אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פיקוח נפש במדינת סדומחלם


התמונה של צביאל רופא
פיקוח נפש במדינת סדומחלם

פיקוח נפש במדינת סדומחלם.

מבוא

הלו, משטרה?

   כן.

כאן דורון ירדני, בואו מהר!  יש כאן מישהו ששוכב על הרצפה ומרביצים לו...

   מה הכתובת, אדוני?

מחלקה 3-ב' בית חולים אברבנאל.

   (שתיקה על הקו.  ניתוק)

אמנם אנחנו אזרחי המדינה ומקבלים ממנה שירותים מדי פעם, אך לא כאשר אנו זקוקים להם יותר מכל. למשל, לא כאשר אנו מאושפזים בבית חולים לחולי נפש. שם המדינה מפקירה אותנו. שם אנו נמצאים בחושך. כמעט כמו בן זייגר. שם, בניגוד לכל חולה השוהה בכל בית חולים אחר, איננו עוד אזרחים הזכאים לשירותים אלמנטאריים, אפילו אם אנו מאושפזים מרצון, אפילו אם אנו מתייסרים אך צלולי דעת. דעו לכם כולכם: אתם אזרחי מדינת ישראל כל עוד לא עברתם את סף המחלקה הסגורה. 

אבל סליחה, בית החולים הפסיכיאטרי לא אמור להגן עליך?

להגן עליי? תגיד, אתה מתבדח?

אבל רגע, לא אמור להיות פיקוח של משרד הבריאות?

פיקוח? אתה עד כדי כך מנותק מהמציאות?!

אתם מבינים מה זה להיות שכוח אל? פירושו, למשל, להיות מאושפז במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי במדינת ישראל הנאורה לכאורה. שם אמורים רופאים לטפל בחולייך. אך אם מישהו - מאושפז אחר או איש צוות - יכה אותך, או ינסה לאנוס אותך, ואפילו אם ינסו לרצוח אותך - איש לא יעזור לך, אפילו אם תהיה בר מזל ותצליח להתקשר למשטרה. כי איש לא יגיע. לא מיד, לא בכלל, גם לא אם תתבוסס בדמך.

כאן הייתי אמור להביא בפניכם כתבות ותחקירים מהתקשורת, שחשפו פגיעות קשות באנשים הסגורים במחלקות בתי החולים הפסיכיאטריים, כמו גם של הכלואים שנים ארוכות במוסדות אחרים ברחבי הארץ. לצערי הרב, לא קשה להמציא כתבות שכאלה, אך נראה כי כלל אין צורך בכך; פשוט מפני שאין איש במדינת ישראל שלא נחשף במוקדם או במאוחר לזוועות שדלפו לתקשורת, ועדיין דולפות בקצב כמעט קבוע. קל וחומר, שמי שעוקב כמוני ומתעד בקפידה במשך שנים ארוכות כל פיסת מידע, נחשף לכמויות עצומות של חריגות חמורות שמתפרסות על פני כל הארץ מאז קום המדינה. גם מי שנחשף לעתים רחוקות יותר ובאופן ספוראדי למידע הכואב, ועיניו בראשו, מבין היטב שזהו רק קצה קצהו הקרחון. עם זאת, רבים אינם יודעים עד כמה פשה הנגע בצמרת משרד הבריאות.

הדג מסריח מהראש

אולי רק מעטים זוכרים שבשנים 2003-2002 נערך סקר מקיף מטעם משרד הבריאות ב-17 מוסדות ומסגרות פסיכיאטריים. העיתונאי רן רזניק פרסם את תוצאותיו הקשות בעיתון "הארץ" תחת הכותרת דו"ח: אווירת פחד וטיפול כושל בבתי"ח פסיכיאטריים. אלא שלא ניתן היה לתקן את הליקויים שנמצאו; מדוע? הנה ראו להלן קטעים מתוך הכתבה של רזניק:

"תוצאות הסקר לגבי כל אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים מוסתרות לא רק משר הבריאות דני נוה וממנכ"ל משרדו הפרופ' אבי ישראלי, אלא אפילו מהד"ר אלכסנדר גרינשפון, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות. זאת בעקבות ההחלטה של הנהלת המשרד ב-2002 בראשות הד"ר בועז לב (אז מנכ"ל המשרד) להיענות לדרישה של איגוד מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים וההסתדרות הרפואית שהסקר יתקיים רק בתנאי שתוצאותיו לפי בתי חולים לא ייחשפו אפילו בפני המשרד עצמו. בעקבות זאת המשרד אינו מסוגל לערוך בקרה אפילו על אותם בתי חולים שבהם נמצאו ממצאים קשים על יחס מחפיר לחולים". ("הארץ", 28/5/04)

דהיינו, טיוח המחדלים הגיע עד צמרת משרד הבריאות. במצב זה נשאלת השאלה: כמה תלונות העולות מהשטח מטויחות? ואכן, חיים שדמי ורוני זינגר דיווחו ב"הארץ" כי תלונות של נפגעי נפש על התעללות והזנחה מצד הצוות בבתי החולים הפסיכיאטריים אינן  זוכות להתייחסות בלשון המעטה: חולי נפש חוששים להתלונן: טענותינו "מטויחות" קראו להלן את הקטע הבא מתוך הכתבה:

"חנה גור מעמותת 'עוצמה', המסייעת לחולי נפש, מספרת שהעבירה בשנה האחרונה לפחות 10 תלונות לשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות ולמשטרה. לדבריה, עד היום לא קיבלה כל התייחסות. גורם בכיר בשירותי בריאות הנפש מסכים עם הטענות בדבר התעלמות; לדבריו, המשרד 'מטייח' את הטיפול בתלונות, והדבר מחייב את הוצאת הטיפול בתלונות מידיו של משרד הבריאות לפיקוח של גוף חיצוני"") .הארץ", 6/10/02)

הדג מסריח מהראש גם ברמת בית החולים. נהוג להטיל את כל האחריות לעוולות על הצוות הסיעודי, בעיקר על כוח העזר שרמתו ירודה מבחינה מקצועית ומבחינת יחסי האנוש, אלא  שאיננו רואים - למרבה הצער - שהפסיכיאטרים הבכירים, מנהלי בתי החולים ומנהלי המחלקות, משליטים את מרותם על הצוותים למען אכיפת יחסי אנוש הומאניים. ולמה כך? זו כבר שאלה מסובכת יותר. ואולם לי ברור שאם כל מנהל בית חולים ומנהלי מחלקות היו אוספים את אנשי הצוות ומתרים בהם שיתנהגו אל המאושפזים בכפפות של משי – גם בתקיפות אם עולה הצורך - וגם היו מוסיפים שכלפי מי שימרה את פיהם יופעלו סנקציות קשות - היינו רואים תמונה שונה לחלוטין במוסדות האלה. חובתם המוסרית הראשונה והבסיסית של מנהלי בתי חולים הפסיכיאטריים היא לנסות לאכוף על כל הצוותים יחס הומאני ככל האפשר. אבל המנהלים הללו לא נדרשים ברצינות על ידי איש לשפר את יחסי האנוש שם, כי החברה הישראלית אינה דורשת מהדרגים המנהלים את בתי החולים הפסיכיאטריים לקחת אחריות על המחדלים המתרחשים בין כותלי המוסדות שאותם הם מנהלים ואשר בגינם הם מקבלים משכורות גבוהות והטבות כמנהלים. הגיע הזמן לשנן היטב, שמנהל - אינו רק  ארבעת הכ"פים: כוח, כבוד, כסף, כיסא - מנהל זו אחריות מנהלית וגם הסקת מסקנות אישיות אחרי מחדל.

מה שכואב לי

מאז שפורסמו הכתבות שהובאו לעיל חלף כעשור אך עולם כמנהגו נוהג: חולה נפש מוכר, שהגיע לפני כשנתיים להתאשפז בבית חולים לחולי נפש במצב קשה, נדחה, יצא ממתחם בית החולים והתאבד. אביו הגיש תלונה למשרד הבריאות, אך הממונה על פניות תביעות הציבור במשרד העביר את הטיפול לאגף בריאות הנפש. בהמשך הוקמה ועדת חקירה שפעלה באיטיות בלתי מוסברת וזימנה את האב לעדות רק אחרי כשמונה חודשים למרות פניות חוזרות ונשנות.

כואב, כואב מאוד שבמדינת ישראל הנאורה רק לכאורה יש שווים יותר ויש כאלה שאיש לא סופר אותם. ואני באמת מאמין לאנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש בישראל שרצונם לעזור ולסייע לנפגעי הנפש. ואולם בד בבד, כאשר תופסים אותם על חם, הם די שאננים, וזאת למה? כי מילה שלהם מול מילה של "חולה נפש" - למי יאמינו?

ואם קורה באופן נדיר שחולה אוזר אומץ ומתלונן ל"ועדת האתיקה של הפסיכולוגים" או לכל גוף ציבורי הקרוב לממסד, המערכות המיומנות היטב בגרימת ייסורי דין, יתישו בדרך כלל את האומלל באמצעות סחבת אינסופית. ואם כבר יואילו לטפל בתלונתו, לרוב ימצאו דרך פשוטה ואלגנטית לטייח אותה. הם פשוט מגנים בכל מחיר, אפילו אם הוא לא חוקי ולא מוסרי, על כלי העבודה המקצועיים שלהם, כמו גם על הקולגות אנשי המקצוע שהם בשר מבשרם.

ויש לדעת שלעתים קרובות, בייחוד במחלקות הסגורות של בתי החולים הממשלתיים, מכאיבים לחולים ומשפילים אותם מפאת השחיקה, אך לעיתים מזומנות גם ממניעים מקצועיים; מתוך ניסיונות מלאי כוונות טובות לטפל בשיטות מכאיבות. ראו על כך בהרחבה ברב המכר ששמעו יצא בכל העולם והפך לקלאסיקה בתחום: "בגנות הפסיכותרפיה" מאת ג'פרי מייסון (במיוחד הפרק על ד"ר רוזן ושיטתו הנלוזה "האנליזה הישירה", החל מעמוד 147).      

ואני שואל: האם מישהו יודע מה קורה במחלקה סגורה כלשהי במדינת ישראל ב-02:00 בלילה למשל? ובכן, אל תשלו את עצמכם בעניין זה, איש גם לא יודע מה מתרחש שם בחצות היום.

ואיך אפשר לדעת? הרי מפי הצוותים רק לעתים נדירות מאוד תצא לתקשורת עדות כלשהי. זה טבעי, כי הצוות לא יהיה מוכן להכפיש ו/או להפליל את עצמו ואת מטה לחמו; ובדרך הטבע כמעט תמיד יהיה מגובש לקליקה שלא זולג ממנה דבר לעולם החיצון. אך כבר ראינו כי כאשר יוצא אירוע חריג וחמור מבעד לקירות השותקים, יוצא שמעו למרחקים. ובנקודה זו רבים טוענים נגדי "שיש גם הרבה אור" במוסדות הפסיכיאטריים. אולם יש לזכור: כאשר בודקים את טיבה של כל מערכת ביקום, השאלה המתבקשת אינה כמה אור יש בה, אלא עד כמה רב בה החושך! גם כאשר נבקש לבחון אם אדם מסוים הוא הגון, נבדוק אם מעד, ולא נתעכב על השנים שבהן נהג כראוי.

ברור כשמש שבמערכת הזאת יש גם לא מעט אור. יתירה מכך, אני הראשון להעיד  שיש בבתי החולים הפסיכיאטריים הרבה אור. מי כמוני, שנעזר שם פעם אחר פעם, יודע זאת. איני רואה את מערך ברה"נ בישראל בשחור-לבן, בוודאי שאיני עושה דמוניזציה. לעניות דעתי, השאלה הרלוונטית לענייננו היא: מה היקף הפעילות הטיפולית השוטפת אשר אינה עומדת בקריטריונים של חוקי מדינת ישראל? שלא לדבר על החריגות הבוטות מאמות מידה מוסריות טריוויאליות.

גם אם מדובר באחוזים בודדים של חריגות שוטפות, זה פשוט נורא וזועק לרפורמה מרחיקת לכת, כי יש לשים לב ש"אחוזים בודדים" בשטח הם עשרות אלפי נפגעי נפש מקום המדינה ועד היום. החזון הרחוק, למרבה הצער, הוא ביטול הסגרגציה של בתי החולים הפסיכיאטריים ושילוב מחלקות פסיכיאטריות בכל בתי החולים הכלליים, כפי שנעשה כבר לפני 36 שנה באיטליה בהנהגתו של הפסיכיאטר פרנקו בזאלייה. אם יימצא רצון טוב מצד המחוקקים לתקן, ניתן יהיה לבצע רפורמות מרחיקות לכת תוך כדי תנועה לעבר החזון הזה.

החתול מגן על השמנת בחירוף נפש

מאז קום המדינה משרד הבריאות הוא המפקח הרשמי מטעם החוק על בתי החולים של משרד הבריאות עצמו. בהתאם, כל שערורייה שהפיקוח של המשרד יחשוף תחזור כבומרנג רב עוצמה, ותכה במי? ניחשתם, בבית החולים השייך למשרד הבריאות. אתם הבנתם את זה? וכך יוצא שעל הנייר יש פיקוח; אי אפשר להכחיש זאת. אבל בממלכת חלםסדום שלנו זה "ללכת עם ולהרגיש בלי" (פרסומת ישנה לחזיות). והאבסורד חוגג כבר 65 שנים תמימות אך מלאות עוולה. בניגוד לכל היגיון ובניגוד לכל סדרי שלטון מתוקנים, החתולים כבר שנים שומרים על כל השמנת.

אפילו החלטת ממשלה מפורשת ב-2003 לסגור את אברבנאל, על קופת השרצים שהוא נושא, לא יצאה אל הפועל. דומה שוועד העובדים של אברבנאל הצליח לכופף את ממשלת ישראל בכבודה ובעצמה. לכן לא פלא ששירותי ברה"נ בישראל פשוט כמעט לא משתנים ולא מתפתחים ולא צומחים באופן משמעותי. מסביבם הכול מתפתח, אך לזה הבא בשעריהם דומה כי הזמן עצר מלכת. אולי אף נסוג. גם לא שומעים את זעקת הדלים הרחוקים. החתול ששומר על השמנת אף אינו מתרגש מנביחות הכלבים בעקבות השערורייה התורנית שמכה גלים, שכן השיירה חוזרת ועוברת כבימים ימימה.

נחוץ שינוי מבני דחוף

ברור כשמש שנדרש שינוי מבני במשרד הבריאות עצמו, שמאז הקמתו נמצא בניגוד אינטרסים. מדובר בסוג של דיסוציאציה חמורה שאולי מתאימה להגדרה של  "ריבוי אישיות"; פעם הוא מיניסטריון, פעם הוא רגולטור, פעם הוא מבטח, פעם הוא ספק שירותים, פעם הוא מתמחר, ופעם הוא המפקח, וחוזר חלילה. אם הדבר לא היה כה עצוב, היינו צוחקים בפה מלא.

הרפורמה בבריאות הנפש לא הולכת לשנות מצב זה באופן מהותי. בתי החולים הפסיכיאטריים יישארו בבעלות המדינה, רק הכסף יחליף ידיים. כבר שבעה חודשים שהוועדה לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית מתכנסת כמעט מדי שבוע כדי לדון בדרכים לסייע לרפואה הציבורית בישראל, ומסקנותיה צפויות להיות מוגשות בעוד שבועות אחדים. בימים אלה ממש אנו נושאים אליה עיניים למודות אכזבות. האם גם הפעם ישאירו את קבוצת הנכים הגדולה ביותר בישראל מחוץ למחנה?

 נחוץ פיקוח שיהיה יעיל ונאמן בעיקר לזכויות החולה ולא לזכויות הצוות.

דרוש פיקוח שיעלה על פני השטח את מה שמנסים להסתיר.

פיקוח יעיל ומסור על טיפול באנשים עם מוגבלויות לא רק ידווח בנאמנות על הרעות החולות המתרחשות אלא בעיקר אמור להיות כלי שייפתח שיניים חדות ומכאיבות. כלי שיגרום לכך שיעמידו אנשים לדין משמעתי ובייחוד לדין פלילי, במקרים שיש אפשרות משפטית לכך, וללא רחם שכן רחמים על האכזרים נוגסים קשות בהרתעה. יש להעמיד לדין ללא משוא פנים, ולהעניש בכל חומר הדין למען יראו וייראו.

יש צורך בחקיקה:

 למען חובת המשטרה להיכנס לבתי החולים בהתקבל תלונה. במחלקות הסגורות לא מאושפזים רק אנשים "פסיכוטיים" - כאלה שאינם מסוגלים להבחין בין ימינם לבין שמאלם; ראשית, כ-75% מכלל המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים הם מאושפזים מרצון, כלומר אשפזו את עצמם והם רשאים להשתחרר בכל רגע בו ידרשו זאת (לפחות על פי החוק). שנית, גם רוב החולים המגלים סימנים פסיכוטיים, עדיין נמצאים עם רגל אחת לפחות במציאות. בהתאם, כואב להם כאשר מתנכלים להם ופעמים רבות הם מסוגלים בהחלט להתלונן במשטרה. כאמור: מדינת ישראל הפקירה ועדיין מפקירה אותם עד עצם היום הזה.

פיקוח חיצוני באמצעות חקיקה. גם ברגע זה מתעללים במישהו בחשכת המחלקות הסגורות; מישהו שגורלו מעניין את מדינת ישראל כקליפת השום. זה מתרחש במקומות שמשום מה מכונים בפי העם "בתי חולים" או "מוסדות", ובהם מתענים נפגעי נפש, אוטיסטים, מפגרים וכו'. איש אינו יכול להושיעם, אך גרוע מכך: נראה כי איש גם אינו מעוניין אפילו לחשוב עליהם לפעמים. ואין פלא, המדינה נותנת לנו דוגמה ומסר ברור כבר למעלה משישה עשורים ברציפות.

התקנת מצלמות - אור הפלאש מחטא - ברזולוציה גבוהה תרתי משמע, שיכסו את כל החללים בבתי החולים הפסיכיאטרים. המצלמות תהיינה נתונות לפיקוח משטרתי בלעדי, או לפיקוחו של גוף חיצוני אמין ומסור אחר. שאלת מפתח: האם זו הפרת צנעת הפרט? כתבה לי מישהי: "זה פוגע בפרטיות של החולים וגם יש את העניין של חיסיון רפואי". אין ספק שמערכת בריאות הנפש בדיוק כך מתרצת את התנגדותה הנחרצת להצבת מצלמות במחלקות. כל התירוצים האלה עומדים על כרעי תרנגולת אל מול המעשים הנוראיים המתרחשים במחשכי המחלקות לעיתים קרובות מדי. ביטחונם וכבודם של המאושפזים עומד מול פרטיותם. ביטחונם האישי המעורער וכבודם הרמוס גוברים עשרות מונים על כל שיקולי הפרטיות. יותר ויותר נשמעות תגובות של נשים, שהיו מאושפזות במחלקות סגורות, שמצהירות בלי שום פקפוק, שהן מעדיפות מצלמות בכל החללים, כולל האינטימיים, על פני סיכון לא מבוטל של הטרדה, אלימות, התעללות ואונס במהלך האשפוז. התועלת עולה על הנזק עשרת מונים.

מתן זכות לבחור את מוסד האשפוז - זהו פיתרון עקיף, כי הוא צפוי להביא לתחרות לא מבוטלת בין בתי החולים הפסיכיאטרים שבסופו של דבר תגרום לשיפור התנאים בבתי החולים הפסיכיאטריים. ברפואת הגוף מתאפשרת בחירה במוסד האשפוז. רק נפגעי הנפש מופלים לרעה: הם משוללי בחירה וכפויים להתאשפז רק במוסד אחד לפי כתובת מגוריהם. זו אפליה קשה ובלתי נתפסת הפוגעת בזכויות אדם אלמנטריות. דליה אשתי ואני עתרנו לבג"צ עוד ב- 2010, ושוב ב-2012 למען מתן זכות זו. בפסיקתו האחרונה קבע בג"צ: "אנו סבורים כי השאלות צריך שישובו ויתלבנו לקראת 2015", דהיינו המאבק עדיין נמשך וטרם נאמרה המילה האחרונה.

אז הנה אני מרים קול זעקה, וער לעובדה שזהו קול קורא במדבר (הלוואי שלא!), וכל שנותר בידי הוא להציע לחברי הכנסת הנכבדים להרים את הכפפה:

אני מבקש מחברי הכנסת הנכבדים למלא את חובתם: לחוקק חוקים שיביאו לשיפור המצב המזעזע ומביש הקיים מאז כינון המדינה ועד עצם היום הזה. השגתה של מטרה זו תשפיע בגדול על תנאי החיים הירודים והעלובים במוסדות. וגם, וזה העיקר, על שכיחות הפשיעה ועומקה במחשכי עשרות מוסדות לחולים כרוניים וגם לחולים אקוטיים המאושפזים שבועות ואף חודשים.

כמו שנאמר בפרקי אבות: "לא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה."

תגובות

סליחה, מה זה "בית חולים לחולי נפש" ?

לא מדובר בבתי חולים, אלא במתקני כליאה לכל דבר ועניין.
המושג הזה, "חולה נפש", משמש או כמילת גנאי חברתית למישהו דפוק, או כאבחנה פסבדומדעית למישהו שלא יודע מה איתו וזקוק ל"טיפול"...ירצה או לא - מישהו חסר עצמיות, שאין לו מילה, ואם וכאשר הוא מתעקש להלחם על עצמיותו וזכויותיו כבנ"א - הוא יזכה בתגובה לשימוש בכוח סביר (או בעברית צחה - אלימות). אז מה ההתעקשות לקרוא לעצמך "חולה נפש" או "נפגע נפש" ? רק כי מישהו "איבחן" אותך ככזה ? ואח"כ אתם עוד בוכים שלא סופרים אתכם...
"ואני באמת מאמין לאנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש בישראל, שרצונם לעזור ולסייע לנפגעי הנפש"...נו באמת, צביאל, התמימות שלך עוד תעלה לאחרים בבריאות ובחופש שלהם. איזה עזרה וסיוע יש בכליאה של אדם במשך זמן ממושך ושלילת זכויות אלמנטריות שלו בשם ה"טיפול" ? כמה נאיבי אפשר להיות ?! אתה בעצמך מודה שקיים מצב של סדום ועמורה במתקנים הפסיכיאטריים, אז למי אתה מאמין בדיוק ?
לגבי הרעיונות שהוצעו במאמר :
תלונה במשטרה ? הצחקתם אותם ...המשטרה עצמה מפנה אזרחים למתקנים הפסיכיאטריים. מה שצריך זה לפעול בצורה משפטית (עו"ד) ולתבוע את הגורמים האחרים (פסיכיאטר, אח, כוח עזר) שמוצאים לנכון ולפגוע בהם חזק - בכיס, בפרנסה ובכל צורה חוקית אפשרית.
מצד שני, זה רעיון לא רע לתבוע אנשי צוות על תקיפה מינית (כשמדובר על אלימות כלפי נשים מאושפזות), ואם יהיה לזה הד במקומות ובאירגונים הנכונים, יש מצב שזה יעשה רעש.
והערה לגבי מתן זכות לבחור את מוסד האשפוז - סליחה, מה זו התמימות הזו ? אנחנו רוצים להלחם בכפייה הפסיכיאטרית, או שלהמשיך לתת את הלחי השנייה ולהכלא על כל פיפס כמו כבשים ? זה כמו לבחור איך להיות מוצא להורג - בתלייה או בירייה - הרי התוצאה לא תשתנה, נכון ? במילים אחרות, במקום "להלחם" על הזכות איפה להתאשפז (באמת תודה רבה...) צריך להלחם על הזכות הבסיסית להיות מוגן וחופשי מתקיפה פסיכיאטרית, קרי - חטיפה של אדם וכליאתו במתקן פסיכיאטרי - זה לא תסריט דמיוני, אנשים. זה קורה כאן, מדי יום, ונחשו מה ? מחר זה עלול לקרות גם לכם.
חלק מהנאמר במאמר (ובכלל אצל בוגרי אשפוזים פסיכיאטריים, מרצון ושלא מרצון) מזכיר בהרבה מקרים את תסמונת שטוהולם.
המערכת הפסיכיאטרית היא גורם מסוכן - לחברה, לזכויות האדם, וכן, גם לבריאות שלנו. מי שבוחר לראות את עצמו כ"נפגע נפש" (או כל הגדרה אחרת שמצא/מצאו עבורו) ולקיים שת"פ עם המערכת הפסיכיאטרית בעיניים עצומות - שיבושם לו. רק שלא ייתלונן אח"כ איך הוא איבד זכויות וחופש בסיסיים, ושידע שלכל דבר יש מחיר, וזה בא בפריסת תשלומים ארוכה. ראו הוזהרתם (אופס, שמא יצאתי פרנואיד קצת...? ;-ׂ))

הדרך היחידה להתגונן כנגד העריצות הפסיכיאטרית

עמי, מסכימה לחלוטין עם כל דברייך. ככל הידוע לי גם פרופ' פסחזון שכתב בהארץ מאמר על הצורך לשחרר את חולי הנפש מאותן מכלאות ומחנות השמדה של נאמני האג'נדה הפסיכיאטרית מסכים אתך לחלוטין (הניסוח הקיצוני כמובן לא שלו אלא שלי אבל הכתבה כנגד כליאה והתעללות בבני אדם מייצגת את דברי הפרופ'), וכך גם פרופ' י. אליצור בכל מאמריו בביטאון סוציאלי, כגון אודות הרפורמה בבריאות הנפש - פתולוגיה של כישלון, וכך גם ד"ר מונקרייף ורבים כמוה בפורטל "פסיכולוגיה עברית". וכמובן שפרופ' סזאס מאנשינו ואם לצטט את ד"ר לאינג אז סוהרינו הרבה יותר מסוכנים מקרבנותיהם! אני מזכירה את כל הללו כי הם שייכיים לאויבנו מן הצד השני של המתרס, אותם תוקפים סאדיסטים או סתם חסרי יכולת לחוש חמלה או אינטרסנטים שמעוניינים לערוך מחקרים על בני אדם. והנה, גם ביניהם יש כמה "מטפלים" בעלי יושרה.

ניסיתי את המלצותיך באתר כנגד תקיפה פסיכיאטרית - שלחתי פקסים להנהלת טירת הכרמל לפסיכיאטר המחוזי והגעתי ביום של הוועדה הרפואית על מנת לדרוש את רשומותיה הרפואיות של בתי עפ"י חוק - אותו חוק דל ומוגבל אך בכל זאת - המעט שקיים במדינת הפסיכונצאיזם - מדינתכם ישראל. מסתבר שבטירת הכרמל לא רק שהחוק של מדינת ישראל לא חל אלא שללא בושה עוברים עליו ופוגעים בדורשיו. בתי הודיעה במפגיע בפני כולם במחלקה שהיא מבקשת את רשומותיה הרפואיות שכן כמו יוסף ק. לא תוכל להתגונן כהלכה אם לא תדע במה היא נאשמת. עורך הדין מן הסניגוריה הנמושה אוכל החינם הבטיח שידבר איתנו - קבעתי אתו שאגיע בשלוש כי הוועדה הרפואית של בתי נקבעה לארבע. הגעתי בשמונה בבוקר לבקש את הרשומות במשרד טירת האימיים, לאחר שליחת הפקסים ליתר ביטחון. דחו את בקשתי ושלחו אותי מאחד לשני לטרטור של כשעתיים. בשעה עשר הותר לי לראות את בתי לחצי שעה בלבד (הנהלים הסאדיסטים כמובן המתיימרים "לחבק את המשפחות ולעודד ביקורים"). כרבע שעה קודם הצלחתי להשיגה בטלפון הציבורי התפוס תמידית לאחר שעות של ניסיונות והיא התנצלה שחייבת לדבר עם הסניגור שלה ולפני שהספקתי להדריכה נקראה אליו במהירות וטרקה. לאחר כארבעה דקות על השעון צלצלה שוב שדיברה איתו ואמר שיהיה הכול בסדר. כשהכניסו אותי לבסוף לאחר הבדיקה המשפילה שאלתי איך ייתכן שבארבע דקות לומדים את "תיק" הסניגוריה של נאשם שנשללה חירותו ואפילו טרם קיבל לידו את כתב האשמה. טוב, לא אכביר מילים כתבתי גם על כך כמו על אשפוזי שלי בתנאים הרבה יותר גרועים כי לא הייתה לי אמא שתגונן עליי מאות דפים... קיצר - נזרקתי החוצה על ידי אנשי הביטחון כי העזתי לטעון בצידודה של בתי שאני מסוגלת להגן עליה יותר טוב מחדל האישים המנוול אוכל החינם שמייצג את המדינה ולא את קרבנותיה. 4 שעות בגשם זלעפות נאלצתי לחכות עד שאפשרו לי להיכנס לוועדה מבלי לזכות לדבר עם בתי ושם סתמו את פיות שתינו ולא אפשרו לספר על הטראומה שנגמרת לבתי ושטרם זכתה לדבר עם אף עו"ס או פסיכולוג או מישהו שבכלל מסוגל לדבר כראוי ומבין משהו ב"נפש" האדם מלבד לנסות לדלות ממנה פתולוגיות מעוותות...עורך דינה כצפוי לא הזהיר אותה שעליה לטעון כנגד האשפוז כולו ולא רק כנגד רצונה להשתחרר וכמה שיותר מהר ולמרות מחאותיי לא הניחו לנו לדבר כראוי קודם לכן... עיוות הדין נעשה וסיפור ההליך הבלתי תקין עוד ארוך מאז שנקבע כי לא ראוי לשחררה. המתוק שיצא מהגשת בקשותיי הוא שתחת איומים וסחיטות דרשו מבתי לחתום כי אותן בקשות שנשלחו לכל הגורמים ודרשו את מסמכיה היו בניגוד לרצונה ושלא על דעתה - בתמורה לזאת קיבלה מעבר מיידי בלתי צפוי למחלקה הפתוחה ואז קיפצה באותו היום מעבר לחומה וברחה. הסתרנו אותה מביתי לבית החבר ובחזרה בחרדות נוראות מפני תקיפת ביריוני הפסיכיאטריה והמשטרה והתחמשות כנגד כל צלצול בדלת וטלפון בלתי צפוי עד שיודענו כי ויתרו על טרפם ובכך סיימנו כל קשר עתידי עם אותה איסנטנציה גבוהה. הקשר הבא, אם בכלל, יהיה רק, בתקווה, בבית המשפט או במאבק פוליטי כנגד קלגסי הדת החשוכה הזו שמחללת את גופנו ופוגעת באשיות הכי קדושות של מונופול האדם על גופו במטרה להחזירו לתובנתם בתשובה.

הדרך היחידה להתגונן כנגד עריצות היא קודם כל להשפיל את כוחה. טוטליטריות החולשת על כוח בלתי מוגבל תמיד משחיתה גם אם לכאורה החלה דרכה מתוך כוונה טובה.

התמונה של צביאל רופא

ראשית, קל מאוד להכחיש את מהות החולי הנפשית אם אתה עצמך לא חלית

או שחלית ברמה כזו שיש לך אפשרות לשלוט ברמה סבירה במהלך ההתקפים. אם היית עובר מה שאני עברתי, למשל, ממש לא היית כותב תגובה כזו.

שנית, נראה לי שאתה, כמו גם כל הציבור בישראל, כלל לא מסוגל להסביר מהו "חולה נפש" שלא לדבר על להגדירו. אז לפני הכל לך ללמוד... מלבד זאת, עוד בראיון הטלוויזיה ב- 1993, בכוונה תחילה הצגתי עצמי דווקא כ"חולה נפש" - אני לא בטוח שאתה מסוגל לנחש את הרציונל של מהלך מחושב שכזה http://www.youtube.com/watch?v=cTibCBZh-d8

שלישית, דווקא ברב המכר "בגנות הפסיכותרפיה" ג'פרי מייסון מוכיח שכוונת המטפלים במקצוע היא טובה, רק האמצעים הם לפעמים נוראיים. לכן כלל לא טעיתי.

רביעית, בקשר למטרתכם: ביטול "כליאה פסיכיאטרית" - אז מה נסגר? הרי המאבק שלכם כבר נמשך יותר מ-20 שנה ללא שום תוצאות, מעניין למה? האם העליתם בראשכם שאולי מה שאתם דורשים לחלוטין אינו מציאותי? שאולי למאבקכם אין שום סיכוי ונידון מראש לכישלון בגלל שתפיסותיכם - לגבי מחלות נפשי ומצבם הקשה של הלוקים בהן בזמני התקפים - מנותקות לגמרי מהמציאות?!

חמישית, זכות הבחירה תביא בהכרח לתחרות. תחרות תביא לשיפור התנאים. יש סיכוי שמהלך כזה יעלה יפה במוקדם או במאוחר. לא זוכר שאתם הצלחתם לשנות משהו מהותי בתחום הזה ...

שישית, תמשיך לנפנף עם "תסמונת שטוקהולם". זה לא מזיז לי כל עוד המציאות היא הפוכה: אני פועל ועושה ומזיז, ואתם עם כל דרישותיכם המלא מציאותיות, אימפוטטנטים לחלוטין ותקועים מאז היווסדכם. עובדה! וכן, גם חומר למחשבה...

המונח "מחלת נפש" כולו כשל - אבל אין צורך להכחיש את הסבל

צביאל, לא יודעת מה אתם השגתם אבל בכל מקרה היעדר הישגים לא מעידה על אי צדקת הדרך. גם שלום לא הושג בארץ היודונאצים - האם שלום אינו מטרה ראויה? גם שוויון בפני החוק לא הושג - האם אינו ראוי? שליש מילדי מדינתכם רעבים ללחם ולא נראה שאי פעם יושג חוק ביטוח הזנה סוציאלית בארץ אוכלת יושביה הזו - האם מטרה זו אינה ראויה וצודקת ויש לבזותה בשל חולשתה להשיג הישגים דווקא בגלל הטוטליטריות של היעדר החמלה? האם צריך לשתף פעולה עם הדיכוי רק משום שלא ניתן לפגוע בו?

ממש לא מנותק מהמציאות להפסיק את העינויים של האינקוויזציה הפסיכיאטרית. אפשר גם אחרת. לפחות בארץ המקור של הפסיכונאציזם עינויים אלה הוצאו מחוץ לחוק. ניתן לחלוטין לטפל במסגרת הקהילה והפרוייקט של OPEN DIALOG מוכיח זאת בלפלנד הקרה בלי בעיות והיו עוד פרוייקטים דומים בעולם. בכל מקרה עדיף למות מאשר יחללו את גופך ויסממו את מוחך בכפייה בניגוד לרצונך אם אתה שולט או לא שולט. כל עוד לא פולשים ואונסים את גופי - אשמח לשבת בכלא אם תוכח אשמתי!

התמונה של צביאל רופא

על מה שכן מורה היעדר הישגים

לאורך שנים: על הצורך לבחון מחדש את האמצעים. ואולי, צליל, גם רצונך לשמוע על אמצעים שכבר השיגו משהו, ע"פ משנתו של פרופ' סטנלי הר ז"ל: http://bit.ly/1Afnsx7

שניכם צודקים

עמי,
גם לדעתי אל לא לאדם להפקיר את עצמו בידי הממסד הפסיכיאטרי.
יחד עם זאת, כל עוד שיש אנשים שבוחרים בדרך זאת (מתוך אמונה תמימה שהם יסתייעו בכך) יש מקום לנהל מאבק על יחס מכבד למאושפז ובכלל זה זכות הבחירה בבי"ח.

אשפוז סוציאלי

רבים מהסובלים בגלל משפחותיהם שהפכו לשעירים לעזאזל ו"חולי הנפש של המשפחה" אכן זקוקים להפוגה על מנת לברוח מביתם. בכל מקרה מחנות השמדה בסגנון הנאציזם לא יכולים להיות מקום כזה. הומלסיות הרבה פחות גרועה למרות הקור והרעב והבושה והפגיעה עדיין אתה חופשי בתנועתך ובבחירותיך ובבחירתך איזה זבל תחדיר לגופך ואף אחד לא יאנוס אותך או יחללך ללא תגובה של החוק ותמיכה כנגד אינוסך.

אכן צריך מקומות מקלט לילדים נזקקים שנאלצים לברוח מביתם ובמצוקתם נקלעים למקומות הללו האיומים והנוראים. אלא שבשום אופן אין להפקיר נשמות רכות להשגחת אותם קלגסים פסיכיאטרים. כל מקום המנוהל כמרכז יצירה, עבודה בונה, למידת מיומנויות, בתמיכת תירפיסטים באמנות, ספרות, מוסיקה, תנועה ושאר מקצועות בונים בניגוד לרופאי האליל המנוולים שהורסים כל חלקה טובה - מקומות כאלה יענו על הצורך ונדרש רק לבקר על הישיגיהם. כפי שמציין עמי באתרו - אם ייבחנו הישיגי הפסיכיאטריה לגבי השיפור במצב שהיא מתיימרת לחתור אליו - הרי שהישגיה בעיקרם - אפקט הדלת המסתובבת, הרחבת השימוש בסמיה הרעליים, טראומה לכל החיים למי שעבר תחת ידה, "פרנויה אנטי-פסיכיאטרית" שמאובחנת אצל כל לוחמי החירות נגד כפייה וטמטום ובורות (וסליחה - אבל עומדת מאחורי הדברים ויש עמי כמה ראיות טובות לגבי אותם רופאי אליל שטיפלו בי אישית והוכיחו בורות אפילו בנוירולוגיה ובמקוצועותיהם שלהם), מיומנויות "דיסימולאטיביות" (כיצד לשקר על מנת להשתחרר) והכי נורא - הפנמת התובנה ל"מחלתך" כשאותן "מחלות" אינן אלא מטפורה. לא טוענת שהסבל לא קיים אבל בפירוש לא עונה על ההגדרות של "מחלה". פרופ' מרק קופף מגדיר במקום "רשת של תסמינים" ומציע לטפל בכל תסמין בשיטות שונות שבעיקרן לא מצריכות שום ריפוי מסוגי הקשירות והעינויים אלא - מילים, ביופידבק, דימיון מודרך, מדיטציה, המן המון פעילות וספורט ותירפיות שונות. ה"רפואה" הביולוגית היא עיוות מחשבתי, כשל לוגי, ואינטרס כלכלי בלבד. כל השאר נועד למען היכולת לבצע ניסויים בבני אדם בכמויות או כדי לפתור בעיות חברתיות לא רצויות.

לומר: "אל תגדירו את עצמכם

לומר: "אל תגדירו את עצמכם כחולי נפש, אל תתאשפזו כי אז אתם הולכים כצאן לטווח זה בדיוק כמו לומר אל תרגישו דכאון ואל תראו הזיות."
"ואם חלילה ניסית להתאבד? ואם חלילה עברת משבר? בעיה שלך. אנחנו כחברה נתנער מאחריות כלפייך."
אבל זה לא נכון, המוסדות נועדו לא רק על מנת להגן על האוכלוסיה מפני ה"משוגע/ת" אלא גם לעזור לאדם המתמודד לעבור את התקופה הקשה והחריפה של מחלתו. האם ידוע לך מה האחוז של האנשים שהתגברו על משברים כאלה בין האנשים המתפקדים בשלל המקצועות והתפקידים בחברה? וכמה אנשים נוספים מבין המתמודדים מסוגלים להוסיף ולתרום לחברה.
מדוע להיות חולחה סכרת פחות מביך מלסבול מדכאון. כן דכאון זו מחלה. אבל אין בכך בושה יש רק בורות של חלק מהחברה שלא יודע מה זה להיות משוגע. אז רגע אם יש מישהו ששונא נשים אני אתבייש לקרוא לעצמי אישה? ואם יש מישהו ששונא יהודים אני אתבייש לקרוא לעצמי יהודיה? ואם מישהו צוחק על ההגדרה של מחלת נפש ומשתמש בה כמילת גנאי, האם אתבייש בסבל אותו אני עוברת ללא בחירתי. בדיוק אני לא. אני נושאת את הזהות שלי על כל מורכבותה. וכשאני זקוקה לשמירה וסיוע מקצועי אפנה לאנשי מקצוע ואף לאישפוז. וזכותי, וזו זכות אדם בסיסית, לקבל את התמיכה והטיפול הרפואי הבסיסי מהמוסד לבריה"נ. זו לא פריוולגיה וזו לא טעות שלי לבקש ולהגדיר את עצמי כך. כל אחד יכול לחוות בחייו משבר שיפרק אותו, כל אחד מסוגל ליפול יום אחד לתוך מצב נפשי שלא יהיה מסוגל לקום ממנו. לא מתכננים דבר כזה, אך כל אחד יכול להגיע לבית חולים פסיכיאטרי ולחוות על בשרו את היחס שצביאל רופא כה מיטיב לתאר. במקום להאשים את החלש, את הקורבן, עיזרו לנו לשנות את תפיסת סובביכם, את המערכת במדינה בה גם אתם חיים לצידנו.

אני משוגעת וגאה בכך - בואו ושללו את חירותי!

הינני מגדירה את עצמי - יצאתי מן הארון - אני משוגעת ואני גאה בכך! אין לי שום בעיה להבין איך הנורמלים חושבים אבל בוחרת לחשוב אחרת כי הם משעממים מייגעים ורובם גם מטומטמים. לא מתביישת בכך למרות ששתקתי 30 שנה וניתקתי את כל קשריי עם חברותיי ההכי יקרות כדי שלא אצטרך לשקר - כדי שלא ידעו על אודות מחלתי הנוראה - שלא תגלנה את הסוד! לא עוד! בכל מקרה - הפעם הראשונה שרציתי באמת להתאבד וניצלתי בזכות תחינתה של בתי הייתה בעקבות האשפוז הראשון בכפייה - ניסוי רוזנהאן שעברתי על בשרי ממש כהלכתו במקורו - אות באות רק ללא תכנון מוקדם לחקור את העניין.

כשאדם מחליט לסיים את חייו - במקרה שרוצים לעזור מומלץ לחבקו! חיבוקים כאלה אסורים באגפים הסגורים וכשבתי ניסתה להתנגד לרמיסת כבודה וחירותה בניסיון פרוע וחסר תקווה לבעוט בשערי הברזל עשיתי כפי שלימדוני בשיעור בבריאות נפש קהילתית וחיבקתיה בעוז - למרות מחאותיי והעובדה שמזמן נרגעה - התעקשו להענישה על התמרדותה VIA עקידתה. משלא יכלה לנשום וצרחה באו להקל על נשימתה על ידי תוספת קשירה גם של חזה. כל זה נודע לי בדיעבד לאחר שגררוני אנשי הביטחון והוזהרתי שלא אוכל לשוב ולבקר אם אפגע בנהלים של המקום אשר בפני אדמת הקודש שלו סירבתי להשיל את המנעלים.

לא רוצה לא מ"דובשם" של אותם קלגסים ולא מעוקצם. הזכות הראשונית לבריאות היא גם הזכות לחירות מבריאות כל עוד לא הוכחה אשמתנו שפגענו באיש זולתנו. גם הזכות למות נתונה לכל אדם אלא אם כן הורשע למרות שנולד עם 46 כרומוזומים בהשתייכות לגזע נחות גינטית שאינו אדם על ידי אותם מתעללים מעוותי מוחין. ואגב הרשעה זו אין לה שום בסיס מדעי אמין ובהחלט הזיה של אותם הוזים.

לא אתבייש בסבל - לסבל יכולת לצרוף ולתקן ולהרבות חמלה לסובלים אחרים. קראו לי איך שתרצו כל עוד אינכם מחללים את גופי הפרטי ומסממים את מוחי בניגוד לרצוני ומניחים לי לבחור מתי למות וכיצד מבלי להניח טלפיכם ולהתערב בריבונותי על גופתי ששיייכת לי בלבד.

לומר: "אל תגדירו את עצמכם

לומר: "אל תגדירו את עצמכם כחולי נפש, אל תתאשפזו כי אז אתם הולכים כצאן לטווח זה בדיוק כמו לומר אל תרגישו דכאון ואל תראו הזיות."
"ואם חלילה ניסית להתאבד? ואם חלילה עברת משבר? בעיה שלך. אנחנו כחברה נתנער מאחריות כלפייך."
אבל זה לא נכון, המוסדות נועדו לא רק על מנת להגן על האוכלוסיה מפני ה"משוגע/ת" אלא גם לעזור לאדם המתמודד לעבור את התקופה הקשה והחריפה של מחלתו. האם ידוע לך מה האחוז של האנשים שהתגברו על משברים כאלה בין האנשים המתפקדים בשלל המקצועות והתפקידים בחברה? וכמה אנשים נוספים מבין המתמודדים מסוגלים להוסיף ולתרום לחברה.
מדוע להיות חולחה סכרת פחות מביך מלסבול מדכאון. כן דכאון זו מחלה. אבל אין בכך בושה יש רק בורות של חלק מהחברה שלא יודע מה זה להיות משוגע. אז רגע אם יש מישהו ששונא נשים אני אתבייש לקרוא לעצמי אישה? ואם יש מישהו ששונא יהודים אני אתבייש לקרוא לעצמי יהודיה? ואם מישהו צוחק על ההגדרה של מחלת נפש ומשתמש בה כמילת גנאי, האם אתבייש בסבל אותו אני עוברת ללא בחירתי. בדיוק אני לא. אני נושאת את הזהות שלי על כל מורכבותה. וכשאני זקוקה לשמירה וסיוע מקצועי אפנה לאנשי מקצוע ואף לאישפוז. וזכותי, וזו זכות אדם בסיסית, לקבל את התמיכה והטיפול הרפואי הבסיסי מהמוסד לבריה"נ. זו לא פריוולגיה וזו לא טעות שלי לבקש ולהגדיר את עצמי כך. כל אחד יכול לחוות בחייו משבר שיפרק אותו, כל אחד מסוגל ליפול יום אחד לתוך מצב נפשי שלא יהיה מסוגל לקום ממנו. לא מתכננים דבר כזה, אך כל אחד יכול להגיע לבית חולים פסיכיאטרי ולחוות על בשרו את היחס שצביאל רופא כה מיטיב לתאר. במקום להאשים את החלש, את הקורבן, עיזרו לנו לשנות את תפיסת סובביכם, את המערכת במדינה בה גם אתם חיים לצידנו.

התמונה של צביאל רופא

אפרת יקרה, דברים כדורבנות. שאפו!

יירבו כמותך בישראל...
כן, זו הבורה.
זו שבתחום ברה"נ תקועה מתישהו באמצע ימי הביניים.

ביטול חוק האשפוז הפסיכיאטרי הכפוי לאנשים שמסוכנים בלב

יש לבטל את חוק האשפוז הפסיכיאטרי הכפוי לאנשים שמסוכנים לעצמם בלבד משום שחיי אדם שייכים לאדם עצמו וכן לבטל את הקשירות למיטה במחלקות הפסיכיאטריות בבתי החולים הכלליים והפסיכיאטרייים כמו כן יש לחוקק חוק המתות חסד אקטיביות בארץ הזהה לחוק בשוויץ שהוא המוצדק ביותר בעולם משום שהוא הליברלי ביותר בעולם כמו כן יש לאפשר המתות חסד אקטיביות לחולי דיכאון משום שהכאב הסבל והעינוי של מחלה זו הרבה יותר גרועים ממוות.

נחום שקורי

לא לאשפוז כפוי ולא להמתות חסד!

נחום היקר
המתות חסד נועדו רק למען חולים סופניים הסובלים ייסורי תופת של גיהינום ומעוניינים לסיים את ייסוריהם אך אינם מסוגלים לכך לבדם. אין סיכוי שמישהו יבצע המתת חסד באדם בריא לחלוטין בגופו רק בשל סבלו ואני יודעת היטב כמה הוא נורא. קראתי את "אפלה נראית" של סטירון ולמרות שחוויתי דיכאון מאג'ורי בעקבות אשפוזי הראשון בטירת הכרמל ורצון להתאבד שכמעט הוגשם לאחר הטראומה שגרמו לי הפסיכיאטרים באשפוזי השני לאחר כ30 שנה באותה טירה, לא בטוחה שזה הפיתרון. תמיד כדאי לדחות את הקץ כי אינך יכול לחזות מה יקרה בהמשך. אנשים מחלימים ספונטאנית אחרי תקופות ארוכות של דיכאון אפילו ללא שום טיפול ואם יש מישהו לדבר איתו או לרוץ איתו - תמיד עוזר.

בכל מקרה - כל עוד אינך מבצע אקט בלתי הפיך - יש תקווה לשינוי, כמה שקשה לנסות להאמין.

רציתי לבקשך, ברשותך שתקרא את ספרה של צ'ודורון "כשהדברים מתפרקים". הטקסט הנפלא הזה מציל חיים ואישית היה הדבר היחיד שעזר לי להחלים לצד הכתיבה הנירטיבית החוזרת (שגם אודותיה נאלצתי ללמוד לבדי מתוך ספר העוסק בריפוי טראומות עצמי) בניסיון להטמיע את האינוס הפסיכיאטרי ולקבלו כעוול שיש להילחם כנגדו בעוז ובתבונה ולא בחמת זעם של מחבלת מתאבדת. מודה שעדיין חשה צורך לשרטט צלבי קרס על טירת הכרמל בעיטור חרוזיי הנבואיים לגבי הריסת סדום ועמורה בידי כוחות הטוב, אולי ניתן לכנותם אם קיימים - "אלוהים". אבל מצליחה להתאפק כי לחזור לשם באשמת פרנויה נורא הרבה יותר מאשר להתקומם באורח חוקי בגלוי ובהסתר.

אם אינך מצליח להשיגו באחת הספריות, שכן באמת ספר נדיר, אתה מוזמן לכתוב למייל שלי - zlil1965@gmail.com כי ממילא התכוונתי לסרוק את כולו למען משפחתי ואשמח לשלוח לך דרך ה - DROPBOX שכן הוא קובץ "כבד".

בהצלחה ובאהבה - אף כי לא עבדה מעולם תקוותנו - עוד לא אבדה התקווה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא