בצורה מעוררת כבוד. כל ההצגה נעשית קצת אופראית. ושוב מוצא לו טירן בן זוג העומד מולו וממלא את הבמה בנוכחות הכפולה שלהם.

את לידי אן האלמנה המתפתה בסצנה הראשונה משחקת רות אסרסאי. מה להגיד על האישה הזו. גם שחקנית מצוינת וגם אישה יפה. היא מצליחה לצאת בכבוד ממלכודת הסיום של הסצנה שבה היא מתפתה ומגלה הגיון משלה כסיבה. אולי אנו לא לגמרי מבינים אם היא מרחמת עליו כשהוא מראה לה את גופו הפגום, אם היא מבינה שהיא מצילה את חייה. היא משכנעת יותר מרוב הביצועים האחרים של התפקיד.

הלנה ירלובה מראה שוב את יכולתה כשחקנית גדולה. הפעם יש לה תפקיד גדול יותר מאשר בריצ'רד השני ותענוג לראות כל רגע שלה על הבמה.

 בשבילי הפתעה נעימה היה לראות את מרים גבריאלי שלא נראתה על הבמה כבר זמן מה. כאן כאמם הזקנה של ריצ'רד ואחיו אותם רצח היא מלא היא מלאת הוד. חלחלה ושנאה לבנה. הסצנה בה היא מקללת את בנה לפני שהוא יוצא למלחמתו האחרונה מעבירה צמרמורת בגב.

ושוב, הצגה עם המון תפקידים קטנים שאי אפשר להזכיר את כולם. יוסי גרבר מוכיח שוב ושוב איזה שחקן נפלא הוא. וכל האחרים הממלאים את הבמה, כאלה הבאים לסצנה כדי להירצח אחריה וכאלה שיש להם סצנות ארוכות יותר אך עם פחות טקסט.

ריצ'רד השלישי היא הצגה מדהימה. מסעירה יותר, מרגשת, אך במחשבה שנייה נדמה לי שאת ריצ'רד השני אהבתי קצת יותר. הייתה בה יותר תיאטרון ופחות זיקוקי דינור. אך אין מה להגיד, המבצע הזה של הקאמרי הוא יוצא דופן בחד פעמיותו וחג גדול לתיאטרון בארץ ולצופים המוכנים להשקיע שני ערבים ולראות קלאסיקה מרגשת כל כך. אינני חושב שתהייה לנו הזדמנות כזאת בעתיד הנראה לעין, אלא אם כן איתי טירן יעלה במוחו הקודח רעיון חדש. מה היה עושה התיאטרון בלעדיו. הוא מאפיל את הכשלונות האחרים.

צילום: דניאל קמינסקי. תמונות באדיבות תיאטרון הקאמרי

תגובות

ערפדים

התמונה הראשונה נראית כאילו לקוחה מסרט ערפדים רומנטי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן