אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ויקטור ומאשה / אלונה קמחי


התמונה של דן לחמן
ויקטור ומאשה / אלונה קמחי

ויקטור ומאשה / אלונה קמחי. הוצאת כתר. 2012. עמ' 364.

שהתחלתי לקרוא את ספרה של אלונה קמחי והבנתי שהיא מפגישה אותנו עם קבוצת מהגרים שאלתי את עצמי מה לא בסדר אתי. למה מהגרים  כמו בספר "העולם החופשי" של בזמוזגיז. על מהגרים רוסיים השואפים להגיע לאמריקה, או כמו ספריו של אלכסנדר המון וגולים בספר "ספרד" של מולינה על גולים באופן כללי עניינו אותי.

חלק מאתנו זוכר את  מהגרי השואה. המעברות ומחנות העולים שהיו הפרדה מהישוב עד להתערותם והפיכתם לחלק מאתנו. הרחמים הציבוריים והפרטיים. העלייה החיוורת והעלייה החומה והמאבקים ביניהם שאת הדיה אנו שומעים עד היום. התחושה שאנחנו חלק מגלי הגירה, מה עוד יכולים לספר לנו.

אנו זוכרים את העולים האקדמאים מרוסיה שניקו רחובות בערים הגדולות. ראינו את ההשפעה וההתערבבות "שלהם".  השוני שהכניסו בני המהגרים הצעירים לחיי הצעירים הילידים. מה כבר אפשר לספר לנו שאנחנו לא יודעים. על ההתערות התרבותית והמדעית שהביאו אתם מעטים נותנים את דעתם. אנו לא חושבים על הקושי והעצב אולי מפני שאנו תופסים כל עולה כמי שבא בשל ערכים פטריוטיים והארץ הרי נקנית בזיעה ודמעות. זה מה שאנו זוכרים מבית הספר.

אלונה קמחי באה להגיד לנו שאנחנו לא יודעים כלום. לא על האישי. אתם רואים אולי את הדברים ממול, מהעבר השני של הכביש, אבל אתם לא יודעם כלום על בני האדם. ומה שהיא אומרת היא אומרת בכישרון גדול. עובדים איתם, גרים באותו בניין אך לא מבינים. לא מבינים שהפוליטיקה כן מעניינת אותם רק אם היא דומה בעיקר לשם. הם עוקבים בעניין רב אחרי מה שקורה שם, וקוראים ספרים על התקופה המוקדמת האיומה שרק כעת מתחילה להיכתב. הדמוקרטיה שלנו היא בדיחה בעיניהם.

הסיפור מתרחש ב1977, לפני הבחירות והמהפך. את הסיפור מוליכים ויקטור ומאשה. מאשה, מוז'יקית  עם מבנה פנים מונגוליות רחבות, לא יפה ועצבנית. ויקטור חולני, עדין ויפה תואר. שני בני עשרה שהתייתמו מהוריהם בתאונת דרכים. היא קשוחה ומבוגרת יותר, הוא הצעיר. היא הגזע הוא העלה הנידף הנשען עליה.

הם גרים בקריות בשכונה ששמות רחובותיה נקראו על שם סופרים שלא שמעה עליהם. למזלה להם יש דירה ברחוב שלום עליכם. אותו גם קראה. השכנים כולם משם.

הסיפור מתחיל ביום העלייה לקבר הוריהם. ויקטור מאחר לחזור מבית ספר ומשבש את התכניות. הוא כבר יקבל ממנה את המנה שלו.

הילדים גרים אצל קתרין, סבתם שעלתה לארץ במיוחד לטפל בהם אחרי שהוריהם נהרגו בתאונת הדרכים. זקנה חזקה, תמיד הסתדרה לבד ומעולם לא חשבה שתעקור לארץ הז'ידים.

מהר מאוד מגלים שקמחי יודעת לטוות את דרכי סיפורה. את היחסים המשפחתיים המורכבים הללו. כל הפרטים התוך משפחתיים ואלו של הסביבה, של החוץ.

כמה מאשה אוהבת את ויקטור וכמה היא קשוחה אליו ואיננה מאמינה לדבריו הנראים לה פנטזיות. כמה היא דואגת לאחיה הנידף ברוח.

באוטובוס לבית הקברות היא מסתכלת בנוסעים. כולם ישראלים עכשיו. הגדרה שקרית. איש לא ראה בתושבי הישוב ישראליים, כולל הם עצמם. הם היו עולים מחולקים לקבוצות. רוסים, מרוקאים, קווקאזים. הם הוגדרו על פי זרותם. הישראלים  היו עם אחר. נפרד ששכן מחוץ למסלול האוטובוס של הקריה והם היו תושביה החוקיים, האמיתיים.

קתרין הזקנה נלחמת להחזיק מעמד. מאריק שלה מת והיא צריכה לחיות בארץ האוריינטאלית הזאת. ארבעים שנה, מאז נפטר בעלה חיה לבד, למדה להסתדר וליהנות ממה שיש לה. אם כי בזמן המלחמה כשהגרמנים פלשו לאודסה ניהלה רומן קצר עם קצין ורמאכט שהשתכן אצלה.

היא הייתה מורה לצרפתית. חיה חיים פשוטים לבדה אך אהבה לבשל והילדים היו פורצים מדי פעם את גדרות הבדידות שלה והיא לימדה אותם מהו טעם טוב. באוכל ותרבות. אחרי שלושים שנה חזרה להיות בעלת משפחה.

ויקטור מנסה להסביר למאשה למה איחר. על המיגרנה והדם שטפטף מאפו, אבל היא כבר מכירה את התופעות והסיפורים סביבן. מערכת היחסים ביניהם נוגעת ללב. היא לועגת לו אבל מסתירה את אהבתה. הוא מספר לה סיפורים. וכשהיא מעצבנת אותו הוא מקלל ואומר שהוא רוצה לחזור לפנימייה.  הם גרים בחדר אחד ובגילם צריכים ללמוד לחיות אחד עם עירומו של השני.

אחרי גלגולי היחסים שלהם הלוך וחזור הוא מספר לה מה קרה לו באותו יום, על ביקור בביתו של נמרוד. נמרוד היפה מהכיתה, ששמו מוזכר כאן לראשונה וילך ויתפוס מקום חשוב.. אתה הומו היא צוחקת ממנו. ואז הוא מראה לה אקדח שגנב מביתו של נמרוד. אקדח המופיע במערכה הראשונה מי יודע בינתיים אם יירה ומי ירה במי. ואולי הוא רק רמז ראשוני לדברים אחרים. אקדח כסמל פאלי שנער גונב מנער אחר.

דמות אחת נוספת מצטרפת לסיפור. ג'ולייט בעלת המכולת השכונתית שרק איתה מצאה קתרין שפה משותפת. ג'ולייט שדיברה צרפתית טובה, ומטפלת בנכד שהוא לא בסדר, אוטיסט.

 עד כאן אנו מכירים כבר את הדמויות הרקע מה מעסיק אותן וחלק מהנושאים שקמחי מתעסקת בהם ומעבירה לקורא.  .

הרס הרקמה מתחיל כשנמרוד מודיע לויקטור שהצטרף לפעילות חברתית "אמץ עולה"  של ויצ"ו שאמו חברה בה ומכיוון שנמרוד כבר מכיר את ויקטור הוא מאמץ אותו ומזמין אותו אליו הביתה לחוג המשפחה לעזור לו בשעורים ובכל דבר שויקטור יבקש. ומה יצא לך מזה שואלת מאשה באגרסיביות, כשויקטור הנבוך מנסה להסתתר מאחורי איזה מדף. איזה נצלן אומרת מאשה לויקטור.

כשנהרגו הוריהם בתאונה ולפני שסבתא באה ליזראיל  לטפל בהם הופרדו. היא נשלחה לקיבוץ והוא לפנימיה. השלם שהתחלק לחלקיו לא חזר להיות אותו שלם של פעם, אבל הם היו שוב יחד. כל אחד והשינויים שחלו עקב המאורעות. מאשה כשחזרה מהקיבוצים והמוסדות כבר הכירה לדעתה את הישראלים. גם אלו שהיו חבריהם הקרובים של הוריהם. נמרוד מצדיק את דעתה על הישראלים השבעים. המרוצים מעצמם בעלי היוהרה הבלתי נסבלת, עליונות וניכור. היא נעשתה רעה וקיצונית והרגיזה את ילדי כיתתה כשניבאה שבבחירות הקרבות יעלה הליכוד לשלטון, שכולם אוהבים אותם יותר מהעבודה. בסיביר שאתם לא מכירים מונחים שכבות על גבי שכבות של גופות שסטלין השמאלן שלח לשם. איך נתמוך בשמאל? הסבירה לילדים.

בעוד שמאשה לא השתמשה בחומרים משכרים, אלכוהול או סמים ונלחמה לשמור על צלילותה, ויקטור גילה את חיבתו לאלכוהול כבר כשהיה ילד קטן מאוד וליקק כוסיות של מבוגרים, מאוחר יותר התחיל לעשן, מעט ובסתר, ולאחרונה, גם קצת חשיש שהגיע לשכונה מאז מלחמת לבנון.

ההתקרבות לנמרוד בכר ומשפחתו החלה להעלות בו פנטזיה שהם יאמצו אותו ממש. עוד בן בבית. והוא יהיה בן טוב ועוזר. הקרבה לנמרוד שינתה אותו לחלוטין. מילד מסוגר ומרוחק הפך לילד פתוח וחברותי. בכל משחקי הילדים ניצח את כולם. ארץ עיר, שח, איקס מיקס דריקס. התגלה בו שובב עם ידע כללי רב שספג בשנות הבדידות. אך מה שקורה בתוכו מול האושר המשפחתי הזה קורע לב. דבר אחד חשוב מכל שנמרוד נתן לו, מלבד משפחה יחס ומתנות, נמרוד נתן לו ישראליות מתפתחת. ומאשה, במאשה נפערה באר בדידות. ויקטור מצא לו משפחה קתרין מצאה לה את ג'ולייט ונכדה האוטיסט חברה אתה מבלה שעות.  רק היא נשארה תלושה לבדה. עד שעשתה סיבוב וחזרה להתיידד עם כל אלו שבזה להם קודם. בני העולים מברית המועצות. להתיידד ולמצוא מאהב.

ויקטור מאשה וקתרין הם הסמל הקטן לעליה הגדולה. חלק קטן מייצג. לא את כולם, כמובן שלא, אבל רבים. רבים מדי.

הדפים האחרונים של הספר מדכאים לא רק בגלל מה שקורה בו אלא בגלל שויקטור חוזר לכור מחצבתו הרוסי אחרי אכזבה מנמרוד ומאשה מסבירה לו מיהם האשכנזים האלה שלא קוראים כלום חוץ מספרים על איך הרגו ערבים או שהתעצבו כשלא הצליחו להרוג אותם. הם לא מכיריים תרבות שהוא ויקטור שוחה בה. גם אם כל השיחה הזו מוגזמת כמובן, אגרוף של אמת, קטנה ככל שתהייה נתקעת בבטן.

אני חייב להודות שאני לא עוקב בדבקות אחרי ספרות המקומית, תמיד נראה לי שאני לא זקוק לתרגום המציאות לספרות שברובה עוסקת בחיים האקטואליים. אך כשדפדפתי בדפים הראשונים של הספר הזה קרה לי משהו. בהמשך כשכבר התחלתי לנסח משפטים על האחרות שבכתיבה, על האירופאיות, גיליתי שמבלי לדעת אני מצטט את מה שכבר ממילא כתבו על הספר בכריכה האחורית.

דבר אחד שנראה לי חשוב להגיד שמזמן לא קראתי ספר שהייה לי אכפת באמת מגיבוריו. לא כדמויות ספרותיות, סמליות או לא, נעשה אכפת לי מבני האדם שהם, מחייהם הייחודיים.חיים צובטי לב. זו לא שאלה של הזדהות אלא יכולת כתיבה.

קמחי רוקמת את העלילה של חיי היום יום יחד עם חיי הנפש שלהם בצורה שמזמן לא נתקלתי בכזאת. סוג של עומק של היומיומי החודר למבוכי הנפש. אז כן, הספר כתוב בצורה יוצאת דופן באיכותה  ומזכיר מאוד את הספרות הארופאית הגדולה, הרוסית אך גם הסופרות שהתגלו לנו בשנים האחרונות.

תגובות

איך אפשר?

איך אפשר לקרוא ביקורת על ספר, או להתייחס ברצינות, כשהיא מתחילה בשגיאת כתיב?.. אה? איך?

תיקוני סגנון

כשהתחלתי (ולא: שהתחלתי), כנ"ל לגבי: לא בסדר. אוטיסט. האם זו הגדרתך לקשת הרחבה הקרויה אוטיזם?
חלק מדבריך נכון והתכוב היטב, אך הניסיון להסתחבק/ להתיידד עם קוראיך פוגע מאוד בדבריך ובעיקר - ברצינותם ובמשמעותם.

כיוון שכוונותיך נראות רציניות, אתקן משפט שכתבת, למשל:
"דבר אחד שנראה לי חשוב להגיד שמזמן לא קראתי ספר שהייה לי אכפת באמת מגיבוריו. לא כדמויות ספרותיות, סמליות או לא, נעשה אכפת לי מבני האדם שהם, מחייהם הייחודיים.חיים צובטי לב. זו לא שאלה של הזדהות אלא יכולת כתיבה..."
תיקון: חשוב / ברצוני לציין שמזמן לא קראתי ספר שגיבוריו כה נגעו בי. אין הכוונה דווקא לדמויות ספרותיות, בעלות סמליות כזו או אחרת, אלא לבני האדם שאלה מייצגות (הדמויות), לחייהם מכמירי הלב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן