אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עד לא ידע / הקאמרי


התמונה של דן לחמן
עד לא ידע הקאמרי

עד לא ידע הקאמרי, צילומים ז'ראר אלון באדיבות תיאטרון הקאמרי

קצת מוזר לכתוב על הצגה ולהתחיל דרך האולם. אולם 5 של הקאמרי הוא אולם דל ומדכא, כמעט לא מואר ונראה יותר כמו אולמון בבית ספר למשחק. ייתכן שכוונת ההנהלה להציג בו הצגות ניסיוניות ש לא ברור כמה קהל יבוא לראות אותן אך כבוד התיאטרון מחייב לתת במה למחזות כאלה. נראה כאילו הפעם הוחלט לתת במה להצגה שממילא תיכשל, ואז לא ברור למה להציג אותה בכלל. אבל זה לא לגמרי נכון.

במקרה של וויצק באותו אולם זה הצליח. המחזה נחשב כבר לקלאסי ואיתי טיראן הוא בעל זכויות שהתיאטרון היה מוכן לתת לו להתנסות בבימוי בדרכו יוצאת הדופן. במקרה של "עד לא ידע" זה לא הצליח.

 בימינו הוחלט כבר מזמן לוותר על מסך, כך שהקהל נכנס ישר למקום ההתרחשות. כאן בגלל מקום ההתרחשות, חדר חקירות עם תאורה דלה במשטרה, אווירת הדלות של האולם מתגברת.

אינני יודע מה קרה להפקות החדשות בקאמרי. ייתכן שהם עמוסים מדי בפרויקט ריצ'רד השני והשלישי. ראיתי יום אחרי יום שתי הפקות. על סטמפניו החלטתי לא לכתוב כלל. פעם מנהלי תיאטרון היו הולכים לחזרה גנרלית וקרה יותר מפעם שהם החליטו להוריד אותה לפני שעלתה. לא להעלות הצגה בפני קהל.  סטמפניו לא עד כדי כך איומה, אבל היא כל כך סתמית ומשעממת ברובה עד שלא הבנתי למה החליטו להריץ אותה. עד לא ידע הוא מקרה אחר. ההצגה איננה מספיק טובה אך לא נורא משעממת.

האמת שדי שמחתי ללכת להצגה יש בה צוות שחקנים מבטיח, כך שחשבתי לי שגם אם המחזה בינוני הצוות יעלה אותו לרמה אחרת. וזה כמעט קרה.

בכל העולם מוצגות הצגות מסחריות. השאלה היא הכתיבה והביצוע. לונדון מוצפת בכאלה וניו יורק לא פחות, החשיבות שלהן הוא תמיד בטיב הביצוע. ביצוע טוב יכול להזניק לפחות את הנאת הקהל. לעתים אחת מהצגות אלה מצליחות לעלות מעל לרמה מסוימת והופכות להיות שלאגר בינלאומי. אולי זה לא מחזה שתיאטרון עירוני צריך להציג אך מצד שני למה לא לתת למחזאי חדש הזדמנות.

הפעם נתנו את ההזדמנות למחזאי ישראלי - שלמה משיח. משיח שכמעט ואינו מוכר כשמו לקהל הצופים כתב עד היום לטלוויזיה. קטעים לארץ נהדרת וזהו זה או ערבי יחיד לחנה לסלאו. כאן הוא מנסה לדלג שלב ולעלות כיתה . אינני חושב שמשיח התכוון להתגלות כחנוך לוין חדש.

המחזה כמו שהוא היה יכול להיות פרק משכנע למדי באיזו סדרת משטרה בטלוויזיה, אלא שמשיח ניסה להעלות את הרף ולתת לה גם משמעות "פילוסופית"  ולשאול לא רק מי עשה מה למי אלא מה מניע חוקרים בחקירה ומהי משמעותה של אמת.

ההצגה מתנהלת סביב חקירתו של מומחה לראות שיניים של ילדים, שילדה אחת איבדה את הכרתה בטיפול אצלו והובאה לבית חולים.

ד"ר מלר, רופא אמיד וכנראה די נחשב נחקר על ידי אלי חוקר הנמצא בסופו של תהליך משברי חוקר ומשחק במלר עד סף התעללות. חקירות מהסוג שראינו כבר די הרבה כאלה.

לאלי חבר טוב, מיכה, חוקר משטרתי כמוהו המייצג איזו אחוות חברים גברית. הוא יעזור לו להשתין כשאלי יהיה שיכור מדי, הוא יזייף בשבילו דו"ח כדי להוציא את אלי נקי  מחקירה המתנהלת נגדו בגלל נער צעיר שקפץ אל מותו מחלון חדר החקירה של אלי. בהמשך הוא גם יתחלק עם אלי באשתו, ללילה גורלי אחד, כנראה.

הפרובלמאטיקה בעלילה היא בין שאלות המוסריות של אלי הנוגעות לילד שמת והוצאתו נקי מחשד לרשלנות ובים רופא השיניים שפגע בילדה בטיפול רשלני. שניהם מתחבטים בשאלות הנוגעות לעצמם תוך כדי חקירה משטרתית.

בין אלי ומלר הסובלים ומסתבכים בתוכם מיסורי מצפון מיכה הוא המקבל דברים כהווייתם. הוא יעזור ויעיד עדות שקר למען אלי בלי שום חיבוטי מצפון. המצפון שלו יתעורר בעניין אחר. משיח העמיד אחד מול השני את כל מערכת היחסים החברית ותעלה את השאלה מהי אמת. מה מוכרחים לדעת ומה כדאי לא לדעת כדי לשמור על מסגרת מוכרת.

כפי שכבר אמרתי רוב המחזה מתרחש בחדר חקירה. שולחן עץ דל. שום קישוט או כתם צבע. טבעי לחלוטין. כך אנו מכירים חדרים כאלה מסדרות טלוויזיה.  אך ישנן כמה סצנות המתרחשות בביתו של אלי בהן נפתח מסך אחורי וחדר מגורים פשוט מאוד מתגלה לעין. וגם זה בסדר. אשתו של אלי שוטרת גם היא, למה יכולים להגיע זוג שוטרים חוץ מסלון דמוי איקאה לעניים יותר.

עד לא ידע הקאמרי

רוני ניניו הבמאי ניסה לתת להצגה זרימה וברוב הזמן גם הצליח. דבר מעניין אחד מבחינת בימוי הוא עשה שכשבחדר החקירות מתנהלות שיחות בין מיכה לאלי, שיחות מהעבר או כאלו שהוא לא אמור להיות עד להן, מלר יורד מהבמה ומתיישב על כיסא (השמור לו כמובן) בשורה הראשונה והופך להיות אחד הצופים במתרחש. מעניין כרעיון.

מה שחסר בתוך המערכת, כלומר בכתיבה, הוא קצת יותר עומק שיעמיד את כל הסיפור בספירה אחרת. גבוהה יותר. אך כמחזה בלשי ממוצע זה מחזה שיענה על צרכיהם של חובבי ז'אנר סדרות המשטרה.

מכאן והלאה הכול נתון בידי השחקנים. צוות השחקנים הללו ראוי למחזה טוב יותר ולתפקידים ההולמים את כישרונם, אך הם מנסים למלא בתוכם את החורים שבמחזה.

אוהד שחר כבר הוכיח את כישרונו בתפקידים קודמים ולא זקוק כמעט להמלצות. כאן בתפקיד הרופא הנע ונד בין המצבים השונים שהחקירה מעמידה אותו בהם הוא מוכיח שוב את יכולתו.

עודד לאופולד משחק את מיכה שהיא משנית במקצת בין הארבעה. לאופולד ממלא הן בנוכחותו הפיזית והן באישיותו הבימתית את תפקידו כחבר הנאמן המוכן לשקר ולזייף למען חברו הטוב עד לשינוי המצב והוא משכנע כדרכו גם בתפקיד לא גדול.

תמר קינן משחקת את נעמי, אשתו של אלי. תפקידה איננו גדול ומה שמתבקש ממנה בעיקר הוא נוכחותה אותה היא מצליח להעביר בסצנות הביתיות שחלקן סוערות.

מי שאני שמח בשבילו במיוחד הוא אוהד קנולר, כאן בתפקיד אלי ניתנת לו הזדמנות לשחק דמות אנרגטית מאוד, וזה אחרי כמה תפקידים (בקולנוע ובטלוויזיה) בהן שיחק צעיר עגמומי וקצת כבוי. כאן הוא חוזר להוכיח את רבגוניותו במעברים בין תפקידו כשוטר  חוקר ובין רגעי המשבר האישיים שלו.

זו איננה הצגה גדולה או חשובה. היא איננה מיועדת לצופים הבאים לראות את שייקספיר וצ'כוב למשל. הקאמרי היה יכול להסתדר היטב בלעדיה אך לצופי סדרות טלוויזיה משטרתיות הרוצים לצאת מהבית לערב מחכה הצגה מהסוג שיהיה מוכר להם, תיאטרון שיוכלו להתחבר אליו.

צילומים ז'ראר אלון באדיבות תיאטרון הקאמרי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן